שער המלך על רמב"ם הלכות אישות ט טו

א

האומר לאשה קדשתיך כו' קדשתני והוא אומר לא קדשתיך כו'. משנה פרק האומר דף ס"ה ודע שראיתי להתוס' רי"ד פ"ק דקידושין דף י"ב ע"ב שכתבו דההיא דאמרינן דביתהו דר"ח דהו"ל צער ליד' א"ל אמרה לי אם קבל ביך אביך קדושין כי זוטרת אמר לה לאו כל כמינה דאמך דאסרה ליך עילואי שהקשה וז"ל אע"ג דהיא מהימנא לשוויי נפשה חתיכה דאיסור' כדתנן לקמן פ' האומר קדשתני והוא אומר לא קדשתיך היא אסורה בקרוביו התם ודאי משום דלא אגידא גבייהו הילכך מהימנ' כיון דלא מיפסדא לאחריני אבל הכא דאגידה ביה ומשעבדה ליה ומטי אסורא לגביה לא מהימנא עכ"ד.

ואשר מבואר מדבריו דס"ל דהנך עובדי מיירי בשהאשה מודה לדברי האם דאז שייך שפיר למימר דשויה אנפשה ח"ד דאלו בשאינה מודה לדברי האם מאי שויה אנפשה חתיכה דאיסורא איכא וכ"כ הריטב"א ז"ל שם וז"ל:

	והא דאמרינן היינו דיהודית ולא אייתי לה מדתנן הוא אומר קדשתיך והיא אומרת לא קדשת אלא את בתי בתה מותר' בקרוביו דאלמא אין האם נאמנת לאסור בתה על אחרים משום דשאני התם שאין הבת מודה לדברי האם ומשו"ה מייתי להא דיהודית

יע"ש.

וראיתי למוהרימ"ט ז"ל ח"א סימן צ"ב שתמה על תירוץ תוס' רי"ד הלזו וז"ל (רסח)

	ואכתי קשה דאטו משום דאגידא ביה לא שווייה אנפשה חתיכה דאיסורא הא אמרינן הנאת תשמישיך עלי אסורה דאין מאכילין לאדם דבר האסור לו ועוד אמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני דאמרי' פ"ב דכתובות אם לא נתנה אמתלה לדבריה לה מהימנא דשויתה לנפשה חתיכה דאסורא אע"ג דנשואה אגידה ביה היא

א"ד ז"ל ובעניותי לא זכיתי להבין דבריו דמה שהקשה מההיא דהנאת תשמישך עלי נראה דלא דמי כלל דהתם שאני דלאו משום הימנותא הוא דאסירא עילויה אלא משום נדרה וכל שהבעל יודע בעצמו שנדרה הנאת תשמיש עליה ולא היפר לה הרי אסורה עליו משא"כ הכא דמאי דאמרי' שויה אנפשה חתיכה דאיסורא הוא משום הימנותא הוא דאדם נאמן על עצמו יותר מק' עדים והילכך איכא למימר דכל דמשעבד' ליה לא מהימן לגביה ולפי הנראה שדעתו ז"ל דהא דאמרינן שויה אנפשה חתיכה דאיסורא מדין נדר הוא וכמי שאסר על עצמו אותו חפץ דמי והיינו דקשיא ליה למוהרימ"ט ז"ל מההיא דהנאת תשמישך וכבר ראיתי למוהר"י באסאן ז"ל בתשו' סי' פ' (רסט) שנסתפק בזה בכ"מ שאמרו שויה אנפשה חתיכה דאיסורא אם מדין נדרי איסור נגעו בה ואף ע"פ שאינו ממש כנדר דליתיה בשאלה אולי החמירו חכמים כמו בנ"ש או אינו אלא מדין הודאת בע"ד יע"ש גם הרב מ"צ ז"ל ח"א סי' ס"ה פשיטא ליה מילתא דמדין נדרי איסור נגעו בה וע"פ זה תמה על מוהרשד"ם ז"ל שכתב בתשו' שאבי הבת שאמר שהנער היה בן י"ג שנה כשקדש את בתו נאמן לאסור את בתו אפי' אם יש עדים שיאמרו שהיה קטן באותו פרק והביא ראי' מתשובת הרשב"א שכתב על טבח שאמר שלא שחט את הבהמה ויש עדים מעידים ששחטה דלדידיה אסורה מטעמא דשויה אנפשיה חתיכה דאסורא אפילו נגד עדים וכתב עליו דלא דמי וזה דק' על הרשב"א איך אמרו שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא אחר דיש עדים ששחטה ולא התפיס בדבר הנדור אלא דה"ט כלפי מ"ש הרשב"א בתשו' והביאה מרן הב"י בי"ד סי' רכ"ה דיכול אדם לקנוס את עצמו לומר אם אעשה כך יהא פתי פת כותי וייני י"נ משום דלא בעינן מתפיס בדבר הנדור אלא כשבא להתפיס אבל לאסור על עצמו רשאי וא"כ ה"נ כל שאמר שלא שחטה הגם שיש עדים ששחטה הרי אסרה על עצמו כאלו לא שחטה משא"כ בנדון מוהרשד"ם דאחר שיש עדים שהוא קטן ואינם קדושין איך יוכל הוא לעשותו קדושין מה שאינו לפי העדים והכא לא שייך כלל דין איסור שמקבל עליו כלל א"ד יע"ש הנה מבואר שדעתו ז"ל דמדין נדר איסור נגעי בה ואפשר שזה היתה דעת מוהרימ"ט ז"ל ומשו"ה ק"ל שפיר מההיא דהנאת תשמישך עלי ואולם דברי הרב מ"צ ז"ל תמוהים ואשתמיט מיניה תשו' הרשב"א ז"ל הביאה מרן בא"ה סי' מ"ה במי שטוען שקדש את האשה ובשעת נתינה א"ל התקדשי לי בזה אף על פי שעדים מכחישין אותו ואומרים שנתנו לה בתורת פקדון שנאמן על עצמו יותר מק' עדים ושויה קרובותיה אנפשה חתיכה דאיסורא יע"ש הרי דאע"ג דה"נ לא שייך טעמא דנדרי איסר אפי"ה כתב דאמרי' שויה אנפשיה ח"ד אפי' כנגד עדים וצ"ע גם מה שהקשה עוד מההיא דהאומר טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני אף ע"פ שהיא נטמאה נר' דלא קשיא כלל דהתם גבי נדה שאני דהתורה האמינתה כדנפ"ל מקרא דוספרה לה לעצמה וכמ"ש התוס' ר"פ האשה רבה יע"ש וא"כ לא שייך טעמא דמשעבד' ליה כלל ופשוט: עוד כתב הרב הנזכר ליישב קו' תוס' רי"ד וז"ל ונראה דאע"ג דמדינ' נאמנת היא לשויה נפשה חתיכה דאסורה הא תנן בשלהי נדרים בראשונה היו אומרים שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה חזרו לומר שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה האומרת טמאה אני תביא ראיה לדבריה יע"ש מה שהאריך ליישב קו' התוס' והר"ן ובעניותי לא זכיתי להבין תירוצו ז"ל דאיך הפה יכולה לדבר דטעמא דשמעתין שאמרו לאו כ"כ לאוסרה לך עילואי הוא משום ההיא דשלהי נדרים דחיישי' שמא עיניה נתנה באחר שהרי בהא דיהודית ליכא למיחש כלל להך חששא שהרי היא אומרת שקבל אביה קדושין בעודה קטנה ואינה יודעת למי נתקדשה וא"כ לפי דבריה הרי היא יושבת עד שתלבין ראשה בכבל עגונה והרי היא אסור' לכל אדם ומאי שמא עיניה נתנ' באחר איכא למיחש גם בההוא דקדיש באבנא דכוחלא נר' ודאי דלא שייך טעמא דשמא עיניה נתנה באחר כיון שאמה אמרה כן לא שייך לומר דאמה נתנה עיניה באחר דאין אדם חוטא ולא לו ומלבד שהדבר מוכח מעצמו איכא למשמע הכי בהדיא דאם איתא דה"נ איכא חששא דעיניה נתנה באחר אדמייתי ראיה ר"ח מהא דיהודית אמאי לא מייתי ממתני' מפורשת דשלהי נדרים אלא ודאי הדבר מוכרח כמ"ש הן אמת שזו היא שקשה בעיני דעת התוס' רי"ד דכל דמשעבדה ליה לא אמרינן שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא שהרי מתני' דנדרים דהאומרת טמאה אני לך בנשיאה נמי מיירי ואפ"ה בראשונה היו אומרים דהאומרת טמאה אני לך נאמנת ואף למשנה אחרונה לא התירו אלא משום טעמא דעיניה נתנה באחר הא כל היכא דליכא למיחש להך חששא הרי היא נאמנת ולא אמרינן לאו כל כמינה לאסור את עצמה על בעלה וכבר התוס' ז"ל שם הוק' להו דלמשנה אחרונה אמאי לא מהימנא כיון דשויתיה אנפשה חתיכה דאיסורא ותי' דכיון דיש לחוש שמא עיניה נתנה באחר יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה יע"ש הרי מבואר דאפילו בנשואה אי לאו טעמא דעיניה נתנה באחר אמרינן שפיר שויה אנפשה חתיכה דאיסורא והנראה אצלי שדעת תוס' רי"ד כתי' האחרון שכתב הר"ן שם ובפ' האומר וז"ל דמשנה ראשונה לאו דינא קאמר דמדינא ודאי אין האשה נאמנת לומר טמאה אני לך להפקיע עצמה מבעלה שהיא משועבדת לו אלא משום דהא מילת' דטמאה אני לך דסיפ' לא תקנו במשנה ראשונה להימנה דאי לאו דקושטא קאמרה לא הוה מזלזלא נפשה ומאי דחזו רבן בתראי דאיכא למיחש לעיניה נתנה באחר אוקמוה אדינא א"ד יע"ש וא"כ איכא למימר שפיר דלמשנה אחרונה כיון דהוצרכו לעקור תקנה ראשונה ברוב נשים משום טעמא דעיני' נתנה באחר נעקרה התקנה לגמרי ואפי' במקום דליכא למיחש לחששא דעיניה נתנה באחר אקמוה אדין תורה דאינה נאמנת להפקיע את עצמה מיד בעלה והיינו דהוצרך ר"ח להוכיח הדבר מהא דיהודית דאלו ממתני' דנדרים איכא למימר דדוקא היכא דאיכ' למיחש לחששא דעיניה נתנה באחר הוא דאינה נאמנת הא כל היכא דליכא למיחש להכי אע"ג דמדינא אינה נאמנת להפקיע את עצמה משעבוד בעלה אפי' הכי תקנה ראשונה לא זזה ממקומה ומטעמא דאי לאו דקושטא קאמרה לא היתה מנוולה נפשה להכי מייתי מהא דיהודית דמוכח בהדיא דאפי' היכא דליכא משום חששא דשמא עיניה נתנה באחר נעקרה התקנה ראשונה לגמרי ואוקמוה אדין תורה זה הנרא' אצלי נכון ליישב דברי תוס' רי"ד:

ואולם מדברי התוספות דשלהי נדרים שכתבנו מבואר דס"ל שלא כדעת התוס' רי"ד ז"ל (ער) וס"ל דאפי' בנשואה דמשועבדת לבעל אמרינן שפיר שויה אנפשה חתיכה דאיסור' ומדינא אסורה אלא משום טעמא דעיניה נתנה באחר אפקעינהו רבנן לקידושין מיניה וכן מבואר ג"כ מדברי הרשב"א ז"ל שם בחי' וכ"כ התוספות פ"ב דיבמות דכ"ד ד"ה אמר ר' יע"ש ולפי דבריהם צריך להבין מה יענו להא דשמעתין דקאמר לאו כ"כ דאסרת עילואי ואמאי לא אמרינן שויה אנפשה חתיכה דאיסור' והנרא' לע"ד דס"ל דע"כ לא אמרינן שויה אנפשה חתיכה דאיסור' אלא דוקא בטוענת כההיא דפרק האומר דהיא אומרת קדשתני דאיהי קים לה בגוה דודאי קדשה ומש"ה אמרינן שפיר דשויה אנפשה חתיכה דאיסורא ואסורה בקרוביו משא"כ בהא דשמעתין דאיהי לא קים לה בודאי שקדשה אביה אלא שאמה אמרה כן ואע"ג דאינה מכחישתה לדברי האם מ"מ איהי לא ברירא לה מילתא אלא ע"פ דבור אמה כל כי האי ליכא למימר שויה אנפשה ח"ד ואף דברי הריטב"א ז"ל שכתבנו לעיל יש לפרשם בהכי ומ"ש דשאני התם שאין הבת מודה לדברי האם לאו למימר דבשמעתין מיירי במודה לדבריה ואומרת דקים לה בגו' דקדשה אביה אלא כונתו לומר דמתני' דהתם בשאינה מודה לדברי האם אלא שהיא מכחשת את אמה ואומרת שלא נתקדשה והא דיהודית מיירי בשאינה מכחשת את האם אבל מ"מ אינה אומרת דקים לה בגוה דודאי קדשה אביה אלא שאמה אמרה לה כן וסבורה היא שאמת יהגה חכה ולעולם דכל שהיא טוענת דקבלה קדושין מאחר אזיל ומודה הריטב"א ז"ל דשויה אנפשה חתיכה דאסור' וכ"כ הרב החידוש' ז"ל דמתני' דהאומר מיירי בשהיא מכחשת לדברי האם יע"ש: ואם כנים אנחנו במ"ש מקום אתנו ליישב מ"ש מרן הב"י ז"ל ס"ס מ"ז על מ"ש הרא"ש בתשו' דאם האשה מודה בפי' שקבלה קדושין ממנו לאו כ"כ לאסור עצמה אלא דהוה אמרינן שויה נפשה חתיכה דאיסור' וז"ל יש לתמוה דבפ"ק דקידושין אמרינן לאו כ"כ דאמך דאסרת לך עילואי ואפשר שיש לחלק בין כשהיא עצמה מודה לכשאומרת כן בשם אחרים יע"ש ותמה עליו הרב ע"י ז"ל ומוהרימ"ט ז"ל שהרי הא דיהודית ע"כ כשהיא עצמה מודה מיירי מדלא מייתי ראיה ממתני' דהאומר כמו שהכריח הריטב"א יע"ש אכן כפי מ"ש הנה נכון דאע"ג דהא דיהודית מיירי ע"כ בשאינה מכחשת לדברי האם מ"מ איהי לא קים לה בגוה ודאי אלא ע"פ אמה וכל כי האי לא אמרי' שויה אנפשה ח"ד אבל בנדון הרא"ש ז"ל דהיא טוענת בודאי דקבלה קדושין מאחר אמרינן שפיר שויה אנפשה חתיכה דאיסור' ואפי' בנשואה דמשועבדת ליה לבעל וכדעת התוס' והרשב"א ז"ל שכתבנו ומדברי הרא"ש פ"ב דיבמות מבואר שם שדעתו כדעת התוספות ממה שהקשו שם אהנהו עובדי דשלהי נדרים דאמרי' דאתת' שרי' ואם איתא דעבד' איסור אירכוסי הוה מירכס כו' דמיירי באומרת טמאה אני לך וז"ל ואל תתמה איך מתירין אותה הא שויתיה אנפשה ח"ד כיון דאמרה טמאה אני כו' יע"ש הרי מבואר דאפי' בנשואה ס"ל ז"ל דאמרינן שויה אנפשה חתיכה דאיסורא דאל"כ מאי ק"ל הא הנהו עובדי בנשואה מיירי כדמוכח התם ומהתימה על הרב ע"י שרצה ליחס ס' התו' רי"ד לדעת הרא"ש ואישתמיט' מיני' דברי הרא"ש הללו ודוק: וראיתי להרב בעל דרכי משה ז"ל סי' הנזכר שתמה על דברי מרן ז"ל הללו וז"ל ואין נראה לי חילוק זה דא"כ כל אשה תאסר על בעלה בכה"ג ואפי' באשה שאמרה טאמה אני אינה נאמנת דחיישינן שמא עיניה נתנה באחר כ"ש אם אמרה שנתקדשה לאחר דאינה נאמנת אלא שאני הכא דהיה קצת קול מעיקר' לכך כתב הרא"ש דאלו הודית אף לאחר נשואין משוית נפשה חתיכה דאיסורא א"ד יע"ש ולא זכיתי להבין דבריו שהרי בההוא דקדיש באבנא דכוחלא בדאיכא קלא דההוא יומא דקדיש הוה ביה ש"פ מיירי כדפריך עלה והא איכא סהדי באידית דידעי דההוא יומא הוה ביה ש"פ ואפי"ה קאמר ר"ח דלאו כל כמינה לאוסרה אברת' ומייתי עלה ההיא דיהודית דע"כ ההוא דקדיש באבנא דכוחלא בשאין הבת מכחשת לדברי האם מיירי דאי במכחשת אמאי לא מייתי ממתניתין דהאומר ואפי"ה קאמר דאינה נאמנת ולא אמרינן שויתיה נפשה חתיכה דאיסורא וע"כ צריך לחלק בין כשהיא עצמה מודה לכשאומרת כן בשם אחרים וכחילוק מרן הב"י ז"ל וא"כ איך דחה חילוק מרן ז"ל בשתי ידים ועיין במוהר"ם די בוטון ז"ל סי' מ"ג שכתב משם מהר"ש ולייסיד ז"ל דהא דאמרינן טמאה אני לך אינה נאמנת משום חשש שמא עיניה נתנה באחר היינו דוקא היכא דליכא רינון וקול אבל היכא דאיכא קלא אע"ג דלא איחזק בד' נאמנת ומוהר"ם די בוטון ז"ל חולק עליו יע"ש ולא ידעתי איך אישתמיט מיניה דברי הרב ד"מ הללו שיחס סברא זו לדעת הרא"ש ופסקו מור"ם בש"ע ס"ס מ"ו יע"ש: ולעיקר קו' הרב ד"מ ז"ל דאמאי לא חיישינן שמא עיניה נתנה באחר דומיא דהאומרת טמאה אני נראה ליישב ע"פ מ"ש התוס' פרק אע"פ דס"ג ע"ב ד"ה אבל שהקשו משם ר"ת לפירש"י ז"ל דבאמרה מאיס עלי כופין אותו להוציא ואמאי לא חיישינן שמא עיניה נתנה באחר כההיא דהאומרת טמאה אני לך ותי' דיש לדחות דהתם שנוטלת כתובה דוקא איכא למיחש שמא עיניה נתנה באחר וכ"כ הרא"ש ז"ל בשם יש דוחין יע"ש וא"כ דכוותה נמי איכא למימר דמהאי טעמא כתב הרא"ש ז"ל בתשו' דבאומרת נתקדשתי לאחר כיון שהיא מפסד' כתובתה אמרינן שויה אנפשה חתיכא דאיסורא ולא חיישינן לשמא עיניה נתנה באחר ואף שהרא"ש בפ' אע"פ דחה דברי הי"מ וכתב דלאו דיחויא היא דאם נתנה עיניה באחר אינה חוששת על ממון שלה מ"מ אפשר דבתשו' חשש לס' הי"מ הללו ומה גם לענין איסורא וכן נוטין דבריו בתשו' הביאה הטור סי' קנ"ד שכתב דאע"ג דהרמב"ם ס"ל דמאיס עלי כופין עליו להוציא ר"ת ור"י כתבו דאין כופין להוציא וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא למה נכנס ראשינו בין הרים הגדולים ולעשות גט מעושה שלא כדין ועל להבא אני או' אבל אם לשעבר סמכו על הרמב"ם מה שעשו עשוי עכ"ל הרי מבואר שמעולם לא דחה הי"מ הללו אלא לענין שאין כופין אותו להוציא ולעשות גט מעושה שלא כדין אמנם לענין אם היא נאמנת לאסור את עצמה מטעמא דשויה אנפשה חתיכה דאיסורא כיון דמידי דאיסור' הוא חשש לס' י"מ לרבינו דס"ל דבמאיס עלי כופין להוציא ומטעמא דכל שמפסדת הכתובה לא חיישינן שמא עיניה נתנה באחר גם בכלל מ"ג סי' ב' כתב על אשה שטוענת שאין לבעלה גבורת אנשים דלא מהימנא משום טעמא דעיניה נתנה באחר למשנה אחרונה אבל אם אינה תובעת כתובה היא נאמנת אף למשנה אחרונה וכתב שזה דעת הריצב"א והרי"ף הרי דס"ל להני רבוותא דכל דמפסד' כתובה לא חיישי' לשמא עיניה נתנה באחר וע"פ האמור תמה אני על מרן הב"י ז"ל סי' קט"ו שכתב על מ"ש הטור ז"ל שם אין עדים שזינתה אלא שהיא עצמה אמרה כו' אין חוששין דשמא עיניה נתנה באחר אבל אבדה כתובה כו' כתב וז"ל ומ"ש אין עדים שזינתה כו' משנה בסוף נדרים יע"ש והוא תימה איך כתב שדין זה הוא משנה בנדרים בדבר שהוא תלוי במחלוקת שהרי לדעת י"מ שכתבו התוס' דכל דמפסדת כתובה לא חיישינן לשמא עיניה נתנה באחר וכן לדעת הרי"ף וריצב"א שכתב הרא"ש מבואר הוא דס"ל דמשנה דנדרים לא נאמרה אלא באשת כהן שאומרת שזינתה באונס ולא מפסדא כתובה אבל באשת ישראל באומרת שזינתה ברצון דמפסדת כתובה היא נאמנת: הן אמת דקשיא לי בדעת י"מ הללו דבסוף נדרים פרכי' אמתני' דהאומרת טמאה אני לך יוצאת ונוטלת כתובה במאי עסקי' אלימא באשת ישראל אי ברצון כלום יש לה כתובה כו' והשתא אמאי לא פריך אי ברצון אמאי חזרו לומר אינה נאמנת שלא תהא אשה נותנ' עיניה באחר הא כיון דמפסדא כתובה ליכא למיחש לעיניה נתנה באחר וצ"ל דתלמודא עדיפא מינה קא פריך מרישא דמתני' וזה פשוט האמנם הא ק"ל טובא בדברי רבינו ז"ל דבפרק כ"ד מהל' אלו דין י"ח פסק בהדייא דאם אמרה שזינתה ברצון אין משגיחין לדבריה שמא עיניה נתנה באחר הרי דס"ל דאף במפסדת כתובה חיישינן לעיניה נתנה באחר ואלו בפ' י"ד מה' הנז' דין ח' פסק דהאומרת מאיס עלי כופין אותו להוציא דא"כ ע"כ לומר דס"ל דכל שמפסדת כתובה לא חיישינן לשמא עיניה נתנה באחר ונמצאו דבריו סותרים ואשר היה נראה ליישב דבריו במה שיש לדקדק על דברי התוס' דפרק אע"פ שהקשו שם לתי' י"מ הללו דכל דמפסדת כתובה לא חיישינן לעיניה נתנה באחר מההיא דסוף נדרים ההוא נואף דהוה מהרזיק בביתא כו' ולכאורה נראה דבאומרת טמאה אני לך מיירי כו' וכיון דאומרת טמאה אני לך א"כ רוצה להפסיד כתובה דמסתמ' ברצון הוה כו' ואמאי תנא נאמנת במיגו דאי בעי אמרה מאיס עלי כו' יע"ש ויש לדקדק דאמאי הוצרכו להקשות מטעם מיגו דאי בעי אמרה מאיס עלי ובפשיטות הי"ל להקשות לדעת י"מ דס"ל דכל דמפסדת כתובתה לא חיישינן לעיניה נתנה באחר דא"כ באומרת טמאה אני ברצון כיון דליכא למיחש לשמא עיניה נתנה באחר אמאי אינה נאמנת שהרי למשנה ראשונה היו אומרים דהאומרת טמאה אני נאמנת בלי שום מיגו אי לאו טעמ' דעיניה נתנה באחר והנראה אצלי דבפשיטות ליכא לאקשויי באומרת טמאה אני ברצון אמאי נאמנת כיון דליכא למיחש לעיניה נתנה באחר משום דכיון דמשים עצמו רשע משום הכי אינו נאמן אבל משום מיגו ק"ל שפיר דס"ל דכל דאיכא מיגו נאמן אפי' היכא דמע"ר וכמו שכן הוא דעת הרשב"א ז"ל הובאו דבריו בח"ג סי' כ"א ומוריב"ל ז"ל תמה עליו דליתא דאפי' היכא דאיכא מיגו אמרינן אין אדם מע"ר ולדעתי דברי התוספות הללו נוטים לדעת הרשב"א ולדעת רבינו יש לנו לומר דס"ל דבאומרת טמאה אני ברצון אע"ג דמפסדת כתובתה חיישינן לעיניה נתנה באחר כיון דאין אמע"ר ואפי' במקום מיגו לא מהימן וכמו שכן הוא דעת הסמ"ג הובאו דבריו בב"י י"ד סי' קע"ו ומ"ש טעמא דעיניה נתנה באחר עיקר טעמא קאמר דאע"ג דבעלמא אמרי' דהאומר הרגתי את פלוני או פ' רבעני לרצוני אינו נאמן היינו משום דאמרינן דשמא מן המחכים למות הוא ומשו"ה משים ע"ר וכן כל כיוצא בזה טעמא איכא במילת' למה שהוא משקר ומשים ע"ר ולהכי הוצרך נמי למיהב טעמא הכא למה שהיא משקרת ואומרת טמאה אני ברצון זה היה נר' ליישב: ואולם אנכי הרואה שדרך זה לא יתכן לפי מ"ש התוס' פ"ק דמציע' ד"ג ד"ה ומה אם ירצה שהקשו דאיך נאמן לומר מזיד הייתי הא אין אדם מע"ר ותי' דאינו נאמן לפסול את עצמו אבל הכא עושה תשובה ומתכוין לטובה שאינו רוצה להביא חולין לעזרה והלכך אין לנו לכופו להביא חולין בעזרה לפי דבריו יע"ש וכ"כ בפ"ק דיבמות ובכריתות וא"כ דכוותא נמי באומרת טמאה אני לא שייך למימר אין אדם מע"ר דאיכא למימר דלטובה קא מכוונה לעשות תשובה ואינה רוצה לעשות באיסור כל ימיה כיון דאסורה על בעלה ולבועל ומש"ה ודאי אין לנו לומר שלא יהא נאמנת ושיבעול בעיל' איסור לפי דברי' ועל פי האמור מקום אתנו ליישב מה שהקשה הרב מ"צ ח"א סי' ס"ז גבי ההיא דעוברת על דת יהודית שכתב הר"ן שם וז"ל והא דלא אוקמ' במוד' כתב הראב"ד משום דאינה נאמנת דאין אדם מע"ר ולא נהירא דלהפסידה כתובתה ודאי נאמנת דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי כו' ותמה עליו ז"ל שהרי באומרת טמאה אני ברצון דמשויה נפשיה רשיע' ואפי"ה אמרי' בנדרים במאי עסקי' אילימא באשת ישראל וברצון כלום יש לה כתובה ולדעת הראב"ד איפכא הו"ל להקשות דכיון דאין אדם מע"ר אינה נאמנת ואמאי קתני דיוצאת ונוטלת כתובה ומהיותר תימה שהרמב"ם ז"ל פסק דבאומרת טמאה אני ברצון אינה נאמנת ואבדה כתובה ולא השיג עליו ולדעת הראב"ד הי"ל להשיג עליו ולומר דלא אבדה כתובתה מטעמא דאין אדם מע"ר דומיא דעוברת על דת יהודית יע"ש שהניחו בצ"ע ולפי מ"ש דבריו נכונים דבאומרת טמאה אני ליכא למימר אין אדם מע"ר משום דאיכא למימר דלטובה קא מכוונא לעשות תשובה ושלא לבעול בעילת איסור משא"כ בעוברת על דת יהודית דליכא למימר לטובה קא מכוין דאיסורא דעבד עבד ומש"ה ס"ל להראב"ד דאין אדם מע"ר ולא אפסידה כתובה כנ"ל נכון: ומעתה הדרן לדמעיקרא דקש' על רבי' מדידיה אדידיה וראיתי להרב נת"מ דף רי"ג ע"ג שכתב ליישב קו' ר"ת דאמאי לא חיישינן באומרת מאיס עלי דשמא עיניה נתנה באחר כאומרת טמאה אני לך וז"ל ולי נר' דל"ק שהרי התוספות כתבו באמצע דבריהם דלא מצית למימר מאיס עלי אלא היכא שיש רגלים לדבר שהבעל אינו מתקבל לה וכ"כ הגה"מיי בשם מוהר"ם וא"כ איכא למימר דמשום הכי לא חיישינן שמא עיניה נתנה באחר כיון שהרי נותנת אמתלא לדבריה ויודעים ב"ד שטענתה אמת כמ"ש מוהר"ם יע"ש ואפשר שזה היתה דעת רבינו ומשום הכי כתב דבמאיס עלי כופין אותו להוציא ולא משום טעמא דמפסדת כתובתה כדעת י"מ ומ"מ זה דוחק בעיני דמסתמיות דברי רבינו משמע דבכל ענין כופין אותו להוציא ועדיין צ"ע עוד נ"ל ליישב תשוב' הרא"ש דלא תיקשי ליה מההיא דאומרת טמאה אני לך נאמנת כלפי מ"ש הרא"ש שם בשלהי נדרים וז"ל ועוד נ"ל טעם נכון דהלכה כר"ה ואפי' למשנה אחרונה היא תובעת שיגרשנה בעלה וחיישינן שמא עיניה נתנה באחר ותנשא לו אחר שיגרשנה בעלה אבל חזקה שלא תאמר אשה לבעלה גרשתני להפקיע עצמה בטענת שקר ולהיותה באיסור א"א כל ימיה א"ד יע"ש וא"כ דוכוותה נמי באומרת נתקדשתי לאחר כיון דלפי דבריה סבורה היא להפקיע את עצמה מבעלה בלא גט כלל ליכא למיחש לעיניה נתנה באחר ולהיות באיסור א"א כל ימיה ואע"ג דמדינא אינה נאמנת מ"מ היא לפי טענתה כסבורה היא בכך לפטור את עצמה בלא גט ואע"ג דבאומרת גרשתני נאמנת מה"ט דלא משקרה להיות באיסור א"א כל ימיה התם שאני דאיכא חזקה נמי דאין האשה מעיזה פניה בפני בעלה דתרווייהו בעינן וכמ"ש הרב נת"מ דרל"ב יעש"ב כנ"ל נכון: עוד ראיתי למוהרימ"ט שכ' בסוף דבריו וז"ל מה שהוקשה למוהריב"ל שתהא נאמנת במיגו דאי בעיא אמרה גרשתני הי"ל להקשות ממתני' דחזרו לומר טמאה אני אינה נאמנת והרי יכולה היא לקלקלו שתאמר גרשתני אלא דאין אשה מעיזה בפני בעלה ואזדא ליה למיגו א"ד יע"ש ולא ידעתי איך אישתמיט מיניה דברי התוס' דפרק האשה שלום דקי"ז ע"ב שהקשו דלהימנ' באומרת מת בעלי במיגו דאי בעיא אמרה גרשתני למ"ד דאפי' שלא בפניו אינה מעיזה כו' יע"ש הרי דס"ל דאמרינן מיגו דהעז' שהרי למ"ד דשלא בפניו נאמנת ה"ט משום דשלא בפניו נמי אינה מעיזה ועיין בהרב ח"ה וכבר הארכתי בזה בפ"ז מה' אלו ולעיקר קו' שהק' אמתני' דטמאה אני אמאי אינה נאמנת במיגו דגרשתני נראה דלק"מ שאין זה מיגו כלל שהרי היא רוצה שיגרשנה בעלה ותנשא לאחר בהיתר לא כן באומר' גרשתני שמפקיע עצמה מבעלה ותהיה באיסור א"א כל ימיה ולהכי לא חשיב מיגו כנ"ל פשוט ודוק: