שער הכוונות דרושי חג הסוכות דרוש ו
<< · שער הכוונות · דרושי חג הסוכות · דרוש ו · >>
דרוש ו
[עריכה]- והוא דרוש ליל הושענא רבא ובו נתבאר ענין הלילה הזה הנקרא "ליל החותם".
הנה בדרוש תפלת הנעילה דיוה"כ נתבאר באורך דרוש החותם מה עניינו.
והענין בקיצור הוא כי ביוה"כ על ידי ה' תפלות לוקחת רחל ה' גבורות מאימא שלא על ידי ז"א, וכדי שלא יתאחזו החיצונים בגבורות האלו אשר ביסוד הנקבה לכן נחתם בה חותם אחד ביסוד שבה לשמור את הגבורות ההם. והנה החותם ההוא היא החותם העיקרי הפנימי הנעשה מן הנה"י דאימא מג' שמות אהי"ה - דיודי"ן ודההי"ן ודאלפי"ן - אשר בהם, והם בגימטריא חותם, כי החיצונים אינם נאחזים באימא, ולכן אז נידון העולם כולו ונחתם או לחיים או למות ואז הוא עיקר הדין.
והנה בליל הושענא רבא נעשה החותם השני החיצון (בסוד "חותם בתוך חותם" כנ"ל) וניתן בספירת המלכות שבה (שהיא העטרא של היסוד שבה). ואמנם חותם זה גרוע מן הראשון כי זה נעשה מן ג' המילויים לבד אשר בג' שמות אהי"ה הנזכר, שהם מילוי של היודין - ק"ם, ושל האלפין - קכ"ב, ושל הההין - ק"ל. אבל אותיות הפשוטות עצמם של אהי"ה אינם שם, והם השרשים והעיקרים. ולכן הוא גרוע מחותם הראשון.
והנה ק"ם קכ"ב ק"ל הם בגימטריא שצ"ב. ועם ג' כוללים שלהם הם שצ"ה כמנין של משנה - לרמוז כי הנה חותם זו הוא משנֶה של הראשון, ושני לו, כערך המשנה עם המלך, כי העיקר הוא חותם היסוד, אבל זה שבמלכות גרוע ממנו, והוא משנה שלו. וזהו ענין המלכות "דלית לה מגרמה כלום" - כי כמו שכל פרצוף הנקבה בכללותו נקרא "אספקלרייא דלית לה מגרמה כלום" אלא מיד בעלה - כן המלכות שבנוקבא בערך שאר ספירותיה אמר עליה דלא נהרא מגרמה כלום, כי הנה אינה לוקחת ג' אהי"ה עצמם אלא הארתם (שהוא המילויים שבהם). ואמנם לפי שגם החותם הזה נעשה מן אימא - יש בו כח לדחות את החיצונים ובערך זו נקרא 'חותם'.
ובזה תבין מ"ש בספר הזהר ובספר התיקונים כי ספר אלה הדברים הנקרא 'משנה תורה' הוא במלכות. והענין הוא כי הנה נודע כי כל בחינת מקרא הוא בנוקבא. ולכן תמצא כי כשמאיר ז"א בנקבה נותן בה הארת התורה; כי ז"א עצמו נקרא "תורה" כנודע, ונותן הארתו ביסוד הנוקבא ושם נקרא 'תורה' ממש כנזכר כי בחינת המקרא הוא בנוקבא. וכאשר הארה הנזכר שביסוד שבה נחתמה גם במלכות שבה -- ואז נקרא "משנה תורה" - כי התורה עצמה היא ד' חומשים הראשונים, ומשנה תורה הוא ספר אלה הדברים אשר בו נשנו ונכפלו כל מה שיש בתורה עצמה. ולכן נקרא "משנה תורה" כנודע.
והנה כמו שבעת עשיית החותם היסוד[1] שבה נידון העולם בנעילת יוה"כ ונחתמים לחיים או למות לטעם הנזכר שם -- כך עתה שנעשה החותם השני של מלכות שבה נידון העולם ונחתם פעם ב'. אלא שאז שהיה החותם הפנימי העיקרי כנ"ל היה זמן הדין והגזירת והחתימה ממש. אבל עתה שהוא חותם החיצון - אינו רק ענין מסירת הפתקין אשר נחתמו בנעילת יוה"כ וניתנים עתה ביד השלוחים על עונשי פורענות בני אדם כנזכר בזוהר פרשת ויחי ופרשת אמור.
והנה בענין מסירת הפתקים האלו יש מאמרים חלוקים בספר הזהר בב' הפרשיות הנזכר, וגם בפרשת תרומה. כי במקום אחד אומר כי מסירת הפתקים הוא בליל הושענא רבא וז"ל: "ולכן בהאי ליליא אתעדי צולמא מעל רישייהו", ובמקום אחר נראה כי הוא נעשה ביומא תמינאה דחג שהוא ח' עצרת.
ואמנם אמיתות הענין הוא זה: כי הנה עיקר הדין נידון ונגמר בחצות הא' של ליל הושענא רבא ואז בעת חצות לילה נגמר החותם להחתם במלכות שבה ונגמר הדין ואז תיכף אחר חצות לילה אתעדי צולמא מעל רישייהו דמאן דאחתם ח"ו למיתה, ואז הוא זמן שיוצאים בני אדם לראות את צלם באור הלבנה שזורחת אחר חצות. ולכן נוהגים לעסוק בתורה בחצות לילה הא' עד זמן זריחת הלבנה וקוראים ספר "אלה הדברים" הנקרא "משנה תורה". ויכוין בקריאתו זאת לעשות חותם המלכות שבה שהוא בגי' משנ"ה על ידי קריאה זו. ואמנם עיקר הדין שנידון העולם עתה הוא להמסר הפתקין שנחתמו בנעילת יוה"כ אותם שלא חזרו בתשובה כל הימים שבינתים שמן יוה"כ עד יום הושענא רבא, ונמסרין ביד השלוחים לפעול הדין והמשפט למי שנתחייב. אבל אעפ"י שנמסרו הפתקים בידם לא ניתן להם רשות לפעול המשפט והעונש הכתוב באותם הפתקין עד יום ח' עצרת כדי לתת עוד זמן אל החוטאים שישובו בתשובה ביום ההוא של הושענא רבא, יום אחרון של הלולב והסוכה. ואם ישובו - יחזרו לקחת הפתקים מידם. ואם לאו - אין עוד תקנה בתשובה מאז ואילך.
ואף עפ"י שאמרו בספר הזהר כי "כיון דנפקי פתקין מבי מלכא תו לא הדרי" -- דיבר בהווה, כי בלי ספק שמי שלא נתעורר לשוב בתשובה מעת נעילת יוה"כ עד יום הושענא רבא לא ישוב ביום ההו' וכיון שלא ישוב בו ביום תו לא הדרי. אבל ודאי שאם יזדמן מי שישוב -- ודאי שיקרעו גזר דינו ויחזרו לקחת פתקא שלו מיד השלוחים. וראיה לזה מ"ש בספר הראקאנטי כי נעשה הדבר הזה באדם א' שנסתכל באור הלבנה ולא מצא צל על ראשו, וחזר בלילה והתפלל ובכה ושב בתשובה, וחזר וראה צל על ראשו וחזר הצלם למקומו. ולכן כל יום הושענא רבא יש בו קצת דינין אעפ"י שנגמר הדין בחצות הראשונה של לילה כנ"ל. והטעם הוא לפי שעדיין הדין תלוי עד יום ח' עצרת כנזכר לראות אם ישובו בתשובה. ולכן יש נוהגים לומר סליחות אחר חצות ליל הושענא רבא קרוב לאשמורת הבוקר אעפ"י שנגמר הדין בחצות לילה הא'. אבל לא יאמר "ויעבר" כנ"ל בתחילת הדרושים של סוכות.
גם צריך ליזהר לכוין האדם דעתו במאד מאד בתפלת יוה"ר ובכל מעשיו ביום ההוא כיון שעדיין יש לו תקנה אז כי אח"כ אין לו עוד תקנה כנ"ל.
והנה מצאתי כתוב בקונטריסי כי שמעתי באופן אחר ממורי ז"ל והוא כי בליל הושענא רבא שבו נעשה החותם אז נכתבים הפתקים, וביום הושענא רבא שאז ניתנין בה ה' גבורות בסוד ה' בדי ערבה כמ"ש לקמן -- אז הוא מסירת הפתקין. וביום ח' עצרת נתנים בה ה' גבורות בבחינת זווג ממש, והוא חותם בבחינה אחרת שהם גבורות שנותן לה ז"א בסוד זווג - לכן נמשך זמן הדין עד יום ח' עצרת כנ"ל. ואמנם טעם ההסתכלות האדם אחר חצות בצילו לאור הלבנה - דע כי כיון שהחותם נגמר להעשות בחצות הלילה א"כ אח"כ נגמר הדין ולכן הסתכלות הצל הוא אחר חצות לילה בכל שעה שיהיה מן הלילה. וההסתכלות דוקא הוא לאור הלבנה ולא לאור הנר. והטעם הוא כי הלבנה היא בסוד נוקבא דז"א הנקרא רחל אשר לא נגמר חותם המלכות שבה להעשות עד חצות הלילה, ואז הוא זמן זריחתה ממש כנודע, ואז היא עצמה יוצאת להאיר על הארץ ודנה את העולם על ידי החותם ההוא שכבר נגמר להנתן בה. כנודע כי הגבורות הם הדינין השופטים בעולם, ולכן כיון שהדינין נמסרים בידה ובממשלתה - לכן היא אשר מודעת ומראה הגזירות בעולם, ולכן אין גזירות הדין ניכר אלא בהסתכלות הצל לאור הלבנה עצמה.
ועתה נבאר ישוב המאמרים חלוקים בספר הזהר כי במקום אחד בפרשת תרומה אומר שהצלם מסתלק מעל ראשו של אדם בליל הושענא רבא, ובפרשת ויחי אומר כי הצלם אינו מסתלק אלא ל' יום קודם מיתת האדם.
אבל הענין הוא כי בליל הושענא רבא אז מסתלק להורות מה שנגזר עליו כדי לתת רשות אל החיצונים לשלוט עליו ולהמיתו וע"י הסתלקות הצלם בעת ההיא כבר נמסר האדם בידם, וכיון שנמסר בידם בעת הגזירה תו לא חיישי כלל. ועיין בפררשת פקודי דף רל"א עמוד א' שורה ג' (ח"ב רלא, א). ואז חוזר הצלם למקומו - כי בלעדו אין האדם יכול להחיות ולהתקיים וכמו שאמר הכתוב "אך בצלם יתהלך איש". ויושב עמו עד ל' יום קודם לפרק מיתתו, ואז חוזר ומסתלק לגמרי ואינו חוזר למקומו. ובאותם ל' יום חיות האדם מתבטלת ומתמעט, הלוך וחסור, עד יום מותו. ובזה צדקו ב' המאמרים הנזכר:
<< · שער הכוונות דרושי חג הסוכות · דרוש · ו · >>
- ^ אולי צריך להגיה כאן "ביסוד שבה", וצריך בדיקה - ויקיעורך