שער הפסוקים/שמות
פרשת שמות
[עריכה]סימן א
[עריכה]ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את וגו':
ענין גלות מצרים, צריכים אנו לבארו במקום הזה, ובו יתבארו פסוקים רבים מפוזרים מזה ומזה.
כבר נתבאר בפרשת ראה במצות זכירת יציאת מצרים, סיבת הגלות שגלו ישראל בין האומות מה עניינם. ואמרנו, כי אדה"ר היה כולל כל הנשמות, והיה כולל כל העולמות. וכשחטא, נפלו ממנו כל הנשמות ההם לתוך הקליפות, הנחלקות לשבעים אומות, וצריכים ישראל לגלות שם בכל אומה ואומה, ללקט שושני הנשמות הקדושות, שנתפזרו תוך הקוצים ההם. וכמ"ש חז"ל במ"ר "למה גלו ישראל בין האומות, כדי שיתוספו עליהם גרים וכו'". והבן זה היטב.
גם נתבאר שם ענין גלות מצרים, כי אז רוב הנשמות ההם או כולם - שם היו מעורבות בין הקליפות הנקראים מצרים.
ואמנם ענין בחי' הנשמות ההם בפרטות, מי היו, נתבאר בדרוש פסח ויציאת מצרים וע"ש. ועתה נבאר עניינם בקצור.
הנה נתבאר לעיל בפסוק "לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו", כי צפה ברוח הקדש שהיו ניצוצות קרי של נשמות קדושות שהוליד אדה"ר בק"ל שנים הראשונים, הנקראים "נגעי בני אדם" - רוצה לומר אדם הראשון. וע"י ענוג שהיה מתענג בהוצאתם, בסוד (קהלת ב, ח) "ותענוגות בני אדם שידה ושידות" - הם לילית ונעמ"ה וכו' - ונתהפכו ונעשו נגעים תמורת ענוגים. ולכן גיירם ומהל אותם.
והנה הענין הוא, במה שנתבאר אצלינו, בענין קין והבל בפרשת בראשית שרוב הנשמות באות מבחינת חסדים וגבורות המתפשטות בגופא דז"א, ולא מן הדעת עצמו. אמנם הטפות הנזרקות ע"י שכבת זרע לבטלה, הם מתאוות הזכר לבדו, שנתעורר דעתו אל הזווג, והוציא הטפות ההם מלמעלה, מן הדעת עצמו העליון, ולא מצא את נוקביה מוכנת לכך בעולם האצילות, כי ירדה למטה ע"י הפגם, ואז יצאו לחוץ, ולקחום הנקבות של הקליפות, ונצטיירו בגופם והולידום, והם שדין ורוחין ולילין, ונקראים "נגעי בני אדם" (כמבואר אצלינו באורך בענין הק"ש של זמן השכיבה, וע"ש היטב).
נמצא, כי כל אותם השדין ורוחין שנבראו באותם ק"ל שנה שפירש אדם מחוה כנודע -- כולם נשמות עליונות קדושות מבחינת הדעת, ונתערבו בקליפות, וצריכות גלגולים רבים לצרפם וללבנם, עד תום חלאתם מהם ע"י גלגולים רבים. ולכן תמצא, כי לא נולדה אומת ישראל עד יעקב ואילך; כי כל רוב הנשמות היו מעורבות בקליפות, והיו הולכות ומתבררות ומתגלגלות מדור לדור. ולא התחילו תיקונם עד יעקב בחיר שבאבות שתקן את אדה"ר. וגם אז התחיל תקון בניו, הם הנשמות הנזכר, והיו מתבררים והולכים בגלות מצרים, עד שיצאו ישראל ממצרים.
וזהו סוד פסוק (דברים ד, לד) "או הנסה אלהים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי". וארז"ל "עם מקרב גוי לא נאמר, אלא גוי מקרב גוי". והבן זה מאד, כי היו ממש בתוך קרבם של הקליפות, והיו גוים כמותם, ונצטרפו ונתלבנו ונלקחו מקרב הגוים ההם ממש.
והנה התחלת גלגולם היה בדור המבול. ולהיותם משרש המר ההוא, שיצאו ע"י השחתת הזרע של נגעי בני אדם הראשון -- לכן היו מורדים וכופרים בשי"ת. ועיקר חטאם היה בהשחתת זרעם על הארץ, וכמש"ה (בראשית י"ג) "כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ". וזהו סוד (שם ו' ז') "וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ" הנאמר בדור המבול - לרמוז כי הם בחינת בני אדה"ר עצמו, שיצאו בהשחתת זרעו באותם ק"ל שנים. גם זהו סוד (שם) "וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ", ונודע כי המשחית זרעו נקרא 'רע', בסוד (שם ל"א ז') "ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ה'", כנזכר בספר הזוהר בפרשת ויחי, כי זהו סוד (תהלים ה' ה') "לא יגורך רע".
ונמצא, כי דור המבול שיצאו בהשחתת זרע אדם, נקראים (בראשית ו' ה') "רעת האדם" ממש. גם זהו אומרו "ויאמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי", לרמוז כי הם הם בחינת נשמות השחתת זרע אדה"ר עצמו שנברא, והיה יציר כפיו יתברך ממש. וז"ש (שם) "וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום" - כי כל תגבורת יצרם היה השחתת זרע הנקרא 'רע', לפי שמשם נמשכו גם הם. ואז נמוחו גופם במבול, תמורת טיפת רותחין של השחתת זרעם על הארץ. וכמ"ש חז"ל "ברותחין קלקלו וברותחין נדונו".
אח"כ נתגלגלו פעם ב' בדור הפלגה. וגם הם הרעו כאבותם אך לא בהשחתת זרע. וזש"ה (בראשית י"א ה') "וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל אשר בנו בני אדם", ודרשו בספר הזוהר ובמדרשי רז"ל, "בני האדם" ממש, זה אדה"ר, לרמוז כי הם הם בניו ממש, שיצאו בהשחתת זרע.
אח"כ נתגלגלו פעם שלישית באנשי סדום, ולכן נאמר בהם (בראשית י"ג י"ג) "ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד" - לרמוז כי היו רעים מבחי' השחתת זרעו של אדם, הנקרא 'רע' כנזכר.
ודע כי אני מסופק בזה. כי נלע"ד ששמעתי ממורי ז"ל, כי ג' בחינות טפות השחתת זרע שיצאו מאדה"ר.
- כי בראשונה כשאכל מעץ הדעת, ונסת לקול הנחש - אז נתערבה זוהמת סמא"ל ונחש (שהם דכר ונוקבא דקליפה כנודע) באדם ואשתו, ואז השחית זרעו בקליפות.
- וטרם נגמר יציאת כל הזרע ההוא לבטלה, בא על חוה אשתו, ואז נותן בה בחי' טפת זרע לבטלה; שהיתה עקירה מן הדעת וגם טפה אחרת קדושה. ומב' בחינות אלו נולד קין, כלול מטוב ורע כנזכר בזוהר. רע - מצד זוהמת הנחש, שהיא טפת השחתת הזרע. וטוב - מטפה זרעיית דקדושה ממש, הרי ב' בחי'.
- ועוד בחינה שלישית היתה אחר שנולד קין והבל, כי פירש אדם מאשתו והיה מוליד נגעי בני אדם ק"ל שנה, עד שהוליד לשת, ואז חזר בתשובה.
וכנגדם היו ג' דורות: דור המבול, ודור הפלגה, ואנשי סדום.
זהו הנלע"ד ששמעתי.
אבל מה שאני זוכר ודאי ששמעתי ממורי ז"ל, הוא, כי נודע שאדה"ר עבר על שבע מצות שנצטווה, וכנזכר לרז"ל בחי' חטאים גדולים רבים אחרים. והנה אחד מהם הוא שחטא בגזל, שנצטווה "ומעץ הדעת לא תאכל", ואכלו בגזל שלא ברשותו יתברך שהוא בעל הגן. ובזה תבין למה נצטוו בני נח בז' מצות ההם, אלא הענין הוא, לתקן מה שחטא אדם בכולם. גם היה משחית זרעו באותם ק"ל שנה כנודע. ולכן היו דור המבול משחיתים זרעם, וגם לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל, כי אוחזים מעשה אבותיהם בידיהם. ושניהם נרמזו בפסוק זה, (בראשית ו' י"ב) "ותִשחת הארץ לפני האלהים, ותִמלא הארץ חמס". "ותשחת הארץ" - הוא השחתת זרעם, "ותמלא הארץ חמס" - שהוא גזל.
והנה גם קין היה מעורב מטפת השחתת זרע אדם אביו כנז"ל, וכמו שכתבנו במקום אחר, ולכן גם הוא נדון בעונש המבול כמ"ש ז"ל על פסוק (בראשית ז' כ"ג) "וימח את כל היקום - זה קין", שהיה תלוי ברפיון. וכמ"ש בפסוק זה כי היקום בגימטריא קין עם הכולל, ואז נתקן קין גם הוא מבחי' השחתת הזרע הכלולה בו.
והנה מצינו ג"כ, שחטא אדה"ר הוא שכפר בעיקר, כנזכר בגמרא סנהדרין. וכנגדם היו דור הפלגה, שבנו מגדל וכפרו בעיקר, ורצו לעלות בקרדומות לרקיע להלחם בעיקרו של עולם כנודע. גם מצינו שאדה"ר עבר על הדינים שנצטווה עליהם, כנודע כי היא אחת מז' מצות שנצטווה עליהם, ועבר על כולם. וכנגד זה היו אנשי סדום מרשיעים במצוה זו, להעמיד עליהם דיינים זייפנים שקרנים, כנזכר בתלמוד ובמדרשי רז"ל.
והנה אחר שנתגלגלו ג' פעמים בג' דורות הנזכר, וכתיב (איוב ל"ג כ"ט) "הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר" - אז חזרו להתגלגל פעם רביעי במצרים, בבני ישראל, שהיו נולדים אז בדור הגלות ההוא, ואז התחילו ליתקן.
ובזה יתורץ לך קושיא אחת גדולה שנתחבטו בה גדולי עולם. ואפילו בספר הזוהר בפרשת שמות, שאל ר"א לרשב"י אביו, טעם לגלות מצרים, למה היה הגלות ההוא. ועוד למה במצרים יותר משאר ארצות. ועוד יש תוספת שאלה, והוא, למה היה הגלות באופן השעבוד המכוער ההוא, (שמות א' י"ג) "וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים וגו'"?
והענין מבואר עם הנז"ל. כי נשמות אלו נטבעו בקליפות באומת מצרים, ולכן לפי שבתחלה בדור המבול חטאו בהשחתת זרעם, אשר לכן נמוחו אז בימי המבול מים רותחין -- לכן גם עתה גזר עליהם פרעה (שם א' כ"ב) "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו". ולא גזר אלא על הזכרים, לפי שהם חטאו בהשחתת הזרע, ולא הנקבות. וכנגד מה שחטאו בגלגול דור הפלגה -- (בראשית י"א ד') "הבה נלבנה לבנים, ונשרפה לשרפה, לבנות את העיר ואת המגדל" לעלות ולכפור בעיקר להלחם בו -- לכן עתה נאמר במקומו "הבה נתחכמה לו" כנגד (שם) "הבה נלבנה לבנים", "וימררו את חייהם" לבנות פיתום ורעמסס, כנגד העיר והמגדל ההם.
ודע, כי ב' בחינות היו. כי יש נשמות שנתקנו לגמרי, ונתגלגלו בבני ישראל ההם שבדור ההוא אחר שירדו למצרים. ויש בהם נשמות שלא נתקנו, ונתגלגלו בבני המצרים עצמם, אותם שמל יוסף, כנז"ל בפסוק (בראשית מ"א נ"ה) "לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו". וזש"ה "ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל". והנה תחלה קראם "עם בני ישראל", ואח"כ "ויקוצו מפני בני ישראל", ולא הזכיר "עם". ושאלה זו נשאלה בספר הזוהר בפרשת שמות. והענין הוא, כי הנה יוסף גזר מילה על אותם המצרים כנזכר. וגם יעקב אביו ארז"ל שגם הוא היה מגייר גיורים במצרים, והם בחינת הנשמות הנזכר. [הגהה א"ש, נזכר זה בדברי רז"ל בפסוק "וישב יעקב בארץ מגורי אביו" קרי ביה מגיורי אביו, שהיה מגייר גיורים, כאבותיו אברהם ויצחק]. והאנשים האלה לא נתערבו עם שאר המצריים, והיו בעריהם נוהגים מנהג בני ישראל. וכמ"ש בפסוק (שמות מ"ז) "ואת העם העביר אותו לערים", שהם אותם הגרים שקיימו מצות המילה, והפרישם בערים מיוהדות, והיו ניכרים משאר המצריים, ולא היו מעורבים בהם.
ופרעה ראה ב' בחי' אלו. וכנגד הגרים אמר "הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו", כי הם בחי' הערב רב שעלו עם ישראל, שהיו כפלי כפלים מישראל כמ"ש רז"ל, והם "העם" של בני ישראל, ואינם בני ישראל עצמם. והם היו "רב ועצום" משאר המצרים, הנקרא "עמו של פרעה". משא"כ בישראל, כנודע מפסוק "ושלישים על כלו", שהיו שלשים מצריים כנגד כל אחד ואחד מישראל. וכנגד ישראל עצמם אמר "ויקוצו מפני בני ישראל", ולא נאמר "מפני עם בני ישראל" - כי עיקר שנאתו היתה עם בני ישראל שהם העיקר. ולכן "הבה נתחכמה לו" לישראל עצמו, ועי"כ יתבטלו הגרים הנקראים "עם בני ישראל".
והרי נתבאר טעם שעבוד וגלות ישראל בדור ההוא. וגם למה היה במצרים. וגם למה היו אותם השעבודים, ואותם הגזרות המשונות. ובספר הזוהר פרשת תשא על פסוק "כשושנה בין החוחים" יש רמז גדול למה שביארנו.
ועתה נבאר ענין גאולתם, ולמה היו ע"י משה רבינו ע"ה. ולכן נבאר ענין משה רבינו ע"ה.
הנה משה רבינו ע"ה, הוא בחינת הדעת עצמו דז"א, אשר ממנו יצאו טיפי השחתת הזרע של אדה"ר, שהם בחינת כל בני ישראל שבאותו הדור דגלות מצרים כנזכר. ונמצאו כי כל ישראל וגם כל הערב רב שיצאו ממצרים -- כולם ענפים וניצוצות טיפי הזרע שיצאו מן הדעת עצמו העליון, והם ענפיו של משה רבינו ע"ה. אלא שישראל היו נתקנים, והערב רב לא היו נשמות נתקנים עדיין כפי הראוי להם כנזכר.
והנה נתבאר לעיל, בענין קין והבל, איך משה רבינו ע"ה נרמזו בו ג' גלגוליו, והם ממטה למעלה: מ'שה, ש'ת, ה'בל - ר"ת משה. ונתבאר שם, כי קין והבל הם מן הדעת עצמו דאדה"ר (שהוא כנגד ז"א), אלא שזה מן החסדים וזה מן הגבורות.
ונניח עתה מלבאר ענין קין, ונבאר ענין הבל.
והנה כשאדה"ר הוליד כל אותם נגעי בני אדם, אחר שנולד הבל, בק"ל שנים הראשונים -- כי כולם היו נצוצות וענפים של הבל. ולהיות שהבל היה מעורב גם הוא מטו"ר, אלא שהטוב היה מרובה על הרע להיותו חסדים, משא"כ בקין להיותו גבורות -- ולכן גם ענפיו נתערבו ברע, באותם ק"ל שנים הראשונים, שפירש מאשתו. ואח"כ שכבר פסקו תולדות ההם של השחתת זרע, אז חזר ונדבק באשתו חוה, אחר ק"ל שנה, והוליד את שת בנו, בדמותו כצלמו, והיה טוב ולא רע כמו הבל, והתחיל הבל להתקן בו בשת.
והנה אותם הענפים שלו של השחתת הזרע, נתגלגלו בכל אותם הגלגולים הנז"ל, עד שבאו למצרים, ונתגלגלו שם כנזכר. והנה זמן גלות מצרים משנכנסו לה בני ישראל היו רד"ו שנים. ובק"ל שנים הראשונים התחילו הענפים להתגלגל בבני ישראל ובערב רב כנזכר, והיו נצרפים ומתלבנים ומתבררים הטוב מן הרע. ולא נגמר ברורם עד תשלום ק"ל שנים ההם, כדוגמת ק"ל שנים שפירש אדם והולידם כנזכר. ואחר שנשלם גלגולם ובירורם - אז נולד משה רבינו ע"ה, כנודע כי משה היה בן פ' שנה בצאתם ממצרים. והנה ק"ל ושמונים 80, הם רד"ו; כי לא יכול משה (שהוא הדעת עצמו) הטוב לבא, עד שיתבררו ניצוצותיו הטוב מן הרע, ולכן כשנשלם בירורם נולד הוא.
וזהו טעם מ"ש רז"ל כי בו ביום שהושלך משה נתבטלה גזרת השלכת הזכרים ליאורה. לפי שכבר נשלמו כולם לבא כנזכר. וזהו טעם נכון, בענין עמרם שפירש מיוכבד, עד היותה בת ק"ל שנים, ואז הוליד את משה. על דרך שפירש אדם מחוה, עד שיתבררו ממנו כל אותם הסיגים של השחתת זרע בק"ל שנה, ואח"כ הוליד את שת, בהיות חוה בת ק"ל שנה.
ובזה יתורץ טעם, למה הוצרכו כ"כ שינויים בלידת משה.
- כי הרי אהרן אחיו נולד מיוכבד ג' שנים קודם משה, וא"כ למה פירש אז מאשתו, ולא קודם שנולד אהרן?
- ועוד למה הוצרך נס ההוא, שארז"ל שלכן נקראת בת לוי, ר"ל שחזרה לנערותה קודם שתלד למשה - והרי ג' שנים קודם זה ילדה את אהרן, ולא הוצרכה לכל זה?!
- ועוד, למה הוצרך עמרם לקדשה ולעשות לה לקוחין חדשים קודם שתלד למשה?
אבל הענין הוא זה, כי עתה שהוצרך הבל להתגלגל ולהתקן, אחר שנתקנו ענפיו בק"ל שנים -- לכן הוצרכה חוה אשת אדה"ר, שהיא גרמה להיות הבל בנה מעורב מזוהמת הנחש ע"י פיתוייה לאדם שיאכל מעץ הדעת, והוכרחה להתעבר נשמתה בסוד העבור (כנודע אצלינו) ביוכבד אשת עמרם, בסוף ק"ל שנים, לתקן את אשר עיותה בתחלה. וכמו שילדה לשת אחר ק"ל שנה - כך עתה היה אחר ק"ל שנה כנזכר. ולכן ואז חזרה לנערותה ע"י עבור הנזכר. גם לכן הוצרכו בה לקוחין חדשים, לקחת העבור הזה של חוה.
וזהו סוד פסוק (שמות ב' ב') "ותהר האשה ותלד בן" - היא האשה הראשונה חוה, שנאמר בה (בראשית ג' י"ב) "האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ". וחטאה והחטיאה. ועתה האשה ההיא עצמה נתקנה עתה, והיא עצמה הרתה, ותלד את משה שהוא גלגול הבל ושת בניה. ולזה רמזו בספר הזוהר בפרשת שמות, וז"ל "ותהר האשה ותלד - בן האשה ודאי, כמה דאת אמר (בראשית ב, כג) "לזאת יקרא אשה וגו'".
וזהו סוד "ותרא אותו כי טוב הוא", ר"ל כי כל האחרים היו טפות רע דהשחתת הזרע. אבל זה לבדו היה מן הטוב, שלא היה מהשחתת הזרע. ודע, כי כמו שטיפות השחתת הזרע ענפיו של הבל שהיו כלולות מטו"ר נתבררו, והטוב שבהם ניתן אל בני ישראל, (שנולדו באותם ק"ל שנים, ולכן נקראו דור דעה), והרע שבהם ניתן אל הערב רב (אשר גם בהם היו קצת ניצוצות טובות כמו שנבאר) -- כן הבל עצמו שהוא שרש הדעת עצמו, שהיה כלול מטו"ר, נברר גם הוא; והטוב שבו היה משה, והרע שבו היה בלעם, וגם בו היה קצת ניצוצות טובות כמו שנבאר.
ונמצא כי משה היה שרש הדעת עצמו, בבחינת הטוב של הקדושה. וענפיו הם בני ישראל שיצאו ממצרים הנקראים "דור דעה". ובלעם הוא שורש הדעת של הקליפה, מעורב בקצת טוב. וערב רב הם ענפיו של בלעם, מעורבים גם הם בקצת טוב.
וזהו סוד פסוק (תהלים קלה, ז) "מעלה נשיאים מקצה הארץ ברקים למטר עשה מוצא רוח מאוצרותיו". והנה בפסוק זה, נרמזו אלו הגלגולים הנזכר בר"ת וס"ת. וזה פרטם: הארץ ברקים למטר - ס"ת צמ"ר. הארץ ברקים למטר - ר"ת הב"ל. ברקים למטר עשה מוצא - ר"ת בלע"ם. עשה מוצא רוח מאוצרותיו - ר"ת עמר"ם.
והענין הוא, כי גם עמרם הוא משרש של הבל, כמשה בנו. ונודע, כי קרבנו של הבל היה צמר, ושל קין היה פשתן כמ"ש חז"ל (וכמ"ש בפרשת בראשית על ענין זה, כי הבל שרשו בצמר העליון, וע"ש). ולכן נרמז בפסוק זה שם הבל ושם קרבנו, שהוא הצמר; כי משם חוצבה נשמתו כנזכר. וממנו נמשך ג"כ עמרם הנרמז בפסוק זה כנזכר. ולכן אותיות צמר שבהם, בלשון תרגום עמרא - גם הם נתחלפו ונעשו עמרם. ולהיות כי הבל היה כלול מטו"ר, ועתה אחר ק"ל שנים, נתגלגל להתקן, והוברר הטוב שבו לצד אחד, והרע שבו לצד אחד -- והנה הרע שבו הוא בלעם שהיה בימי משה. ולכן נרמז גם הוא בפסוק הזה כנזכר. והטוב שבו נברר ע"י עמרם, ונתן במשה, שהוא סוד הדעת הנקרא 'רוח' כנודע. ורמז באומרו "מוצא רוח מאוצרותיו", כי עמרם הוציא רוחו של משה הטוב, שהיה גנוז באוצרות העליונים, כנזכר בפסוק אז ישיר משה, בספר הזוהר.
ואחר שביארנו ד' בחינות אלה שהם בחינת הבל, והם: משה, ודור המדבר, ובלעם, וערב רב - נבארם דרך פרט.
ונתחיל בענין משה.
כתיב "ותקרא את שמו משה כי מן המים משיתיהו". כבר נתבאר כי משה הוא מן הדעת עצמו שבאדה"ר שהוא ז"א. וכבר ידעת, כי עיקרו של ז"א בתחלתו היה בן ו' קצוות - חג"ת נה"י בלבד. וכשהגדיל, נתעלו חג"ת ונעשו חב"ד שבו, ונה"י נעשו חג"ת, ונתוספו לו נה"י חדשים בסוד (משלי ג' י"ט) "כונן שמים בתבונה". ונמצא, כי חב"ד דז"א הם חג"ת הראשונים. ואלו הם ג' אותיות מש"ה: מ בחסד, שהוא המים. ש בת"ת, המכריע בין ב' קוים ימין ושמאל, ולכן צורת ש' היא בג' קוים. ה' בגבורה, דמתמן אתקשרת הנקבה. וכנגדה יש שם אחד בע"ב שמות, של ויסע ויבא ויט, והוא שם מה"ש. והוא הסדר האמיתי, שהם חג"ת.
לכן נתן טעם הכתוב למה קראו 'משה' ולא 'מהש', שהוא הסדר הנכון. ואמר שהסבה היא "כי מן המים משיתיהו". פי', כי החסד שהוא המים גברו במשה, והיה נוטה יותר כלפי החסד. ואם היה נקרא מה"ש, היתה אות ה' שהיא הגבורה מכרעת בינתיים, והיתה היא גוברת במשה. ולכן היתה אות ש' שהוא הת"ת, מכריע בין מ' וה', שהם חו"ג, ואז הת"ת נודע דתדיר מטה כלפי חסד, ונטיל לימינא.
ועתה נבאר מספר שם משה. כי נתבאר אצלינו בפרשת שמיני, בענין חטא נדב ואביהוא שהיסוד של אבא (עם המוח של הדעת אשר בתוכו) מתלבש תוך היסוד דאימא (עם מוח הדעת שבתוכו). ושניהם מתלבשים תוך רישא דז"א, ונקרא דעת שבו.
- והנה היסוד דאבא, הוא בבחינת פנים ואחוריים.
- והיסוד דאימא,
משה היה כלול מן אחוריים דיסוד דאבא שהם קפ"ד, ומן הפנים דיסוד דאימא שהם קס"א, ולכן קפ"ד וקס"א בגימטריא משה.
ונמצא כי עיקרו באימא. והנה נתבאר אצלינו (בכוונת י"ג מדות של ויעבור) כי מדת "נוצר חסד" הוא בבינה, הנקרא נוצר, שבתוכה ננצר ונשמר ונגנז החסד, שהוא בגימטריא ע"ב דיודי"ן (שהוא אבא). ולכן נ' דנוצר הוא רבתי, ונודע כי אלפ"א בית"א רבתי היא בבינה. וזה להורות על חמשים שערי בינה. ולכן גם משה בגימטריא נוצר (הגהה אמר שמואל: עם הכולל). ובזה תבין מ"ש בזוהר פרשת פקודי, כי בהיכל הרצון "תמן אתכניש משה", לפי שהוא מבחי' הדעת שביסוד דאימא, הנקרא נוצר. והוא הוא מלת רצון, וכמו שנתבאר זה בפסוק "וראית את אחורי", וע"ש.
והנה בחינת בלעם, כבר נתבאר כי הוא הרע של הבל. וזהו סוד פסוק (דברים ל"ד) "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה", ודרשו רז"ל "בישראל לא קם, אבל באומות העולם קם ומנו בלעם". ונודע מה שהקשו על מאמר זה בספר הזוהר בסוף פ' שמות, אבל הענין יובן עם הנז"ל. כי שניהם מן הדעת דזעיר מבחינת הבל כנזכר, כי היו מעורבים בו טוב ברע, ע"י חטאו של הבל שחטא, כנזכר בספר התיקונים תקון ס"ט. ואח"כ נתברר הטוב לבדו במשה, כמש"ה "ותרא אותו כי טוב הוא" (ועיין בפסוק "ויקח קרח וגו'"). והרע לבדו בבלעם, אלא שעדיין היה בו מעורב קצת טוב, ולכן זכה לנבואה ולרוח הקדש בתחלתו כמ"ש ז"ל. ולכן היה שקול כמשה ממש. אלא שמשה היה בדעת הטוב של הקדושה ובו התחיל ראשית תקון הבל מבחינת הדעת, ובלעם היה בדעת הרע של הקליפה, ובו התחיל ראשית בירור הרע של הבל, מבחינת הדעת.
וזהו מה שכתוב (במדבר כ"ד) "ויודע דעת עליון", כי להיות בו ניצוצות קדושה מן הדעת עצמה וגם היה הוא דוגמתם מן הדעת של הקליפה -- לכן היה נאחז בדעת עליון של הקדושה, והיה לו שם ידיעה והשגה. ונמצא כי אעפ"י שבספר הזהר במ"ר חז"ל ביארוהו על דעת שבקליפות - עם כל זה הפשט לא יוכחש, כי מתוכו היה נאחז בדעת דקדושה. וזהו הטעם שהיה בלעם שונא את ישראל בתכלית, כי הוא הסיגים שהפרישוהו מהם. ודע, כי גם בניו יונוס וימברוס היו מבחינה זו ג"כ, ולכן הם היו הראשים של הערב רב, והם היו העיקרים (כנזכר בספר הזוהר בפרשת כי תשא).
ונמצא, כי כיון שנזדככו ונתלבנו הנשמות ההם, באותם ק"ל שנה, אז מן הסיגים שנפרדו ונשתיירו מהם יצא בלעם, ראשית המובחר שבכל הרע ההוא והשורש שלהם, וכל הערב רב הם הענפים שלו וכנז"ל:
והנה בחינת הערב רב, הם הסיגים שנשתיירו מדור המדבר; כי כמו שבלעם היה הרע הניטל ממשה, כן הערב רב הם הרע של דור המדבר. וכמו שבלעם עדיין היה בו טוב מועט - כן היה עדיין קצת טוב מעורב בערב רב, אבל הם יותר מתוקנים הערב רב מבלעם.
ובזה תבין טעם, למה משה רבינו ע"ה השתדל להוציא את הערב רב שלא כרצונו ית'. והטעם הוא, כי היה בהם תערובת ניצוצות קדושות, ענפיו של משה עצמו, מן הדעת, ולכן מסר עצמו עליהם כמה פעמים. ולא עוד אלא שנקבר בחו"ל בעבורם להביאם עמו, כנזכר בספר הזוהר.
גם בזה תבין כמה פעמים שנזכרו הערב רב על שם עמו של משה, כמש"ה (שמות ל"ב ז') "לך רד כי שחת עמך אשר הוצאת מארץ מצרים", לפי שכל דור המדבר וכל הערב רב כולם הם ענפיו וניצוציו, והוא להם כנשמה לגוף. וזהו סוד פסוק (במדבר י"א כ"א) "שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו" - בקרבו ממש, כנשמה בתוך הגוף.
גם זהו סוד פסוק (שם י"א א') "ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה'", כי הערב רב הם מבחינת הרע שהוברר מסיגי נגעי בני אדם דהשחתת הזרע הנקרא 'רע', בסוד (בראשית ל"ח ז') "ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ה'". וזש"ה ג"כ (במדבר י"א י') "ובעיני משה רע", כי גם משה ראה בעיני שכלו, כי כולם היו מבחינת הרע שלו, אשר לא נתקן עדיין.
ואמנם מה שלקה משה ונענש על ידם הוא, לפי שעדיין לא היה זמן תקונם, ורצה לתקנם קודם זמנם. ונודע כי עיקר גלות מצרים היה לסבתם כנ"ל, לכפר ענין הרע שנתערב בטוב של הבל, ושל נגעי בני אדם. ולא די זה, אלא שבשבילם לא נכנסו ישראל לארץ, כי החטיאום בעגל, ובעשר הנסיונות, וחטאו והחטיאו להיותם בלתי מתוקנים.
ובזה תבין, למה נקראו ערב רב, וכמ"ש בזוהר פרשת תשא, כי יש 'ערב רב' ו'ערב זעיר'. והענין הוא, כי יש נשמות דהשחתת זרע, מן החסדים התחתונים המתפשטים בגופא דזעיר, ויוצאים דרך יסוד הנקרא ו' זעירא, ואז אוחזים בהם הקליפות, ומתערבים טוב ברע, ונקרא 'ערב זעירא'. ואלו שבדורו של משה היו מן הדעת העליון עצמו כנז"ל. והנה הדעת ו' רברבא, והת"ת ו' בינונית, והיסוד ו' זעירא. ולכן היו נקראים ערב רב, ולכן ערב רב הם בגימטריא דעת.
וזהו סוד שנקראו (שמות ל"ב ט') "עם קשי עורף". כי העורף הם אחוריים של הדעת, ונתערבו ברע, ולכן נקראים "עם קשי עורף", כי שם חטאו למעלה, כמבואר אצלינו בפרשת עקב וע"ש.
והנה שתי בחינות אלו שהם: ערב רב וערב קטן - נקראים בין הערבים כנזכר בזוהר פרשת תשא.
ואמנם בחינת דור המדבר, כבר נתבאר כי הם בחי' הטוב, שהובררו מאותם נגעי בני אדם, שהם נשמות עליונות בתכלית. כי הם משרש הדעת העליון ברישא דז"א. וזהו טעם שנקראו "דור דעה", בסוד הדעת. ולהיותם ענפים של משה - לכן הוצרך להיות משה הגואל שלהם. ולכן הפציר בו הקב"ה, בשבעת הימים של מראות הסנה (כנזכר במדרש רבה) לפי שהיה מוכרח להיות על ידו, כי כולם בניו ממש, ונקראו "דורו של משה".
גם זהו סוד פסוק (במדבר י"א י"ב) "האנכי הריתי את כל העם הזה אם אנכי ילדתיהו כאשר ישא האומן את היונק". וכל המזונות שלהם היו ע"י משה, כאומן את היונק, המוכרח לגדלו ולהטריפו לחם חוקו.
ואחר שנתבארו ד' בחינות אלו שכולם בחינות הדעת דז"א - נבאר עתה איך עתה נתקנו כל הקלקולים שלהם הראשונים.
ובזה יתורץ שאלה אחת, והוא, כי מאחר שהב"ה היה עתיד ליתן את התורה בהר סיני, למה הקדים להם ג' מיני ציוויים בתחלה?
- הא' הוא במרה, כמאמר רז"ל "שבת ודינין במרה אפקוד", והוא בפרשת בשלח.
- והב' בפרשת יתרו, והוא ענין מינוי הדיינין, כנזכר בפסוק (שמות י"ח כ"א) "ואתה תחזה", וכמ"ש "איעצך ויהי אלהים עמך" ודרשו רז"ל "הִמָלך בשכינה". והקב"ה צווהו בדבר יתרו, ויתרו נודע דקודם מתן תורה בא לדעת רוב רז"ל.
- והג', בפרשת משפטים - כל הדינים ההם שנאמרו קודם מתן תורה, כי לכן חזר בסוף הפרשה לומר (שמות כ"ד) "ואל משה אמר עלה אל ה'".
אבל הענין הוא, כי הנה אעפ"י שדור המדבר היו נתקנים ונבררים טוב מן הרע כנזכר - עדיין לא פסקה זוהמתם הראשון לגמרי מהם, עד שעמדו על הר סיני כמ"ש חז"ל. וסוד הענין הוא, כי עדיין לא נתקנו עבירות של אדה"ר ועבירות שלהם בהיותם בגלגול דור המבול, ודור הפלגה, ואנשי סדום כנז"ל. ואעפ"י שקבלו ענשם בגלות מצרים - היו צריכים בקום עשה - לחזור ולקיים המצות ההם אשר עברו עליהם. ולכן הוכרחו לתקנם ולקיימם טרם נתינת התורה בהר סיני.
וזה עניינם.
- הנה כנגד עון דור הפלגה, שכפרו בעיקר ועבדו ע"ז כמו אדה"ר גם כן -- לכן נתן להם במרה שבת ודינים שלה, ובזה נתקן עון ע"ז. וזהו סוד פסוק (ישעי' נ"ו ב') "אשרי אנוש יעשה זאת שומר שבת מחללו", ודרשו רז"ל "אפילו עובד ע"ז כאנוש" שהיה בדור המבול - מקיים השבת מוחלים לו כל עונותיו. כי המודה בעבודה זרה כאילו כופר בכל התורה כולה, והכופר בע"ז כמודה בתורה כולה. והמקיים שבת כהלכתו, כאילו מקיים כל התורה כולה. וגם נתקן עון כופר בעיקר, כי הרי המודה בשבת מודה שיש עיקר למעלה, שברא העולם בששת ימי בראשית וישבות ביום השביעי.
- וכנגד עון דור המבול בעון הגזל כאדה"ר נתן להם פרשת משפטים; שכל דיני גזלה וגניבה נכתבים בה. ולא עוד אלא שהדין הראשון (שמות כ"א ב') "כי תקנה עבד עברי" - מדבר בנמכר בגניבתו ע"י ב"ד, ואינו נתקן עד שימכר ואח"כ יצא לחירות. ולכן גם הם (תהלים ק"ה י"ז) "לעבד נמכר יוסף", וכל בני ישראל היו עבדים למצרים, לתקן עון הגזל, ואז יצאו לחירות. והנה כיון שקבלו עליהם הדין הזה של עבד עברי, נחשב עליהם כאלו נתקיים בהם, ונמחל להם עון הגזל.
- וענין הוצאת שכבת זרע לבטלה - כבר נתקן ע"י שהושלכו ליאור כנז"ל, ונתבררו מן הרע.
- וכנגד עון אנשי סדום שכפרו בדינין כאדה"ר - לכן ניתן להם פרשת (שמות י"ח כ"א) "ואתה תחזה מכל העם", ומינוי שופטים ודיינים.
ובזה יתבאר לך ענין משה ויתרו בענין מינוי הדיינים, שלא עשאו משה מתחלה. והענין הוא, כי הנה משה היה השרש לכולם כנזכר, ובהיותו שופט את העם, היו ניצוצות נשמות טובות שחטאו בראשונה, בהיותם מעורבות באנשי סדום, היו עתה מתעברות במשה בסוד העבור, שהוא אחד מבחי' הגלגול, ובזה יספיק להם כאילו הם עצמם השופטים, והיה נמחל להם עונם. ובפרט אם הוי באים לפני משה אותם הדינים בעצמם, ואותם המריבות שבאו כיוצא בהם לפני דייני סדום, ועתה היה דן אותם במשפט כפי הדין, ובזה כל מי שחטא בראשונה בדין כיוצא בו, היה בא אז בסוד העבור בעת ההיא והיה נתקן.
וזהו טעם מ"ש (שם י"ח י"ג) "ויעמוד העם על משה מן הבקר עד הערב" - למהר תיקון העון ההוא, קודם נתינת התורה. ויתרו א"ל "לא טוב הדבר אשר אתה עושה וגו'", כלומר לא תוכל לתקן הרע הזה ולהחזירו לטוב, בהיותך יושב לבדך שופט, "כי כבד הדבר" לתקן כמה נצוצות רבות של נשמות ההם. ובפרט כי צריך שיבואו כל מציאות הדינים הראשונים שטעו בהם דייני סדום, לכשיותקנו על ידך, והנה אתה יחידי ואינך יכול לדון דינים הרבה, וימשך התקון לזמן רב. ולכן "ושמת עליהם שרי אלפים" - ובהתרבות הדיינים יתרבו הדינים, ויתוקן הדבר במהרה, והדברים הקלים יתוקנו על ידיהם, "והדבר הקשה" של העון הגדול "יביאון אליך", ויתוקן על ידך. ובזה תמהר תקונם.
עוד אפשר לומר טענה אחרת, והיא, כי כמו שהיו דור המדבר מבחינת הרע של הבל (שהוא משה) - כן היו בהם מבחינת קין דיסוד דאימא כמ"ש למטה בדרוש שאחר זה בענין דור המדבר, ולא יספיק היות משה השופט לתקנם, כנודע שאין הנשמה באה בסוד העיבור להתקן אלא באדם אחד שיהיה משרש נשמתו, ויהיה גואלו הקרוב אליו. לכן "ושמת עליהם שרי אלפים וגו'", ויהיה בהם שופטים משרש בחינת קין[7], ויתוקנו גם הם על ידיהם.
ועדיין צריכים אנו לתת טעם, למה לא נצטווה בזה בתחלה ע"י הקב"ה? והטעם הוא כמו שאמר הכתוב (בראשית ד' כ"ד) "כי שבעתים יֻקָם קין", כי כמו שהתחלת תיקונו של הבל היה במשה, שהיה טוב בלי רע (כנז"ל בפסוק "ותרא אותו כי טוב הוא") - כן התחלת תיקון קין בסוד נשמתו היה ביתרו חמיו של משה, והיו שניהם בדור אחד, וכנודע מספר התקונין בפסוק "קניתי איש את ה'".
והנה קין חטא ג"כ בענין הדינים, ואמר "לית דין ולית דיין ולית עלם אחרן" כשהרג להבל אחיו. ולכן אשר עתה היה נתקן ע"י יתרו, תקן עון ההוא. והוא בעצמו יעץ למשה עצה זו, והודה על ענין הדיינים לתקן פגם שבו. וגם כי כיון שהוא ראש לנשמות קין, היה רוצה לתקן גם את נשמות קין, שהיו גם הם מעורבים בדייני סדום. ולכן בחר במינוי שופטים אחרים, שהיו מבחינת קין, לתקן את נשמות קין גם הוא, ע"ד שהיה משה מתקן נשמות הבל. והנה אחר שנמחלו ג' עבירות אלו - אז עמדו בהר סיני ופסקה כל זוהמתם הראשונה. ואז קבלו כל התורה כולה.
ונבאר עתה בקיצור ענין גלות ישראל למצרים, ולמה היו שבעים נפש, ואיך נגאלו, ואיך נכנסו לא"י. ואח"כ נחזור לבאר דרוש ארוך, בענין משה רבינו ע"ה, ודור המדבר, וערב רב, ודרושים רבים הנכללים בהם.
הנה היות בני ישראל שבעים נפש, הוא במה שהודעתיך במצות המילה בפרשת לך לך, כי מספר אורות החסדים המגולים הם ע'. לפי ששני החסדים דחסד וגבורה, ושליש העליון דחסד שבת"ת עד החזה, הם אורות מכוסים תוך יסוד דאימא. וב' שלישים תחתונים דחסד שבת"ת, ושתי חסדים דצח והוד הם אורות מגולים. וכל חסד מהם הוא הוי"ה אחת, שמספרה כ"ו. נמצא שג' הויו"ת פחות שליש הם מגולים. ושליש הוי"ה הם שמנה אורות, נמצא שהם ע' אורות מגולים כמספר ע' נפש.
וכמו שהודעתיך בפרשת בראשית בענין חטאו של אדה"ר, כי כל הנשמות באות מטפת החסדים, שהם מיין דכורין, נמשכים מן הדעת, שמשם טפת הזרע, בסוד (בראשית ד' כ"ה) "וידע אדם עוד את חוה אשתו". ובפרט מן החסדים התחתונים המגולים, הקרובים אל היסוד. ואף על פי שגם באים נשמות מבחינת החסדים המכוסים, אינם עולים בחשבון נפשות בני ישראל שנכנסו בגלות, כי בחינת הגלות הוא הסתלקות החסדים והעלמם בשרשם כמו שנבאר. ובחינה זו אינו ניכר אלא במגולים שמתעלמים אח"כ, ולא במכוסים ונעלמים תמיד. ולכן מספרם אינם אלא ע' נפש בלבד, שהם כללות האורות. אבל פרטיהם הם ס' רבוא כמספר ו' קצוות.
והנה היותם נקראים "בני ישראל" הוא במה שנודע, כי חג"ת נקראים 'אבות', ונה"י נקרא 'בנים'. ולפי שאלו האורות המגולים הם החסדים דנצח והוד -- ולכן נקראו "בני ישראל", כי משם שרשם. וישראל הוא ז"א עצמו כנודע, ובניו הם נצח והוד שבו.
ואמנם בחי' יעקב היורד למצרים הוא יסוד דאבא - שגם הוא מתפשט בגלוי מן החזה ולמטה עם בני ישראל (שהם החסדים המגולים דיסוד דאימא). אבל יעקב, הוא מן היסוד דאבא, כמ"ש למעלה בפסוק "ויבא לו יין וישת". ויעקב ובני ישראל הנזכר, הם היורדים בגלות מצרים, כמו שנתבאר.
והנה ענין גלות מצרים, יובן במה שנתבאר בפסוק "ויוסף הורד מצרימה וכו'", כי מצרים הוא הקליפה שכנגד הגרון דז"א, שהוא מקום צר. ועיי"ש היטב מאד כי שם נתבאר כל זה. והנה בחינת הגלות הוא חזרת המוחין דגדלות שנתפשטו בז"א להסתלק ממנו. ובחינת הסתלקות יעקב (שהוא יסוד דאבא) ובני ישראל (שהם החסדים המגולים כנזכר) דרך מעבר הגרון ולמעלה -- זהו נקרא "ירידת מצרים וגלותו"; כי אז נאחזים בהם הקליפות מאד, כנזכר שם בענין ירידת יוסף למצרים. גם נתבאר זה, בדרוש פסח ויציאת מצרים. וכבר נתבאר ג"כ שם, כי אעפ"י שזו עליה היא עם כל זה אינה אלא ירידה, כי הסתלקותם הוא פגם וחסרון גדול. ועוד נאריך בטעם זה למטה.
והנה כשיצאו ישראל ממצרים - אז חזרו המוחין להתפשט בזעיר אנפין. ובצאתם דרך הגרון למטה להתפשט כבראשונה - אז נקרא "יציאת מצרים". והנה בירידתם היו ע' נפש, ועתה ביציאתם כתיב, (שמות י"ב, י"ז) ויסעו בני ישראל מרעמסס סכתה כשש מאות אלף רגלי. וטעם הדבר הוא כנז"ל, כי אז בירידתם למצרים היו האורות מגולים ע' בלבד. ובירידתם למצרים שהוא התעלמותם בגרון, נקרא גלות. אבל עתה אשר חזרו החסדים לצאת מן הגרון, ולהתפשט כבראשונה, והנה נודע, כי בירידת החסדים המגולים, בלי מחיצת כלי יסוד דאימא, הם יורדים במרוצה גדולה, ונופלים עד היסוד דזעיר, ומכח נפילתם שם בחוזק, חוזרים לעלות ממטה למעלה, עד היסוד דאימא, ולהיותם אורות מגולים, הם עתה בוקעים כלי יסוד דאימא בהכנסם בתוכו, ואז גם שאר החסדים המכוסים, הם מתגלים. ועתה נמצא, כי כל החסדים הם אורות מגולים, ולכן כולם נכנסים בחשבון בני ישראל היוצאים ממצרים, שהם שש מאות אלף רגלי, כנגד ו"ק, שמחסד עד יסוד, אשר החסדים מתפשטים מחסד עד הוד, ואח"כ כולם מתקבצים ביסוד כנודע, והנה כל קצה כלול ממאה, שהם י"ס שבו, וכל א' כלול מעשר, הרי הם שש מאות אלף:
וענין בקיעה זו דיסוד דאימא, היא בחי' קריעת ים סוף, שנקרע אחר שיצאו ישראל ממצרים, כי היסוד דאימא נקרא ים סוף, סופא דכל דרגין דיליה. ואח"כ עלו בני ישראל, ונכנסו בארץ כנען. וסוד הדבר הוא, כי ארץ כנען, היא ספירת המלכות, העשירית שבי"ס דאצילות, הנקראת רחל נוקבא דז"א, אשר אז היתה בגלות, ביד הקליפה הנקרא כנען. ובני ישראל הם החסדים המגולים, אשר ע"י נפילתם בכח ובמרוצה עד היסוד דזעיר, חוזרים לעלות ממטה למעלה בסוד אור חוזר, ואז דרך עלייתם עד החזה דזעיר, בוקעים ועוברים לאחורי ז"א, אשר שם רחל הנקרא ארץ כנען, ונכנסים בה, ובונים פרצופה, בסוד (ישעי' מ"ז ה') והוכן בחסד כסא, כמבואר במקומו, שעיקר בניינה הוא באלו האורות דחסדים המגולים, בחזרתם למעלה בבחי' אור חוזר, וזהו סוד כניסת ישראל לארץ כנען:
והנה לכאורה נראה קושי בענין זה, הנה א"י גבוהה מכל הארצות, ובפרט מארץ מצרים, שבירידתה נאמר (בראשית מ"ב ב') רדו שמה. וכשיצאו משם מה כתיב, (במדבר י"ג י"ז) עלו זה בנגב וכו'. ועמ"ש להפך, כי ארץ מצרים היא בעורף הגרון דז"א, וארץ כנען היא מן החזה ולמטה. ויש בזה שתי תשובות, הא' היא, כי אין עלייה וירידה במקומות, אלא בבחי' מעלתם, ע"ד מה שביארנו בסדר י"ג תיקוני דיקנא שבי"ג מדות ויעבור. וזהו סוד, (ישעי' מ"ה ז') יוצר אור ובורא חשך, כי הבריאה העליונה מיצירה, להיותה במקום הסתום, נקראת חשך. והיצירה התחתונה מבריאה, להיותה בגלוי, נקרא אור. וזהו סוד תחתונים למעלה, ועליונים למטה. כי גלוי האור נקרא עלייה, ומקום שהיא מכוסה, נקרא ירידה, כי הוא מניעת אור. ובפרט כשמסתלקים ומתעלמים בגרון כי אז הוא חסרון אור לגמרי. והתשובה השנית היא, כי בהיותם בגרון, אז תכליתם הוא לרדת עוד למטה, ולכן נקרא ירידה בחי' היותם שם. אבל כשיוצאים מן הגרון, והנה הם נופלים עד היסוד כנז"ל, אז הם חוזרים לעלות בסוד אור חוזר, ואז נכנסים לארץ כנען כנז"ל, ולכן כתיב עלו זה בנגב:
ונבאר עתה, דרוש גדול, כולל דרושים רבים, ובכללם יתבארו ענייני נסים דיציאת מצרים, ובמדבר, ובו נבאר ענין ישראל. ויעקב. ועשו. ורחל. ולאה. ודור המדבר. וערב רב. ומשה ואהרן ומרים. וענין המרגלים. ויהושע וכלב. וענין אפרים בן יוסף. ושני המטות, מטה האלהים. ומטה משה. וענין הבאר. ומן. וענני כבוד. וקצת רמז מאמר בספר הזוהר פרשת תצוה בענין הנהו תלת נקודין דכל עלמא, חורבא, וישובא, וג"ע הארץ:
ודע, כי כל הבחי' הנזכר, כולם הם אורות שיוצאים מתוך ז"א הנקרא ישראל, וזה עניינם. כבר ביארנו פעמים רבים, ענין המוחין דז"א, איך הם כפולים, מצד אבא ומצד אימא. כי ג' מוחין שיש לו מצד אבא, נתלבשו תחילה בנה"י דאבא. ומוחין דמצד אימא, נתלבשו בנה"י דאימא. ואח"כ נתלבשו גם נה"י דאבא, תוך נה"י דאימא, ואז נתלבשו ונתפשטו תוך ז"א:
וב' המוחין הנקראים חו"ב דאבא, וכן דאימא, המלובשים בנו"ה של כל א' מהם, מתפשטים בשני קוים של זעיר, הימין והשמאל, עד סופם. אבל המוח האמצעי, הנקרא דעת, יש חילוק בין דאבא לדאימא, כי הדעת דמצד אימא, הוא ביסוד דאימא, ואין היסוד דאימא מתפשט בכל קו אמצעי דזעיר, כי היא נקבה, והיסוד שלה קצר מאד, ואינו מגיע רק עד החזה של ז"א בלבד. ולכן כאשר מוח הדעת מתפשט בכל גופא דז"א, יש בו בחי' אורות מכוסים, אותם שהם למעלה עד החזה. ואורות מגולים, אותם המתפשטים למטה מן החזה. אבל היסוד דאבא הוא ארוך, ובהתפשטו תוך יסוד דאימא, יוצא חוצה לו מן מקום החזה ולמטה, ומתפשט הוא לבדו, עד סיום היסוד דז"א עצמו ממש:
ונמצא כי היסוד עצמו דאבא, נתגלה מן החזה, ולמטה. אבל אורות הדעת שבתוכו, הם סתומים בכלו. והנה מאלו הב' בחי' האורות, של יסוד דאבא ושל אימא, מתפשטים תוך זעיר כנז"ל. ובכל אחד מהם, מתלבש בחי' מוח א' הנקרא דעת, כלול מחו"ג כנודע, ומהם יוצאות הארות לחוץ, ובוקעים דרך מחיצות גופא דז"א, ויוצאת הארתם לחוץ לגמרי, באחור ובפנים דז"א, ונעשים שם בבחי' פרצופים חלוקים, והם הבחינות הנז"ל, הנקרא, יעקב, ועשו, ודור המדבר, וכו':
ונתחיל לבאר בחי' ההארות של יסוד דאימא, אשר להיותה נקבה, כולם יוצאות לצד האחור. משא"כ בהארות דאבא, היוצאות דרך פנים דז"א, בסוד (תהלים קל"ט ה') אחו"ר וקדם צרתני, שהם הנקבה והזכר. ונודע, כי גם או"א בתחלת אצילותם, נאצלו גם הם אב"א, והיתה אימא אחוריים דאבא, ואבא היה בחי' הפנים. ולכן אורות אימא יוצאות לצד אחור, ושל אבא לצד פנים:
והנה נתבאר לעיל, כי האורות דחו"ג דדעת דמצד אימא, יש בהם ב' בחי', כי מן החזה ולמעלה, הם אורות מכוסים, תוך יסוד דאימא. ומהחזה ולמטה, הם אורות מגולים, כי אין היסוד דאימא מתפשט שם, כנז"ל, ולכן אין הארותיהם שוים. ובצאתם לצד האחור, נעשו שם שתי פרצופים, אחד למעלה מהחזה, והוא הנקרא לאה, ולהיותה אורות מכוסים, היא דינים. ואחד למטה מן החזה, והיא הנקרא רחל, עקרת הבית, עיקרה של בית, לשתי סיבות, האחת היא, לפי שהיא מן האורות המגולים, ולכן היא יותר ממותקת מן לאה, כי הארותיה הם גמורות ומגולות. ועוד, כי רחל היא ספירה העשירית די"ס דאצילות, נוקביה ממש דזעיר, אבל לאה היא נבנת מאחוריים דמלכות דאימא, כמבואר עניינה בארך, במצות ולא ירבה לו נשים:
גם נתבאר אצלינו, שנוי ב' שיש ביניהם, והוא, כי לאה עומדת באחורי זעיר מן החזה ולמעלה, ופניה כלפי אחור דזעיר, ובחי' זו נקרא פנים באחור. משא"כ ברחל, שעומדת אב"א. ועוד, כי אין באחוריהם שתי כותלים, רק כותל אחד מפסיק בלבד, בין זעיר, לנוקביה רחל, והיא בחי' אחוריים שלהם. וכאשר רוצים לחזור פב"פ להזדווג, צריכים הפלת תרדמה ונסירה, כנזכר באורך בדרוש ר"ה והשופר ע"ש:
וטעם הדבר הוא זה, לפי שרחל מלכות דאצילות כנז"ל, ונקראת אספקלריא דלא נהרא מגרמה, ולולי שבתחלה נתחברה חבור גמור עם ז"א ונכללה בו, והיתה עמו עצם מעצמיו ובשר מבשרו, לא היה חושש אח"כ לתקנה, ולהשפיע בה כל חסרונה הצריך לה. ולכן נבראו דבוקים אב"א כנזכר, ולא נבראו אדם וחוה מתחילה פרצופים מחולקים זה מזה:
גם נלע"ד, ששמעתי טעם אחר בענין זה, והוא, כי הארות החסדים דיסוד דאימא, הם מתפשטים בגופא דזעיר, לתקנו ולהגדיל פרצופו כנודע, והגבורות לבדם נתנים לרחל לתקן פרצופה. ולהיות כי החו"ג הם שני חצאי מוח הדעת, ואין כל בחי' מהם מוח בפני עצמו. לכן גם זו"ן הנתקנים על ידיהם, נתחברו יחד, ואין ביניהם רק שני חצאי מחיצה, מפסיק באחוריו ובאחוריה, ובפרט כי בתחלה היו שתי אחוריהם נעשים מן הגבורות לבדם, ולכן היו נחלקות, חציים לאחוריים שלו, וחציים לאחוריים שלה, והם שני חצאי אחוריים. אבל אח"כ בעת הנסירה, כתיב (בראשית ב' כ"א) ויסגור בשר תחתנה. ואמרו שם בזוהר באדרת נשא, דשקיע חסד באתרהא. ולכן אז נעשה אליו אחוריים שלימים מן החסדים. ואליה אחוריים שלמים, מן הגבורות. ומאחר שיש אחוריים שלמים לכל אחד מהם, לא הוצרכו להתחבר, ואז הוחזרו פב"פ:
והנה נתבאר, כי אורות יסוד דאימא שהיא נקבה, יצאו לסבה זו לצד אחורי ז"א, ועשו שם ב' פרצופים נקבות, לאה, ורחל, זו למעלה מהחזה, וזו למטה מן החזה. ועיין למטה בענין מן וענני כבוד ובאר, שגם הם אורות של אימא:
ונבאר עתה ענין אורות יסוד דאבא, שהוא דכורא, ולכן יוצאים לצד פנים דז"א, ומהם נעשים כמה בחי' של פרצופים אחרים. הנה גם ביסוד דאבא היו בו ב' בחי', כי בהתפשטו עד החזה, היו אורות החסדים והגבורות שבו מכוסים בב' לבושים, לבוש היסוד דאבא, ולבוש היסוד דאימא. ומן החזה ולמטה, היו האורות שבו מכוסים בלבוש אחד בלבד, שהוא יסוד דאבא. משא"כ באורות דאימא, כי אורות העליונים שלה שעד החזה, היו מכוסים בלבוש אחד בלבד, והוא היסוד דאימא. ושמן החזה ולמטה, היו מגולים לגמרי, בלי שום לבוש כלל. ולכן אורות דאימא המכוסים בלבוש א' בלבד, הוציאו הארתם לאחורי ז"א, ועשו פרצוף א' של לאה, אלא שהיא דינים להיותה מאורות מכוסים, ואורותיה המגולים לגמרי, הוציאו הארתם, ועשו פרצוף רחל, עקרת הבית, בהארה גלויה באחורי ז"א, מן החזה ולמטה. אבל אורות יסוד דאבא אשר מן החזה ולמעלה, להיותם מלובשים תוך ב' לבושים כנז"ל, לא יכלו להוציא הארתם לחוץ לצד פנים דז"א מן החזה ולמעלה כלל. אבל מן החזה ולמטה, שאין להם רק לבוש אחד, הוציאו הארתם שם לצד פנים דז"א, ועשו שם פרצופים רבים, כמו שיתבאר. וזהו הטעם, שאין שום פרצוף מחוץ לז"א לצד פנים מן החזה ולמעלה. עוד יש סבה אחרת, והוא, כי נודע (משלי ט"ז ט"ז) כי באור פני מלך חיים, והארת הפנים מבטלים הדינים, ואם היה איזה פרצוף עומד למעלה כנגד פני ז"א, היה מבטל השגחתו והארת פניו, ולא היו הדינים והחיצונים מתבטלים. ולכן הוצרך שלא להיות שם שום פרצוף כנגד פניו:
וא"ת, הרי אף למעלה יש להם מלבוש א' בבחי' האורות דאימא מן החזה ולמעלה, וא"כ למה שם לא הוציאו למעלה רק את לאה, וכאן הוציאו כמה פרצופים כמו שיתבאר. והענין הוא, כי באחורי דז"א היה להם מקום להתפשט שתיהם, זו למעלה וזו למטה. אבל לצד פנים דז"א, שאין מקום להם להתפשט מן החזה ולמעלה לשתי סיבות הנז', לכן נתפשטו כולם למטה מן החזה, ושם הוציאו כל פרצופיהם:
עוד סבה שנית, כי אלו האורות דיסוד דאבא אשר מן החזה ולמטה, מלבד שאין להם רק לבוש א', עוד יש להם הארות גדולות מן האורות המגולים דאימא, שמאירים בתכלית הארה, להיותם מגולים, והם מאירים בכלי היסוד דאבא מבחוץ, והם מבפנים, ומזדכך הכלי ונבקע, כמו שנתבאר לקמן בענין יעקב, ויכולים להוציא הארתם לחוץ, עם היותם מתלבשים תוך לבושים, ולכן הוציאו שם כל אותם הפרצופים:
ונבאר עתה ענין הפרצופים הנעשים מהארות יסוד דאבא היוצאים חוץ לז"א כנזכר:
והנה צריך שתדע, כי יסוד דאבא עם היותו כלי, עכ"ז הוא זך מאד, להיותו מבחי' אבא עילאה, ובפרט בהתפשטו מן החזה ולמטה, שאז הוא מגולה לגמרי כנזכר. ובפרט שאורות דאימא מאירים סביבותיו, וכפי זה ודאי שהאורות שבתוכו יכולים לצאת מכל סביבותיו ולהאיר בחוץ, אף גם באחורי ז"א, אבל לפי שלעולם אימא שהיא נקבה מאירה לצד אחור כנז"ל, כי שם הוציאה פרצוף רחל, ולכן אין אורות אבא יוצאים לצד אחור. אמנם שאר צדדי הז"א, ודאי שהם פנויים, ולכן יכולים הם להתפשט בג' צדדי ז"א, והם, מצד ימין, ומצד שמאל, ומצד פניו, חוץ מרוח רביעית שהוא צד האחור לבדו, כי שם נתפשטו אורות אימא להיותה נקבה כנזכר:
ונמצא כפי זה, כי כיון שהם מתפשטים לצד ימין ולצד שמאל דז"א, ועושים שם ב' פרצופים, באופן שיש שם שורה אחת של שלשה פרצופים, והם, פרצוף ז"א באמצע, וב' הפרצופים זה מימינו וזה משמאלו. וא"כ גם כשהם מוציאים הארתם לצד פנים דזעיר, יעשו שם שורה אחרת של שלשה פרצופים, ע"ד השלשה הנז'. ויהיה פרצוף א' באמצע כנגד פני ז"א, וב' פרצופים אחרים מימינו ומשמאלו, כנגד פני שני הפרצופים שבימין ושמאל ז"א. והרי הם ב' שורות, זו לפנים מזו, ואין שורה פחותה מג' פרצופים כנזכר:
והנה במצות לא ירבה לו נשים נתבאר, כי המלכות דיסוד דאבא, בהיותה למעלה בדעת דזעיר, הוציאה שתי הארות זו מחוץ לזו, והם ב' בחי' לאה. וכן המלכות דאימא, הוציאה ב' הארות לאה זו מחוץ לזו. והנה כן הענין כאן, כי היסוד דאבא שהוציא הארתו לחוץ, כנגד פני זעיר, הוציא עוד הארה אחרת יותר לחוץ ממנה, וגם היא כלולה משלשה פרצופים בשורה א'. ונמצא, כי הארת הימין היא כפולה, והארת השמאל היא כפולה, והארת הפנים היא כפולה. והרי הם ג' שורות זו אצל זו:
שורה א', היא ג' פרצופים, וה"ס ז"א באמצע. ושני פרצופים, הנקרא מן, וענני כבוד. זה בימינו, וזה בשמאלו, מן החזה ולמטה. ונמצאו זה עומד מבחוץ, לצד ימין הנצח דזעיר. וזה עומד מבחוץ, לצד שמאל הוד דז"א:
שורה ב', אשר להלאה משורה הא' כלפי פניה, הם ג' פרצופים אחרים, והם פרצוף הנקרא דור המדבר באמצע, כלפי פנים דז"א ממש. וב' פרצופים אחרים, הנקרא ב' המטות, מטה האלהים, ומטה סתם. זה בימינו, דפרצוף דור המדבר, וזה בשמאלו. והם עומדים כלפי פניהם, של ב' פרצופים, דמן, וענני כבוד:
שורה ג', להלאה משורה שניה, והיא היותר רחוקה מז"א. גם היא ג' פרצופים אחרים, פרצוף אמצעי, העומד כלפי פנים דפרצוף דור המדבר, הוא הנקרא יעקב. וב' פרצופים אחרים, זה בימינו, וזה בשמאלו, נקראים ערב רב, ועשו בן יצחק אחיו של יעקב. והנה הם ט' פרצופים, וזה ביאורם, ונתחיל לבאר תחלה השורה החיצונה שבכולם, ואח"כ השנית, ואח"כ הפנימית משלשתם:
שורה החיצונה, היא יעקב באמצע, וערב רב בימינו, ועשו בשמאלו. והנה ענין יעקב הוא באופן זה, הנה נתבאר לעיל, כי היסוד דאבא מן החזה ולמטה, הוא מגולה, ואז אורות החסדים המגולים דאימא, מאירים בו בכל צדדיו, וגורמים שיתגדלו אורותיו הפנימיים. ובוקעים את הכלי דיסוד דאבא, ויוצאים לחוץ מן היסוד עצמו דאבא, והרי זו בקיעה א'. עוד הם בוקעים את הכלי דגופא דז"א, ויוצאים מחוץ לז"א, ושם עושים הארה שנית, הנקרא יעקב, על שם היותו נעשה מכח הבקיעה כנזכר. משא"כ באורות דיסוד דאימא, שהם מגולים מאליהם, בלי בקיעת היסוד שלהם:
וזהו סוד תרי זמנין יעקב יעקב, שנזכר בפרשת וישלח, וביארו באדרא רבא, יעקב קדמאה לא שלים, בתראה שלים. והענין הוא, כי ע"י בקיעה הראשונה, יצאו האורות מחוץ ליסוד דאבא, תוך גופא דז"א, ושם נעשת בחי' הארה אחת, הנקרא יעקב הפנימי. וע"י בקיעה השנית, יצאו מחוץ לגופא דזעיר, ושם נעשה יעקב החיצון. ע"ד מ"ש במצות ולא ירבה לו נשים, בענין שני בחינת לאה, שיוצאות ממלכות דאבא, ושתים ממלכות דאימא וע"ש:
והנה יעקב קדמאה, הוא החצון, שהוא הראשון ממטה למעלה. ועוד, כי יעקב אע"ה, בתחלה נעשה מרכבה אליו, ואח"כ נזדכך יותר ע"י מעשיו, ונעשה מרכבה ליעקב הפנימי. ונמצא, כי יעקב קדמאה, הוא החצון, ולכן לא שלים. ויעקב תנינא, הוא הפנימי, ולכן הוא שלים, כי הוא הארה גדולה יותר מיעקב החצון. וזולת זה נקרא יעקב החיצון בשם כפול, יעקב יעקב, כי הוא יוצא אחר ב' בקיעות, ולכן יעקב אותיות יבקע:
עוד יש טעם שלישי, למה נכפל שמו, והוא, כי שני בחינות הארות יש מחוץ לזעיר כנגד פניו, הם, הארת דור המדבר, והארת יעקב להלאה ממנו. וכנגד שתיהם, נאמר יעקב יעקב. וג' פירושים אלו, נרמזו בפסוק (בראשית כ"ז ל') ויהי אך יצוא יצא יעקב מאת פני יצחק אביו וגו'. כי בכל פירוש מהם, נתבאר ענין ב' יציאות שיצא יעקב, והענין מבואר:
וא"ת, והרי דור המדבר, למה לא נקראו בשם יעקב, כי גם הם יוצאים ע"י בקיעה. ועוד שאלה שנית, כי הרי דור המדבר בניו של יעקב הם, ואיך הם יותר קרובים אל ז"א, ויוצאים בתחלה טרם שיצא יעקב אביהם:
והתשובה היא, במש"ל, וגם נתבאר בפסוק ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל וגו', כי הנה יעקב היה הולך ומתעלה ממדרגה למדרגה, ובראשונה נעשה מרכבה אל יעקב החיצון, ואמ"כ נתעלה ביעקב הפנימי, ואח"כ נתעלה ונקרא ישראל, שהוא ז"א עצמו. ונמצא, כי אעפ"י שדור המדבר קרובים יותר ממנו לז"א, זהו בראשונה. אבל אח"כ, נתעלה בתכלית העלוי כנזכר:
ועוד, כי אפילו יעקב עצמו החיצון, גדול הוא מדור המדבר, כי עיקר ההארה הזאת היוצא מיסוד דאבא, אינה אלא להוציא את יעקב, ולכן היא הנקרא ע"ש הבקיעה. אבל דור המדבר, היא הארה טפילה אליו, אעפ"י שהיא יושבת בראשונה, כי אינה רק בחי' לאה אשת יעקב הזה, ועיקר ההארה שלה, הוא בסוד אור החוזר מיעקב אליה, וכמו שנאריך בתרוץ שאלות אלו למטה, בענין דור המדבר וע"ש:
ועתה צריך שנבאר למה אין מחובר יעקב עם ז"א מצד פנים, כמו רחל בצד אחור. וכבר לעיל תרצנו קושיא זו, כי רחל היא נוקביה דז"א, והיא אספקלריא דלא נהרא מגרמה כלום, וצריך שבעלה יזון ויפרנס ויספיק לה כל צרכיה. ולכן הוצרכו להתחבר יחד, ולהיותה עצם מעצמיו, ובשר מבשרו, כדי שגם אחר שתנסר מאחוריו, ותחזור פב"פ עמו, יהיה לו אהבה גמורה עמה, וחשק גמור להספיק צרכיה, כי אשתו כגופו דמיא. משא"כ ביעקב עם זעיר:
וגם עם טעם אחר שביארנו לעיל, והוא, כי זו"ן היו אחוריהם נעשים מן הגבורות דאימא, ולכן נתחברו יחד אב"א. אבל האורות של יסוד דאבא, אינם מאירים בז"א בקביעות, כי הרי הם מכוסים בתוכו, ותכלית הארתם אינה, אלא לצורך יעקב, שהוא אחוריים דאבא, כמבואר אצלינו. ולכן איננו מתחבר עמו ומתדבק עמו, לשיצטרך נסירה להפרידם, כדרך רחל עם ז"א:
וזהו סוד (ירמי' ל"א ג') מרחוק ה' נראה לי, כי הארות אבא כולם הם מרחוק, ולא מקרוב. ולכן אינו נדבק יעקב בקרוב עם ז"א. ונודע מ"ש בס"ה, על פסוק ותתצב אחותו מרחוק, כי חכמה נקרא מרחוק, וטעמו מובן עם הנזכר:
והנה ב' הפרצופין אשר מימין יעקב ומשמאלו, הם בחינת ערב רב שיצאו ממצרים עם ישראל ונתגיירו, ולכן הם בצד ימינו של יעקב. ועשו, בשמאלו של יעקב. ולכן לא נתגייר, ובזה את המילה ואת הבכורה וכו':
והנה עיקר ההארה היוצאה מיסוד דאבא היא ביעקב, שהוא כנגד פנים דזעיר ממש, וההארה ההיא נמשכת ביושר. אבל שתי ההארות שיש בצדי יעקב, אינם נמשכות ביושר מפנים דזעיר, רק הם נוטים אל האלכסון בקרן זוית, ולכן הארתם מועטת. ועכ"ז, הימני גדולה הארתו מן השמאלי. ולכן יעקב שהוא באמצע, הארתו גדולה מאד, ואין החיצונים שולטים בצד הפנים כלל, ולכן היה בחיר שבאבות, ובפרט אחר שנתעלה במדרגת ז"א עצמו, כנזכר לעיל בפסוק ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל. ועכ"ז יש בו בחי' דין, כי כן יעקב בגימטריא שני שמות אלהי"ם, עם מספר עשר אותיותיהם, כמ"ש בפרשת וישלח, ובריש פרשת לך לך:
והערב רב אשר מימינו, היא הארה מועטת, לכן שלטו בהם החיצונים, והיו גוים. ולהיותם נמשכים מיסוד דאבא שהוא משה, כמ"ש לעיל בדרוש שקודם לזה, לכן טרח משה רבינו ע"ה להוציאם ממצרים, ולגיירם, ונקראו על שמו, כמש"ה (שמות ל"ב ז') כי שחת עמך וכו', וכמ"ש בדרוש שקדם. כי לכן ערב רב בגימטריא דעת, שהוא דעת עליון שביסוד דאבא, ומשם נמשכת הארתם לחוץ:
ועשו אחיו אשר משמאל יעקב, היא הארה גרועה מכל ההארות כולם של יסוד דאבא, אם להיותה בשורה החיצונה מכולם, הרחוקה מז"א. ואם להיותה בצד השמאל, ובפרט שהיא הארה נמשכת באלכסון, שהיא גרועה ומועטת כנזכר, ולכן שלטו בו הקליפות יותר מבערב רב, ולא נתגייר כלל:
וזהו הטעם שהיה יצחק אביו רוצה לקרבו ולגיירו, ולתת לו הברכות והבכורות, לפי שגם הוא מן השמאל, כמו יצחק שהוא שמאלו דז"א כנודע. ולכן עשו בגימטריא שני שמות אלו קפ"ד, שהוא אחוריים הממולאים דהוי"ה דיודי"ן שביסוד דאבא, כנז"ל בדרוש שקדם, ועם עשר אותיותיו שבאחוריים ההם הפשוטים, הרי צד"ק, ולהיותו סמוך עם יעקב, רצה להתאחז ג"כ בו מבחי' ב' אלהי"ם שבו, עם עשר אותיותיהם העולים יעקב כנזכר, כי גם הם דינים, ורצה להתאחז בהם, ולכן צדק ויעק"ב בגימטריא עשו. גם בזה תבין, איך יעקב ועשו הם אחים סמוכים זה עם זה למעלה, כשני אחים ממש:
ובזה יתבאר פסוק ויהי אך יצא יצא יעקב מאת פני יצחק אביו ועשו אחיו בא מצדו, רמז בזה, כי מקום עשו, הוא בצדו של יעקב, וז"ש ועשו אחיו בא מצדו, קרי ביה מן צידו ממש, כי בשמאלו הוא עומד כנזכר. גם רמז, כי אין מקומו בצדו של יעקב הפנימי, רק בצדו של יעקב החצון, אשר נעשה ע"י ב' יציאות, כמבואר לעיל ג' פרושים. וז"ש, ויהי אך יצא יצא, שתי יציאות יעקב, מאת פני יצחק, העומד תוך זעיר, בסוד הגבורות שבו כנודע. ואחר צאתו ב' היציאות הנזכר, הוא בשורה השלישית החצונה, אז נעשת הארת עשו, מצדו של יעקב השמאלי, ולכן מצידו מלא יו"ד באמצע:
והנה נודע כי אין מקרא יוצא מידי פשוטו, ולכן אנו צריכים לבאר פסוק זה בדרך הסוד, נמשך אחר פשוטו של מקרא, וזה עניינו, והנה גם צריכים לבאר עתה, שאלה חזקה, כי מאחר שיעקב עומד לצד פנים דז"א, א"כ איך זעיר הוא מזדווג עם רחל נוקביה פב"פ, והנה יעקב הוא עומד שם. והנה ביאור שאלה זו, נתרצה בפסוק הנזכר, ויובן במ"ש בספר הזוהר דמדרש שיר השירים בענין אלפא בית"א דא"ת ב"ש, כי בעת שנעשה זווג העליון דזו"ן, אז סטרא אחרא אינה שמחה בשמחת סטרא דקדושה, והיא הולכת ומתרחקת משם, בגין דלא למחדי בחדוה דילהון. וביאור המאמר ההוא, נרמז בזה הפסוק, ויהי אך יצא יצא יעקב וכו'. פי', הנה כאשר רחל נוקבא דזעיר, רוצה לחזור פב"פ, אז סטרא אחרא שהוא עשו הנזכר, אשר אעפ"י ששרשו במקום הקדושה, נתאחזו בו החצונים כנז"ל, להיותו מצד שמאל ונגרר אחריהם, ואז וילך עשו השדה לצוד ציד להביא, והוא השדה החיצון, שעליו נאמר כי בשדה מצאה, והיא מדור הקליפות סטרא דחורבה ושממה, ואינו סטרא דישובא. וכיון שעשו יצא ממקומו אל שדה הקליפות, אז מקומו פנוי, ונכנס יעקב ונוטל את מקומו, וכל ההארות ההם שהיו נמשכים אל עשו בהיותו שם, לקחם עתה יעקב. וזהו סוד הברכות שלקח יעקב מיצחק, שהיה רוצה ליתנה לעשו. ואז רחל נוקבא דזעיר נכנסת ועומדת במקום יעקב, פב"פ עם ז"א, ומזדווגת עמו:
וא"ת, והרי עדיין הארת דור המדבר מפסקת בינה לבינו. והתשובה היא, כי אותה ההארה הנקראת דור המדבר, לא נתקיימו רק באותם מ' שנה שהיו ישראל במדבר, וכל הזווגים הנעשים בזמן ההוא, היתה עם ההארה הזאת הנקראת דור המדבר, כי היא אשת יעקב כמ"ש לקמן. וכאשר רחל מזדווגת עם ז"א, אחר המ' שנה, כבר נתבטלה משם הארת דור המדבר, ועומדת שם במקומה, בסוד בארה של מרים, כמ"ש עניינו לקמן וע"ש:
אמר עוד כשמוע עשו את דברי אביו וכו', הנה קשה כפי מה שאמרנו, כי ברצונו יצא השדה, אבל גם זה יובן במ"ש שם במדרש שיר השירים של הזוהר, וגם בפרשת תרומה דף קל"ד ע"א, כי בעת שרוצים להזדווג זו"ן, באים במרמה עם סטרא אחרא שהוא עשו הנזכר, ומכריזים ואומרים, הזדמנו לשמחת המלך הקדוש. וסטרא אחרא אלו היה יודע, שהשמחה היא ענין זווג ממש, לא היה מסתלק משם, ואדרבא היה עומד שם, כדי לקחת חלקו מן השפע והברכות הנשפעות מן הזווג ההוא. אבל הוא חושב שהיא שמחה אחרת, שכל בחי' הקדושה מתקבצים יחד, ולכן אין לבו עמהם, ונפרד מהם, כי אין לו שמחה בהם, והולך לו:
וכאשר חוזר ובא מן השדה, ואומרים לו בא אחיך במרמה ולקח ברכותיך, שנתנו מן הזווג העליון, ע"י מרמה ורימו אותך. אז צועק צעקה גדולה על המרמה הזאת שנעשת לו, ושואל חלק ברכותיו שהיו ראויות לו. ונמצא, כי אומרו ועשו אחיו בא מצדו, ר"ל ועשו אחיו בא מן השדה, וישב מצדו של יעקב, כי שם הוא מקומו כנז"ל. והרי נתבאר ג' פרצופים, שבשורה החיצונה מכולם, ושלשתם עומדים בבחי' אחור בפנים. כי פניהם הם לצד החצון, ואחוריהם לצד הפנים של ג' פרצופים אשר בשורה הב' שהיא האמצעית:
שורה האמצעית, היא ג' פרצופים אחרים, והם, דור מדבר באמצע, וב' המטות הנזכר בתורה. הא' נקרא מטה סתם, הוא בצד ימין דדור המדבר. והב' נקרא מטה האלהים, הוא בצד שמאל דדור המדבר. ולכן נקרא מטה האלהים, כי הוא בשמאל כנזכר בזוהר פרשת בשלח דף מ"ח ע"א. וגם נתבאר בס"ה, כי ב' מטות היו. ושלשתם עומדים בבחי' אחור בפנים, ר"ל כי פניהם לצד החיצון, כנגד אחוריהם של ג' פרצופין דשורה החיצונה כנז"ל, אבל אחוריהם הם לצד הפנים של שורה הפנימית, שבה ג' פרצופין, שהם, ז"א, ומן, וענני כבוד, כמ"ש לקמן. ולהיות כי זו השורה היא יותר קרובה לז"א, ולכן אין בהם אחיזה אל החצונים, כמו בשורה החיצונה, שנתאחזו החיצונים בערב רב ובעשו, שבימין ושמאל. ויעקב האמצעי לבדו, היה שלם מכולם, ולא שלטו בו כנז"ל:
ונבאר תחלה ענין המטות כי ביאורם מועט. הנה טעם היותם נקראים מטות, לשתי סיבות, האחד הוא, לפי שהיסוד דאבא, אשר משם נמשכו, הוא צורת ו' זעירא כנודע, וגם המטות ההם, הארותיו היוצאות ממנו, הם צורת ווי"ן, כעין מטות ארוכות. הטעם השני, הוא מלשון נטיה, כי הארתה אינה יוצאת ביושר כלפי פנים, אלא נוטה דרך הקרנות באלכסון, מימין דור המדבר ומשמאלו:
ולהיות כי משה רבינו ע"ה הוא היסוד דאבא כנז"ל, ולכן נתנו לו ב' מטות אלו, לעשות בהם את האותות, כי הנה ע"י ב' מטות אלו היוצאים מהארתו, ניכר את האור שבפנים. ונודע כי כל אותות מסטרא דיסוד, כנזכר בתיקונין, בסוד (בראשית ט' י"ב)זאת אות הברית, וכל מעשיו וגבורתו של משה הפנימי, שהוא יסוד דאבא, נעשה ע"י שתי המטות האלו, שהם הארותיו:
ואמנם הארת דור המדבר, זה עניינו, הנה נתבאר לעיל, כי עיקר ההארה האמיתית בכחה ובגבורתה, היא באמצע, לפי שיוצאה ביושר, ולא בדרך נטיה. ולכן בשורה החיצונה, עיקר ההארה היא ביעקב. ולכן לא שלטו בו החיצונים כנז"ל, אבל בערב רב ועשו, שהם מן הצדדים, הם הארות גרועות ומועטות, ולכן שלטו בהם החיצונים. גם בשורה זו האמצעית, עיקר ההארה היא בדור המדבר, שהיא האמצעית. ושתי ההארות שבצדדיו, הם טפילות אליו, ונקרא מטות כנזכר:
והנה הארה זו, הנקראת דור המדבר, היא, כמו שיש לאה אשת ז"א, שיצאת פנים באחור עמו, מן החזה ולמעלה. כן יש לאה אשת יעקב כנז"ל, אשר פניה כנגד אחורי יעקב, ואחוריה כנגד פני ז"א מן החזה ולמטה. ולהבין אופן תיקונה, צריך שתעיין בדרושי התפילין בענין תפילה של רחל ושל יעקב, ומשם יתבאר עניינם:
וזהו בקיצור, דע, כי כמו שהודעתיך שם, כי לאה אשת ז"א היא בערפו, בסוד קשר של תפילין דראש דזעיר, וציורו אות ד', כנזכר שם, לפי שלוקחת הארת ד' אלפי"ן, שבארבע אהי"ה שהם הלבושין דמוחין דזעיר, ונעשים בה בחי' מוחין, והם בגימטריא מד"ת, וכשתסיר בחי' כללות הד' אלפי"ן, ששרשם נשאר בז"א, יהיה ת"ם. וכן הוא בלאה זו אשת יעקב הזה, כי הוא קשר תפלה של ראשו והיא נקראת תם. וזהו סוד (בראשית כ"ה כ"ז) ויעקב איש תם. כמד"א, (רות א' ג') איש נעמי. בעלה דלאה הנקרא תם:
והנה שם נתבאר, כי קוצא חד דשערי, נמשך ויורד אחורי רישא דז"א, עד כנגד החזה שלו. והוא מכה הארותיו שם בגופא דזעיר עצמו מאחוריו, ובוקעת שם, ועוברת הארותה בכח החזק של ההכאה, ובוקע גם דרך פנים דז"א, ממקום החזה. ואז ממשיך עמו מהארות נה"י דאבא, ונה"י דאימא, מבחי' פירקין תניינין דילהון, המתלבשים תוך חג"ת דזעיר כנודע, ומוציא הארות אלו לחוץ מז"א, ומכה גם בעורף רישיה דיעקב העומד שם, ואחוריו כלפי פנים דז"א, ונכנס תוך מוחין דיעקב, ומוציא וממשיך הארות המוחין דיעקב עמו, וחוזר ובוקע צד פנים במצחא דיעקב, ומוציא שם ההארות ההם בבחי' אור המקיף, הנקראים תפילין של ראש דיעקב:
וכל זה הוא בסוד אור ישר. ואח"כ בכח רבוי האורות המכים בחוזק, חוזרת ההארה לצד אחור, בסוד אור חוזר, וחוזרת ונכנסה תוך מוחין דיעקב, ויוצאים דרך העורף ממקום שבאו, ושם מאירים ועושים בחי' לאה זו, הנקראת דור המדבר. ונקראת קשר תפילין דראש של יעקב. וחוזרת ההארה ההיא ליכנס בגופא דזעיר, ויוצאת לצד אחוריו כנגד החזה, ונכנסת בעורף רחל העומדת שם אב"א, ועוברין כל המוחין שלה עד שיוצאת במצחה, ושם עושה בה אור המקיף, הנקרא תפילין של ראש דרחל, אבל בבחינת ז"א עצמו, נקרא תפילין של יד שלו, לפי שראש רחל שם הוא בשמאלו, כמבואר שם באורך:
והנה הבט נא וראה, כמה מיני הארות מאירים בדור המדבר הזה. כי הנה בתחלת הכל, יוצאת הארת יסוד דאבא, אשר מן החזה ולמטה לחוץ, לעשות שם פרצופו של יעקב, בשורה החיצונה כנז"ל. ולהיות יעקב רחוק מז"א לסיבות הנז"ל שם, ואינו דבוק עמו כרחל, לכן מוכרח הוא שתכף בצאת ההארה מזעיר, יעשה שם הארה אחת בלי ספק, ואח"כ תלך ותמשך להלאה, ושם מוציאה את יעקב. ובודאי כי עיקר ההארה היא ליעקב, ואותה ההארה אשר בינו לבין זעיר, היא הארה מועטת, כעין חותם הנחתם:
ואח"כ יצתה אותה ההארה, שע"י קוצא דשערי דזעיר כנזכר, ונמשכה בבחי' אור ישר בתחלה כנזכר, ואז טרם שתגיע ביעקב, פוגעת בהארה הנזכרת הנחתמת שם בבחי' חותם, ומאיר בה, ונתוסף בה יותר הארה מבראשונה. אבל עכ"ז, אף גם עיקר הארה זו דאור ישר, עיקרה היא ביעקב, ע"ד הנזכר. ואחר אשר עשתה תפלה של ראש דיעקב, וחזרה לאחור בבחי' אור חוזר כנז"ל, ובהגיעה בעורף דיעקב, באותה ההארה אשר שם, הנעשת מכח שתי הארות מועטות כנזכר, אז הוא מאיר בה בבחי' אור חוזר, וממשיך עמה הארה מן המוחין עצמם דיעקב, ונותנה אליה, ואז נגמר בניינם, ונעשת קשר תפילה של ראש דיעקב, ואז נאמר עליה, ויעקב איש תם כנזכר. כי לא היתה תמימה ושלימה בתקונה, עד חזרת אור חוזר דתפילין דיעקב, ועשאוה קשר תפילה של ראש, הנקרא תם לסיבת הנזכר, ואז נעשת אשתו גמורה של יעקב הזה הנזכר:
וצריך ליתן טעם, למה זו לאה אשת יעקב הזה, נקרא דור המדבר. והענין הוא, במה שנעורר בתחלה, כי נודע הוא, שאין הזווג נפסק למעלה, שאל"כ איך היו הנשמות נמשכות. והנה בס"ה בפרשת תרומה, אמרו, דלא הוה זווגא אפין באפין, עד בית המקדש שבנה שהע"ה. וכמו שביארנו אנחנו, בענין אופני הזווגין שהיו לזו"ן בכל ימי העולם, ואמרנו, כי אחר שחטא אדה"ר, לא חזרו אפין באפין, עד בנין ב"ה דשהע"ה. ואפילו בימי משה רבינו ע"ה, היה זווגיהו דאב"א, כי אין זווג אפין באפין, אלא בא"י, ובפרט אחר בנין ב"ה. כנזכר שם בס"ה, ובמדרש שיר השירים של הזוהר. אבל הענין הוא, כי כל הזמן ההוא לעולם היו זו"ן בסוד אב"א, עד שנכנסו לארץ, ואז נזדווגו יחד, בסוד בארה של מרים, כמ"ש למטה. אבל ודאי שיש חלוק אחר, בין כשנכנסו לארץ, לכשנבנה ב"ה, וכבר נתבאר בדרוש הנזכר, של אופני הזווגין שהיו לזו"ן כל ימי עולם:
ואמנם כל אותם הזווגין שהיו נעשים בזמן דור המדבר, הם זווג יעקב בלאה זו הנזכר. וכל הנשמות של בני ישראל שיצאו ממצרים, הנקרא דור המדבר, נבראו ע"י הזווג ההוא, ולכן נקרא לאה זו ע"ש דור המדבר והבן זה:
ובזה יתבאר לך מה שנתבאר בדרוש שקודם לזה, כי דור המדבר נקרא דור דעה, לפי שהם מן הדעת העליון דז"א, ומבחי' אבא וע"ש. ולכן כולם יצאו מזווג יעקב ולאה אשתו, אשר שניהם נעשו מהארות יסוד דאבא כנזכר, אשר הוא בחי' משה רבינו ע"ה, ולכן כולם נקראו על שמו. כמש"ה, (במדבר י"א כ"א) העם אשר אנכי בקרבו, כנז"ל בדרוש שקדם בארך. וזהו סוד מ"ש חז"ל על פ' למשה ולישראל, ואמרו שקול משה כנגד כל ישראל. גם ר' עקיבא דרש, אשה אחת ילדה ששים רבוא בכרס א', ומנו זה משה וכו', והטעם הוא, לפי שכולם הם ענפיו ונצוציו, והוא שורש ואב לכולם, אלא שיצאו ע"י טפות השחתת הזרע בק"ל שנים של אדה"ר, כנז"ל באורך בדרוש שקדם, כי כל הנשמות היוצאות על דרך זה, הם עליונות בתכלית, נמשכות ממוח הדעת עצמו, ולא מהתפשטותו בגופא כנודע:
וצריך שנתרץ קושיא אחת שיש לדברינו, כי הרי בספר הזוהר אמרו, דההוא דרא דמדברא, כלהו הוו מסטרא דיובלא, שהיא אימא והוא סותר את דברינו. והנה אם תדקדק דבריהם תעמוד על האמת, כי לא נאמר שהם מיובלא עצמה אלא מסטרא דיובלא. ולכן נבאר ענין מלת יובלא, עניינו דע, כי אין אימא עצמה נקרא יובל, רק היסוד שלה בלבד. וזהו סוד פסוק (ירמי' י"ז ח') ועל יובל ישלח שרשיו, כי יובל פירושו נהר כנודע. והנה הנהר הוא יסוד. נמצא כי היסוד של אימא הוא הנקרא יובל. ובזה נבא אל הביאור, הנה היסוד דאבא, הוא סובב מבפנים את פנימיות יסוד דאימא הנקרא יובל. ונמצא כי סטרא דיובלא, הוא יסוד דאבא שבתוך יסוד דאימא הנקרא יובלא, המסבביהו מצדדיו הפנימיים:
עוד ביאור שני, במש"ל בענין יעקב. כי החסדים המגולים שיצאו מיסוד דאימא, הם המאירים ומכים ביסוד דאבא, ובוקעים אותו, ועי"כ יוצאים הארותיו לחוץ, ועושה פרצוף יעקב, ופרצוף לאה אשתו, הנקראת דור המדבר כנז"ל. ונמצא שלא יצאו הארותיהם אלא מסטרא דיובלא, ומסבתו כי הוא גרם יציאתם לחוץ:
עוד ביאור שלישי, כמש"ל כי אין אורות אלו יוצאים מיסוד דאבא, אלא מן החזה ולמטה, כי שם נסתיים קצה האחרון של יסוד דאימא, הנקרא יובלא. ונמצא כי נפקו מסטרא דיובלא, ר"ל מסיום קצה היסוד הנקרא יובל, ומשם ולמטה יצאו האורות האלו:
עוד ביאור רביעי, כמש"ל בדרוש שקדם לזה, בענין יתרו, שחדש פרשה (שמות כ"ח י"א) ואתה תחזה, כי גם בדור המדבר היו בחי' של קין. והענין הוא, במה שיתבאר היטב לקמן, בענין המרגלים, כי הנה החסדים של אימא המקיפים וסובבים יסוד דאבא, וגורמים לו שיבקע, ויוציא הארותיו לחוץ, לצד פנים דזעיר, ולא לצד אחור, מוכרח הוא שבצאתם מתערבים עמהם, ויוצאים שניהם לחוץ. ובהכרח הוא שקצת ניצוצות אורות דיסוד דאימא, אשר מצד פנים, מתערבות עמהם ויוצאים לחוץ, וגם הם בכלל יעקב ודור המדבר. וכמו שנתבאר אצלינו, כמה נשמות היו שם בדור המדבר ויעקב, והיו מאורות דאימא, והם, נדב, ואביהו, ופנחס, ונתנאל בן צוער, וקרח, ודתן ואבירם והרבה כיוצא בהם. ונמצא, כי בדור המדבר, היו בהם מי שהיה מחד סטרא דיובלא, שהיו צד הפנים דיסוד דאימא, ולא מכל סטרי יובלא לסבה הנזכר:
עוד נלע"ד, ששמעתי ביאור חמישי ממורי ז"ל, והוא, כי כיון שדור המדבר הם נולדים מן לאה אשת יעקב, אעפ"י שלאה זו נעשת מהארת יסוד דאבא, עכ"ז נודע, כי כל בחי' לאה נקראים ע"ש אימא יובלא, ולזה אמר שהם מסטרא דיובלא, ולא יובלא ממש:
שורה הפנימית, היא ג' פרצופים. ואמנם פרצוף האמצעי שבהם, הוא עיקר ושורש לכל שלשה השורות האלו, וממנו יצאו כולם, מן החזה שבו ולמטה. והנה הוא הנקרא ז"א, והוא הנקרא ישראל, והוא אב לכולם. ואמנם כולם לא יצאו, אלא מהארת יסוד דאבא, מבחינת התפשטותו בגלוי, מן החזה שלו ולמטה, כנז"ל. ונמצא כי ז"א עצמו, הוא נקרא ישראל. ויסוד דאבא המתפשט בתוכו הוא הנקרא משה כנז"ל. גם נתבאר עניינו היטב, במצות ולא ירבה לו נשים. ונמצא כי משה הוא שרש ואב, לכל אלו ההארות שבשלש שורות אלו, זולת ז"א עצמו הנקרא ישראל כנז"ל, הנעשה מאורות דאו"א כנודע:
עוד אהרן אחיו הוא בבחי' היסוד דאבא. ואי אפשר לבאר עניינו, עד שנבאר בחי' שתי ההארות ימנית ושמאלית דז"א. והנה שני פרצופים הימני והשמאלי שבשורה זו הפנימית, הם נקראים, מן, וענני כבוד. זה עומד לימין נצח דז"א בחוץ, וזה עומד בשמאל ההוד דז"א בחוץ, ויש חלוק בין אלו שני הפרצופים, לשאר אשר בשתי שורות האמצעית והחיצונה, כי הם נעשו כולם מאורות דיסוד דאבא לבד, זולתי קצת ניצוצות דאורות דאימא, שנתערבו ביעקב ודור המדבר כנזכר, אבל שתי פרצופים אלו, כולם הם מאורות יסוד דאימא, כמו שיתבאר:
דע, כי בהיות יסוד דאבא מוקף ומסובב מאורות המגולים דיסוד דאימא כנז"ל, וגורמים לו שיבקע גם הוא, ויוציא הארותיו לחוץ, הנה כפי הטבע, היה נבקע מן שתי צדדיו ימין ושמאל, כי אורות הימנים יבקעו צד ימין הקרוב להם, ויצאו דרך שם לחוץ, בצד ימין דזעיר. ואורות השמאלים, יבקעו צדו השמאלי הקרוב להם, ויצאו דרך שם לחוץ בצד שמאל דזעיר. ואם הדבר מונח להעשות כפי הטבע המורגל כנזכר, היו כל האורות יוצאים מתוכו, כדי להתגלות במקום רחב, כי אינם יכולים לעמוד במקום צר, והיו יוצאים כולם דרך שתי בקיעות הצדדים לחוץ, ועי"כ לא היו שום אורות נשארים תוך יסוד דאבא להאיר אל ז"א כנודע. גם לא היו שום אורות יוצאים לצורך בנין פרצוף יעקב שהוא אחוריים דיסוד דאבא כנודע ולא לכל שתי השורות הנזכר, האמצעית והחצונית. ולכן המאציל העליון, הניח בטבע אותם האורות שבתוך יסוד דאבא, שלא יצאו כפי הסדר הנזכר, אלא שיצאו באלכסון, ר"ל, כי הימנים יצאו דרך בקיעה השמאלית מנגד. והשמאליים, יצאו דרך בקיעה הימנית מנגד להם. ועי"כ, האורות פוגעים זה בזה, ומתעכבים שם. כי הימנים ההולכים לצאת מצד שמאל, פוגעים בשמאליים הבאים לקראתם, לצאת מצד ימין, ואלו מעכבים לאלו, ועי"כ אין כל האורות יוצאים, רק אותם המוכרחים לצאת, לעשות שם בחי' הארת מן וענני כבוד כנז"ל:
ונמצא בזה שתי דברים, כי בבחי' אורות עצמם דיסוד דאבא, הנה נמצא שהחליפו את מקומם, והימנים יצאו בשמאל, והשמאליים יצאו בימין. ולא עוד, אלא שלהיותם יוצאים באופן זה, בהכרח הוא שגם הם מתערבים יחד זה בזה, ונכללים זה בזה, ועי"כ יוצאים אורות ימנים ושמאליים דרך הימין, וימנים ושמאליים דרך השמאל:
ועוד יש בחי' שנית, והיא, אורות דאימא המגולים וסובבים עליהם כנז"ל, כי בצאת אורות יסוד דאבא מחוץ ליסוד הזה, ופוגעים באורות דאימא המגולים הסובבים עליהם, ומכח יציאתם בחוזק, מוציאים עמהם קצת הארות דאימא עצמה מחוץ לז"א. אמנם אין שום תערובת באורות דאימא, כמו שיש באבא כנזכר. אבל אורות ימניים דאימא יוצאות מצד ימין, והשמאליים דרך שמאל. ונמצאו עתה שני בחי' הארות יוצאות לחוץ, אורות דאבא ואימא מצד ימין הנצח דז"א. ואורות או"א מצד שמאל ההוד דז"א, ואלו הם מן וענני כבוד:
ונמצא, כי עיקרם של מן וענני כבוד, נעשים מאורות דאימא, אבל האורות דאבא לא יצאו, רק לצורך הוצאתם את אורות דאימא לחוץ על ידיהם כנזכר. וטעם הדבר הוא, כמו שנבאר אח"כ, כי ג' בחי', מן, ובאר, וענני כבוד, נסתלקו במיתת אהרן ומרים, וכולם חזרו בסוף מ' שנה, בזכותו של משה, כמ"ש חז"ל. והדור ההוא הם בניהם של דור המדבר, ואינם מבחי' אורות אבא, אלא אורות דאימא, כי לכן נכנסו לא"י כמ"ש למטה, ולכן עיקר מן וענני כבוד ובאר, הם הארות דאימא כנזכר, אלא שאורות יסוד דאבא, שהם משה ואהרן כנז"ל, הם המוציאים אותם לחוץ כנז"ל. וזהו סוד משרז"ל, שבתחילה היה המן בזכותו של משה, וענני כבוד בזכותו של אהרן:
ונבאר עתה, איזה בימין, ואיזה בשמאל. הנה נודע, כי אהרן הוא כהן, ומשה הוא לוי. ונודע, כי הכהן הוא בחסד. ולוי בגבורה. ונמצא כי משה רבינו ע"ה, שהוא בגימטריא אחוריים דיסוד דאבא, שהוא הוי"ה דע"ב דיודין, אשר אחוריים שלה הם קפ"ד. והפנים דיסוד דאימא, הסובבים ומלבישים על צד האחוריים דיסוד דאבא אשר בתוכו. והנה היא אהי"ה דיודי"ן בבחי' פנים, העולה קס"א. והנה קפ"ד וקס"א, הם בגימטריא משה. גם אהרן, הוא בחי' אחוריים הפשוטים והמליאים דהוי"ה דיודי"ן אשר ביסוד דאבא, והם ע"ב קפ"ד, כמנין אהרן. והרי, איך משה ואהרן, שניהם ביסוד דאבא. אבל כפי הנזכר, נמצא כי אהרן שהוא כהן הוא בימין דנצח דזעיר. ומשה שהוא לוי, יהיה בצד שמאל דהוד דזעיר. והנה מצאנו מאמר חלוק על זה בספר הזוהר, וכמו שסדרו מסדרי התפלות, בענין הפיוטים של ההקפות דיום הו"ר, כי משה חתום במדת הנצח. ואהרן חתום במדת ההוד:
והנה ישוב סתירת מאמרים אלו, יובן עם הנז"ל, כי אורות דיסוד דאבא החליפו מקומם הימנים במקום שמאל, והשמאליים במקום ימין, ונמצא כי משה הוא בנצח, וגם בהוד, ע"י החלוף הנזכר. וכן באהרן. וזהו סוד, (שמות ו' כ"ו) הוא אהרן ומשה וגו', הוא משה ואהרן, הם המדברים אל פרעה, לומר כי שניהם שקולים יחד. (הגהה א"ש, גם נתבאר טעם זה בש"ב שער מאמרי רשב"י, בפרשת וארא). כי הם מיסוד דאבא, וזהו הם המדברים. ובבחינת היותם זה בנצח וזה בהוד, ואח"כ נתחלפו, אמר הכתוב הוא אהרן ומשה, הוא משה ואהרן:
והנני מסופק איך שמעתי ממורי ז"ל בענין זה, לדעת כפי האמת, מי הוא מהם בנצח, ומי הוא מהם בהוד. והנלע"ד ששמעתי הוא זה, כי משה הוא בימין היסוד, לפי שהוא גדול במעלה יותר מאהרן כנודע. אלא שאח"כ, נתחלף בשמאל. ואהרן שרשו בשמאל היסוד, אלא שאח"כ נתחלף בימין:
א"ש, אעפ"י שדברי הרב ז"ל נאמרים באמת וצדק. נלע"ד, שמקרא מלא הוא כמ"ש חז"ל, הלא אהרן אחיך הלוי מתחלתו ואח"כ זכה לכהונה בימין. ומשה מתחלתו היה ראוי להיות כהן, הוא ובניו, ונתחלפו להיות לוים. ואעפ"י ששמש לעולם בכהונה גדולה, כמ"ש חז"ל או שמנה ימים בלבד, מר כדאיתיה, ומר כדאיתיה. כנלע"ד:
ונמצא, כי הארה היוצאת ממנו לחוץ, הנקראת מן, הוא נמשך ממשה, שהוא בימין. ואח"כ נתחלף, ויצא לצד שמאל, כנודע כי המזונות באים מן הגבורה, בסוד מ"ש חז"ל קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף, וכנזכר בספר הזוהר פרשת תרומה. אבל ענני כבוד, הם מאהרן שהוא בשמאל, אלא שנתחלפו ויצאו לצד ימין, כמבואר בספר הזוהר בפרשת אמור כי שבעה ענני כבוד, הם בחסד:
פרשת שמות (המשך)
ונבאר עתה ענין הבאר, ובו יתבאר מאמר רז"ל שלש מתנות נתנם הקב"ה לישראל, באר, ומן, וענני כבוד, בזכות משה ואהרן ומרים. ואחר שמתו אהרן ומרים, חזרו שלשתם בזכות משה. דע, כי אחר מ' שנה שהלכו ישראל במדבר, עד תום כל הדור שיצאו ממצרים הנקרא דור דעה כנז"ל, הנה אז נתבטלה כל השורה האמצעית, שהם, דור המדבר הנקרא לאה אשת יעקב, ושני המטות כנז"ל. ובזה תבין טעם, למה לא נכנס משה ודור המדבר לא"י. והנה בספר הזוהר נתבאר כי דור הנכנס לארץ ויהושע בראשם, כולם מסטרא דסיהרא, הנקרא א"י. משא"כ במשה ודורו, הנקראים דור המדבר, כי ממנו יצאו כנז"ל, ע"י זווג יעקב ולאה אשתו. אבל א"י, היא רחל נוק' דז"א, אשר לא היו הם מבחינתה, אלא מבחי' העליונה יותר כנזכר. וזהו סוד (דברים ד' ד') ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום. ר"ל, כי דור המדבר, היו נפרדים, מבלתי מתחברים עם ז"א. אבל בניהם שהיו נכנסים לארץ, היו בניה של רחל, אשר היא דבוקה אב"א ממש עם ז"א, ואינם נפרדים, רק ע"י נסירה ממש. ולכן כיון שאתם מבחי' רחל, ואתם דבקים ממש בה' אלהיכם, חיים כלכם היום ליכנס לא"י, שהיא כנגד רחל. משא"כ במשה ודור המדבר כנזכר. וזמש"ה, ואתם, למעט אבותיכם, דור המדבר:
ועתה נחזור לענין ראשון, כי כאשר קמו הדור הזה הב', ועליהם נאמר (במדבר כ' א') ויבואו כל העדה מדבר צין, כדי ליכנס לא"י. כתיב, (שמות י"ז ג') ויצמא שם העם למים. לפי שכל השפע היה נמשך להם מיעקב ולאה כנזכר, ועתה שמתו כל הדור המדבר כלו, חזרה הארת לאה הנזכר, ליכנס למקומה, בשרשה, תוך יסוד דאבא שבתוך ז"א, ונתבטל מציאותה שהיתה בחוץ כנזכר, ואז נפסק השפע הבא לישראל ממנה, ולכן ויצמא שם העם למים. גם חסרו אז שני המטות הנז"ל, אחר שמת גם משה רבינו ע"ה, כנודע כי יהושע לא נשתמש רק בכידון אשר בידו כנזכר בספר יהושע. (יהושע ח' י"ח) כי כולם הם הארות, משה ואהרן ודור המדבר, וכשמתו, נתבטלו הארותיהם. ואז בחינת המן וענני כבוד, שהיו באים ע"י משה וע"י אהרן כנז"ל, חזרו עתה בזכות משה, כי הוא עיקר הארות יסוד דאבא. ונמצא, כי כנגד שלשה הארות שבשורה אמצעית, שהם, דור המדבר, וב' המטות שנאבדו מהם, נתנו להם עתה שלשה מתנות כנגדם, שהם, באר, מן, וענני כבוד. ואעפ"י שכבר היו להם בתחלה, עכ"ז כיון שנתבטלו, ועתה חזרו בזכות משה לבדו, א"כ מתנות מחדש נקראים. האמנם יש בזה שינוי א', כי מן וענני כבוד חזרו במקומם הראשון, בשני צדדי ז"א, במקום שורה הפנימית. ומקום שני המטות שבשורה אמצעית, נשארו ריקנים מבלי הארות ההם. אבל מקום דור המדבר, נכנס עתה במקומו, מתנת הבאר, כמו שנבאר עתה עניינו:
וזהו עניינו, דע, כי הבאר נתן להם משיצאו ישראל ממצרים, בפרשת בשלח ברפידים. אלא שנסתלק במיתת מרים, לפי שבזכותה נתן להם לישראל כנזכר. והנה ענין הבאר הזה, היא רחל, נוקבא דז"א, העומדת אב"א עמו כנז"ל. והיא יוצאת מאורות יסוד דאימא, מבחי' האחור לבד. והנה מרים, היא עצמה בחי' רחל הנזכרת, אשר אורות צד האחור דיסוד דאימא, הם אורות שלה ממש, ומהם נעשת. וכאשר מתו דור המדבר, ונתבטלה לאה אשת יעקב כנזכר, חסר מהם השפע, וצמאו למים. ואז בניהם הקמים תחתיהם, הם מסטרא דרחל, והוצרכו לתקן את רחל, ולהחזירה עתה פב"פ, להזדווג עם ז"א. ואז נעשת בחי' הבאר, ונמשך להם המים מן הבאר ההוא, ומשם היו שותים מאז והלאה:
והנה הבאר, היא ג"כ ע"ד הנז"ל במן וענני כבוד, אלא שהיא לבדה מבחי' אורות הפנים, ר"ל כי האורות היוצאים מצד פנים דיסוד דאבא שבתוך זעיר כנז"ל, הם פוגעים באורות דאימא הסובבים עליהם, באותם שהם מצד פנים בלבד, ומוליכים ומוציאים אותם לחוץ, במקום שהיתה לאה בתחלה אשת יעקב בפני ז"א. האמנם עיקר הבאר עצמה, היא רחל, שהיתה עומדת בתחלה באחור דז"א, ואז לא היתה לוקחת רק אורות האחור דיסוד דאימא, ועתה חזרה פב"פ כנזכר, ואז האירו בה בחי' האורות שבארבע רוחות. לפי שכיון שחזרה לצד פנים גם אורות האחור מסבבים דרך הצדדים דיסוד דאבא, בהיותם תוך הת"ת עצמו דז"א, ושם פוגעים באורות הצדדים, ומתערבים ובאים יחד דרך הפנים. וגם אורות הפנים יוצאים לחוץ כנזכר, ע"י אורות הפנים דיסוד דאבא:
ונמצא, כי מכל אלו האורות שבארבע רוחות, אחור ופנים, וימין ושמאל שבת"ת דז"א, מתקבצים יחד, ויורדים אל תוך היסוד דז"א, ומשם יוצאים ונכנסים בדעת של רחל, העומדת עתה פב"פ, והדעת שלה הוא ממש כנגד היסוד דז"א, ואז נעשת הבאר כלול מכל ארבעה אורות הנזכר:
ואמנם מ"ש חז"ל, שהבאר נתן להם בזכות מרים, ר"ל, כי מרים היא בחי' רחל ממש, אשר עיקרה מאורות אחורי היסוד דאימא בלבד, ועתה כשחזרה רחל שהיא מרים פב"פ עם זעיר, במקום לאה אשת יעקב, גרמה, שכל אותם האורות שבארבע רוחות, כולם יטו דרך פנים, ויצאו ויאירו בה, ואז נעשת בחינת הבאר כלול מכל האורות ההם. והרי, כי הבאר שהוא כללות כל האורות, בהיותם בצד פנים, נקראים באר. ושם נתנו ע"י מרים, היא רחל עצמה, שחזרה פב"פ:
(הגהה א"ש, הנה מרים בגימטריא ר"צ, ובהארת המטה נעשת צור. וזהו סוד, והכית בצור):
והרי נתבאר, איך תמורת ג' פרצופים, שחסרו בשורה האמצעית, כשמתו דור המדבר, ונסתלקה לאה אשת יעקב, נתן להם מחדש ג' מתנות הנזכר, מן, ובאר, וענני כבוד. ושלשתם מבחי' רחל כנזכר, כי שלשתם נעשים מאורות דיסוד דאימא, אלא שאורות דיסוד דאבא גורמים להם לצאת, שהם משה אהרן מרים. ואח"כ חזרו שלשתם בזכות משה, כי הוא עיקר היסוד דאבא, והוא המוציאם לחוץ. אמנם מן וענני כבוד, לא נתנו במקום שני המטות, בשורה האמצעית. רק בב' צדי ז"א, בשורה הפנימית. והבאר חזרה במקום שהיתה בתחלה לאה אשת יעקב, הנקראת דור המדבר:
והנה בזה תבין פסוק, אז ישיר ישראל את השירה הזאת עלי באר ענו לה וכו'. וכבר נתבאר ביאורה בפרשת חקת. והענין בקצור הוא, כי פרשה זו מדברת, בסדר התיקון שנעשת ברחל, הנקראת סלע, בהיותה באחור. ובתחלה צריך לתקנה ולגדלה בבחי' אב"א, ואחר כך כשחוזרת פב"פ, כל פרצופה שנגדל בהיותה באחור, אינו עתה רק בבחי' נקודה א' תחת היסוד דז"א, ואז צריך לתקנה ולגדלה בבחי' פב"פ, עד שעלה למעלה כנגד כל ז"א פב"פ עמו, ואז מזדווגת עמו, כמבואר באורך בברכת אבות שבתפלת שחרית דחול. וז"ש, עלי באר ענו לה, כי ענין הגדלת באר הזה הנקרא רחל, הוא בבחי' הגדלה ע"י עליה ממטה למעלה. וכבר ביארתי כל הפסוקים האלו במקומם בפרשת חקת, גם ביארתים במאמר ספר הזוהר בפרשת וילך דף רפ"ו ע"א ע"ש. ובפרשת חקת אבאר ענין חטא משה בסלע, נקשר עם דרוש הנזכר, וע"ש:
ונבאר כללות ענין המרגלים. וענין פרטות יהושע וכלב, שהיו מהם. כי לכאורה נראה, שהוא דבר תימה, מה צורך שלוח מרגלים, אחר הבטחתו יתברך לתת להם את ארץ כנען. ובפרט עמ"ש חז"ל על פסוק שלח לך אנשים, שלא הסכים הקב"ה בשליחות זה. ובפרט כי לא מצינו שנענש על דבר זה. הנה, אעפ"י שמשה רבינו ע"ה היה יסוד של אבא שיש בתוך זעיר וכל הארות דור המדבר יוצאות ממנו, עכ"ז כתיב, (משלי ג' י"ט) ה' בחכמה יסד ארץ:
וסוד הענין הוא, כי טבע האב לאהוב את בתו ולכוננה ולתקנה, ולכן היה רצונו של משה שהוא יסוד דאבא, לתקן גם את רחל נוקבא דז"א אע"פ שהיא מאורות יסוד דאימא לסיבה הנזכר, והנה רחל היא ארץ כנען כנז"ל, ולכן שלח אותם המרגלים, שהם נצוצות הארות דור המדבר היוצאות ממשה יסוד דאבא, להאיר ברחל הנז', ולכן בהכנסם בה, נקראים מרגלים, להורות כי אינם מארץ כנען, רק מדור המדבר, מן לאה אשת יעקב, כי מי שהוא מארץ אחת, ונכנס לארץ אחרת שאינו משם, נקרא מרגל:
ואמנם אופן שלוח מרגלים אלו, היה באופן זה, כי הנה נתבאר למעלה, בענין דור המדבר, כי שרשם הוא מן אורות שבתוך יסוד דאבא, המתלבש ומוקף מסביבותיו באורות המגולים של יסוד דאימא, ורבוי הארתם גורמת לו שיבקע, ויצאו אורותיו לחוץ לצד פנים דז"א, ובעת צאתם בכח להתגלות, הם פוגעים באורות פנים דיסוד דאימא, ומתערבים בהם, ומוציאים קצת ניצוצות אורות דפנים דיסוד דאימא עמהם לחוץ. ונמצא, שגם בדור המדבר יש בחינת ניצוצות נשמות אורות דאימא כנז"ל שם:
והנה עד"ז ג"כ, בהיות רחל באחורי ז"א, הנעשת מאורות דאחור דיסוד אימא כנז"ל בענין הבאר, והנה גם אורות דאימא דמצד פנים, רוצים לצאת דרך אחור להאיר ברחל, ואז פוגעים ביסוד דאבא המלובש בתוכם, ומפסיק בין אורות אחור דאימא, לאורות פנים דאימא, ואז להיותם מגולים, יש בהם כח לבקוע אותו, וליכנס בתוכו מצד פניו, ויוצאים מצד אחוריו, עד אחורי ת"ת דז"א, ויוצאים משם אל רחל, ומאירים בה. ואז גם הם, מידי עברם בתוכו, מוציאים עמהם קצת ניצוצות אורות דאבא, ונכנסים ברחל עמהם, ומאירים בה. ואלו הניצוצות דאורות דאבא, שהם מכלל דור המדבר, אלא שיוצאים דרך האחור לרחל, אלו הם ענין המרגלים, ששלח משה לארץ כנען, כי משה הוא יסוד דאבא, השולח שם לתקן את רחל, כנז"ל בסוד ה' בחכמה יסד ארץ:
והנה משה רבינו ע"ה, חשב לתקן גם את רחל, שתחזור פב"פ עם ז"א, בזמן דור המדבר. וזמ"ש לו הקב"ה, שלח לך אנשים, ר"ל, שלח משלך אנשים. כי אלו הם ניצוצות שלך, כנזכר. ולא עלה בידו לתקנה, כל זמן שדור המדבר קיים. וכשמתו, ונתבטלה הארת לאה אשת יעקב כנז"ל, אז נתקנה רחל, וחזרה פב"פ עם ז"א במקומה, בסוד הבאר כנז"ל:
ואמנם יהושע וכלב, הם אורות דאימא המגולים, יוצאים דרך פנים דזעיר, ומתערבים בדור המדבר. לב' סיבות, הא' היא, לפי שהם יוצאים לצד פנים, מקום ששם עומדים דור המדבר, ואינם יוצאים לצד אחור אל רחל. וגם כי שניהם יוצאים מן החזה ולמטה, דרך פנים דזעיר, כדוגמת דור המדבר, ולכן נחשבים מכלל דור המדבר. והמרגלים, עם היותם מאורות דאימא, ע"ד מה שנתבאר למעלה בענין דור המדבר, שהיו בהם מעורבים אורות דאימא. ולכן אלו השנים לבדם, שהיו מבחי' אורות דאימא, חיו מן האנשים ההם, ונכנסו לארץ כנען, וירשו אותה. כנז"ל שאינו נכנס לה, אלא מי שהוא מסטרא דאימא, לפי שמהם נבנת רחל. וזה ענין הכתוב באמרו, (במדבר י"ד ל"ח) ויהושע בן נון וכלב בן יפונה חיו מן האנשים ההם ההולכים לתור את הארץ. לרמז, כי האנשים האחרים, הם המרגלים עצמם, שהם מיסוד דאבא ההולכים לתור את הארץ. אך יהושע וכלב, שהם אורות דאימא, היו הולכים בחברתם, אבל אינם מרגלים ממש, ולכן חיו הם ולא האנשים:
והנה אע"פ שאמרנו, ששניהם מן אורות דאימא המתערבים בדור המדבר, אינם כשאר ניצוצות דאימא היוצאים שם, אבל הם שתי בחי' אחרות, כמו שנבאר. והענין הוא, כי נודע שבמקום טבור, הוא פה ממש, שהיה הפתוח בהיותו העובר במעי אמו. ולכן אף גם אח"כ, בהכרח יוצא משם קצת הבל של הארה. גם דרך פי היסוד, יוצא משם קצת הארה בסוד הבל. והסיבה היא, כי להיות אורות דאימא מתגלים מן החזה ולמטה. מחוזק רוב הארותיהם בוקעים ויוצאים דרך שני פיות הנזכר, כיון שהם בחי' פיות, יוצאים משם לחוץ בבחי' הבלים, ואורות גדולים, ואלו שני ההבלים, הם עצמם יהושע וכלב לבדם:
האמנם אני מסופק, איך שמעתי ממורי ז"ל בענין זה, מי משניהם הוא הארת הטבור, או היסוד, ונלע"ד ששמעתי, כי יהושע הוא יותר גדול מכלב, ולכן הוא ההבל דפי הטבור, שהוא יותר עליון. ובפרט במ"ש אצלינו במאמר פרשת תצוה, דף קפ"ד ע"ב, בענין הנהו תלת נקודין דאשתכחו בעלמא, חורבא, וישובא, וג"ע הארץ. וע"ש היטב, ענין שתי נקודות אלו, שהם, פי הטבור, ופי היסוד, מה עניינם. אבל כלב הוא מהבל פי היסוד, כי הנה כלב בגימט' ב"ן, כמבואר אצלינו בפרשת חיי שרה, בפסוק ויאמר בא ברוך ה', בענין אליעזר עבד אברהם, והוא הוי"ה דמלוי ההי"ן, היוצאת מיסוד זעיר ליסוד דנוקביה:
אבל היותר נלע"ד אצלי, הוא להפך זה, והוא, כי יהושע הוא ההבל דיסוד דזעיר כי הוא אור גדול מאד, יותר מהבל הטבור שהוא סתום. ועוד, כי יהושע הוא משבט יוסף, שהוא יסוד דזעיר. אבל כלב, הוא מהבל היוצא מפי הטבור. ועיין במצות ולא ירבה לו נשים, בענין קין והבל בענין ההבלים היוצאים מפי יסוד דז"א:
הגהה א"ש, סימן לדבר, כלב, כלו לב. והוא מקום של הטבור:
ונבאר ענין אפרים בן יוסף, ראש שבטו של יהושע הנזכר, כי גם הוא מבחי' היסוד דז"א. וזה ענינו, הנה נתבאר אצלינו, כי יסוד דז"א יש בו שתי בחי', והם, היסוד, והעטרה שבראשו הנקרא ראש צדיק, כנודע בפרשת ויצא, בסוד ברכות לראש צדיק. ועטרה זו היא בחי' המלכות של ז"א עצמו, הדבוקה תמיד ביסוד. והנה נודע, כי החסדים הם מתפשטים בז"א, מחסד עד הוד שבו, וכללותם מתקבץ ביסוד שבו. וה' הגבורות, הם בעטרה שבו, להיות בחי' מלכות, והיא שרש של הנקבה דז"א כנודע:
ויש שם שני עורות חופפות עליה, וע"י מצות המילה והפריעה, כורתין העור החצון. ופורעים אותו למעלה, ונשארת העטרה בגלוי, ואז אורות הגבורות ההם, יכולים לבקוע דרך דופן העטרה ולצאת משם, וליכנם בדעת רחל העומד כנגדו באחור ממש, כנודע אצלינו. אבל מצדדי היסוד עצמו, אין האורות יוצאים, כי יש להם ב' בקיעות, הנקרא עורות. גם אין הארה זו, בחי' ההארה היוצאת בסוד יהושע מפי היסוד עצמו לחוץ, אמנם בוקעת צדדי מחיצת העטרה, ויוצאת לחוץ, וניתנו בדעת הנקבה. וזכור ענין זה, ובחי' ההארה הזאת היוצאת לחוץ, דרך דופן צדדי העטרה, קודם שתכנס תוך דעת דרחל נוקבא, היא הנקראת אפרים בן יוסף. כי יוסף הוא היסוד, ואפרים בנו, הוא הארה היוצאת דרך צדדי העטרה לחוץ מצדיה, לא דרך פיה. ולכן נקרא אפרים, מלשון כי הפרני אלהים, מלשון פריה ורביה, הנעשת ע"י הכנסת העטרה כנודע:
גם בשם אפרים, יש בו חבור אפ"ר מ"י. והנה אפר, הוא ענין ה' גבורות מנצפ"ך, שעולים בגימטריא ע"ה כמנין אפר כנודע. והנה הם נתונות בתוך עטרת היסוד, הנקרא כ"ל, כמנין מ"י, שהם בחי' קבוץ ה' חסדים שבו, וכל א' כלול מעשר, הרי מ"י וזהו ענין אפ"ר מ"י, אשר מאותה ההארה נעשה אפרים. ונמצא, כי יוסף הוא היסוד, ואפרים הוא הארת הגבורות, שיוצאות דרך דפנות צדי עטרת היסוד. ויהושע, הוא ההבל וההארה היוצאת בגלוי, דרך פי עטרת היסוד ולחוץ:
ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו:
(מזולתו) הנה ר"ת 'הנה 'עם 'בני 'ישראל 'רב 'ועצום 'ממנו הוא העבירום. לרמוז, כי גזר עליהם, להעביר מהם אות ברית קדש, שלא ימולו את בניהם, כמ"ש חז"ל, וזהו טעם דם מילה, שמל משה ע"ה לישראל בצאתם ממצרים, בסוד דם פסח ודם מילה, כי ערלים היו, מפני גזרת המצריים, שהעבירום על מצות המילה:
ויעבידו מצרים 'את 'בני 'ישראל 'בפרך:
הנה ר"ת את בני ישראל בפרך, הוא אבי"ב, לרמוז כי נגאלו בחדש האביב, שהוא חדש ניסן, ודלג עליהם את הקץ, שהיו ת' שנה, והוציאם קודם בחדש האביב, לסבה מה ששעבדום בפרך יותר מדאי. (ע"כ מזולתו):
סימן ב'
[עריכה]ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו:
הנה נודע מ"ש ז"ל בספר הזהר פרשת שמות, בזה הפסוק, כי מרחוק דא חכמה. והענין הוא, כי מרים אחותו של משה, היא רחל נוקבא דז"א. ומשה הוא יסוד דאבא בתוך זעיר, ואינה יכולה היא לקבל אורות דאבא, ממקום היותם מתפשטים תוך נה"י דז"א, המכוונים כנגדה כנודע, לפי שהאורות הגדולים בהיותם מקרוב, מחשיכים עיני הרואה אותם. אמנם מבחי' אורות דמוחין דאבא אשר בחג"ת דז"א, משם נמשכת הארה אליה מרחוק, ויכולה לקבלה, כמבואר אצלינו בכוונת ברכת אבות דתפלת שחרית של חול וע"ש, ונמצא כי כל הארות אבא הם מרחוק, וכנזכר ג"כ למעלה בדרוש שקדם, בענין יעקב ודור המדבר:
ותאמר אחותו אל בת פרעה האלך וקראתי וגו':
הנה ר"ת 'מן 'העבריות 'ותניק 'לך, הוא מהול. לרמוז מ"ש חז"ל, שמשה נולד מהול, (ספר הלקוטים) לכן לא רצה לינק מן הנכריות. וז"ש, ותרא אותו כי טוב הוא, פי', ראתה ביסוד שלו, כי טוב הוא. כי הערלה הוא רע, והוא טוב, מהול:
ויהי בימים ההם וירא איש מצרי מכה איש וגו':
הנה אמר הכתוב מאחיו, לשון רבים. וקרי ביה מאחיו, לשון יחיד, בחירי"ק תחת החי"ת. לרמוז מ"ש אצלינו, בפסוק כי שבעתים יוקם קין, כי זה המצרי, הוא תערובת הרע שבקין, אחיו של הבל, שהוא משה. ונמצא, כי ראה ברוח קדשו, כי המצרי הזה המכה את האיש העברי, היה מן הרע של אחיו, של קין, ולכן הרגו בשם המפורש, לתקנו, כנזכר ע"ש:
'מי 'שמך 'לאיש 'שר 'ושופט עלינו:
(מזולתו) הנה ר"ת, מי שמך לאיש שר ושופט, הוא משלש. רמז לו, כי נתגלגל שלשה גלגולים, משה, שת, הבל. ר"ת של שמו. הנה נתבאר, כי ס"ת של מ"י שמ"ך לאי"ש, שם יכ"ש, שהוא חצי שם נגדיכ"ש. והוא אחד משם בן מ"ב, להודיע, כי בשם זה של יכ"ש, הרג את המצרי. ולא נשתמש רק בחצי השם הנזכר. וז"ש רז"ל מלמד שהרגו בשם המפורש. ולפיכך הוצרך לברוח מפני פרעה:
ולעת"ל ישתמש בו. וזהו סוד מש"ה, (בראשית מ"ט י') עד כי יבא שילה, בגימטריא משה, וישתמש בו השם הרמוז בר"ת 'כי 'יבא 'שילה, ר"ת יכ"ש. עוד נסיים ביאורו לקמן בפסוק וירא והנה הסנה בוער באש, וע"ש תשלומו:
הגהה א"ש, גם שם זה נרמז ליודעי מדע, בפסוק (תהלים צ"א י"ד) אשגבהו 'כי 'ידע 'שמי, ר"ת יכ"ש. ורמזו זה חז"ל, לסוד שם המפורש הזה, באמרם במשנה (אבות משנה י"ג) הוא היה אומר, נגד שמא, אבד שמיה. ומלת נג"ד, הוא חצי הראשון של שם הנזכר. ורמזו חז"ל, כי המושך חצי השם האחרון, מאבד שם אותו האיש הנזכר עליו, וממית אותו. ויהיה נגד מלשון המשך, כי תרגום משכו, נגידו. ונרמז חצי השם במש"ה למשה (שמות ל"ד י'), נגד כל עמך אעשה נפלאות וגו', ודי בזה:
ולכהן מדין שבע בנות וגו':
הנה משה לקח את בת יתרו, כי יתרו הוא קין, וב' שמותיו קני ויתרו, הם על שקנא על תאומה יתירה, שנולדה עם הבל ולקחה, ולכן הוצרך לחזור ולתתה לו. והנה כהן מדין, בגימטריא זהו קין ע"ה. ונקרא כהן מדין, כי הוא כהן ובכור וראשון, למדיינים ולקטטות ומריבות, שנתקוטט עם אחיו:
ועוד יתרו, יתר ו', שהוא אות יתירה שנתנה לקין, ועיין בתיקונים. וזהו מש"ה, מכה איש עברי מאחיו, קרי ביה מאחיו, כי אחיו, היה כאשר ביארנו למעלה:
ואל תתמה, איך היו שניהם אחיו, יתרו והמצרי בזמן אחד, כי קין היה מעורב מטו"ר, והרע בא במצרי, ונהרג על דבר שלומית בת דברי, מדה כנגד מדה, כמו שהרג להבל על עסקי אשה, בהיותם בשדה, אף כאן (שמות ב' י"ב) ויפן כה וכה, ראה מה שעשה לו בבית, ומה שעשה לו בשדה, והרגו. ועיין בתיקונים דף קי"ב. והטוב בא ביתרו, ונתן לו בתו, לתקן את אשר עוות, וז"ש (שם ב' ב') ותרא אותו כי טוב הוא. כי היתה יראה שלא יהיה קין שהיה בו טוב ורע, וכשראתה כי טוב הוא לבד בלא רע, אז ותצפנהו. כתיב הכא ותרא אותו, כי טוב הוא, וכתיב התם ותרא האשה כי טוב העץ וגו', והכא כתיב מלת הוא יתרה. עיין בתיקונין דף קי"ב ע"א:
עוד אני אומר, כי כאשר הרג משה את המצרי, יצאה נפשו ונדבקה בנפש יתרו, ואז חזר בתשובה, ופירש מע"ז, ונדוהו. ולפיכך הרגו בשם המפורש, בשם בן מ"ב, לתקן נפשו והועיל לו. (א"ש, זהו שם יכ"ש, הנז"ל). ואין לי בזה קבלה מכרחת. ומצאתי בספר הזוהר, שלא רצה פינחס להרוג לבלעם בשם המפורש, כדי שלא תכלל נפשו בו. ואפשר שזהו מ"ש חוה, (בראשית ד' א') קניתי איש את ה', דהיינו קני את ה', ע"י שם המפורש. ומצאתי בספר מאירת עינים, כי נפשו של קרח, הוא נפשו של קין. וא"כ נמצא לפי זה, שנתגלגל שלשה פעמים. הנה יוכבד בגימטריא מ"ב, ע"כ נמצא מכת"י הרב זלה"ה:
א"ש, וז"ש (במדבר ל"א ח') ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב, ולא בשם המפורש, הפך מה ששאל הוא ואמר, (שם כ"ג י') תמות נפשי מות ישרים בשם המפורש, וגם בנשיקה כדי להתקן, כנלע"ד:
ויואל משה לשבת את האיש:
(מזולתו) הנה ר"ת 'לשבת 'את 'האיש, הוא לאה, לרמוז כי משה ע"ה, אתדבק בלאה עלמא דאתכסיא. וכן במזמור שלו, (תהלים צ' א') תפלה למשה איש האלהים לרמוז את הנז"ל. (ע"כ מזולתו):
סימן ג'
[עריכה]ומשה היה רועה:
כבר הודעתיך, כי הוא גלגולו של הבל בן אדה"ר, שגם הוא היה רועה לשעבר. כמש"ה (בראשית ד' ב'), ויהי הבל רועה צאן. וזש"ה היה רועה, לשון לשעבר. גם נתבאר טעם, למה משה היה רועה. ויבא הר האלהים חורבה, כבר הודעתיך, כי אחוריים של שם אלהים בפשוטם, הם בגימטריא ר', ועם כללות חמשה אותיות עצמם דאלהים, הם נקראים הר האלהים:
וירא מלאך ה' אליו בלבת אש מתוך הסנה וגו':
הגהה אמר שמואל, בפסוק זה מצאתי שני דרושים, ואכתוב את שניהם, זה אחר זה, כאשר עיניך תחזינה מישרים:
כבר הודעתיך ג' גלגולי משה, שנרמזו בג' אותיות שמו, והם מש"ה, והם נוטריקון 'משה 'שת 'הבל. והם ממטה למעלה, בסדר תולדותם. ואמנם לא נתקן עדיין במשה, רק ב' אותיות ראשונות של שת והבל, והם ש"ה שבמשה, ועדיין היו אותיות תבל מן שת והבל, חסירי התקון, עד הזמן הזה. ולכן נגלה אליו בלבת אש מתוך הסנה, לרמוז כי אלו האותיות של תבל שהם בלתי מתוקנים, ונתחלפו בצרוף לב"ת אש, על שם כח הדין, כי לא נתקנו בו עדיין. ואז נתבסם משה, ונתקרב אליהם, ולקחם ונשלם תקון שת והבל לגמרי במשה, שהוא גלגולו השלישי:
ונמצא, כי שת והבל הם אותיות אלו שלהב"ת י"ה, כי הם השלהבת והנשמה היוצאת משם י"ה, שהוא אבא. וטעם קריאתם שלהבת, הוא כנודע ענינה אצלינו, בענין רחיצת האדם בכל ערב שבת פניו ידיו ורגליו במים חמין. ושם נתבאר כי בחינת שם י"ה, בכל בחינותיו במלואו ובפשוטו, נקרא שלהבת וע"ש. וכבר ביארנו בענין בלעם, כי אחיזתו היתה בשתי אותיות ב"ל של הבל, בזמן שעדיין היו חסירי התקון, והם ב"ל מן בלעם:
וסוד הענין הוא, כי אותיות שבשמות בני האדם, מורות, על בחי' הניצוצות של הנשמות הנתונות בו. ומי שהוא מגולגל, יש בו אותיות המורות על הניצוצות שנתקנו בו, והשאר חסרות ממנו, להורות, כי עדיין הם מעורבות בקליפה הנקרא רע. ולכן נאחז בלעם בשתי אותיות בל של הבל, שלא נתקנו, להיותו נגדיי ממש אליו. כי משה מן דעת דאבא בקדושה. ובלעם מדעת דאבא בקליפות. בסוד (קהלת ז' י"ד) גם את זה לעומת זה עשה האלהים. ואין הנשמה נמסרת ביד הקליפה, אלא במקום הנגדיי, ומכוון כנגדו ממש, וזכור כלל זה:
וכאשר נתקן, וירא ה' כי סר לראות, ונתקן הבל, וכמו שנבאר, אז ויקרא אליו משה משה להורות איך נתקן כבר, וקראו שני פעמים משה משה, רמז לבחינתו קודם התקון, ולבחינתו אחר התקון. ולפי שלא היה החסרון ההוא גדול, לכן לא פסיק טעמא בינייהו, כנזכר באדרת נשא וכבר הודעתיך ענין ג' גלגוליו הנזכר, שהם בחי' נר"ן, וע"ש:
ואומרו וירא ה' כי סר לראות, ולא אמר כי נקרב לראות, רמז בזה בחי' תיקונו, ולאיזו מדריגה עלה, עתה במראת הסנה, ונרמזה במלת סר. והענין הוא, כי הגיע למדריגת הדעת דז"א, כנודע אצלינו. והנה הדעת הזה, הוא מכריע בין תרין מוחין, הנקרא חו"ב, ומהם לוקח בחינת הוי"ה דמ"ה דאלפי"ן בבחי' פשוטה דרך פנים, שהוא בגימטריא כ"ו. ובבחי' אחוריה הפשוטים, שהם בגימטריא ע"ב. ובבחי' אחוריה המליאים באלפי"ן שהם בגימטריא ק"ל. וג' בחי' אלו, שהם, כ"ו, ע"ב, ק"ל, הם בגימטריא ברו"ך, כנרמז אצלינו בתחלת ברכת אבות דשחרית דחול. וכל אלו יצאו משרש החכמה. ולכן אם תחבר עמהם מספר ל"ב נתיבות החכמה יהיה הכל בגימטריא ס"ר, והם בחי' תרין עטרין שבדעת, שהם חו"ג, והגבורות הם ק"ל האחד, של האחוריים המליאות. והחסדים הם ע"ב דאחוריים פשוטים, שהם בגימטריא חסד, ותחברם עם חשבון כ"ו דפנים של ההוי"ה, ועם ל"ב נתיבות החכמה, הרי הק"ל הב' של החסדים, וב"פ ק"ל הם ס"ר. וזש"ה, וירא ה' כי סר לראות, שעלה אל הדעת הנקרא סר:
עוד יש דרך שני בענין הדעת דזעיר הנקרא סר, ונתבאר אצלינו בדרוש פסח ויציאת מצרים באורך, וזה עניינו בקיצור, הנה הדעת דז"א, כולל עשר הויו"ת, מבחי' דעת דיסוד דאבא, שהם בגימטריא ס"ר. ועשר שמות אהי"ה מצד היסוד דאימא, והם בגימטריא רד"ו. וכבר נתבאר למעלה, בטעם גלות ישראל ומצרים, בפסוק ויקם מלך חדש, כי כל הדור ההוא, היו ניצוצות השחתת זרע של אדם, הנמשכות ממוח הדעת ממש, והם נשמות מעולות. ולהיותם משם, היו צריכות להיות בגלות, כמנין רד"ו שנה, שהם עשר שמות אהי"ה שבדעת דמצד אימא כנזכר. וזהו מה שרמז יעקב לבניו, (בראשית מ"ב ב') רד"ו שמה. אבל משה חשב, שהיו צריכים להתאחר עוד שנים אחרות, להשלים מנין ס"ר, שהם כנגד עשר הויו"ת שבדעת, וא"כ עדיין זמן הגלות, ואין זמן גאולת ישראל. וז"ש, וירא ה' כי ס"ר לראות, שראיית משה היתה באותם ס"ר הויו"ת, והודיעו שטעה בחשבונו, כי כבר הגיע זמן גאולתם, לפי שאין גלותם אלא במשך רד"ו שנים, כמספר עשר שמות, כי שם הוא הפגם שלהם. וזש"ה, כה תאמר אהי"ה שלחני אליכם, כי כיון שתקנו בחי' שם אהי"ה, משם תהיה גאולתם:
ובזה יתבאר לך, למה יציאת מצרים היא מבחי' אימא עילאה כנודע, והוא, כי היא נקרא אהי"ה, ומשם היתה גאולת מצרים. ואומרו כה תאמר לבני ישראל אהי"ה, הענין הוא, כי אהי"ה דמלוי ההי"ן במלוי מלואו, יש בו כ"ה אותיות, וזהו סוד כה תאמר לבני ישראל אהי"ה. והנה אם תסיר ממנו ד' אותיות פשוטות, ישארו אותיות האחרות כ"א, כחשבון ד' אותיות הפשוטות עצמם, שהם אהי"ה. ואומרו אהי"ה אשר אהי"ה, הענין הוא, דע, כי אהיה דיודי"ן עולה מלויו לבד ת"ק ע"ה, כמספר אש"ר. ונמצא כי אהי"ה עצמו נעשה אשר. וזהו סוד מ"ש בספר הזוהר, על פסוק מאשר שמנה לחמו, שהוא באימא הנקרא אהי"ה, ונעשת אשר:
א"ש, צ"ל ולומר, כי אהי"ה דיודי"ן ברבועו עולה בגימטריא תקמ"ד, ובהסירך ממנו מ"ד שהוא העיקר, ישארו ת"ק, וע"ה עולה תק"א כמנין אש"ר. ועיין בספר זה בהושע סי' י"ד, בפסוק שובה ישראל וגו', זה החשבון באמיתות:
(מזולתו) עוד פי' ב', על הפסוק הנזכר, וז"ל, וירא מלאך ה' אליו בלב"ת אש מתוך הסנה. סוד המלאך הזה, אינו מלאך ממש, אמנם הוא שם אלהים, עם ה' אותיות, בגימטריא מלאך. ולכן נראה אליו בבחי' הדין הקשה, שהיא לבת אש. ונלע"ד חיים, כי גם אלהי"ם במלוי יודי"ן ע"ה בגימטריא א"ש, והנה שם אלהים מצטרף במאה ועשרים צירופים כנודע והם בגימטריא הסנה. ורצה משה לראות ולידע, אם כל הק"ך צירופים נתמתקו ונתקנו, כי אז היתה גאולת עולמים. אמנם לא היה כן, כי עדיין לא נתמתקו רק קצתם, ולכן היה אחרי גאולת מצרים, עוד גליות אחרות. אמנם לעת"ל שיתמתקו כולם, אז תהיה תשועת עולמים, ולכן הוזכר בזה שם אלהים, כמש"ה ויקרא אליו אלהים מתוך הסנ"ה. גם הזכירם בשם לב"ת אש, ולא אמר להבת אש, וחסר ממנו אות ה', לרמוז על חסרון תקונם כולם, רק קצתם:
והנה סוד לב"ת זו, הם סוד ד' שמות, יהוה, יהוה, מצפץ, יה אדני. כ"ו כ"ו ש' ט"ו ס"ה היוצאים מן ד' אותיות אהי"ה, שהם המתגלים ביום שבת קדש, כנזכר בר"מ פרשת יתרו והם בגימטריא לבת:
והנה ג' שמות אחרים הנזכר שם, שהם, אל, אלהים, מצפץ. ל"א פ"ו ש' היוצאים מג' אותיות יה"ו, הם בגימטריא זי"ת. ואם תסיר מהם ההוי"ה, ישאר מזי"ת שמ"ן. (א"ש, ע"ה) וזהו סוד פסוק שמן זית זך:
א"ש, הענין הוא כך, שמן יוצא מזי"ת, בהסירך מהחשבון ז"ך:
ואם תחבר כל השבע שמות ההם, של בחי' שבת, שהם זי"ת ולב"ת, יהיו בגימטריא שלהב"ת של נ"ר שבת. תוסיף עליהם אהי"ה דההי"ן שהוא קנ"א, כמנין מקוה של טבילת שבת, יהיו בגימטריא אלף עלמין דכסופין, שממשיך עליו:
א"ש, לא יכולתי להתאפק לחשבון זה, ובודאי ט"ק גדול נפל בזה, ובאולי הלשון הוא כך, כי מעיקרא יסוד הד' שמהן, הוא שם אהי"ה כנודע. ויסוד השלש שמהן, הם שם יה"ו, שגם הוא שם אהי"ה כ"א. ומקודם הם שני אלפי"ן, אלף אחת של שם אהי"ה, נעשה אהי"ה דההי"ן קנ"א, כדברי הרב ז"ל. ואלף שנית של שם אהיה, היוצא משם יה"ו, תחשוב אותה במלואה קי"א, ובכולל קי"ב, והשתא אתי שפיר החשבון, כי שלהבת חסר קי"ב, כדי להשלים חשבונה לזי"ת ולב"ת, ובזאת האל"ף במלואה קי"ב, עולה כמספר לב"ת זי"ת. והאלף האחרת, הוא אהי"ה דההי"ן קנ"א, סך הכל אלף עלמין. ולהיות החשבון הזה באלפי"ן, נעשה אלף עלמין דכסופין, כנלע"ד:
וזהו סוד שלח נא ביד תשלח, ר"ת שלהבת הנזכר:
א"ש, ג"ז לא הבנתי, כיצד הוא הר"ת. והנלע"ד לומר כך, כי שלח נא ביד תשלח ר"ת שלהב"ת י"ה בגימטריא, והשתא אתי שפיר:
או ירצה באופן אחר, כמש"ל בפרשת וירא כי מלת שלהבת עם כללותם, בגימטריא תשלח. וגם זה אתי שפיר, והוא צרוף ש"ה לב"ת, בסוד שה פזורה ישראל. (ירמיה סי' ו') וזהו סוד, עד כי יבא שיל"ה, בר"ת וס"ת ש"ה. וע"ל בפסוק מי שמך לאיש וגו':
ויאמר אנכי אלהי אביך:
(מזולתו) כבר הודעתיך, כי משה הוא הבל. וא"כ יחזור מלת אביך, לאב הראשון, אדה"ר, אביו של הבל. גם רמז בפסוק זה, לד' רגלי מרכבה, והם, דוד, אברהם, יצחק, ויעקב. והזכיר את השכינה השורה על ד' רגלי המרכבה הנזכר. וזהו אנכי אלהי אביך, הוא השכינה, אלהי דוד, כמו שנודע כי דוד הוא גלגולו של אדם. ואחר כך הזכיר שלשה אבות, אלהי אברהם, אלהי יצחק, ואלהי יעקב:
ועתה לכה ואשלחך אל פרעה וגו':
הנה מלת לכה, יורה שילד מעצמו בלי שישולח מאתו יתברך. ומלת ואשלחך, יורה הפך מזה. אבל הענין הוא, כי הקב"ה היה שולחו בשליחות זה, ויש בו רעה שהיא טובה, כי ע"י שליחות הזה כתיב תכבד העבודה על האנשים וגו', והטובה באה באחרונה, שיצאו ישראל ממצרים. והנה מצינו, כי אעפ"י שהכל בא מאתו יתברך, אין הקב"ה מייחד שמו על הרעה. ולכן בבחי' הרע הנמשך בשליחות הזה, אמר לכה, מעצמך. ובבחינת הטוב שאני עתיד לגאלם, אמר ואשלחך. והוא ע"ד מ"ש אצלינו בישעיה בפסוק את מי אשלח ומי ילך לנו. (ע"כ מזולתו):
ויאמר אלהים אל משה אהיה אשר אהיה וגו':
(מזולתו) אחז"ל, שכאשר אמר למשה אהיה אשר אהיה, אהיה עמהם בצרה זו, ואהיה עמהם בצרה אחרת. א"ל, דיה לצרה בשעתה. חזר וא"ל, כה תאמר אהיה שלחני אליכם. א"ל, יפה דברת וכו'. וצריך לדעת, איך נעלמת תשובת משה מן הקב"ה. והענין הוא, כי הקב"ה הודיע למשה, מה שיארע להם כל הגליות ארבעה, והבטיחו שיהיה עמהם בכולם. אבל לא היתה כונתו יתברך שיגלה הדבר הזה לישראל עצמם, וע"כ לא אמר תחלה, ויאמר כה תאמר לבני ישראל אהי"ה אשר אהי"ה, כי אין זה רצונו שיאמרהו לישראל, זולתי הודעה לבד למשה. ומשה חשב, כי מכיון שהתשובה הזאת מוסב על שאלתו ששאל, מה אומר להם, שהיתה תשובה ג"כ דרך ציווי, ולא הודעה לבד. וע"כ אמר לו, דיה לצרה בשעתה. אז השיבו הקב"ה, יפה דברת. אמנם זו עצמה כונתי, כי כה תאמר להם לבני ישראל, אהי"ה שלחני אליכם בלבד, ולא תזכיר מה שהודעתיך בתחלה:
גם אפשר יובן, במ"ש באותיות דר' עקיבא, כי הקב"ה חתם את שמו ואת עולמו, בשם אהי"ה אשר אהי"ה, שאלמלא החותם הזה שהוא אהיה אשר אהיה, כל המזכיר שמו יתברך, היה נשרף באש. וע"כ גלה לו הקב"ה בתחלה החותם הזה, כדי שלא ישרף משה בשמעו אח"כ שמו יתברך, ואח"כ הזכיר את שמו, ואמר כה תאמר אהי"ה שלחני אליכם, שהוא השם בעצמו ודע כי שם אהי"ה דההי"ן, שהוא השלישי, יש בו כ"ה אותיות, וזה רמז בהזכירו את אהי"ה השלישי, ואמר בו מלת כה, לרמוז אל האמור. (ע"כ מזולתו):
סימן ד'
[עריכה]ויאמר ה' אליו מי שם פה לאדם:
זה הענין הוא, באחוריים המלאים דהוי"ה דמלוי אלפי"ן, שהוא בגימטריא ק"ל. והנה השלשה אותיות הראשונות, שהם, יו"ד, יו"ד ה"א, יו"ד ה"א וא"ו, עולים בגימטריא פ"ה, הם בדכורא. ואות ה"א אחרונה, שהיא יו"ד ה"א וא"ו ה"א, בגימטריא מ"ה, ובגימטריא אד"ם, והוא בנוק'. נמצא, כי שלשה אותיות הראשונות נעשות פ"ה, לאדם שהיא אות האחרונה ברבועה כנזכר:
ויחר אף ה' במשה ויאמר הלא אהרן אחיך הלוי:
(מזולתו) פי', כי הלוים הם משרש קין, והכהנים משרש הבל. והנה משה הוא מן הבל, ולכן אמר לו, כי אהרן לבדו הוא אחיך בן אביך והוא לוי. אבל אתה, אעפ"י שאתה אחיו, אינך לוי, לפי שאתה גלגולו של הבל:
וילך משה וישב אל יתר חתנו:
צ"ע, כי התחיל ביתר, וסיים ביתרו. כמש"ה, ויאמר יתרו לך לשלום. והענין הוא, כי משה הוא בסוד אות ו' של ההוי"ה כנודע, ובהיותו עם חמיו, נקרא חמיו יתרו בוא"ו יתירה. אבל בהתרחקו ממנו, נקרא יתר. ולכן בתחילת ההליכה אליו, שהיה רחוק ממנו נקרא יתר. ובהיות אצלו, כתיב ויאמר יתרו. (ע"כ מזולתו):
סימן ה'
[עריכה]ויאמר פרעה מי ה' אשר אשמע בקולו:
הנה אמרו רז"ל, בפסוק ויחזק ה' את לב פרעה, כי בשמוע פרעה למשה, מזכיר שם ההוי"ה, היה לבו מתחזק, לפי שמעולם לא שמע שם זה בשום אלוה. וטעם הדבר מובן, עם מ"ש בפסוק ויוסף הורד מצרימה, כי כל אחיזת הקליפות הנקרא מצרים ופרעה, אינם אלא במוחין דקטנות דאלהים, שירדו בגרון דז"א. ונמצא כי כל קיומו הוא משם אלהי"ם, וכל בטולו הוא משם הוי"ה, המוריד האלהים דקטנות למטה, ומכחיש גופו וכחו. ולכן לכתחלה הקב"ה כל שליחותו היה בשם ההוי"ה, להכניעו על ידה. ולפי שהוא לא היה נאחז שם, אמר לא ידעתי את ה':
פרשת וארא
[עריכה]סימן ו'
[עריכה]ויקח עמרם את יוכבד דודתו לו לאשה וגו':
ראיתי לבאר כאן, ענין גלגולי אהרן הכהן, אבל שרשו הראשון כבר ביארתי במקומות רבים, וגם בפסוק ויקם מלך חדש על מצרים, בדרוש משה ואהרן ומרים, איך אהרן ומשה שניהם ביסוד דאבא שבתוך ז"א, ושניהם מבחי' הבל בן אדה"ר. גם נתבאר בפרשת נח, בפסוק ואת לוט בן הרן בן בנו, כי נרמז הבל בר"ת לוט בן הרן, להורות, כי לוט והרן, שניהם מבחי' הבל, כנודע בפסוק ויקם מלך חדש, איך כל הנשמות התחילו להתקן במשפחתו של אברהם, ומשם ואילך:
וגם אברהם היה מבחי' הבל, והרן אחיו של אברהם, היה גם בו תערובת קדושה רבה, אלא שלא נתקן כאברהם אחיו. ונודע כי נשרף על קדוש ה', אלא שלא היה בלב גמור, עד שראה את אברהם נצול מכבשן האש. ואח"כ נתגלגל באהרן, שיש בו אותיות הרן, ונתוסף בו אות אל"ף יתירה. ולפי שלא הפיל עצמו לכבשן האש בימי אברהם, עד שנצול אברהם, והיה ראוי לו למסור עצמו על קדוש ה' כנודע, לכן אותה השריפה שנשרף, לא הועילה לו, כי לא הפיל עצמו, אלא בחשבו שינצל כמו אברהם. ולכן כשנתגלגל באהרן הכהן, בא לידו מעשה העגל, והאלהים אינה לידו, שיאמרו לו (שמות ל"ב א') קום עשה לנו אלהים, ויעכב ויהרג, ע"ד שעשה חור בנה של מרים, אשר גם הוא ניצוץ נשמה, שהיתה מעורבת עם נשמת הרן, אעפ"י שאינה משרשו. וכמ"ש בענין ניצוצי הנשמות המתערבות זו עם זו, אעפ"י שאינם משרש אחד. וידע ברוח קדשו, שהיה צריך לתקן עון זה, ומסר עצמו להריגה, כמ"ש חז"ל על פסוק (שמות ל"ב ה') ויבן מזבח לפניו, ויבן מן הזבוח לפניו:
וביאור דברי רז"ל הוא, כי הרגישו מלת ויבן, דהיל"ל וירא, כפי הדרשה שלהם:
הגהה א"ש, נונל לומר גם, דהכי היל"ל ויבנה, לשון בנין בה"א בסוף, ומדלא קאמר אלא ויבן, ש"מ לדרשא קא אתי:
אבל הכונה היא, כי גם אהרן ידע ברוח קדשו, שהיה צריך לתקן עון הנזכר של הרן, ולמסור עצמו על קדוש ה', וחשב כי כיון שגם חור היה מבחי' הרן כנזכר, וכבר מסר נפשו לתקן הענין הנזכר, א"כ אין צורך לו שהוא ימסור גם עצמו, כי כבר נתקן העון ההוא ע"י חור, וטעה בזה. ולכן (דברים ט' כ') ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו, ואז נגזר מיתה על בניו, כמש"ה (תהלים ק"ו כ"ג) ויאמר להשמידו לולי משה בחירו וכו' להשיב חמתו מהשחית, ואין השבת חימה אלא אחר שכבר עשתה רושם. והוא כמ"ש חז"ל כי אין השמד אלא כלוי בנים. ובתפלת משה השיב חצי הגזרה, ונשארו אלעזר ואיתמר, ולא מתו אלא נדב ואביהוא:
וכמו שדרשו על פסוק (ויקרא י' י"ז) ויקצוף משה על אלעזר ועל איתמר בניו הנותרים, וטעם הדבר הוא, כי נדב ואביהוא גם הם חטאו בענין אש זרה, בפרשת שמיני ולא היו עדיין מחוייבים שריפה על עונם, אבל נשרפו תמורת אהרן אביהם, שהיה ראוי למסור עצמו להשרף, וזה וזה גרם להם, ומצאה קפידא מקום לנוח, אבל אלעזר ואיתמר שלא חטאו, הועילה להם תפלת משה:
גם תבין מזה, כי כמו שהרן נשרף ומת על פני תרח אביו, כך מתו נדב ואביהוא על פני אהרן אביהם, במיתת שריפה. ואחר שמת אהרן נתגלגל ביעבץ, הנזכר בספר (דברי הימים א' סי' ב') ונקרא כן, לפי שנודע ענין קללת חוה, (בראשית ג') בעצב תלדי בנים. גם קללת אדם, בעצבון תאכלנה. ובספר הזוהר בסוף פרשת ויקהל אמרו על פסוק בעצב תלדי בנים, שהוא סוד לפתח חטאת רובץ, שהם הקליפות שבעולם העשיה, הנקראים עצב, ונקראים חטאת רובץ בפתח. ונודע כי אין שליטת הקליפות אלא בעולם העשיה. וכבר נתבאר אצלינו, כי נדב ואביהוא, הם בחי' נפש של אדה"ר, ובהם שלט העצב הזה, ומתו בחטא אהרן אביהם. ולכן יעבץ התפלל ואמר, ויקרא יעבץ וכו', אם תרבה גבולי לבלתי עצבי, ר"ל שלא ימותו עוד בני בחיי, כבהיותי בגלגול אהרן. ואז נתן לו ה' שאלתו, ונתקיימו בניו ותלמידיו כמ"ש חז"ל, ועל שם זה נקרא יעבץ:
ולהיות יעבץ בעל נדרים, כמש"ה (ד"ה א' ד') ויקרא יעבץ ויאמר אם וגו', ואעפ"י שהיה מקיימם, כתיב (קהלת ה' ד') טוב אשר לא תדור וגו'. ולכן בא אח"כ בגלגול תולע בן פואה, הנזכר בספר שופטים. ואז תקן עון היותו תחלה מרבה בנדרים. ולכן נקרא תולע, לרמוז מה שקלקל בתחלה, שהיה דמיון התולעת, שאין כחו אלא בפיו כמ"ש ז"ל, וכן היה נודר בפיו, ועי"כ נעשה בקשתו:
וגם עתה קלקל באופן אחר, והוא, כי מן הראוי לשופט אשר יהיה בדורו, ללכת מעיר לעיר, לשפוט את העם משפט צדק, וכי יהיה בין איש לחבירו משפט אחד, ואין בידם ממון ללכת אל עיר השופט, נמצא כי הדין שהוא אחד מג' עמודים שהעולם עומד עליהם מתבטל. והנה בתולע כתיב, (שופטים י' א') וישב בשמיר בהר אפרים, וארז"ל שנתיישב בהר אפרים, ולא היה מסבב מעיר לעיר:
ולכן נתגלגל אח"כ בשמואל הנביא, ואז תקן עון הנזכר, כדכתיב (שמואל ז' ט"ז) וסבב מדי שנה בשנה ותשובתו הרמתה. ולא עוד, אלא שאפילו שהיה לצרכם, לא חמור אחד מהם לקח, כנזכר בפסוק, מה שלא עשה שום שופט, וכל זה היה כדי לתקן העון הזה בכל כחו:
אבל צריך שתדע, כי עיקר שמואל הנביא, היה בחי' נדב ואביהוא, וכמ"ש בפסוק (שם א' י"א), ונתת לאמתך זרע אנשים. אבל נתחבר עמהם דרך חבור בלבד, בחי' אהרן אביהם, שהיה תולע בן פואה כדי לתקן העון הנזכר:
והנה עתה בשמואל, התחילו להתחבר יחד אהרן ובניו נדב ואביהוא, משא"כ ביעבץ ובתולע, שבהם נתגלגל אהרן לבדו. אבל בשמואל, עיקרו היה מנדב ואביהוא, אלא שנתחבר עמהם אהרן:
אח"כ נתגלגל אהרן לבדו באוריה החתי, נושא כלי יואב בן צרויה. ובו ג' אותיות אה"ר מן אהרן, לרמוז אל הנזכר. ונודע, כי מחנה דוד, ובפרט שלושים ותשע הגדולים שבהם, הם הנקראים מחנה אלהים, וכולם ראשי סנהדראות, ובפרט אוריה, שהיה הגדול שבהם, והוא הנושא כלי יואב שר הצבא. וכבר אמרו בספר הזוהר כי לא נקרא חתי, אלא ע"ש מקומו, לא שהיה גר:
והנה ב' עונות ראשונים היו ביד אהרן, שעדיין לא נתקנו, והם, עון שלא הפיל עצמו לכבשן האש, בזמן הרן אחי אברהם כנז"ל. והב', עון בניו שמתו בעונו, כנודע כי הגורם מיתת איזה אדם, הוא מוכרח שיתגלגל וימות, או יהרג, וכמ"ש באותיות דר' עקיבא, שכשנפטר אדם מענישין אותו, ואומרים לו, למה מתו בניך בחייך, והוא חייב בדם שלהם, כאלו הרגם בידו. ולכן נהרג אוריה החתי ע"י דוד הע"ה כנודע, ונתכפר לו עון מיתת בניו ואחר שנתכפר לו עון מיתת בניו, אז יכלו להתחבר יחד, ונתגלגלו שלשתם באוריה הכהן בימי יהויקים, ולכן נרמזו בו ג' אותיות אה"ר מן אהרן. ועוד, שהיה כהן כמוהו:
א"ש, ק"ל טובא, כי אין עון זה נוהג אלא במיתת בניו של אדם כשהם קטנים, שמתים בעון אביהם, ולא כשהם גדולים. ודוחק הוא לומר, שנדב ואביהוא גם שניהם היו עדיין קטנים. ואפשר לומר, דלאו דוקא קטנים פחותים מבן י"ג שנה, אלא פחותי עשרים שנה, שעדיין לא הגיעו לידי עונשין של מעלה. דייקא נמי קרא, איש מחתתו, מלמד שנקראו איש, ועכ"ז קרא אותם בני אהרן, שעדיין נקראים בשם בני אהרן, כנלע"ד:
א"ש, צ"ע, שהרי למעלה אמר, כי עיקר שמואל הנביא היה בחי' נדב ואביהוא. ובאולי נוכל לומר, כי להיות שגם בשמואל הנביא היה אהרן אביהם עמהם כאמור, לכן אינו מונה תחלתם אלא באליהו הנביא ז"ל, שהם לבדם היו, כנלע"ד:
והנה טעם גלגול בניו שם היה, לפי שבתחלה נתגלגלו הם לבדם באליהו הנביא ז"ל, כמבואר אצלינו, ואז נתקנו בבחי' סור מרע, שהוא כפרת עון שלהם, בהקריבם אש זרה, ע"י אליהו ז"ל בהר הכרמל, שהוריד אש מן השמים, לקדש שם שמים, כנודע וכמבואר שם אצלינו. אמנם ענין המצות שהם בקום ועשה, שהיו צריכים לקיים בחייהם, וכן מצות פריה ורביה לא קיימו, כמש"ה ובנים לא היו להם, והיו ערטילאין, ולכן נתגלגלו עתה לתיקון הנזכר בהיותו באוריה הכהן, אבל דע, כי עיקרו של אוריה הכהן, היה אהרן הכהן, ונתגלגל בו לתקן עון השני שבידו שעדיין לא נתקן, והוא ליהרג על קידוש ה'. אבל נדב ואביהוא היו מתחברים שם עמו בדרך עראי, לצורך הנזכר. ואז נהרג אוריה הכהן ע"י יהויקים, ונתקן אהרן הכהן משתי עונותיו בתכלית. ונדב ואביהוא שהיו שם בדרך השאלה, לא הרגישו צער ההריגה כלל, רק הוא לבדו:
ואמנם סיבת התחברות נדב ואביהוא שם היה, לפי שכיון שהוא גרם מיתתם, נמצא שגם לסבתו לא תקנו עצמם בענין מעשה המצות כנז"ל, ולכן הוכרח הוא לתקנם על ידו, ולכן נתחברו אז עמו שם. ואחר שנתקן אהרן לגמרי, בהריגת אוריה הכהן, אז כבר היה בידו כח לתקן את בניו היטב, משא"כ בתחלה, שגם הוא היה חסר תקון עצמו, ואז באו שלשתם בגלגול ממש, בזכריהו בן יברכיהו הכהן, וגם זה היה כהן, כמו שהיו שלשתם כהנים, ואז תקן את בניו היטב, בהיותם שם יחד:
וז"ס פסוק (ישעיה ח') ואעידה לי עדים נאמנים, את אוריה הכהן, ואת זכריהו בן יברכיהו, ומי חבר זה עם זה, ולא הכירו זה את זה, ולא היו בדור אחד. אבל לסבה הנזכר, ששניהם הם שרש גלגול אחד שם, ולכן נקראים עדים נאמנים בעצם. ולפי שבהיותו באוריהו, לא היה נתקן לגמרי, לכן נבא על חרבן הבית, ציון שדה תחרש וכו'. ובהיותו בזכריה נתקן לגמרי, לכן נבא על שלותה ובנינה, וכמ"ש רז"ל על פסוק הנזכר, והובא בגמרא מסכת מכות:
ונבאר עתה פסוק, ויקח אהרן את אלישבע בת עמינדב וגו'. והנה בענין בת שבע אשת דוד הע"ה, שלקחה אוריה החתי בתחלה, יתבאר יותר ענין זה, כי כמו שאהרן לקח את אלישבע בת עמינדב, כן בהיותו בגלגול אוריה החתי, לקח בת שבע. ונמצא, כי אלישבע ובת שבע, הכל בחי' אחת, ושתיהם בחי' רחל נוקבא דז"א, הנתקנת ע"י החסד שהוא אהרן הכהן, שושבינא דמטרוניתא, כנזכר בס"ה. אבל יש שינוי ביניהם, כי בת שבע בזמן שאינה מתוקנת, וכמ"ש חז"ל על דוד הע"ה, שאכלה פגה, וכמו שנבאר שם עניינה. ואלישבע יש בה אותיות א"ל, לרמוז שהיא מתוקנת כבר ע"י החסד הנקרא א"ל, בסוד חסד א"ל כל היום. ואמנם תיבת שבע שבכל אחת מהם, נתבאר שם בענין בת שבע, וע"ש. וקרוב לזה נתבאר בס"ה בפרשת וארא, בפסוק זה, בענין אלישבע ובת שבע:
ואלעזר בן אהרן לקח לו מבנות פוטיאל לו לאשה וגו':
(מזולתו) כבר ידעת, כי כשהרג פינחס לזמרי, נתגלגלו בו נשמת נדב ואביהוא. וזה ש"ה, ותלד לו את פינחס, אלה ראשי, כי פינחס נכללו בו אלה ראשי הלוים שנים, שהם נדב ואביהוא, השקולים כמשה ואהרן, שהם ראשי הלוים. ולכן סמיך ליה הוא אהרן ומשה, להודיע, כי ראשי אבות הלוים הנז', הם אהרן ומשה. ואמנם פינחס לבדו, היה שקול כמשה ואהרן, ראשי אבות הלוים כנזכר, כאשר נתגלגלו בו נדב ואביהוא, שהיו שקולים כמשה ואהרן כמ"ש חז"ל על פסוק בקרובי אקדש:
סימן ז'
[עריכה]ויאמר ה' אל משה כבד לב פרעה וגו':
צריך לתת טוב טעם בקצור, אל סדר עשר מכות אלו, שהביא הקב"ה על המצריים במצרים, ואלו הם, דם. צפרדע. כנים. ערוב. דבר. שחין. ברד. ארבה. חשך. מכת בכורות. והם ממטה למעלה, בי"ס דנוקבא הנקרא מלכות, וזה סדרם:
דם, כבר הודעתיך, כי האחוריים הפשוטים של שם אהי"ה, הוא בגימטריא ד"ם. והנה מכה זו, יצאה מבחי' המלכות של הנקבה שבקדושה, והלכה להכות במלכות הרשעה, של נוקבא דז"א שבקליפות, והיתה מכה זו חוץ מן המוחין שלה:
צפרדע, אם תחבר חשבון הש"ך דינים הנודעים, עם אחוריים הפשוטים של אדנ"י, שהם קכ"ו, וגם הכולל לשניהם, יעלו בגימטריא צפרד"ע ש"ך וקכ"ו ושני כוללים שלהם. ומכה זו יצאה מן יסוד הנקבה דזעיר דקדושה, אל המוחין עצמם דנוקבא דקליפה. וז"ס צפ"ר דע"ה, ר"ל מקום הדעת שלה. וכבר ידעת, כי שם במוחין שלה הם סוד הנהו תרין צפרין, הנזכר בפרשת ויחי בזוהר דף רי"ח ונתבאר שם בביאור המאמר אצלינו, וע"ש, וז"ס צפ"ר דע"ה:
א"ש, אין החשבון מדוייק, כי צפרדע עולה תמ"ד, וש"ך וקכ"ו, ושני כוללים, עולים תמ"ח. ואולי צ"ל הלשון ולומר כך, השני כוללים של ש"ך וקכ"ו עם צפרדע, ואז יעלו כל אחד מהם תמ"ו. גם זה אי אפשר, להיות כי צפר דעה בגימטריא תמ"ט, או נוכל לומר, עם מה שדורש אח"כ, צפרדע צפ"ר דע"ה ע"ה, הרי תמ"ו, ועם ב' כוללים של צפ"ר דע"ה יעלו תמ"ח, כמו ש"ך וקכ"ו וב' כוללים שלהם כנלע"ד:
כנים, בגימטריא ק"ך, והם בגימטריא שם אלהי"ם שהוא פ"ו, ול"ד אותיות שיש במלוי המלוי של שם אדנ"י, הרי ק"ך. ומכה זו יצאה מן ההוד של הנקבה דקדושה, כי כבר ידעת כי אימא עילאה עד הוד אתפשטת, והכה בקרקפתא דרישא דנוקבא דקליפה, בבחינה ראשונה שלה, במקום שער הראש. וגם בבחי' המלכות, ספירה אחרונה של ז"א דקליפה, סמא"ל, הנקרא בעלה. ונודע, הוא כי מושב הכנים, הם בשער שבראש. ונלע"ד חיים, שגם ז"ס, (ישעיה ד') ושפח ה' את קדקד בנות ציון, שהעלה בראשם משפחות של כנים, כמ"ש חז"ל:
א"ש, אפשר שגם רומזים אל ק"ך צרופים שיש בשם אלהים כנ"ל:
ערב חסר ו', והוא סוד אחורים פשוטים דהוי"ה, שהם ע"ב, ואחוריים פשוטים דאלהים, שהם ר', ושניהם בגימטריא ערב. ויצאו מנצח הנקבה דקדושה, אל היסוד דז"א דקליפה, שהוא סמא"ל:
א"ש, גם מכת הרעב, נמשכת משתי אחוריים אלו. והשבע נמשך מאלהי"ם דיודי"ן, שהוא ש', ומהוי"ה דע"ב דיודי"ן, ושניהם בגי' שב"ע:
דבר, הוא חבור ב' שמות של שם אלהי"ם, העולים בגימטריא קע"ב ועק"ב, וד"ל אותיות שיש במלוי המלוי של שם אדנ"י, הרי קע"ב וד"ל, כמספר דב"ר. ומכה זו יצאה מתפארת דנוקבא דקדושה, אל ההוד דזעיר דקליפה. וז"ס, הנה יד ה' הויה וכו', הנזכר במכת הדבר. להורות, כי שם ההוי"ה כסדרה, שהוא בת"ת, והוא רחמים, נהפכה לדין, ונעשית צירוף הוי"ה:
אמר שמואל, בסוד ארורים הרשעים, שמהפכים מדת רחמים לדין:
שחין, היא בגבורה שבנקבה שבקדושה. והנה גבורה בגימטריא רי"ו, והנה מן הגבורה שבה ולמטה, מתפשטים עשר עשר מן החמשה ספירות, שממנה עד המלכות שבה, הם בגי' חמשים, הרי רי"ו וחמשים, בגימטריא רס"ו, תוסיף עליהם ק"ב, נמצא ק"ב רי"ו נ', הם שחי"ן בגימטריא. וענין אלו הק"ב, הם סוד ג' המלויים שבג' הויו"ת ע"ב ס"ג מ"ה, שהם מ"ו ל"ז י"ט, העולים ק"ב, שהם סוד הדינים היוצאים אל הקליפות, כמבואר אצלינו במשנת הקטע יוצא בק"ב שלו. ויצאו דינים אלו מן הגבורה של הנוקבא דקדושה אל נצח דז"א של הקליפה. והנה עניינם הוא, כי ש' של שחין, הם ש' גבורות ודינים, תוסיף עליהם הוי"ה דב"ן דההין, ועוד תוסיף י"ו אותיות שיש בשם אדנ"י במלואו ובפשוטו, הרי שס"ה כמנין שחין:
א"ש, טעם לשלש מאות גבורות הנז' הוא, כנודע אצלינו, שיש בי"ס ג' קוים של חסדים, והם חח"ן. וג' קוים של גבורות, והם בג"ה. וג' קוים אמצעיים, והם דה"י. ודעת הוא במקום כתר. והמקבלת מכולם, היא המלכות, הים האחרון, ים דומה לתכלת. והנה הג' גבורות הנז', כלולות כל אחת מעשר, ועשר למאה, הרי שלש מאות, וי"ו אותיות שיש בשם אדנ"י, שהוא במלכות, הרי שס"ח, כמנין שחין. ואולי כדי למתק הגבורות האלו, נעשה בקטורת שס"ה מנים. ושלשה מנים יתירים, כנגד ג' גבורות בעצמם, כנלע"ד:
ברד, הוא אחורים של אלהים, שהוא ר'. ועם ה' אותיותיו, וע"ה, הרי ר"ו, כמספר בר"ד. ויצא מן החסד של הנקבה הקדושה, כי כן ברד היא מים מצד החסד, אלא שנתערב בו אש מתלקחת מצד הגבורה, והכה התפארת דזעיר דקליפה:
א"ש, במ"א נאמר בלשון אחר, ה"ר האלהים, וע"ה הרי ברד:
ארבה, הוא ד' שמות של אלהים במלואם, שבכל אחד מהם בפשוטו ובמלואו ובמלוי מלויו, יש ב"ן אותיות, ונקראים ארבעה בני האלהים. והם שנים מן חכמה, ושנים מן בינה. והן בגימטריא ארבה. והם ארבה טמא, והוא דין וכנגדו ארבה טהור. מצד ארבעה בנים דברה תורה, שהם ד' הויו"ת במלוי ההי"ן, ויצאו מן הבינה של הנקבה דקדושה, אל הגבורה דזעיר שבקליפה:
חשך, הוא סוד שכ"ה דינים הנודעים, אשר ביארנום, כי הדינים הם ש"ך ניצוצין תקיפין, ואלו הם הדינים של המצריים. ועוד יש חמשה יתירים, שהם הרחמים הממתקים אל ש"ך דינים הנז', אשר עמהם נשלמים לשכ"ה. ואלו החמשה, הם בחי' האורות שהיה יוצא לישראל מתוך החשך של המצריים, כמש"ה ולכל בני ישראל היה אור במושבותם. שכן ה' ה' פעמים בגימטריא אור. אמנם במכת צפרדע, היו הש"ך דינים לבדם בלתי מיתוק כנז"ל, והג' יתירים על השכ"ה כדי שיהיה בחי' חשך, הוא סוד אות א, המצויירת בציור כזה, א א, שהוא ציור י"ו י"ו, העולים ל"ב, כנגד ל"ב נתיבות חכמה, אבא, כנודע כי ש"ך ניצוצין אתברירו במחשבה, הנקרא אבא. ואלו יצאו מן החכמה של הנקבה דקדושה, אל החסד דזעיר דקליפה:
א"ש, לא הבנתי מ"ש כאן ה' ה' פעמים בגימטריא אור, ובודאי ט"ק גדול נפל בו:
א"ש, ס"א שכן יש ה"פ אור בפרשת בראשית, וסוד א' הם ג' אותיות אל"ף, והם הג' יתירים משכ"ה, עד תשלום חש"ך. והרי נתבאר טעות הקולמוס:
בכורות, יצאה מכה זו, מן כתר דנוקבא דקדושה, והכה בג"ר דזעיר דקליפה, שהם בר"ת בכ"ר, שהם, 'בינה 'כתר 'ראשית חכמה. ע"ד מה שנתבאר בס"ה, על מלת ברוך, ועל נהר כבר. (ע"כ מזולתו):
א"ש, לא מלאני לבי לכתוב פסוק אחד, וטעות הנז"ל, בענין החשך לא נתקן. והנלע"ד לפרש הוא, כי לא נעלם, כי אלו החמשה יתירים על הש"ך הנזכר, הם סוד ה' גבורות מנצפ"ך העיקריים, כאשר נתבאר בש"ב שער מאמרי רשב"י בפרשת בא, במאמר כתיב כי יהיה נערה בתולה, נער כתיב וגו', וז"ל, ניצוצא אפיק זיקין בזיקין, לתלת מאה ועשרים עיבר, ואח"כ ע"י אותם הה' גבורות דינין קדישין וכו', ונתבסמו ע"י ה' גבורות אלה שהם ה' אותיות מנצפ"ך וכו'. נמצינו למידין, כי הה' יתירים הם ה' אותיות מנצפ"ך, וכל גבורה מהם היא סוד שם בן מ"ב, נמצא ה"פ מ"ב, הם בגימטריא אור ע"ה, ועם ג' אותיות אור, וזש"ה היה אור במושבותם, קרי ביה או"ר ב"ם ושבות"ם, ודרשינן סמוכים, או"ר ב"ם ושבות"ם. ואפשר שאלו המ"ב דגבורה, הם מתמתקים במ"ב אותיות, שיש בשם הוי"ה בפשוטה ובמלואה ובמלוי מלואה. נמצא שלמצריים היה משמש מ"ב דגבורה, והוא חשך. ולישראל מ"ב אותיות דשם ההוי"ה היה מאיר להם, והיינו דקאמר קרא ולכל בני ישראל היה אור במושבותם, שנתקן להם, כנלע"ד:
סימן ט'
[עריכה]הירא את דבר ה' מעבדי פרעה:
הנה ר"ת 'הירא 'את 'דבר 'יהו"ה, הם בגימטריא עשרים. וכן איוב ע"ה בגי' עשרים. וז"ש בס"ה, שפסוק זה נאמר על איוב, הנקרא ירא אלהים. והענין הוא, כי איוב מה שנתיירא היה, כי דבר ה' יתהפך לאותיות ברד, כאשר לא ישמעו אל דברו. וזהו הבנת אומרו, הירא את דבר ה', כי נתיירא משם דבר, כי יהפך אל ברד. וכמו שנתבאר בזוהר מכת הדבר נהפך לברד. האמנם טעם על מה זה נהפכה לאותיות ברד, ולא לאותיות דבר, שהוא החלוף האמתי מלמטה למעלה, הטעם הוא, כי כיון שהיה שם הירא את דבר ה', אשר לא חלה המכה עליו, ונשאר מקנהם ולא היה בהם כליה גמורה, לכן לא נתחלפה המלה לגמרי:
פרשת בא
[עריכה]סימן י'
[עריכה]ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה וגו':
(מזולתו) הנה פרעה לא היה מכיר בשם ההוי"ה, והיה ח"ו כופר בשם זה, וכמש"ה (שמות ה' ב') לא ידעתי את ה'. האמנם היה מכיר בשם אלהים, וכמש"ה (שם ה' ט"ו) אצבע אלהים היא. וכמו שנתבאר אצלינו טעם זה, כי פרעה היה יונק מבחי' העורף של זעיר, אשר שם בחי' ג' מוחין דקטנות, הנקרא, שר הטבחים, ושר המשקים, ושר האופים. ושלשתם הם שמות של אלהים. ולסבה שלא היה יונק מן המוחין דגדלות שהם הויו"ת, כי בבואם מתבטלים הקליפות, לכן לא היה מכירם:
והנה כאשר ע"י המכות הבאות עליו הודה, לא רצה להודות אלא בבחינת ההוי"ה של דין, וכמש"ה (שם ט' כ"ז) חטאתי 'הפעם 'יהוה 'הצדיק 'ואני, ר"ת היה"ו, ה' על י, ה' על ו, שהוי"ה זו היא נוקבא דין כנודע, דין גובר על רחמים. גם רמז, שע"י מדת הדין, הכה אותם:
והשי"ת רצה להכניע לבו, ולבטל מציאותו, כדי שלא יתאחז שם, ויצאו ישראל מתחת ידו, ולכן לא הספיקה הודאה זו שהודה בשם הוי"ה בבחי' הדינים, ולזה אמר הכתוב, למען שתי אותותי אלה, פי' אותות י' אלה בקרבו, והיא הוי"ה במילואה, שיש בה עשר אותיות, כי רצה הקב"ה למלאת זאת ההוי"ה, אשר בה הודה פרעה, ולשים בקרב אותה ההוי"ה, בחי' המלוי, ותושלם בעשר אותיות, וזהו אותותי, אותות י'. וכבר ידעת כי אחיזת פרעה, היא מן האלהים דמוחין דקטנות, וכשנכנסו ההויו"ת בתוך האלהי"ם, אז מתבטלים, וזהו בקרבו של פרעה ממש:
ונחזור אל הענין, כי היה רוצה השי"ת להכותם, בכח מלוי ההויו"ת מכאן ואילך. והנה המכות העתידות לבא עדיין, היו, ארבה, חשך, מכת בכורות, וקריעת ים סוף, אשר אז נטבעו בו המצריים. וכנגדם ד' בחי' מלויי ההויו"ת, ממטה למעלה. כי הנה הארבה נמשך, ע"י מלוי הוי"ה דההי"ן, העולה ב"ן. והחשך, מהוי"ה דמ"ה דאלפי"ן. ומכת בכורות, מהוי"ה דס"ג. וקריעת ים סוף, ממלוי הוי"ה דע"ב דיודי"ן:
וזה ביאורם, הנה אם תצייר כל אות ה' בג' ווי"ן כזה, ה יהיה שם ב"ן הנזכר, בגי' ק"ד. והנה ב"פ ק"ד, בגימטריא יצחק, והוא בגימטריא ארב"ה. וז"ס וארבה את זרעו ואתן לו את יצחק. והוא בגימטריא קדק"ד, שהם ב' הויו"ת של ב"ן דההי"ן, בהיות כל ציוריו בווי"ן כנזכר:
הגהה א"ש, נלע"ד, שנפל טעות בלשון בודאי, שאינו ק"ד אלא ק"ב, ודרוש זה נכתב בש"ב שער מאמרי רשב"י במאמר קו המדה, דאינון י"ז ווי"ן, כמנין ק"ב, וד' אותיות ההוי"ה הרי קו, וזה ציורה יוד הה וו הה. ואולי הלשון כך הוא, יהיה שם ב"ן הנזכר בגימטריא ק"ב, וב"פ ב"ן הרי ק"ד, ושני השמות עצמם הרי ק"ו (א"א ובמ"ש בשער הכונות בדרוש ט"ו ווי"ן של אמת ויציב אתי שפיר, דב"ש ד' י"ד ע"א שאלה מ"ב) (א"ה ועיין עוד בשער רוה"ק יחוד ו' דף נ"א סע"א, ודף ע"ה ע"א יחוד כ'):
וז"ס (בראשית מ"ט) ולקדקד נזיר אחיו, האמור ביוסף שהיה בן זקונים. והענין הוא, כי האלהים דקטנות שבמוחין, כשבאים אח"כ אותם המוחין דגדלות דבחי' הויו"ת, אז יורדים האלהים הנזכר, אל הגרון. והנה הם ג' אלהי"ם, ויש בהם ט"ו אותיות, כמנין י"ה, כמבואר אצלינו. ואלו יורדים אח"כ עד היסוד עצמו, שהוא בחי' יוסף, ושם נעשים ה"פ ב"ן, כמנין יוסף. ולא נמצא עוד תשלום מאמר זה. (ע"כ מזולתו):
ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים ת"ל וגו':
(מזולתו) הנה ת"ל שנים הנזכר בפסוק, הם כנגד ה' שמות אלהים, שעולים בגימטריא ת"ל. וסודם הוא מש"ה (שיר ד' ד') בנו"י לתלפיו"ת. וע"כ תמצא בפרשה קטנה, של (שמות ב' כ"ג) ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים, נזכרים שם ה"פ אלהים, והם אלו, ותעל שועתם אל האלהים. וישמע אלהים את נאקתם. ויזכור אלהים את בריתו. וירא אלהים את בני ישראל. וידע אלהים. ואז באה הגאולה, כנסמך (שם ז' י"ו) ומשה היה רועה. וז"ס והנה לא שמעת עד כ"ה, פי' עד כ"ה אותיות, שבה' שמות אלהים, ואותיות מצרים הם מצ"ר י"ם. לא נמצא יותר (ע"כ מזולתו):
קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל וגו':
יש לתמוה מאוד בפרשה זו, כי הנה השי"ת ציווהו, קדש לי כל בכור, ומרע"ה הניח מלצות את ישראל על מצוה זו בזאת הפרשה, וציום מצוה אחרת, כמש"ה ויאמר משה אל העם זכור את היום אשר יצאתם ממצרים וכו'. ואח"כ חזר בפרשת והיה כי יביאך, וצוום והעברת כל פטר רחם וכו'. אבל הענין הוא, כמו שנתבאר לעיל בפסוק ויקם מלך חדש, כי הערב רב הם ניצוצות נשמות השחתת זרע אדם הראשון, באותם ק"ל שנה, ולא היו נתקנים עדיין, ולהיותם מבחי' הדעת שביסוד דאבא, שהוא משה ע"ה, השתדל מאד לתקן אותם, ולהוציאם ממצרים, כנזכר שם באורך, והנה השי"ת צוהו, קדש לי כל בכר בבני ישראל, להיות גם הם מבחי' הדעת העליון, הנקרא בכור, ושם מגיע פגם חטא של השחתת הזרע כנודע. ולכן בני ישראל שהיו מתוקנים כבר מעון הזה, קדש לי כל בכור שלהם, אבל לא בכורות הערב רב, שעדיין אינם נתקנים, ואינם ראויים למצוה זאת:
ומרע"ה ראה, והנה אם עתה שהוא התחלת נתינתו יתברך לישראל את המצות, וזו ראשונה מכולם, אחר מצות פסח וחג המצות, אם היה תיכף אומר להם מצוה זאת, ויהיו הערב רב שומעים קדש לי כל בכור בבני ישראל, ולא בערב רב, היו פורקים עול, וחוזרים לסורם. ובפרט, כי עדיין לא יצאו ישראל ממצרים, כי הרי כתיב (שמות י"ג י"ז) ולא נחם אלהים וגו', כי קרוב הוא, כי אמר אלהים פן ינחם העם, שהם הערב רב, ושבו מצרימה, ומכ"ש עתה שעדיין היו בבתיהם, וכמו שמצינו שבראותם עמוד הענן נוסע לפני ישראל, ולא לפני הערב רב, אמרו (שם ל"ב א') קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו, כנזכר בזוה"ק. ולכן בהיות רצון מרע"ה להכניסם תחת כנפי השכינה, ולא יבעטו ח"ו בהקב"ה, לכן התחיל להם במצות זכור את היום הזה אשר יצאתם מארץ מצרים, והיא מצוה כוללת לישראל ולהם, ולכן כתיב ויאמר משה אל העם, שהם הערב רב, ולכן אמר בלשון רבים, אשר יצאתם היום, היום אתם יוצאים. אמנם אמר מבית עבדים, כלומר יצאתם ממצרים הנקרא בית עבדים, ע"ש ישראל שנשתעבדו שם, אבל אתם לא נשתעבדתם שם, ולכן לא אמר הכתוב מהיות עבדים, אלא מבית עבדים:
- הגהה א"ש גם עמ"ש חז"ל, שהמצריים נקראים עבדים, להיותם בני חם, הנקרא עבד, ואתי שפיר, כנלע"ד:
גם רמז באמרו כי בחזק יד וכו', כי כל צורך חוזק יד לא היה בעבור ישראל, אלא בעבורם, וכמש"ה (שם ט' י"ז) ולמען ספר שמי בכל הארץ. ולולי חזק ידו יתברך, לא היה מניחם פרעה לצאת. אבל לישראל לבדם, לא היה מקפיד פרעה כ"כ, ולא היה צריך ליד חזקה ההוא. וזש"ה, כי בחזק יד הוציא ה' אתכם, ולא אמר את ישראל, וכיון שהוא כן, ולא יאכל חמץ, לא אתם ולא בני ישראל:
והנה עי"כ, נתאמת בלב הערב רב, שהקב"ה אוהב אותם, ואחר שפייסם בדברים אלו, אז התחיל להתנצל להם על העתיד, והוא מצות הבכור כנז"ל. וז"ש, היום אתם יוצאים בחדש האביב, והוא הקדמה על העתיד, כלומר הרי נתתי לכם ולישראל מצוה אחת, ששניכם שוים בה לסיבה הנז"ל. ועתה אני רוצה לצוות לישראל מצוה פרטיית, שאין לכם חלק בה, ולא מחוסר רב אהבתו יתברך אתכם, כי הרי במצוה ראשונה השוה אתכם כנזכר. רק הטעם הוא, לפי שאין עליכם חיוב מצוה זאת, מן הטעם שנבאר, והוא, כי הרי אתם הערב רב יוצאים היום, ולא בחצות לילה כדרך ישראל שיצאו בחצות הלילה, כמש"ה (שם י"ב ל') ויקם פרעה לילה, בעבור מכת בכורות המצריים, וכנגד זה נתחייבו ישראל להקדיש בכוריהם, שגרמו להם יציאתם בלילה, בעת מכת בכורות. אבל אתם יוצאים היום, ולא בלילה, אתם פטורים ממצוה זו שנאמר עתה אח"כ. ואחר שפייסם בדברים, אז החזיר פניו כנגד ישראל, ודבר עמהם בלשון יחיד, כי ישראל גוי אחד הם בארץ. וז"ש, כי יביאך, בלשון יחיד נאמרה כל זו הפרשה:
ואמר להם, הנה כבר צויתי לערב רב על מצות חמץ, ועתה אני מצוה גם אתכם על המצוה הזאת ג"כ. והסיבה שלא דברתי עמהם ועמכם ביחד הוא, לפי שאין הטעמים שוים בשניכם, כי טעם שלהם הוא כנ"ל, כי בחוזק יד. אבל הטעם שלכם הוא בלשון אחר, והגדת לבנך וגו', בעבור זה עשה ה' לי, ולא לע"ר, כי הם לא היו משועבדים כמוני, ולכן בי תלוי יציאת מצרים, כמש"ה בצאתי ממצרים. ואחר אשר השווה לשניהם במצוה זאת, ונתפייסו כולם, אז אמר המצוה של קדש לי כל בכור וגו', לישראל לבדם בלשון יחיד. והיה כי יביאך, והעברת כל פטר רחם, ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו וגו'. וטעם זה לא שייך אלא בכם, היוצאים בחצות לילה, בעת הריגת בכורי מצרים, משא"כ בערב רב שיצאו אח"כ ביום כנז"ל:
והנה טעם למה נתן מצות אכילת מצה גם לערב רב, מה שלא עשה כן במצות הבכור, הטעם הוא במה שהודעתיך, בפסוק ויקם מלך חדש, כי הערב רב הם בסוד דעת העליון שבבינה, ובחי' המצה שמורה היא במלכות של הבינה, והיא הנקרא ד' רבתי דאחד כנודע. והנה גם שם דעתן של נשים קלה, בגימטריא קל"ה כמנין מצה, ולכן נצטוו גם הם במצות המצה:
פרשת בשלח
[עריכה]"ויקח משה את עצמות יוסף עמו" (מזולתו) כבר ידעת מ"ש רז"ל בפסוק לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו, שגזר עליהם שימולו, וגייר כמה נפשות ומל אותם, והם הערב רב שעלו עם ישראל ממצרים. ומשה גם הוא רצה לקרבם ולהכניסם תחת כנפי השכינה, ולפי שיוסף התחיל במצוה זאת, והיה העיקר הראשון לגיירם, לכן לקחו משה עמו. (ע"כ מזולתו):
סימן י"ד
[עריכה]"ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי" (מזולתו) הנה ר"ת 'מה 'תצעק 'אלי, הוא אמ"ת. וז"ש בזוהר ובספרא דצניעותא, הא בעתיקא תליא מילתא. גם מילת אל"י גימטריא מ"א, שהם מספר מ"א אותיות, שבשם אהי"ה בפשוטו ובמלואו ובמלוי מלוי. (ע"כ מזולתו):
"וירא ישראל את היד הגדולה" הנה ר"ת של 'את 'יהוה 'ויאמינו 'ביהוה הוא איוב, והענין הוא כמ"ש בזוהר בפרשה בא, כי בעת קריעת ים סוף, היה השטן מקטרג על ישראל, ואז מסר ה' בידו את איוב מתעסק בו, ויניח מלקטרג על ישראל. וכבר הודעתיך כי איוב הוא גלגול תרח אבי אברהם, ולא נשלם תקונו עד שבאו עליו יסורין ההם. ונמצא כי כל תקון איוב היה עתה, ביד הגדולה אשר עשה ה' בקריעת הים, ולכן נרמז שמו בזה:
סימן ט"ו
[עריכה]"עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה" (מזולתו) הנה פסוק זה נאמר בתחלת השירה הזאת, לרמוז אל מ"ש חז"ל כי פרחה נשמתם ברדתם בים, והשמיעם השי"ת, זמירות ושירות המלאכים, המשבחים לשי"ת, הנקרא י"ה, ועי"כ חזרה נשמתם. וזהו עזי, כי כחי ועזי נמשך לי, ע"י זמרת יה, שמזמרים המלאכים לפניו, ועי"ז ויהי לי לישועה, שהחייתני מן המיתה:
"ימינך ה' נאדרי בכח ימינך ה' תרע"ץ אוי"ב" הנה אותיות תרע"ץ אוי"ב, הם אותיות צרעת איוב בהפוך אתוון, כי בהיות ימינו יתברך נאדרי בכח, להציל את ישראל מיד השטן המקטרג על ישראל, הצילם, ע"י שמסר בידו את איוב, שלקה בצרעת, והוא השחין, שהוא אחד ממיני הצרעת. (מזולתו):
והענין הוא כמ"ש בס"ה, כי ג' יועצים היו לפרעה, וא' מהם היה איוב, ונתן עצה לפרעה, וא"ל, תשלוט בגופם ובממונם, אבל לא תמיתם. ולכך פרע לו השי"ת מדה כנגד מדה, שנתן רשות לשטן לאבד את כל ממונו, ולהלקות גופו בשחין, אך לא המיתו:
עוד אמרו בזוהר, כי בעוד שהיה איוב עם פרעה, היה מגין עליו, ולכן מה עשה הקב"ה, הלקה לאיוב לסבה הנזכר, ואחר שלקה איוב, אז לא היה יכולת בו להגין על פרעה, ואז הביא הקב"ה המכות על פרעה:
ועם ב' המאמרים הנז', יובן פסוק זה, והענין הוא, כי הקב"ה ימינו תרעץ אויב, הוא איוב, על שנתן עצה לפרעה, והכהו בשחין שהוא אחד ממיני הצרעת, אותיות תרעץ, ואחר שהכה את איוב, ולא היה יכול להגין על פרעה ועמו, אז אח"כ וברב גאונך תהרס קמיך, הם פרעה והמצריים:
ואח"כ נתן טעם למה הוכה איוב על חנם, כדי להכות את מצרים, וביאר, כי גם איוב לא על חנם הוכה, כי אם בדין, והטעם הוא, כי הלא אמר אויב הוא אותיות איוב, ארדוף אשיג, וקח שללם ולא נפשם כנזכר, ולכן הוכה בצרעת. ואח"כ נשפת ברוחך על המצריים, וכסמו ים, כיון שכבר איוב לא היה יכול להגין עליהם:
ובזה יובן, שינוי אלו הפסוקים, שפעם אחת הזכיר בלשון יחיד תרעץ אויב. ואח"כ אמר בלשון רבים, תהרס קמיך. ואח"כ חזר בלשון יחיד, אמר אויב. ואח"כ חזר ואמר בלשון רבים, כסמו ים צללו כעופרת במים אדירים:
וז"ש איוב בספרו, (איוב י"ג כ"ד) תחשבני לאויב לך, כי ב"פ החלפת שמי, מאיוב לאויב, כנזכר בפסוק תרעץ אויב, אמר אויב. גם ירמוז תרעץ אויב, אל מ"ש בס"ה בפרשת בא כי כשעברו ישראל בים ואמרו שירה, אז מסר הקב"ה לאיוב ביד השטן, כדי שלא יקטרג על ישראל. לכן נזכר רמז זה בפסוק הזה, בתוך השירה. (ע"כ מזולתו):
"מי כמכה באלים ה' מי כמכה נאדר בקדש וגו'" (מזולתו) כבר ידעת, כי יעקב הוא ז"א הנקרא נורא, ומשמש בין שתי אהלות, שהם לאה ורחל, וג"כ משמש למעלה, וז"ש עושה פלא, אותיות אל"ף, וכבר ידעת מ"ש בספר הבהיר, אל"ף בינה, נמצא שהוא משמש למטה וגם למעלה בסוד ו' בין תרין ההי"ן, ודי למבין. גם הת"ת שהוא ז"א, נקרא נורא ומונח תוך הארון שהוא השכינה מלכות, ולכן נורא וארון הם אותיות שוות. ג"כ הוא בצרוף אחר, אדיר ונאור:
- הגהה א"ש אפשר, שלזה כיון הפייטן, הזה בפסוק זה מי כמוך באלים ה' נורא תהלות לומר אדיר ונאור מי אל כמוך, ונרמז הפיוט עושה פלא, דוק ותשכח:
"תפול עליהם וגו'" הנה מש"ה, עד יעבור עמך ה', כנגד דור המדבר שיצאו ישראל ממצרים, שהם נקראים דורו של משה, הנקרא פני חמה, הנאחז בז"א, הנקרא יהו"ה. עד יעבור עם זו קנית, הם דורו של יהושע, שנכנסו לארץ. ולכן סמיך ליה, תביאמו ותטעמו. ולפי שהם מסטרא דנוקב' הנקראת ארץ ישראל, אמר עם זו קנית, בלשון נקבה, זו ולא זה. (ע"כ מזולתו):
סימן ט"ז
[עריכה]"ויאמר ה' אל משה הנני ממטיר לכם וגו'" (מזולתו) ר"ת 'למען 'אנסנו 'הילך בתורתי, לא"ה. לרמוז, כי הלחם ניתן להם מן השמים, שהוא המן, היא מעלמא דאתכסיא שהיא לאה. (ע"כ מזולתו):
סימן י"ז
[עריכה]"ויאמר ה' אל משה עבור לפני העם" (מזולתו) הנה ר"ת 'עבר 'לפני 'העם הוא עלה, גם תיבת עבר, אותיות ערב, פי', כי אותם ערב רב שעלה אתם, הנקרא העם סתם, מהם יש פחד פן יסקלוך, ולכן אני מבטיחך שאצילך מהם. אמנם מן ישראל, אל תפחד מהם, כי קדושים הם, ולא יזיקוך. (ע"כ מזולתו):
"הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב" נודע הוא, כי הצור הוא מלכות, שהוא רחל נוקבא דז"א. והיא שם אלהים במילוי ההי"ן, העולה בגימטריא צו"ר. ולהיותו מבחינת אלהים, לכן הצור הוא דין, כנזכר בזוהר. ובהיותה דין, אינה יכולה להוציא מים להשקות, ולכן צריך להמשיך אליה מן ז"א, בחי' אורות, שהם ג"כ כמנין צו"ר. ועי"כ, ההפכי הצור אגם מים, בבחי' צור הזה השני, הנרמז באמרו והכית בצור. והענין הוא, כי אין האורות האלו נמשכות אליה, אלא ע"י הכאה, כי האור הפנימי מכה בחיצון, ונמשך הארתו בו. וכן ממדרגה למדרגה, עד שנמשך אל המלכות. וז"ס והכית בצור, והנה ענין הכאה זו, היא ע"י שם ההוי"ה שבז"א, בזה האופן, י"פ י', הרי ק', והכאה זו מיניה וביה. ואח"כ מכה באות ה', בסוד י"פ ה', והם חמשים. וכעד"ז בכולם, והוא באופן זה, י"פ י', י"פ ה', ה"פ ה', ה"פ ו', ו"פ ו', ו"פ ה', ה"פ ה'. סך הכל בגימטריא צו"ר, ועי"כ ויצאו ממנו מים, ושתה העם:
"ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים" (מזולתו) הנה ר"ת 'נצב 'על 'ראש 'הגבעה, הוא נערה, לרמוז מקום אחיזת יהושע, הנקרא נער. כמש"ה (שמות ל"ד י"א) ויהושע בן נון נער, הנאחז במלכות הנקרא נערה. (ע"כ מזולתו):
"ויבן משה מזבח ויקרא שמו ה' נסי" (מזולתו) הנה ר"ת 'שמו 'יהוה 'נסי, הוא שי"ן, משם שד"י. ושתי אותיות אחרות שהם ד"י, נרמזו במלת כי י"ד על כס י"ה, הרי עתה שם שד"י מלא. (ע"כ מזולתו):
פרשת יתרו
[עריכה]סימן י"ח
[עריכה]"ויאמר אל משה אני חותנך יתרו בא אליך" כבר הודעתיך כי יתרו הוא קין, ומשה הוא הבל אחיו, ולכן רמז לו כי הוא אחיו, בר"ת 'אני 'חותנך 'יתרו, הוא אחי, ולכן אל יזלזל בכבודו, אעפ"י שהוא מלך וזה גר מחדש, וע"כ יקבלהו ויצא לקראת יתרו, וכמו שדרשו חז"ל ואם אין אתה יוצא בגיני, צא בגין אשתך:
"ויספר משה לחותנו את כל" (מזולתו) הנה ר"ת 'משה 'לחותנו 'את 'כל, הוא מלאך, והוא מרע"ה הנקרא מלאך, כי עליו נאמר בפרשה חקת, וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים:
"ויהי ממחרת וישב משה לשפוט את העם" הנה ר"ת 'לשפוט 'את 'העם הוא לאה. לרמוז כי היא ב"ד הגדול של מעלה, ושם הוא מקום המשפט:
"ויאמר משה לחותנו כי יבא אלי העם" הנה ר"ת 'משה 'לחתנו 'כי, הוא מלך. ר"ת 'יבא 'אלי 'העם, הוא יא"ה. נמצא יחד, מלך יאה. לרמוז, כי נאה למלך, כשיושב ושופט את העם, כי מלך במשפט יעמיד ארץ. גם ר"ת 'העם 'לדרוש 'אלהים, הוא לאה, מלכה העליונה, הרי הזכיר המלך והמלכה:
"כי יהיה להם דבר בא אלי וגו'" הנה אלהי"ם מתחלף באותיות שלפניו באלפ"א בית"א דאבג"ד, הוא במוכ"ן, והוא כמנין חק"י, קי"ח, כמספר במוכ"ן, והוא הנקרא חקי האלהים:
"עתה שמע בקולי איעצך" ר"ת 'היה 'אתה 'לעם הוא לאה, לרמוז כי מרע"ה נדבק בלאה, עלמא דאתכסיא:
סימן י"ט
[עריכה]"בחודש השלישי לצאת וגו'" הנה ר"ת בחודש השלישי לצאת, הוא הבל. וס"ת, הם שית. לרמוז, כי הבל נתגלגל בשת, ואח"כ במשה, ולא נתקן עד שקבל עשרת הדברות, ומן ש"ת נעשה שי"ת, כנזכר בספר התיקונים, תיקון ס"ט דפרח י' מן שית, ואשתאר שת (ע"כ מזולתו):
"ויהי ביום השלישי וגו'" (מזולתו) ר"ת 'בהיות 'הבוקר 'ויהי, הוא בה"ו, לרמוז מה שאמרו רז"ל, תנאי התנה הב"ה עם מע"ב, שאם לא יקבלו ישראל התורה, יחזיר העולם לתוהו ובהו:
"ויוצא משה את העם לקראת וגו'" ר"ת את העם לקראת, הוא לאה. לרמוז, כי מרע"ה נדבק בלאה, עלמא דאתכסיא:
"ויאמר משה אל ה' לא יוכל וגו'" הנה ר"ת 'העדות 'בנו 'לאמר, הוא הבל, לרמוז כי משה הוא הבל, אשר הציץ ומת ונענש, ולכן אמר משה שהוא הבל, כי כבר העדותה בי מקדמת דנא, שנענשתי על כיוצא בזה, ואיני צריך אזהרה עתה. גם ר"ת למפרע 'לאמר 'הגבל 'את הוא אהל, לרמוז, על הבל שהוא משה, השוכן בין תרין אהלים, לאה, ורחל כנודע:
- הגהה א"ש גם נרמז בהם אותיות לאה, שהוא על האמור:
גם ר"ת לעלות אל ההר הוא לאה. לרמוז, כי מרע"ה נדבק בלאה, עלמא דאתכסיא. גם ס"ת 'כי 'אתה 'העדותה 'בנו הוא יהה"ו, והוא אחד מצרופי שם הוי"ה:
- אמר שמואל בסוד הויו"ת באמצע, בסוד פסוק 'יתהלל 'המתהלל 'השכל 'וידוע בסוד ותלכנה שתיהם וגו', שהוא ר"ת יהה"ו:
סימן כ'
[עריכה]"אנכי יהו"ה אלהיך וגו'" (מזולתו) הנה ההפרש שבין אני לאנכי הוא, כמ"ש בזוהר בכתיבת יד, כי אנכי רומז במלכות, אספקלריא דלא נהרא. ואמנם יש בה תוכיות הנקודה, הנקרא נפש שלה. וזה שארז"ל כי ר"ת אנכי, נוטריקון, אנא, נפשי, כתבית, יהבית, והבן זה. ולכן בעשרת הדברות נאמר אנכי, כי היה בה בחי' הנפש של המלכות. אבל כשאומר אני, אין בתוכה תוכיות הנקודה, שהיא הנפש שלה (ע"כ מזולתו):
"לא תשתחוה להם ולא תעבדם" הנה הנשמות כולם נתערבו טוב ורע בחטאו של אדה"ר, כנזכר שם. אבל כל אחד כפי מדרגתו. ויש מי שרובו רע ומעוטו טוב, ויש להפך. ובזה יש מדרגות רבות, אבל אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, כי כולם מורכבים מטוב ורע כנזכר. ומי שרובו רע, נקרא רשע, ולהפך נקרא צדיק. והנה הרשע בכל גלגול שמתגלגל להתברר, מוסיפין רשע חדש על הגלגול שעבר, ולכן נגמר ברורם תכף בארבע גלגולים לבד. והטוב שבהם נברר, ונתן לראוי לו, שיהיה משורש נשמתו, כמ"ש ז"ל זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בג"ע, והרע הגמור נשאר בו, וכלו פסולת גמור, והולך לאבדון, ואין לו עוד תקוה כלל, כי אין בו נצוץ טוב כלל. אבל מי שרובו טוב, והם הצדיקים, אדרבא, בכל פעם שמתגלגלים, נתקנים יותר מבראשונה. אבל בהכרח הוא, שבכל גלגול חוטאים איזה חטא, משונה מן הגלגול שעבר, ולכן הם מתגלגלים, עד שישלימו כל התרי"ג מצות כולם, ועד שיתקנו כל מה שחטאו בכל גלגול וגלגול, ועי"כ מתארכים עד אלפים גלגולים:
וזש"ה, (שמות ל"ד ז') פוקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים, ר"ל, שמביאם עד ארבעה גלגולים, ובגלגול השני נקראים בנים בערך הראשון, ועוד אין להם תקון כלל, אבל אין זה אלא לשונאיו, שהם הרשעים הגמורים. אבל עכ"ז הקב"ה עושה חסד אחד, שהוא שיתגלגלו עד לאלפים דור, וזה הוא לאוהבי ולשומרי מצותי. ואמנם ענין שני אלפים האלו, עניינם מה שביארנו בשער רוח הקדש ביחוד אחד, מיוסד על פסוק נוצר חסד לאלפים, ושם נתבאר כי המצולות ים שהם הקליפות, נאחזים בשני שמות, מתחילים באות אל"ף, והם, אדנ"י, אלהי"ם, כחות שרשי הדין. ובחינתם בקדושה, נקראת אלפים, בסוד נוצר חסד לאלפים, ומשם נדונים הצדיקים. ובחינתם בקליפה, נקראים מצולות ים פלאים, והרשעים הגמורים, ירידתם שם בקליפות, הנקרא (איכה א' ט') ותרד פלאים, הפך אלפים:
עוד להרב זלה"ה דרך אחרת, וז"ל, פקד עון אבות על בנים, דע, כי פק"ד חסר ו', והוא שם ע"ב במלואו מרובע, כזה, יו"ד, יו"ד ה"י, יו"ד ה"י וי"ו, יו"ד ה"י וי"ו ה"י. ושם זה עולה בגימטריא פק"ד. גם נרמז בפסוק, קול דודי דופק. ואם תצרף שם הנזכר, עם שם ס"ג במלואו מרובע, כזה, יו"ד, יו"ד ה"י, יו"ד ה"י וא"ו, יו"ד ה"י וא"ו ה"י, העולה בגימטריא קס"ו, יהיו ב' השמות קפ"ד וקס"ו, כמספר שמ"י, וז"ס פסוק (תהלים צ') אשגבהו כי ידע שמי. והנה אם תצרף יחד שם ע"ב במלואו הנזכר, העולה קפ"ד, ושם אהי"ה דיודין במלואו כזה, אל"ף ה"י יו"ד ה"י, העולה קס"א, יהיו קפ"ד וקס"א, כמספר משה, ועם הכולל הם כמספר שמ"ו:
- אמר שמואל: זה נרמו במש"ה, (משלי ל' ד') מה שמו ומה שם בנו וגו'. ירצה, מ"ה שהוא משה, בסוד 'מה 'שהיה 'הוא שיהיה, ר"ת משה. הנה שמ"ו הוא קפ"ד וקס"א, כמנין שמ"ו. וגם שמו בגימטריא רצו"ן. ולפיכך נדבק משה בהיכל הרצון, ורצון בסוד נוצר חסד לאלפים. ונודע כי שם ע"ב, עולה בגימטריא חסד, ואח"כ החסד הנזכר נעשה קפ"ד, כאמור. ושם אהיה במלוי יודי"ן, עולה בגימטריא אלפי"ם, שהוא קס"א. וחזר ופרט אותם בסוף הי"ג מדות, במלת ונקה, והוא קס"א. ולכן כתיב אח"כ, וימהר משה ויקוד ארצה, כמספר רצון, ונוצ"ר, כאמור. ואחורים דשם ב"ן, כזה, יו"ד, יו"ד ה"ה, יו"ד ה"ה ו"ו, יו"ד ה"ה ו"ו ה"ה, עולים בגימטריא קד"ם. וזהו (דברים ל"ג כ"ז) מעונה אלהי קדם:
- אמר שמואל: הדרוש הזה על הפסוק הנזכר, אני תקנתי אותו כך, ולא נמצא מיושב בלשון זה מכתיבת הרב זלה"ה, כי טעות סופר נמצא במקום הזה, וה' האיר עיני, כנלע"ד:
עוד להרב ז"ל, ועשה חסד לאלפים. ועשה כתיב, חסר ו', לרמוז, על שע"ה חסדים דכלילן בחסד דעתיק יומין, כנזכר באדרא רבא וכנגדם בחוטם העליון, ארכו שע"ה עלמין, לכפות הדינים, כי שם שרשם, ונגלים למטה. ובמקומם נכפים, דיתיב על כרסייא דשביבין דנור:
"זכור את יום השבת" (מזולתו) הנה ר"ת 'את 'יום 'השבת אי"ה. והענין הוא, כי ביום שבת בתפלת מוסף, אז יוסף שהוא היסוד הנקרא זכור, עולה ומתעלה למעלה למעלה, עד ששואלים עליו משרתיו אי"ה מקום כבודו להעריצו. ולכן אנו אומרים במוסף אי"ה מקום כבודו. והנה אם תחליף י' של יוסף, באלפ"א בית"א דא"ת ב"ש, באות מ', יהיו מוסף, ובכן יוסף ומוסף יהיו שוים. גם מוסף בגימטריא מקום, והיינו דסמיך ליה אי"ה מקו"ם, וכן ממקומו הוא יפן. גם לרמוז למ"ש בזוהר בפרשת שלח, כשאדם מחדש דברי תורה בעה"ז ביום השבת, מעטרים לאביו כמה עטרות בעה"ב. וזהו זכור את יום השבת לקדשו, לחדש בו דברי תורה, ועי"כ תגרום להעטיר עטרות לאביך, ולכבדו בעה"ב, ולכן סמוך ליה כבד את אביך:
"לא תענה ברעך עד שקר" הנה אמרו בזוהר, דהוי כאלו משקר בקב"ה, דאתמר עליה רעך ורע אביך. וזהו ג"כ לא תחמוד אשת רעך, היא השכינה, כלומר, שלא תקצץ בנטיעות, ותקחנה לבדה, ותפרידנה מבעלה. ע"כ מזולתו:
פרשת משפטים
[עריכה]סימן כ"א
[עריכה]"אם בגפו יבוא בגפו יצא" (מזולתו) הנה ר"ת אם בגפו יבוא בגפו, הוא אביב. לרמוז כי בחדש האביב יצאו ישראל מבית עבדים. וזהו בגפו יצא:
"אם אחרת יקח לו" הנה ר"ת שארה כסותה ועונתה לא, הוא שכול. ירצה, כי האדם השכול מבנים, צריך לקחת אשה אחרת. גם בזה אני מסופק אם הוא ממורי זלה"ה:
"מכה איש ומת מות יומת" ירמוז, על קין שהרג את הבל, הנקרא איש, שהוא מרע"ה. כמש"ה, כי זה משה האיש. ולכן מות יומת ב"פ, ע"י משה פעם אחת, כשנתגלגל במצרי. ופעם שנית כשנתגלגל בקרח. (ע"כ מזולתו). ואשר לא צדה והאלהים אינה לידו ושמתי לך וגו':
הנה ר"ת 'אנה 'לידו 'ושמתי 'לך הוא אלול, לרמוז כי הב"ה בחסדו אנה וזמן חדש אלול, לכל מי שחטא בתוך השנה, שישוב אז בתשובה, ויקבלוהו. ובחדש הזה נאמר קרוב ה' לכל קוראיו:
(מזולתו) עוד ירצה יותר בפרטות, עם האמור למעלה בפסוק הקודם, וירצה בזה, בהיותינו מדקדקים באמרו לנוכח, ושמתי לך מקום, והיל"ל קרא ושמתי לו מקום. אבל ירמוז בזה, למ"ש בזוהר בר"ם פרשת משפטים כי הקב"ה ציוה למשה שיפריש ג' ערי מקלט בעבר הירדן, להיות לו לעצמו למקלט, מן סמא"ל, גואל הדם של המצרי, שהרגו משה. ועם זה ההקדמה, יתבארו אלו הפסוקים, באמרם מכה איש ומת, שהוא משה שהרג את המצרי, הנקרא איש מצרי, אם היה במזיד דינו מות יומת. האמנם כיון שתכלית כונת משה היתה, להועיל ולתקן נשמתו ע"י שיהרגהו בשם המפורש, א"כ בשוגג הרג. וזהו ואשר לא צדה, זה משה, אז ושמתי לך מקום לך לעצמך, וזה משה, מקום אשר ינוס שמה הם ערי מקלט שהכנתה:
- הגהה אמר שמואל, ולא תקשי שהיל"ל אשר תנוס שמה, כמ"ש ושמתי לך. בעבור כי חוזר אל תחלת הפסוק, מ"ש שלא לנוכח, ואשר לא צדה, להיות כי דין זה נוהג למשה ולאחרים. ובאולי כי גם במקום הזה, נרמז מרע"ה, בר"ת 'אשר 'ינוס 'שמה הוא איש, הנקרא כי זה משה האיש וכו', כי הוא עצמו ינוס שמה בערי מקלט כנזכר. גם תיבת שמ"ה, הוא אותיות משה. גם המצרי בגימטריא משה, לרמוז, כי עתיד היה משה להרוג את המצרי. עוד נלע"ד שמואל, כי המצרי בגימטריא משה, הוא אחיו, קין אחיו של משה, ומספרו כמספרו:
עוד ירצה, עמ"ש בפירוש הא', כי ר"ת 'אנה 'לידו 'ושמתי 'לך הוא אלול, לרמוז, כי חדש אלול מוכן לתשובה, והכל צריכים לשוב בתשובה בחדש הזה, אף מי שחטא שלא במתכוין. ואם נרצה לקשר הפירוש הזה, גם על משה כאמור, יהיה ביאור הענין כך, כי הנה נודע שמשה נולד לז' חדשים, ונודע כי בשבעה באדר נולד משה, נמצא, כי הורתו ועיבורו היה באלול, וזש"ה אנה לידו ושמתי לך, שהוא ר"ת אלול, כלומר הקב"ה אנה לך כל זה. עוד ירצה, אנ"ה, ר"ת 'את 'נפש 'הגר, והוא יתרו שנתגייר ע"י משה, והאלהים אנה לידו, שהוא קין אחיו ודאי שגיירהו:
- אמר שמואל, עם האמור ר"ת אנה 'את 'נפש 'הגר, והוא יתרו, ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה שהוא משה, שנס מפני פרעה, בשעה שהרג את המצרי, כמש"ה ויברח מפני פרעה. (ע"כ מזולתו):
סימן כ"ד
[עריכה]"וישכון כבוד ה' על הר סיני" (מזולתו) הנה שם ההוי"ה, בגימטריא עולה כ"ו; ועם ד' אותיותיו -- הרי ל'. ואם תחלק שם ההוי"ה לשני חלקים, כזה -- י"ה ו"ה -- יהיה הכל ל"ב כנגד ל"ב נתיבות חכמה, והם בגימטריא כבוד. הרי איך שם ההוי"ה נעשה כבוד. וזהו "וישכון כבוד השם":
- אמר שמואל: לכן נקרא מלך הכבוד. ור"ת מ"ה רומז לז"א, המקבל הכבוד הזה מל"ב נתיבות חכמה העליונה. (ע"כ מזולתו):
"ועשו ארון עצי שטים" הנה בכל האצילות, "אמתים" - הוא נו"ה. "וחצי" - הוא חצי הת"ת. (כי יסוד הוא מובלע בין נו"ה דא"א, ואינו נזכר) ונעשה נשמה לז"א. ודזעיר, לנוקביה על דרך הנזכר. וכן על דרך זה כולם הם בבחינת אמתים וחצי שהוא חצי הת"ת ונו"ה של פרצוף הקודם נעשים נשמה אל כל פרצוף שלאחריו, וכן כולם.
ודע, כי הגבורה של עתיק יומין, נעשת נשמה לחכמה דאריך:
סימן כ"ו
[עריכה]ויהיו תואמים מלמטה ויחדיו יהיו תמים וגו':
דע, כי תרין נוקבין הם, לאה באחורי זעיר, למעלה מן החזה. ורחל, למטה מן החזה. וכל אחת משתיהם נקראת ת"ם. והענין הוא, כי נודע שתרין עטרין הם, ה"ח, וה"ג. והם מלובשים תוך היסוד דאימא, הכלול מעשרה בחי' ג"כ. והם עשר שמות אהי"ה, בבחי' אחוריים הפשוטים, שכל אחד מהם בגימטריא ד"ם, אשר מהם סוד עשרה דמים שבאשה, ה' דמי טוהר, וה' דם נדות. כמבואר אצלינו בדרוש ליל פסח ויציאת מצרים. והנה עשרה דמים אלו, הם בגימטריא ת"ם. ונודע, כי הגבורות הם נתנות אל הנקבה, וגם לוקחות תרומה הארה מן ה' חסדים, וכל זה למעלה הוא בלאה. ועד"ז ג"כ למטה ברחל, הרי הם ב' תמים. וז"ס יחדיו יהיו תמים, כי בהתחברות רחל ולאה יחד, נקרא תמים:
עוד דרך ב', הנה לאה עומדת למעלה מן החזה דזעיר באחוריו, ויש לה ב' בחי' אחוריים, שהם, אחוריים דזעיר עצמו, שהם ע"ב ק"ל, אחוריים פשוטים ומלאים דהוי"ה דאלפי"ן שבו. ואחוריים דיסוד דאימא, שיש בתוך זעיר מן החזה ולמעלה, והיא הוי"ה דס"ג, אשר האחוריים הפשוטים ומליאים שלה, הם ע"ב קס"ו. וכשתחבר ע"ב ק"ל, עם ע"ב קס"ו, יהיו בגי' ת"ם. והוא ענין לקיחתה ד' אלפי"ן מליאות, כל אל"ף בגימטריא קי"א, מד' שמות אהי"ה דאימא, שהם לבושי ארבעה המוחין, כנודע אצלינו בכונת שמע ישראל, בתיבת אחד דשמע ישראל, והם בגימטריא מדת, וכשתסיר ד' אותיות הפשוטות, ישארו ת"ם. וכנגדה נאמר, ויחדיו יהיו תמים על ראשו, כי בהתחבר לאה הנקרא תם, עם זעיר לצד ראשו למעלה, יהיו יחדיו שניהם תמים. ועד"ז ברחל הנקראת תם, לסיבה הנז', בהתחברה יחדיו עם זעיר למטה מן החזה, יהיו תואמים שם למטה. וזש"ה ויהיו תואמים מלמטה, ויחדיו יהיו תמים על ראשו. כי לאה ורחל הם שתי תאומות ז"א, זו למעלה, וזו למטה. ואמנם רחל בעצמה נקראת כך, ע"ש האחוריים דיסוד דאימא, המאירים בה כנז"ל, והם ע"ב קס"ו, ששניהם בגימטריא רחל, כי משם עיקר הארתם:
"והבריח התכון בתוך הקרשים מבריח מן הקצה וגו'" (מזולתו) הנה הבריח הזה, הוא ז"א, בחי' יעקב, המבריח מן הקצה אל הקצה, והם תרין ההי"ן, ה' עילאה, ה' תתאה. שנאמר עליהם, (תהלים מ"א) ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם, תרין עלמין. והם סוד ה' שמות אדנ"י, שהם בגימטריא קצ"ה למעלה. וה' שמות אדני, שהם קצ"ה למטה, וכמו שנתבאר זה למעלה באורך, בפסוק (בראשית כ"ז כ"ח) ויתן לך האלהים מטל השמים, וע"ש:
- אמר שמואל: מוכרח הוא לומר, שהלשון הזה הוא מוטעה בכל פרטיו, באמרו והם סוד ה' שמות אדנ"י שהם בגימטריא קצ"ה. והנה ה' שמות אדנ"י, הם בגימטריא שכ"ה ולא קצ"ה. אלא אי אתמר הכי אתמר, ששה פעמים אדנ"י הם בגימטריא שמים. וב' פעמים קצ"ה, הם כמספר שמים. או יאמר, כי ה"פ יה"ו דאלפי"ן העולה ט"ל, הם כמנין קצ"ה. וזש"ה, מט"ל השמים. והמ"ם של מטל, מתחלפת בא"ת ב"ש ביו"ד, ויהיה שעור הפסוק כך, הוא י' ט"ל, עולה בגימטריא שמים. או יאמר, כי שם אדנ"י הוא בגימטריא ס"ה, עם האחורים המליאים של הוי"ה דמ"ה, העולים ק"ל, והנה ס"ה וק"ל, הרי קצה השמים לתתא. כנלע"ד
פרשת תצוה
[עריכה]סימן כ"ז
[עריכה]"ואתה תצוה את בני ישראל..." (מזולתו) הנה אותיות המלוי של שם אהי"ה דיודי"ן, או דאלפי"ן, הם כ"ז אותיות, כמנין ז"ך. וזהו "שמן זית זך כתית למאור", שהם ב' חסדים ושני שלישים המגולים, מהחזה דזעיר ולמטה. ואלו נתנים לנוקבא על ידי היסוד (שבו נכתתים) להעלות נר - הוא הנוקבא. וכבר ידעת, כי כל חסד הוא הוי"ה אחת. והנה ההוי"ה במלואה, יש בה י' אותיות. והנה ג' הויו"ת פחות שליש, הם כ"ז, בגימטריא ז"ך. (ע"כ מזולתו):
סימן ל'
[עריכה]"ובהעלות אהרן" (מזולתו) את הנרות בין הערבים, ר"ת אהב"ה, לרמוז כי הכהן שרשו בחסד, שהוא אהבה. (ע"כ מזולתו):
פרשת תשא
[עריכה]סימן ל"א
[עריכה]ואתה דבר וגו', אך שבתותי תשמרו וגו':
(מזולתו) הנה ר"ת 'את 'שבתתי 'תשמרו 'כי 'אות 'היא 'ביני הוא אשת"ך אה"ב, מכאן רמז לתשמיש המטה בלילי שבתות. עוד ירצה בביאור הכתובים, ואתה דבר, הנה בכל הדבורים לא נאמר בהם בלשון הזה, ואתה דבר, וצריך לתת טעם לדבר. ולזה נבאר שינוי אחר שמצינו כי בדברות ראשונות נאמר זכור, ולא אמר כאשר ציוך. ובדברות שניות כתיב, שמור כאשר ציוך. וכך בענין כבוד אב ואם, בדברות ראשונות, לא כתיב למען ייטב לך כאשר צוך. ובדברות שניות כתיב, למען יטב לך כאשר ציוך:
והענין הוא, כי שתי מצות אלה שהם, מצות שבת, ומצות כבוד אב ואם, הם שוות, כי זה כבוד אב ואם גופניים, וזה כבוד אב ואם רוחניים, שהם זו"ן, הנקרא שתי שבתות, שעליהם רמזו רז"ל אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות כהלכתן וכו', וזה סוד (שבת קי"ח ב') איש אמו ואביו תיראו, ואת שבתותי תשמורו. שהם שתי שבתות הנז', שהם כנגד אב ואם. והנה שתי בחי' יש בענין שבת, האחת היא לשמור את השבת בכל פרטיו, לקיים מצותו יתברך שצונו, ולא לפנייה אחרת. השנית, לשבות אדם ממלאכה בשבת, כי בזה יש ג"כ הנאה אל האדם, שנח ושבת ממלאכה. וכבר ידעת מ"ש חז"ל על ישמח משה במתנת חלקו, כי משה שאל לפרעה, שיתן לישראל יום אחד בשבוע, שינוחו בו ממלאכת הלבינים, כדי שיהיה להם כח לעשות מלאכה יתירה בששה ימים אחרים. והודה לו פרעה, ונתן לו את יום השבת. וזהו ירצה בפסוק, באמרו ואתה דבר אל בני ישראל, ירצה, כי אתה אשר שאלת מפרעה, לתת להם יום אחד של מנוחה, והוא יום השבת, אתה בעצמך חזור עתה, ודבר לבני ישראל, שלא יקיימו עתה מצות השבת לתועלת עצמם, אלא להיותם שבתותי שלי, כי אני הוא הגוזר עליהם מצוה זאת, ולא תהיה כונתם רק לשמי, ולא לתועלתם. וזה מיעט במלת א"ך, כי לא ישמרוהו אלא לסבת היותם שבתותי שלי, לדעת כי אני ה' מקדשם, ולא לתועלת הנאתם:
וכבר ביארתי ענין שבתותי, שהוא רמז עליון, אל זו"ן. ולכן בדברות ראשונות לא נאמר בהם כאשר צוך, לרמוז אל הטעם הא', כי הוא משותף גם לסבת תועלתם, והיא מצוה שהדעת סובלה, וגוזר עליה למען ינוח וגו', ובדברות שניות הזכיר הטעם הב', שהוא לקיום מצות הבורא יתברך, וזש"ה כאשר צוך ה' אלהיך:
ובזה יובן אומרו, שמור את יום השבת לקדשו, כי דברות שניות הם מן הנקבה, הנקראת שמור כנודע, והיא האומרת עתה לישראל, שמרו את יום השבת, כאשר כבר ז"א הנקרא ה' אלהיך, צוך על מצוה זו, בדברות ראשונות פעם אחרת:
והנה בכבוד אב ואם, יש גם שם ב' סבות, האחת היא, כי היא מצוה שהדעת גוזר על הבן לכבד אביו ואמו, שהשתדלו עליו תמיד, ובראוהו והוציאוהו לעולם. והשני לרמוז אל צווייו יתברך, שהוא כנגד אביו ואמו העליונים, שהם הקב"ה וכ"י, זו"ן. ובדברות הראשונות הזכיר הטעם האחד, ואמר (שמות כ' ל"ג) למען יאריכון ימיך, שהוא בלבד גדול, שש קצוות הנקרא ששת ימי בראשית. אבל בשניות, שהוא לסבה רוחניית, כתיב שני מיני שכר, שהוא (דברים ה' ט"ז) למען יאריכון ימיך, הוא גדול שש קצוות כנזכר. וגם למען ייטב לך, שהוא כניסת המוחין העליונים, כי ענין המוחין נקראים טוב, כמבואר אצלינו בענין גומל חסדים טובים, בברכת אבות. ולרמוז, כי ע"י מצוה זאת בכונתה הפנימית, יגרום גם גדלות המוחין. ולכן כתיב שם כאשר צוך. וגם בזה תבין, אתי"ן רבויים הם, הנזכר כאן בפסוק כבד את אביך ואת אמך, לרבות אביך ואמך העליונים הרוחניים, שהם זו"ן:
ושמרו בני ישראל את השבת וגו':
הנה ר"ת 'בני 'ישראל 'את 'השבת, הוא ביאה. 'את 'השבת 'לעשות, ר"ת אהל. 'לעשות 'את 'השבת, ר"ת לאה. 'בני 'ישראל 'אות 'היא, ר"ת ביאה. 'אות 'היא 'לעולם, ר"ת אהל. והענין הוא כי רמז לעונתן של ת"ח, מלילי שבת ללילי שבת. ורמז, כי צריך שישמרו וימתינו בני ישראל את השבת, ואז יקיימו מצות ביאה עם נשותיהם, הנקראים אהל, כי אין אהלו אלא אשתו. וכמו שפירש בפרשת יתרו בס"ה, על פסוק (ישע' נ"ו ד') לסריסים אשר ישמרו את שבתותי, כמו (בראשית ל"ז י"א) ואביו שמר את הדבר:
והענין הוא, כי המזדווג בליל שבת, גורם ב' זווגים, הא' זווג וביאה עילאה, לאבא עם אימא, הנקראת לאה. והב', הוא זווג זעיר עם רחל נוקביה, ומשם נמשכות ויורדות לו נשמות קדושות באותו הולד. ולכן בפסוק א' שמדבר על זווג א', הזכיר ביאה, והזכיר לאה כנזכר, והזכיר אהל שלה. ובפסוק הב', שהוא זווג השני, נרמזה ביאה ואהל בר"ת, שהוא כנגד אהל רחל, אבל לאה לא נזכרה. וכן בזווג העליון שלא יש פירוד ביניהם כלל כנודע, הזכיר לדורותם ברית עולם, כי הברית העליון אינו נפסק ממנה, הנקרא דורותם לעולם. אבל בזווג תחתון, שלפעמים יש בהם פירוד ח"ו, בזמן הגלות כנודע, אמר אות היא לעולם, כי לפעמים הם מחוברים, בהיות ישראל זכאין, כמ"ש ביני ובין בני ישראל, אז אות היא לעולם. וכשח"ו ישראל חוטאים, אז יש פירוד ביניהם. (ע"כ מזולתו):
סימן ל"ב
[עריכה]ויתן אל משה ככלתו לדבר אתו וגו':
(מזולתו) הנה ר"ת 'אל 'משה, הוא א"ם. גם ככלתו לדבר, כלתו כתיב, חסר ו' ונכתב כלתו, לרמוז, כי האם העליונה, בינה, היא שנתנה הלוחות למשה, והיא נעשית כלתו. כנודע, כי משה זכה לבינה. גם ר"ת 'משה 'ככלותו 'לדבר 'אתו, או 'אל 'משה 'ככלתו 'לדבר, יוצא מלאך, לרמוז אל מש"ל בפסוק, ויספר משה לחותנו, כי משה נקרא מלאך. כי עליו נאמר בפרשת חקת, (במדבר כ' ט"ו) וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים. גם מלת לח"ת חסר ו', הוא בא"ת ב"ש אותיות כסא, לרמוז, כי הלחות חוצבו מן כסא הכבוד. (ע"כ מזולתו):
ענין העגל, צריך לדעת כונת הערב רב מה היתה, בעשותם עתה זה העגל. כבר הודעתיך בפסוק ויקם מלך חדש על מצרים, ענין בלעם, וענין הערב רב, איך הם מן הסיגים והזוהמא של מרע"ה, אשר נשמתו היתה מן הדעת עצמו דז"א, מבחי' מוחין דאבא. אבל עדיין היה בהם תערובת ניצוצות קדושה, ולכן נזדרז משה בכל כחו, להכניס הערב רב תחת כנפי השכינה. וכן מצינו בבלעם, שארז"ל עליו ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, בישראל לא קם, ובאומות העולם קם, ומנו בלעם. גם הודעתיך בפסוק ותגנוב רחל את התרפים אשר לאביה, כי לבן הארמי נתגלגל בבלעם בן בעור, כי בעור הוא בנו של לבן, ואביו של בלעם. והנה כל אותה המשפחה, הם משורש אחד הנזכר, שהם סיגי נשמת מרע"ה. והם, לבן, ובעור, ובלעם, ובניו יונוס ויומברוס, הנז' בסוף בפרשת תשא. ולכן כולם היו קוסמים ומנחשים גדולים, לא היו כמותם בעולם:
וכבר הודעתיך בשער הגלגולים, וכן במצות ברכת המזון, בפרשת עקב, ענין המגולגלים בכל ד' בחי', שהם, 'דומם, 'צומח, 'חי, 'מדבר. גם הודעתיך שם, כי לכל בחי' מאלו יש זמן קצוב להם, לעלות משם למעלה יתירה. והנה זמן המגולגלים בצומח, הוא בד' חדשים ראשונים, שהם, ניסן, אייר, סיון, תמוז. והם עולים ומתגלגלים בבעל חי. והנה בעור אביו של בלעם, היה מגולגל בצומח, ולא היה לו עדיין תקון לעלות בבעל חי, מרוב זוהמת הרע אשר בו. ובלי ספק, כי הוא בחי' עליונה אשר בכל הסיגים שבשרש ההוא, ולכן יונוס ויומברוס בני בניו, שהיו ראשי הערב רב כנודע, וכן הע"ר עצמם, כולם היו חפצים בתקונו, כי בעלייתו תהיה עלייה להם:
ויביטו ויבינו בקסמים שלהם, כי אין לו יכולת לעלות משם, אלא ע"י שיחטיאו ישראל, ועי"כ תתגבר הקליפה, ותוכל להוציא את נפש בעור אביהם, מן בחי' הצומח. ויצורף לזה היות החטא הזה נעשת ע"י אהרן הכהן, קדוש ה'. ויצורף ג"כ לזה, היות בידם אותו טס של זהב, שכתוב בו עלה שור. ואז נתחכמו לעשות העגל ההוא של זהב הנקרא שור, ע"י הכשפים העצומים אשר בפיהם, המכחישים פמליא של מעלה, ונתחברו כל הסיועים הנז' יחדיו, של הקליפה והכשפים, והקדושה של כח אהרן, ושל השם הקדוש שעל הטס ההוא, שבו העלו את יוסף מן היאור ועי"כ, יצא משם שור הזהב, ובתוכו רוחניות וחיות, של נפש בעור אביהם, ועלה מצומח לחי, וקבלוהו עליהם למנהיג, שיודיעם עתידות וכל הצריך אליהם, וכל זה ע"י מה שהחטיאו לישראל כנז"ל:
ונפש בעור הרשע, אשר בשור ההוא, הוא שהיה צווח ואומר, אלה אלהיך ישראל, כמ"ש חז"ל. גם ז"ס מ"ש חז"ל, שהאכילוהו עשבים, כמש"ה (תהלים ק"ו) כתבנית שור אוכל עשב. והענין הוא, כי כיון שהיה מגולגל בצומח ובעשבים, היה אוכל מהם, להעתיק משם בחי' נפשו המגולגלת שם, וע"י אכילתו אותם, יחזרו אבר מאברי השור החי ההוא, ויעלה מצומח לבעל חי. וכל זה, ע"י כח הקסמים שלהם. ולכן עשו העגל הזה בחדש תמוז, שהוא החדש האחרון של זמן גלגול עליית הצומח אל מדרגת בעל חי:
למה יאמרו מצרים 'לאמר 'ברעה 'הוציאם וגו':
(מזולתו) ר"ת הוא הבל, והענין הוא, כי כבר ידעת, כי קין רובו רע, והבל הוא טוב, ומשה הוא הבל, ונאמר עליו ותרא אותו כי טוב הוא. וא"כ למה יאמרו מצרים, כי הבל שהוא משה מסטרא דטוב, הוציא את בני ישראל ממצרים ברעה, שהוא מסטרא דקין. וכמו שקין הרג להבל בהרים ובשדות, גם פה הוציאם להרוג אותם בהרים. וכמו שקין אתא מסטרא דנחש, שנאמר עליו ולכל תכלית הוא חוקר, שכוונתו לכלות כל העולם. כן פה נאמר, ולכלותם מעל פני האדמה. וכמו שקין כתיב בו הן גרשת אותי היום מעל פני האדמה, כן פה כתיב, ולכלותם מעל פני האדמה. וא"כ כדי שלא יחשבו מצרים, שאני מסטרא דרע חס ושלום, לכן למה ה' יחרה אפך בעמך, אשר הוצאת מארץ מצרים, לכן שוב מחרון אפך. (ע"כ מזולתו):
סימן ל"ג
[עריכה]ויאמר משה אל ה' ראה אתה אומר אלי:
קשה שלא מצינו מאמר ידעתיך בשם כלל בכל התורה, ואיך אמר ואתה אמרת ידעתיך בשם. אבל זה יובן במ"ש בספר התיקונין בתיקון ס"ט, כי משה הוא שם בן נח. והענין נתבאר אצלינו, כי משה הוא גלגול הבל בן אדם, ואח"כ נתגלגל בשת אחיו, ואח"כ בנח הצדיק, שהיו בדורו דור המבול, שהם עצמם בחי' הערב רב שבדורו של משה, כנז"ל בפסוק ויקם מלך חדש על מצרים. ולפי שנח הניחם למחות בדור המבול וחטא בזה, לכן נתקן במשה, שמסר עצמו עליהם, ואמר ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת. ואחר כך נתגלגל בשם בן נח. ואל תתמה, איך נתגלגל בנח ובשם בנו, שהיו שניהם חיים בדור אחד. כי כבר הודעתיך, כי בחי' כל הגלגולים האלה של משה, הם בסוד חלקי נר"ן שלו, וחלק זה בא באיש א', וחלק זה בא באיש אחר. וז"ש, ואתה אמרת ידעתיך בשם, כלומר כבר הודעת לי, שנתגלגלתי בשם בן נח, שהיה נביא, ושם ידעתני ודברת עמי בנבואה. וגם בהיותי מגולגל בנח, אמרת לי שמצאתי חן בעיניך. וכמש"ה, (בראשית) ונח מצא חן בעיני ה'. כי חן, הם עצמם אותיות נח, וזש"ה וגם מצאת חן בעיני:
והסירתי את כפי וראית את אחורי:
כבר נתבאר בפסוק ויקם מלך חדש על מצרים, ענין שרש נשמות מרע"ה, כי היא מבחי' חיצוניות אחורי הדעת, שהוא אחוריים דהויה דיודין מליאים, שהם בגימטריא קפ"ד. ומבחי' פנימיות הבינה, שהוא אהי"ה דיודי"ן, העולה קס"א. והנה קפ"ד וקס"א, הם בגימטריא משה, ולהיותו מאחורי הדעת דז"א, נאמר לו וראית את אחורי:
עוד יש בזה בחי' אחרת, מבחי' השגתו, והיא מובנת עם מה שהודעתיך בפרשת עקב, בענין העגל, בפסוקים בעלותו ההרה וגו', ואמחה את שמם. ושם ביארנו, כי היה רוצה הקב"ה לבטל ולמחות את רחל התחתונה, הנקרא שם כנודע, והם היו נאחזים בה, ולכן נקראת שמם, שהיא מתחת השמים, שהוא בסוף זעיר הנקרא שמים. ולבנות כל ההארות ההם למעלה, בלאה העליונה, שעומדת באחורי זעיר, למעלה מן החזה, כנגד הדעת דזעיר, ששם אחיזת משה ע"ה כנז"ל. ועי"כ ואעשך לגוי גדול וע"ש:
והנה אחר שמחל להם העון, ואמר סלחתי כדבריך, קיים גם את שתיהם, ולא מחה את רחל התחתונה, וגם את לאה העליונה, תקנה בבחי' פרצוף כולל כל י"ס, אמנם נשארה באחוריו, ולא חזרה פב"פ עם זעיר, כנודע בפסוק ויקם מלך חדש, בדרוש ענין דור המדבר, שהיא לאה אשת יעקב וע"ש. וזש"ה וראית את אחורי, ואמרו רז"ל מלמד שהראהו קשר תפילין של ראש. וכבר הודעתיך בכמה מקומות, שזו היא לאה, העומדת באחורי הדעת, בבחי' קשר תפילין של ראש דז"א, ושם נבנית בבחי' אחור, וראית את אחורי ההם, איך נבנו ונעשו פרצוף גמור. אבל לא תוכל לראותה בזמן דור המדבר, בבחי' פב"פ עם זעיר, וזהו ופני לא יראו:
והנה מלת וראית, ר"ל, כי הנה לאה אינה אב"א עמו, רק פנים באחור, כי פני לאה כנגד אחורי זעיר, כנז"ל בתחלת דרוש ב', שבפסוק ויקם מלך חדש. ונמצא, כי פני לאה נראים באחורי זעיר וזש"ה וראית את אחורי, גם כוונתו יתברך להודיעו כי עד הבחינה ההיא בלבד היה יכול להשיג ולא גם באבא, וז"ש חז"ל כי משה זכה לבינה, והוא בחי' לאה זו, הנעשת ממלכות דאימא, המתלבשת בדעת דז"א, כמבואר אצלינו במצות ולא ירבה לו נשים:
ויכל משה מדבר אתם ויתן על פניו מסוה:
כבר הודעתיך כי מ"ם וסמ"ך שהיו בלוחות, בנס היו עומדים, הם בינה ותבונה. והם סוד מ"ס של אפרסמו"ן, הנזכר בס"ה בפ' תרומה דף קכ"ז ע"א וב', ובינה היא ס', שהיא שש עליונות, הנקרא בינה. ותבונה היא מ', כי היא כנגד ד' תחתונות דאימא, ובהיות ז"א למטה, לפעמים אז מתלבשים בו נה"י דתבונה בבחינת מוחין כנודע. ולפעמים מתעלה למעלה, ואז ז"א עולה בנה"י דאימא, שהיא בינה. ונוקביה עולה בנה"י דתבונה. והנה משה הוא בחינת ז"א, הנקרא ישראל כנודע. והנה בהיות ז"א למטה, כי אז מקבל המוחין שלו בהיותם מלובשים בנה"י דתבונה, אין יכולת לקבל הארתו הקרובה אלינו, ואז נאמר כי קרן עור פני משה. ולכן הוצרך שיתעלה ז"א למעלה בנה"י דבינה, ונוקביה עלתה בנה"י דתבונה, ועי"כ באה ההארה מרחוק, ויכולים התחתונים לקבלה:
גם יש טעם אחר, והוא, כי עתה נעשו זו"ן מסך מבדיל, בין הבינה והתבונה, אל התחתונים, ויכולים התחתונים לקבל הארת בינה ותבונה. וזהו ענין נתינת המסוה על פניו, כי מ"ס הם בינה ותבונה, וב' אותיות ו"ה, הם זו"ן, העולים במ"ס, ונעשים אז חבור מסוה ומסך אל התחתונים כנזכר. ונמצא, כי מעוט יכולת ישראל להסתכל בהארה ההיא, היתה לסיבת עון העגל, ולכן הוצרך מסוה הנזכר:
עוד יש דרך שני, כי הנה נודע ענין א' זעירא של ויקרא, שרומזת אל הסתלקות השגת משה ממנו עצמו, ולא נשתייר בו אחר חטא העגל, רק חלק אחד מאלף חלקים שהיו לו בתחלה. והנה בתחלה היה משיג אלף חלקים שבעולם הבריאה, הנקרא אלף, בסוד א"ל שד"י, שהוא בגימטריא משה. ובמלואם הם בגימטריא אל"ף, והוא שם עולם הבריאה כנודע, להורות כי משה השיג תחלה כל האלף. ואח"כ לא השיג מן הבריאה, רק מן מטטרון וסנדלפו"ן, שהם כנגד זו"ן, שהם כנגד ב' אותיות אחרונות ו"ה של ההוי"ה כנודע, וז"ס מסו"ה, כי ר"ת מ"ס, מטטרו"ן סנדלפו"ן, ומקום אחיזתם הוא בשתי אותיות ו"ה, וחבורם מסוה. גם מסוה בגימטריא אל"ף, והיא סוד אלף זעירא של ויקרא, שהיא לבדה היה משה משיג בה, אחר עון העגל:
פרשת ויקהל
[עריכה]סימן ל"ו
[עריכה]והיו תואמים מלמטה ויחדיו יהיו תמים וגו' [אמר שמואל, הנה למעלה בפרשת תרומה, בסימן כ"ו בפסוק הזה, נתבאר שם באורך ביאור הפסוק הזה. עוד נמצא מכתיבת הרב הגדול ז"ל שתי שורות אלו, וז"ל:]
ירצה, כי ד"ו פרצופים תואמים מלמטה בעת אצילותם, מבין תרין דרועין ואילך, כנזכר באדרא רבא. וכאשר יהיה הרצון, יהיו תמים גם על ראשו, אפין באפין, ותעלה הכלה במעלות, להיותה גדולה כמוהו כנז"ל, כמ"ש בתיקונים בדף ט' ע"א בדרוש הרצועות.
פרשת פקודי
[עריכה]סימן ל"ח
[עריכה]הנה כל אדנים הם בשם אדנ"י, ולכן נקראים על שמו אדנים. והנה הם מאה אדנים, כנגד שם אדנ"י, העולה ס"ה, ועם ל"ה אותיות שיש בו במלוי מלויו -- הרי ק'. וכבר נתבאר בפרשת שלח לך בפסוק "ועתה יגדל נא כח אדני", איך יש ל"ה אותיות במלוי מלויו וע"ש:
[אמר שמואל: באופן זה, כי הנה שם אדנ"י בפשוטו, הוא ד' אותיות כזה: אדנ"י. ובמלואו הוא י"ג אותיות כזה: אל"ף דלי"ת נו"ן יו"ד. ובמלוי מלויו הוא ל"ה אותיות כזה: אל"ף למ"ד פ"א, דל"ת למ"ד תי"ו, נו"ן וא"ו נו"ן, יו"ד וא"ו דל"ת.]
[אמר שמואל: נלע"ד להגיה במלואו ולומר "י"ב אותיות "בלבד, ולהסיר היו"ד היתירה מאמצע הדלת. מאחר שבמלוי המלוי, אין אנו מונים אותה. שאם היינו מונים אותה, היו מלוי המלוי מ' אותיות. והשתא אתי שפיר החשבון - ארבעה ושנים עשר וחמשה ושלשים - סך הכל נ"א, וזהו "ועתה יגדל נא כח אדני" דקאמר כנלע"ד]
- ^ יו"ד ה"י וי"ו ה"י - ויקיעורך
- ^ י' י"ה יה"ו יהו"ה - ויקיעורך
- ^ יו"ד, יו"ד ה"י, יו"ד ה"י וי"ו, יו"ד ה"י וי"ו ה"י - ויקיעורך
- ^ אל"ף ה"י יו"ד ה"י - ויקיעורך
- ^ א אה אהי אהי"ה - ויקיעורך
- ^ אל"ף, אל"ף ה"י, אל"ף ה"י יו"ד, אל"ף ה"י יו"ד ה"י - ויקיעורך
- ^ אולי הכוונה אל אותיות קין אשר הם כנגד מאות עשרות וחמשים, וצע"ע - ויקיעורך