שער הכוונות דרושי חג הסוכות דרוש ז
<< · שער הכוונות · דרושי חג הסוכות · דרוש ז · >>
דרוש ז
[עריכה]- ובו יתבאר היטב ענין הצלם הזה המסתלק מן האדם בליל הושענא רבא. ובו יתבאר ג"כ מאמר רז"ל שאמרו כי בני האדם יש להם בבואה וגם בבואה דבבואה, אבל השדים בבואה אית להו - בבואה דבבואה לית להו.
הנה כתוב אחד אומר "אך בצלם יתהלך איש" - משמע דחד צלם הוי. וגם אקרי הכי צלם ולא צל. וכתוב אחד אומר "עד שיפוח היום ונסו הצללים" - משמע דתרין צללים הוו. ועוד דלא אקרו צלמים אלא צללים - הרי ב' שינויים יש באלו הפסוקים. גם מספר הזוהר עצמו מפרשת תרומה ומפרשת ויחי ומפרשת אמור יש מאמרים שונים על דרך הנזכר. ולכן צריך שאודיעך תוכן הענין.
הנה נודע כי ה' שמות יש לנפש כנגד ה' פעמים "ברכי נפשי כו'", והם ה' בחינות שונות זו למעלה מזו, ואלה שמותם:
- נפש - מן המלכות דאצילות,
- רוח - מז"א,
- נשמה - מבינה,
- נשמה לנשמה - מאבא,
- יחידה - מאריך אנפין.
וכל הה' בחינות נכללות ונקראות "נפש האדם" אשר בתוך גופו. ועל דרך זה יש בו ה' בחינות אלו מעולם הבריאה, וה' בחינות מעולם היצירה, וה' בחינות מעולם העשיה. וזהו בדרך פרט. אבל כשנעריך ד' עולמות יחד דרך כללות - הנה העשיה כולה בסוד המלכות וה' בחינותיה נקראות 'נפש', וה' בחינות יצירה נקראות 'רוח', וה' בחינות בריאה נקראות 'נשמה', וה' בחינות אצילות נקראות 'חיה' שהם נשמה לנשמה.
ונחזור לבאר דרך פרט בענין ה' חלקי עולם האצילות, ומהם יובנו שאר בחינות העולמות - בריאה יצירה עשיה. והנה גוף האדם ודאי שהוא מן הנקבה מלכות - שהרי אנו רואים שנגמר גופו להיות נוצר בהמשך ט' חדשים של העיבור בתוכה. עוד יש ג' בחינות אחרות למטה ממדריגת הנפש בה' חלקים והם ג' צללים שבאדם. והבחינה העליונה שבהם נקראת צלם וב' בחינות התחתונים - כל אחד מהם נקרא צל, וחסר מהם אות מ' של צלם. וזהו סוד "אך בצלם יתהלך איש" וסוד פסוק "עד שיפוח היום ונסו הצללים" - כי הם צלם אחד עליון למעלה מב' צללים אחרים.
ומציאות ג' צללים אלו עניינם הוא כי מאחר שניתנו ה' בחינות הנפש הנזכר (שהם נרנח"י) בסוד הזווג תוך היסוד והרחם של הנקבה, וגוף האדם נוצר שם בהמשך ט' חדשי העיבור -- הנה נמשך כח אחד מן הארת כלי החותם אשר ביסוד הנקבה שנתבאר לעיל בענין נעילת יוה"כ הנעשה מג' שמות אהיה (דיודין דאלפין דההין[1]) שהם בגי' חותם. וכח הארת אותו החותם נחקק בנשמת האדם עצמו ולא בגוף. וכשהנשמה היא יורדת בעולם הזה ליכנס תוך הגוף היא באה מלובשת בחותם ההוא, ועל ידה היא נשמרת מן החיצונים שלא יתאחזו בה. ונמצא כי הצללים האלו הם עצמם הארת בחינת החותם שבנקבה.
- ונלע"ד כי גם נמצא כי הצלם של מוחין דז"א הנעשה לו מנה"י דאימא הוא מבחינת החותם אשר בה כנלע"ד. וצ"ע שהרי נתבאר שאלו הצללים הם למטה ממדריגת הנפש הפנימי' וגם שהם הארה לבד מחותם היסוד לבדו, ואמנם צלם המוחין הוא אור מקיף גדול מאד מאד מנפש הפנימית, וגם שהוא מהכלים עצמם של אימא, וגם שהוא מהכלים חצי ת"ת ונה"י דאימא. ועיין במ"א היטב שהצללים לבדם הם לבושי הנשמות מחותם כלי נה"י. כנלע"ד חיים.
וכח הארת זו החותם הנחקק בנשמת האדם נכלל מג' שמות אהיה הנזכר, ולכן נחלק לג' בחינות הנזכר.
- כי מכח הארת אהיה דיודין נחקק בו בחינת הצלם העליון מכולם, כי כן אהיה דיודין[2] בגימטריא צלם. ועל זה נאמר "ויברא ה' אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו", וכתיב "אך בצלם יתהלך איש".
- ומכח הארת אהיה דאלפין נעשה בחינה השני הנקרא צל הראשון שבשני הצללים, והוא חסר מ', והוא בגימטריא כמו המילוי לבד של אהיה דאלפין[3] שעולה בגימטריא בצ"ל. ואם נמנה כולו יהיה בגימטריא בצל אהיה.
- ומכח הארת אהיה דההין נעשה בחינה השלישית הנקרא צל השני מב' הצללים הנזכר. והנה הוא בגימטריא קנ"א כמנין בצל אל. ואעפ"י ששמו אהיה - הכל א'. ויובן זה במה שנזכר בספר הזוהר בפרשת פנחס ברעיא מהימנא, ועיי"ש. וגם נזכר הרבה פעמים בביאורינו זה כי שם זה של אל הוא ענין אהיה בעצמו, והוא השורש שלו, כי הוא כולל שם אהיה - בגימטריא כ"א, ועם י' אותיות מילואיו - הרי אל.
ובזה נבא אל ביאור המאמר הנ"ל בענין האדם שיש לו בבואה ובבואה דבבואה כו'. והענין הוא זה.
דע כי אין דבר בעולם שנברא אלא על ידי זווג זעיר ונוקבא, ומשם נולדו נשמות בני אדם ונשמות השדים - כי הכל מעשה ידיו הם. ואין דבר שאינו נמשך ונברא על ידו יתברך. וזה פשוט. והנה נתבאר אצלנו בענין ק"ש שע"ה[4] ובשער רוח הקודש בתיקון עון המוציא קרי לבטלה כי כל מה שיש למטה כנגדו הוא למעלה ממש. וכמו שבהזדווג האדם עם בת זוגו מוליד נשמות בני אדם, ובהיותו מזריע לבטלה, זכר בלא נקבה, נוצרים משם שדין ורוחין ולילין כו' הנקראים "נגעי בני אדם" כמו שמצינו באדה"ר באותם ק"ל שנים שפירש מאשתו שהיה מוליד שדין ורוחין כו' נקרא "נגעי בני אדם" - ר"ל בנוי דאדם קדמאה ממש הבאים מתענוגי בני אדם - שידה ושידות שמתענגות בלילה ומזדווג עם השידות הנקבות ומשם מתילדים נגעי בני אדם ממש, כי הענג נהפך לנגע.
והנה על דרך זה ממש הוא למעלה. כי כאשר זעיר אנפין מזדווג בנוקבא - בורא ומוליד נשמות בני אדם. ואם ח"ו באותה העת חוטאים ישראל למטה - גורמין שהנקבה העליונה תרד למטה ותתרחק מבעלה ח"ו. ואז שפחה תירש גבירתה, והשפחה החיצונית לוקחת הטיפות ההם ונוצרין בתוכה שידין ורוחין כו' הנקראים "נגעי בני אדם". והיא מולידה הגוף, אבל הנשמה באה מלמעלה כנזכר, באופן כי הנשמות של בני אדם הם באים מזווג זכר ונקבה עליונים, אבל נשמות השדים הם באים מן הזכר לבדו בלי בת זוגו עמו.
ובזה נבאר המאמר הנזכר. כי הנה הצלם העליון אינו נגלה וניכר בחינתו למטה ע"י הצל של האדם לאור הלבנה לפי שהוא עליון, ואמנם הוא נמשך מן הזכר בעבור כי אהיה של יודין הוא דכורא. אבל ב' הצללים התחתונים הם המתגלים באדם בסוד "בבואה ובבואה דבבואה", והם צל - אהיה דאלפין הנקרא "בבואה" (והוא בא מן הזכר - כי אהיה דאלפין הוא דכורא) וצל אהיה דההין שהוא נוקבא, ונקרא "בבואה דבבואה". אבל נשמות השדים חסר מהם 'בבואה דבבואה' שהוא הצל השני נוקבא - כי לא נברא אלא מדכורא לבדו כנזכר. ולכן בני אדם שיש להם הצלם וב' הצללים (שהם מג' שמות אהיה שהם בגימטריא חותם) נשמרים על ידם מן השדים אשר אין להם הצל התחתון ואין החותם נגמר בהם.
גם בזה תבין למה נקראו בלשון שדים. והטעם הוא כי אין בהם רק הצלם והצל העליון שהם דכורין כנזכר, והם אהיה דיודין ואהיה דאלפין שהם קס"א וקמ"ג ושניהם בגימטריא שד ולכן נקראים שדים.
גם בזה תבין ענין השדים שלא נברא להם גופים כמ"ש חז"ל. והטעם הוא כי ג' בחינות הצלם והצללים הם למטה ממדרגת הנפש ולמעלה ממדרגת הגוף, וכיון שלא נברא להם צל הג' שהוא הסמוך למעלה מן הגוף - אין בהם כח לעשות בהם בחינת גוף, כי הכל נעשה בסדר המדריגות בלי ספק. ולא עוד אלא כי עיקר הגוף נוצר בכח זה הצל האחרון הקרוב אליו, ובפרט כי הוא בחינת נוקבא כנזכר, והגוף הוא נעשה מבחינת הנקבה כנ"ל. וכיון שחסר מהם - לא נעשה להם גוף כמו הגופות של בני אדם.
אבל כבר אמרנו למעלה שיש להם גוף דק נברא להם מכח השפחה החיצונה אבל אין זו נקרא גוף ממש כגופות בני אדם.
ובזה יובן ענין הסתלקות של הצלם בליל הושענא רבא. כי הנה הצל התחתון הנקרא "בבואה דבבואה" - הוא לבדו המסתלק ממנו כנראה בחוש העין למי שניסה הדבר. ואינו תימא אם הזוהר קורא אותו בלשון "צולמא", וכמו שמצינו בה' חלקי הנפש כנ"ל שלפעמים כולם נקראים "נפש". וכבר נתבאר לעיל כי להיות כל החותם נגמר באדם -לכן נשמר מן החיצונים. ועתה שנחסר נפשו ונפגם -- שולטין עליו, והפתקים של גזר דינו נמסר בידם בליל זה אשר בו נעשה החותם העליון ובו נידון העולם. וכל מי שנתחייב בדין - מסתלק ממנו חותם נשמתו ונפגם, ונמסר פסק דינו ביד החיצונים.
ואין צורך שיסתלק כל החותם - כי כיון שנסתלק הצל התחתון הנקרא "בבואה דבבואה" (אשר הוא המיותר באדם מן השדים כנזכר) - אז נמסר בידם. ועוד כי אין הגוף נוצר אלא באמצעותו לב' סיבות כנז"ל - אם להיותו צל נוקבא, ואם להיותו סמוך לו והוא המתלבש ממש בגוף, דבוק עמו להיותו האחרון מכולם. וזהו סוד ההסתלקות - כי הוא ממש הוראת המיתה, כי אין הגוף מת עד שיסתלק ממנו הצל הזה הקרוב אליו המחיה ומקיים אותו. ובהסתלקותו - נחלש ומת לגמרי, ומסתלקות ממנו כל שאר המדריגות שלמעלה ממנו. והרי נשלם ביאור ענין הסתלקות הצלם ומה עניינו.
ונחזור לענין ראשון בענין הצללים. כי הנה כמה וכמה מיני הארות הצללים יש באדם. כי הנה בענין הצלם כמה בחינות מצינו - צלם ההויה, וצלם אלקים, וכיוצא. וכבר נתבאר זה בדרוש הצלם דז"א וע"ש. גם בצללים מצינו בחינות רבות - צל אהיה, וצל שדי, וצל אל, וכיוצא בזה.
ומצאתי כתוב בקונטריסי כי שמעתי ממורי ז"ל כי מן אהי"ה דאלפין כולו נעשה הצל הנקרא "בצל שדי", ומן המילוי לבדו נעשה הצל הנקרא בצל בענין חשבון המילוי שהוא קכ"ב.
גם מצאתי כתוב שם כי ב' בחינות יש בענין הצלם, והם צלם דאימא וצלם דאבא. וכמבואר אצלינו בענין המוחין דז"א שהם הנשמה שלו הבאה מלובש תוך הצלמים האלו שהם נה"י דאימא ונה"י דאבא. ובזה תבין ענין הצלם שבאדם מה עניינו.