שער הכוונות/דרושי הפסח

מתוך: שער הכוונות דרושי הפסח דרוש א (עריכה)

שער הכוונות · דרושי הפסח · דרוש א · >>

דרוש א

דרוש פסח א

בענין פסח ויציאת מצרים הנה נודע מה שאמרו ז"ל כי אותם הדורות הראשונות דור אנוש ודור הפלגה סילקו את השכינה למעלה מרקיע השביעי מחמת עונותם. ודע כי ישראל שהיו באותו הדור של שעבוד מצרים היו בחינת אותם הנצוצות של קרי שהוציא אדם הראשון באותם ק"ל שנים עד שלא נולד שת (כמו שאמרו ז"ל). ואחר כך באו בגלגול בדור המבול. ולכן היו גם הם משחיתים זרעם על הארץ כעין השורש אשר משם נוצרו וחוצבו עד שנימוחו. וזמש"ה וזה מה שאמר הכתוב "וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ", ונודע כי הקרי נקרא 'רע' והמוציאו נקרא 'רע' (כמו שאמר הפסוק "ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ה'" וכתיב "אוי לרשע רע" וכתיב "לא יגורך רע" כנדרש בספר הזהר). ונמצא כי הדור ההוא היו ממש "רעת האדם" הידוע, הוא אדם הראשון. וזמש"ה וזה מה שאמר הכתוב "אמחה את האדם אשר בראתי" -- הוא אדה"ר אדם הראשון עצמו שנברא על ידי השי"ת עצמו ואלו ניצוצותיו ורצה למחותם.

ואח"כ הם עצמם חזרו ונתגלגלו בדור הפלגה ועליהם כתיב "וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל אשר בנו בני האדם" -- בנוי דאדם קדמאה. והבן זה. [ולכן נקראו "בני האדם" לרמוז כי היו טיפות קרי ולכן הם 'בני האדם' -- דכורא בלי נוקבא]. וגם אז הוסיפו לחטוא עוד למרוד בעליון; אבל לא היו באותו עון הראשון של השחתת זרע כדור המבול.

וצריך שתדע כי ענין הנשמות הם כענין הזהב הנוצר בבטן האדמה, וכשמוציאין אותו הוא מלא טינוף וסיגים דבר אשר לא ישוער. ולא תואר זהב לו ולא הדר -- עד יתחכם הצורף להגות סיגים מכסף, פעם אחר פעם, זיכוך אחר זיכוך, לא ראי זה כראי זה, ובכל זיכוך מזדכך לאט לאט עד אשר כל הסיגים נפרדים מן הזהב ואחר כך ניכר היותו זהב.    וכן הענין בנשמות. כי בחטאו של אדה"ר אדם הראשון נתערב טוב ברע ובפרט בניצוצות האלו של הקרי שהוליד בק"ל שנים.

וכבר נתבאר אצלנו בדרוש שכיבת הלילה ובק"ש שע"ה כי ניצוצות הקרי הם חשובות מאד וקדושות אלא שיוצאים ומתערבים בקליפות וצריכים בירור אחר בירור לתקנם. ועל דרך זה היו אלו הניצוצות הולכות ונתקנות לאט לאט עד אשר התחילו להתקן ולהראות בחינת הזהב שבהם. וזה היה בדור מצרים. ובזה תבין טעם נכון למה נגזר עליהם אותו השעבוד הקשה שאין כמותו; כי כנגד מה שחטאו בדור המבול להשחית את זרעם נגזר עליהם כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, דוגמת עונש המבול עצמו. וכנגד מה שחטאו בדור הפלגה "הבה נלבנה לבנים כו'" נאמר "וימררו את חייהם בחומר ובלבנים כו'". וכבר הארכתי במקום אחר בזה בסוד שבת ודינין במרה איפקוד, וע"ש היטב.

ואמנם היות השעבוד בארץ מצרים -- הטעם הוא כי הנה נודע שכל הנשמות באות מן החסדים והגבורות אשר במוח הדעת, כי שם תלוי סוד הזווג (כמה שאמר הפסוק "והאדם ידע את חוה אשתו כולי" , "ואיש לא ידעה". לכן נקרא 'דעת' להורות כי משם נמשכת טפת הזווג הנקראת בלשון 'ידיעה' כנזכר). ומה גם אותם הנשמות של הדור ההוא של משה רבינו ע"ה. [וכבר נתבאר אצלנו כי משה הוא מבחינת הדעת, וכן כל הדור ההוא הם מבחינת הדעת אלא שהם יצאו אל הקליפות לסבת היותם טיפות קרי בק"ל שנים קודם שנולד שת. אבל משה היה מבחי' שת עצמו כנודע, ולכן עליו אתמר "ותרא אותו כי טוב הוא", ואינו כשאר טיפות רעות של אדה"ר אדם הראשון בק"ל שנה כי אחר כולם נולד שת בדמותו כצלמו אבל האחרים היו בדמות שדין ורוחין ולילין, ולכן אמר משה עליהם "ואל אראה ברעתי", וכבר נתבאר זה במקום אחר].

ולהיות כי כל אותו הדור היו מבחינת הדעת, ונודע כי כשח"ו פוגמים למטה באיזו מדה וספירה עליונה, הנה הם גורמים הקליפה שיתאחזו ויקחו שפע מן המקור ההוא שנפגם -- ולכן ירדו ישראל למצרים שהם סוד הקליפה היושבת באחוריים של דעת העליון (וכמו שנתבאר אצלנו בענין מצרים שהוא מצר העליון שהוא הגרון, ופרעה הוא העורף הקשה שבאחורי הדעת). והיו אותם הקליפות נאחזים ויונקים כל שפע הנמשך מן הדעת דז"א. ולכן ישראל שבאותו הדור שהם מן הדעת אלא שהיו בסוד הפגם שהיו בחי' הנצוצות קרי -- לכן נשתעבדו לפרעה ולמצרים היונקים כל שפע הדעת, יען כי הם גרמו לכל זה.

וכל ענין הגלות הזה של מצרים היה לצרף ולתקן בחי' ניצוצות הקדושות ההם בסוד "ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים". והבן זה. כי נדמה מצרים אל הכור אשר בתוכו ניתך הזהב ונפרד מן הסיגים ונתקן. והנה נודע כי בהיות למעלה אחיזת החיצו' באיזו ספירה ח"ו מחמת מעשה התחתונים הרעים -- הנה מסתלק השפע מן המקום ההוא כדי שלא יצא שפע רב משם אל החיצונים (וכמו שהודעתיך בענין אצילות ז"א בתחילת אצילותו בבחינת ו"ק בלבד, ולא כלול מי' ספירות שבו). ונמצא כי בהתאחז פרעה ומצרים בדעת העליון בדור ההוא -- חזר ז"א לקדמותו כבזמן היותו בעיבור ראשון גו אימא עילאה בסוד ג' כלילן בג' כנודע אצלנו.

והנה ז"א אחר שנולד ויצא מבטן אימא עילאה יש לו זמן קטנות וזמן גדלות ומוכרח הוא שבכל זמן מאלו הג' יהיו לו בחי' מוחין. גם נודע שא"א לו לקבל המוחין אם לא עד שיתלבשו תחילה תוך נה"י דאי' ואח"כ יתלבשו בתוכו אלא שבזמן העיבור הא' או בזמן הקטנות אין לו אלא נה"י דאי' בבחי' חיצוניותם בלבד כמבואר אצלנו במקומו ונמצא כי זמן גלות מצרים אשר חזר ז"א ליכנס בסוד עיבור תוך אימ' עילאה היה שם אז בבחי' ג' כלילן בג' כדי שלא יתאחזו הקלי' בו ויינקו שפע ממנו. הנה גם אז היו לו בחי' מוחין מלובשין תוך חיצוניות נה"י דאי' ואז כל ג' מוחין שלו ובפרט מוח הדעת שבו החסדים והגבו' אשר שם תלוי פגם הדור ההוא כולם היו מסתלקים אז ממנו ולא היו מאירים בתוכו רק חיצוניות הלבושים והכלים של נה"י דאי' בלבד. והנה נודע כי החסדים שבדעת הם ה' וכן הגבו' שבדעת הם ה' והנה מוכרח הוא שכלי היסוד דאי' כיון שהוא מלביש בתוכם את עשרת החסדים והגבו' ודאי שבלבוש הזה עצמו הנק' יסוד של אימא יהיו בו בחי' עשר בחי' ולפי שאי' נקראת אהי"ה כנודע ובפרט בזמן היות ז"א בתוכו בסוד העיבור אשר ע"ש כן נק' אי' בשם אהי"ה כמ"ש בס"ה בפ' אחרי מות אנא עתיד לאולדא ולאתגליא ולכן אלו הי' בחי' אשר ביסוד דאימ' יהיו עשר' שמות של אהי"ה והם נעשים מלבושים אל עשרה חו"ג של הדעת בזמן הגדלות. אבל עתה שהוא בזמן העיבור הא' אין מאירין בדעת דז"א רק עשרה לבושין האלו שהם עשר שמות אהי"ה הכלולים ביסוד דאי' גם צריך שתדע כי לעולם כל מה שהוא למעלה בבחי' אחוריים ברדתם למטה נעשים שם בחי' פנים ונמצא כי בחי' הפנים והפנימיות הם שמות אהי"ה כסדרן אבל בחי' חיצוניות' שהם בחי' האחורים הם הריבוע של שם אהיה כזה א אה אהי אהיה העולה מ"ד ונמצא כי העשר שמות דאהיה שביסוד דאי' המתלבשי' בדעת דז"א הם בסוד האחורי' שלהם אשר בהתלבש' בז"א נעשים שם בבחי' פנים והם עשר פעמים דם ואלו הם סוד עשר דמים שבאשה ה' דם טוהר וה' דם טמא כנז' בתלמוד במסכת נדה ובס' הזוהר בר"מ פ' תזריע. והענין הוא כי אלו הה' חסדים והה' גבורות שבדעת ז"א הנה הה' חסדים עם ה' לבושים שלהם יורדין ביסוד דז"א והה"ג עם חמשה לבושים שלהם יורדין ביסוד הנקבה. ואח"כ בעת הזווג נותן הז"א מן היסוד שבו אל היסוד דנוק' גם את הה' חסדים עם ה' לבושיהם ונמצאו ביסוד הנקבה כל עשרה הלבושים שהם י"פ ד"ם כנ"ל ואח"כ מן החסדים ומן הגבורות עצמן נוצר מהם הולד בבטן הנקבה אבל הי' לבושים שהם י' דמים הנה מתבררים בבטנה וחציים שהם ה' דמים ה' לבושי החסד נק' דם טוהר. כי בערך היותם אחוריים נקרא דם לסבה הנז' ובבחי' היותם לבושי החסדים נקרא טוהר ואמנם לפעמים מתבררים לגמרי ומתהפכי' לחלב להניק בהם את הולד הנולד כנודע ואז הוא בחי' בירורם וזיכוכם אבל יש בהם קצת פסולת הנעשה דם טוהר אמנם ה' לבושי הגבו' הם מתבררים והפסולת היוצא מהם אחר שמתבררים נעשה קליפה גמורה הנק' דם טמא ונמצא כי הם עצמם הלבושים בין של החסדים בין של הגבורות הם מתבררים ועצמותם הוא קדושה אבל הנשאר מהם בבחי' פסולת אחר התבררם נחלק לב' חלקים כי פסולת לבושי החסד נעשה דם טוהר שהוא בחי' דין קשה וקדוש ולפעמים נעשה חלב כנז' ופסולת לבושי הגבו' הם קלי' גמורות דם טמא:

ונבאר ענין זה יותר בביאור כי נודע שהויה דמ"ה דאלפין היא בז"א ובהויה זו יש ג' אלפין וכ"א מהם מורה על שם אהיה בהיותו בסוד ריבוע ואחוריים שעולה בג' ד"ם כנז' והוא בחי' אי' עילאה המתפשט תוך ז"א והיא נקרא אהי"ה כנודע. ולהיות כי מינה דינין מתערין לכן היא נעשית בבחי' ד"ם כנז' וזה סדר התפשטות והתחלקות שם הויה דמ"ה דאלפין בז"א כי אות יוד היא בראשו דז"א וה"א הא' בגרון דז"א אשר שם מתלבש היסוד דאי' אשר בתוכו מוח הדעת הכלול מה' חסדים וה"ג ובחי' היסוד הזה דאי' אשר בגרון דז"א הוא בחי' א' של מילוי ה' ראשונה כי ה' עצמה היא בגרון וא' שבמילויה הוא היסוד דאי' שבתוך הגרון ולכן זו הא' היא שם אהיה בריבוע העולה דם וזה נקרא דם חיות המחיה את ז"א בסוד הדעת שבתוכו אשר בו כתיב ובדעת חדרים ימלאו. ונודע כי הדם שבגרון נקרא דם חיות וזה פשוט ואות וא"ו הוא למטה כאשר מתפשט הדעת ויורד למטה בשליש עליון דת"ת דז"א עד מקום החזה שבו ואז מתגלה הדעת בהתפשטיות ה' חסדים וה"ג. והנה אות אלף שבמילוי אות וא"ו הנתונה בין ב' הווין הוא שם אהיה ג"כ בריבועו העולה ג"כ ד"ם והם בחי' לבושי החסד והגבורות המתפשטים שם. והנה או' א' זו היא בגי' ד"ם ואם תסיר אות א' זו מן ההוי"ה דמ"ה תשאר ההויה כחשבון ד"ם ג"כ ונמצא כי כל ההוי"ה זולת א' זו היא בגי' ד"ם וא' זו הרומזת לשם אהי"ה בריבועו גם הוא בגי' ד"ם א"כ הוא דם בתוך דם ובהתחברות דם אהיה בדם שארית שם ההוי"ה דאלפין יהיה הכל מ"ה כמנין אדם וז"ס שופך דם האדם באדם כמבואר במ"א. והנה בהתגלות החסד והגבו' למטה מן החזה אז יש קצת אחיזה אל החיצונים בהם כמבואר אצלינו בדרוש הדעת טו"ר וז"ס פסוק ויוסיף דעת יוסיף מכאוב כי בהיות הדעת נעלם ומכוסה תוך היסוד דאי' שהוא עד החזה אז אין הקלי' נאחזי' בו ובהתגלותו למטה מן החזה אשר אז ודאי הארתו נתוספת שם בהיותו בגלוי אז יוסיף מכאוב שהם הקלי' הנאחזים שם ואין מכאוב גדול ממכאוב זה. ואז בהיות החסדי' והגבו' שם למטה מהחזה מתחלקים לב' בחי' ה' דם טוהר וה' דם טמא וכ"ז בהיותם שם תוך ז"א ואח"כ כאשר אלו החסדי' והגבורו' ניתנים אל רחל נוקבא דז"א הנקרא' ה' האחרו' של הויה דמ"ה דאלפין בסו' הזווג אז אותה הא' שבמילוי אות ה"א הזאת האחרו' היא רומזת אל שם אהי"ה בריבועו העולה ד"ם הניתן ברחל ואז נעשין בה ה' דמי טוהר וה' דמי טומאה:

ונחזור [עיין תו"ח ד' נ"ט ריש ע"א] לענין א' כי ענין גלות מצרים גרם שישראל העליון שהוא ז"א יחזור להתעלם בסוד העיבור תוך אי' עילאה בבחי' ג' כלילן בג' ושם הם מקום שליטת מצרים ופרעה קלי' העליונים שבמצר העליון כנודע אצלינו ואז לא היו מאירים בדעת דז"א רק עשרה הלבושים שהם עשרה אהי"ה בריבוע שהם י"פ דם שהם בגי' כמנין רד"ו ולכן היו מספר שני גלות מצרים רד"ו שנה בסוד רדו שמה כמשרז"ל וטעם הדבר הוא כי הנה עשר שמות של אהי"ה במילוי מילויים יש בכל מילוי מהם בסוד מילוי המילוי ז"ך אותיות כנודע והנה עשר פעמים ז"ך הם בגי' ער ואלו הניצוצות של קרי דאדה"ר אדם הראשון עשאום רע בסוד ויהי ער רע ולכן שנות מספר גלות מצרים הם תלויים בשם אהיה אשר עשרה אחוריים שלו הם כמספר רד"ו שנה כנז':

אמנם מרע"ה במראה הסנה שהוא בענין גלות מצרים היה חושב כי כיון שישראל שבאותו הדור גרמו אל הסתלקות הדעת העליון שהם עשר הויות של הה"ח וה"ג א"כ המשך שני גלותם יהיה כמספר הי' הויות אשר נסתלקו בעונם שהם בגי' ר"ס וזמ"ש וירא ה' כי ס"ר לראות ר"ל שכפי ראות שכלו של משה היה העון תלוי בי' הויות שחשבונם ס"ר ולכן כפי מספרם יהיו בגלו' וכפ"ז לא הגיע עדיין זמן הגאולה אז א"ל השי"ת כי אין קץ גלותם תלוי בהויות הדעת שנסתלקו אלא באחוריים דשמות אהיה שנשארו בדעת דז"א אשר מהם יונקים החיצו' בגלות הזה וכפי מספר מקום יניקתם כך המשך מספר שני ממשלתם והם רדו שנה כנז' וזמש"ה וזה מה שאמר הכתוב ויאמר כה תאמר לבנ"י אהיה שלחני אליכם להורות כי אחוריים של אהיה הם המתגלי' עתה ומהם אחיזת ממשל' החיצו' שהם רד"ו שנה וא"כ כבר הגיע זמן גאולתם. והנה פרעה הרשע מכשף גדול היה אין כמוהו כמשז"ל וידע בחכמתו הסתלקות ז"א הקדוש וחזרתו ליכנס בסוד העיבור תוך אי' עילאה וראה כי אין ז"א הנק' שם הויה משגיח ושליט אז בעולם ולכן בבא משה אליו כפר בעיקר ואמר לא ידעתי את ה' כי ראה כי יניקת קליפה העליונה השולטת עליו על פרעה לא היתה יונקת משם וזהו לא ידעתי את ה' הוא ז"א הנק' הויה כנודע גם אמר מי ה' אשר אשמע בקולו ר"ל הנה ז"א הנק' ידוד אשר אתה בא בשליחו' אלי היכן הוא כדי שאשמע בקולו והלא סילק השגחתו ונכנס בסוד העיבור ועד"ז ביארו בס"ה בפ' ויחזק ה' את לב פרעה כי כשהיה שומע שם ה' מפי משה זה. היה גורם לו לחזק את לבו כי ידע בחכמתו שלא היה אז מתגלה והיה נעלם בסוד העיבור. האמנם בשם אלקים היה מודה כי הרי יוסף א"ל אלקי"ם יענה את שלום פרעה והוא השיב ואמר אחרי הודיע אלקים אותך כו' ונמצא שהיה כופר בשם הויה ומודה בשם אלקים. והענין הוא זה כי הנה בהיות זמן גדלות דז"א יש לו מוחין דשם ההויה ובהיותו בזמן הקטנות או בזמן העיבור יש לו מוחין דאלקים כמבו' אצלנו והנה עתה שהיה ז"א בסוד העיבור היה לו מוחין דאלקים ולא דהויה ולכן היה כופר בהויה ומודה באלקים. גם הענין הוא כי הנה נודע ששליטת החיצו' אינם ח"ו בשם ההויה אלא בשם אלקי' ולכן עתה אשר ז"א היה בסוד העיבור היה בבחי' מוחין דאלקי' והיה יכולת אז בחיצו' לינק ולהתאחז שם. והטעם הוא כי שם זה דאלקים מתפשט מדרגו' רבות עד שבסוף מדריגה האחרונה מן השמרים של יין אשר בו יוצא מסופם בחינ' הקלי' הנק' אלהים אחרים כנז' בסבא דמשפטים בדצ"ו ע"א ע"פ מלך אלקים על גויים כו' והענין הוא כמבואר אצלנו כי ג' מוחין יש בזמן הקטנות והעיבור והם סוד ג' שמות אלקים ומשם נאחזים קלי' מצרים ופרעה שהוא נאחז בבחי' העורף שבאחורי הדעת וג' שרי פרעה הם שר המשקים ושר האופים ושר הטבחים שהם מסוד שלשה אלקים הנז' כמבואר אצלנו בדרוש בפ"ע וע"ש היטב. ויניקתם הוא משם מג' אלקים שבשלש המוחין אלו דעיבור וזהו סבת היותם נקרא אלהים אחרים כי אחרי' הוא בגי' כמנין גרון שהם בגימ' שלשה שמות אלקים הנז' המתפשטים בגרון וע"י התפשטות' אל מדריגות רבות יוצא מהם השמרים בסיום התפשטותם ונעשי' אחרים כמנין גרון ששם ראשית יניקתם ששם הוא מצר העליון אשר שם אחיזת מצרים כמבואר אצלנו:

ואמנם שיעור התפשטות שם אלקים הוא עד שיעור ק"ך צירופים שיש בו כנודע כי כל תיבת בת חמש אותיו' בונה ק"ך בתים ואלו הק"ך צירופים הם בבחינ' מדריגת הקדושה והם מתחי' מז"א דבריאה ע"ס העשיה כמבואר אצלנו באד"ר דקכ"ח דיתיב על כורסיא דשביבין כו' ומשם ולמטה הם הקליפה הנקרא אלהים אחרים וכל יניקת הקליפה היא מן ק"ך צירופים האלו אעפ"י שהם קדושה גמורה בסוד יין העליון אשר השמרים שהם הקליפה נאחזים בו והנה יניקת ארץ מצרים ופרעה אינה מכל ק"ך צירופי שם אלקים רק מן מ"ח צירו' האחרונים שבו התלויי' בב' אותיות י"ם מן אלקים כנודע כי כ"ד צירופים מתחי' באות א' וכ"ד באות ל' וכ"ד באות ה' וכ"ד באות י' וכ"ד באות מ' ומספר כולם הם ק"ך צירופים וז"ס מי ה' אשר אשמע בקולו כי בכח יניקתו מן מ"ח צירופים האחרונים שכנגד שני אותיות מ"י של אלקים היה כופר בשם ההויה לפי שאם מוחין דהויה דגדלות היו מתגלים היתה יניקתו מן אותיות מ"י של אלקים דעיבור מתבטלת כנודע ובראותו שהיה לו אז יניק' ואחיז' שם באותיות מ"י של אלקים היתה הוראתו כי לא נגלית ההויה ולכן היה כופר בשם ההויה. ואמנם השם יתברך כדי להכניעו הכה אותו עשר מכות מן ג' אותיות אלה משם אלקים אשר הוא לא היה נאחז ויונק מהם וזמ"ש למען שתי אותותי אלה בקרבו ר"ל כי שלש אותיות אלה דאלקים אשר לא היה לפרעה אחיז' ויניקה בהם היה רוצה להכותו ע"י ולחברם עם ב' אותיות מ"י אשר בקרבו של פרעה שהוא יונק מהם ועל ידי התחברות' יושלם שם אלקים שהוא כח הדין ואז יכהו ע"י. ואל תתמה אם מצרים ראש הממלכו' כי ראש ארבע נהרות גן עדן הוא פישון וא"כ איך יונק מב' אותיות אחרו' של אלקים. בעבור כי הנה אותיות מ"י מעולו' מאותיו' אלה וכנז' בסבא דמשפטים ע"פ מי אלה כעב תעופינה מ"י הוא למעל' מאלה כמבואר סודו אצלינו ובאולי כי כנגד ב' אותיו' אלו דמ"י הם סוד נ' ימים שבין פסח לעצר' והם סוד נ' ש"ב דגדלו' כנגד הנ' דקטנות ואלו הם אותיו' מ"י כמבו' אצלינו. והנה להיות כי הנה הצירופים שהתחלתם בב' אותיו' מ"י הם כ"ד צירופים מתחי' באות י' וכ"ד צירו' מתחי' באות מ' ושניהם הם מ"ח צירו' לכן נקרא ארץ מצרים ע"ש ארץ חם וכמש"ה נפלאו' בארץ חם על היותם יונקים ממ"ח צירופים הנז' גם ז"ס חם בן נח אבי מצרים כמש"ה בני חם כוש ומצרים כו'. והנה פרעה הרשע היה חושב כי כיון שז"א הנק' ברא בוכרא חזר להתעלם תוך אי' בסוד העיבו' שח"ו לא יחזור לקדמותו להתגלות ולצאת לחוץ מבטן אי' עילאה ועי"כ גם בנ"י התחתו' הנקר' ישראל על שמו של ז"א הנקרא ישראל גם הם ישארו בגלות תוך מצרים כיון שישראל העליון השולט עליהם נתבטל ח"ו מציאותו לכן שלח לו השי"ת ע"י משה כה אמר ה' בני בכורי ישראל לרמוז אל הבן בכור העליון הנק' ישראל כי קיומו קיים ולא נתבטל ח"ו והודיעו כי לפי שכפר במציאותו לכן יהיה נענש מדה כנגד מדה במכת בכורו' לפי שכפר בבן הבכור העליון יתברך וזמש"ה וזה מה שאמר הכתוב ואם מאן אתה לשלח כו' הנה אנכי הורג בנך בכורך כו' וזמש"ה וזה מה שאמר הכתוב והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר כי הבן הבכור הנמשך מן הבן הקדוש הבכור העליון הוא אשר ישאלך שאלה זו יען אליו נוגע זו השאלה כי בו היה רוצה פרעה לכפור בו ולעכב את ישראל בגלות תחת רשותו:

ונחזור לענין א' כי גלות מצרים סובב על ב' קוטבים. הא' הוא ענין ישראל העליון ז"א שחזר ליכנס בסוד העיבור בבחי' ג' כלילן גו ג' והוא עצמו ענין גלות ישר' התחתו' תוך מצרים והב' הוא כי מחמת עלייתו למע' כנז' נסתלק ממנו בחי' התפשטו' הה' חסדים המתפשטים בו"ק כנודע ונתעלו למע' בשרשם במוח הדעת שבו במקום הגרון שבו ששם הוא סיום היסוד דאימ' שבתוך ז"א כנודע ושם בגרון הוא אחיזת קליפת מצרים שהוא מקום צר כמבואר אצלנו ולא היה אז מאיר מוח הדעת בגופא דז"א אלא בבחי' האחוריים של הלבושים של יסוד דאימ' שהם י' דמים הנ"ל וב' עניינים אלו הם אחוזים יחד כי טעם התחתו' גורם אל העליון כי לכך הוצרך לחזור לבחי' ג' כלילן בג' וזמ"ש ביחזקאל ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך כו' ר"ל כי סיבת היותך מתבוססת בעבודות קשות בחומר ובלבני' הוא בסיבת דמיך ר"ל כי בסיבת אלו הי' דמי' שהם המאירים ומתפשטים בז"א לכן יש התגברות ויניק' אל החיצו' בהם ולכן נתגברו לשעבד את ישראל באלו העבודות הקשות. ולתקן ענין זה לכן ואומר לך בדמיך חיי ר"ל כי תמורת אלו הדמים אשר בסיבתם נשתעבד' ימשכו לך חיים העליונים שהוא ענין לידת ז"א והתגדלותו ואז יכנסו בו מוחין דגדלות הנק' חיים שהם סוד אהי"ה יהו"ה אהי"ה כמבואר אצלנו ע"י חיים אלו תצאו מן הגלות ולפי שב' בחינ' דמים הם דם טוהר ודם טמא לכן כפל ואמר ב"פ בדמיך חיי בדמיך חיי וגם נרמז במלת בדמיך כאלו אמר ב' דמיך. ודע כי אלו עצמם הם סוד משז"ל שהם ב' דמים דם פסח ודם מילה והענין הוא כי דם מילה הם דם טוהר כי הם מן החסד המתגלים בפומא דאמה יסוד דדכורא ודם פסח הוא כנגד הגבו' שהם בנוק' כנודע כי סוד הפסח הוא בנוק' כנז' בס"ה ולסיבה זו תיקנו המסדרים ההגדה פסוק זה באמצע סדר הגדה ליל פסח ונמצא כי ענין גאולת גלות מצרים היה על ידי נס גדול מאד וזהו ענין גדולת נס יציאת מצרים כי הנה עם מצרים ופרעה היו כ"כ אחוזים ומשורשים לינק מן הדעת העליון דז"א עד שגרם לחזור ז"א בסוד העבור בסוד ג' כלילן בג' שהיא בחי' בתכלית המיעוט והגירעון שאין למטה ממנה והוצרך המאציל העליון לחזור להוליד את ז"א ולהגדילו בתכלית האחרן של ההגדלה כדי שיתבטל יניקת החיצונים משם מחמת תוקף האור הגדול ההוא ועי"כ יצאו מן הגלות:

מתוך: שער הכוונות דרושי הפסח דרוש ב (עריכה)

<< · שער הכוונות · דרושי הפסח · דרוש ב · >>

דרוש פסח ב

בענין תוקף הגדלת ז"א ביציאת מצרים ובתחילה נקדים הקדמה א' בענין סדר הגדלת ז"א. דע כי כשנולד ז"א אז הוא זמן קטנותו עד היותו גדול בן י"ג שנים ובזמן הקטנות הזה ודאי שיש לו ג"כ מוחין דקטנות כנ"ל והמוחין האלו דזמן הקטנות הם בחי' הלבושים והכלי' של נה"י דאי' ובתוכם מתלבשים גם הלבושים של נה"י דאבא וכל אלו נכנסין תוך ז"א בסוד מוחין דקטנות עד היותו גדול מבן י"ג שנים ומעלה. ואמנם בחי' הלבושים הנז' דנה"י דאימא בזמן הקטנות הם שמות של אלקים כי הנה הבינה נקר' אלקים כנודע ובפרט בבחי' האחוריים של נה"י דאי' שהם הלבוש' היותר חיצונים של נה"י דאי' והם בחי' המוחין דקטנות ולפי שנה"י דאבא באים מלובשים תוך נה"י דאימא ואינם מתגלים בז"א אלא ע"י הבינ' לכן גם הלבושים דנה"י דאבא הם נקרא מוחין דאלקים ע"ש אימא והבן זה. ואמנם בגדלות דז"א אז הלבושים דנה"י דאימ' הם יותר פנימיים והם בבחי' שמות של אהי"ה כנ"ל כי במוח הדעת בלבד שהוא היסוד דאימא יש עשרה דמים והם עשר שמות אהיה בסוד האחוריים שלהם ועד"ז גם הנצח וההוד יהיו בבחינת אהי"ה. ונמצא כי מש"ל שבגלות מצרים היו מתגלים עשרה דמים אלו הנה הם בחי' הלבושים שבזמן הגדלות כי בזמן הקטנות הם לבושי' הנק' אלקים כי בבינה יש שם אהי"ה ושם אלקים כנודע. ואח"כ בא זמן גדלות ז"א והוא בן י"ג שנים ונכנסים בו ממש בחינת מוחין פנימיים דהויות תוך הלבושים דנה"י דאימא מבחינת שמות אהיה כנ"ל וכעד"ז מוחין פנימיים דהויות תוך לבושים דנה"י דאבא ואלו הם בחי' צל"ם והם אות צ' דצלם כמבו' אצלנו. אח"כ בז' שנים האחרים נכנסים ז' מקיפים דמוחין דגדלות והם ב' אותיות ל"מ דצלם שחשבונם ז' ואז ז"א הוא בן ך' שנה גמורי' ויכול לישא וליתן בנכסי אביו אפילו בקרקעות והנה ב' בחי' אלו דמוחין פנימיים ומקיפים אינם רק בחי' א' ושניכם נקרא זמן גדלות א'. והנה הענין הוא במה שנודע ענין אימא עילאה הנחלקת לב' בחי' בינה ותבו' כי מן החזה ולמטה נקרא פר' תבו' ומהחזה ולמעלה נקרא בינה והנה התבו' היא פר' בפ"ע והבינה היא פר' בפ"ע ושניהם ביחד הם פר' אחד שלם כנז' ונק' פר' אחד דאימא עילאה ואלו הנה"י דמוחין פנימיים ומקיפים דאי' שלוקח ז"א בגדלותו בהיותו בן י"ג עד היותו בן עשרים שנה הוא בבחינ' כל פר' התבו' כי בתחי' עולה ז"א ולוקח נה"י דאי' עם המוחין פנימיים שבתוכ' ונעשים בו מוחין פנימיים בהיותו בן י"ג שנה ואח"כ בז' שנים אחרים לוקח המחצי' תחתון של ת"ת דאימ' עם המוחין שבו ונעשים בו מוחין מקיפים. וכפ"ז נמצא כי ל"מ דצל"ם הם שיעור ב' שלישים תחתו' דת"ת דאימ' ואז נשלם לך' שנה ונמצא כי כבר לקח כל פר' התבונה כולו אבל איננו רק מחצית פר' אי' עילאה בלבד כנז' ונודע כי כמו שאי' עילאה נחלקת לב' פרצו' בינה ותבונה כן אבא עילאה נחלק עד"ז ממש לב' פר' חכמה ויש"ס:

והנה כמו שלקח ז"א מבן י"ג עד בן עשרים מוחין דאימא הפנימיים ומקיפים בפר' התבו' אשר כולו איננו רק מחצי' פר' דאי' כמו כן לקח ג"כ מוחין דאבא פנימיים ומקיפין בפר' יש"ס אשר כולו איננו רק מחצית פר' דאבא ונמצא כי בקטנותו דז"א לקח מוחין פנימיים ומקיפים מצד חיצוניות יש"ס ותבונה ובגדלותו לקח מוחין פנימיים ומקיפים מצד פנימיות יש"ס ותבונה. ואח"כ חוזר ז"א לבחי' קטנות וגדלות אחרים יותר עליוני' והוא בבחי' פר' חו"ב שהם חצאין העליונים של פר' או"א מהחז' שלהם ולמעלה ולכן הקטנות והגדלות הא' אנו מכנים אותם וקורי' אותם נה"י דאו"א והקטנות והגדלות הב' אנו מכנים וקורים אותם בחי' חג"ת דאו"א לפי שהחו"ב הם מן החזה דאו"א ולמעלה אשר שם הוא בחי' חג"ת שלהם ונמצא כי אחר עשרים שנה חוזר ז"א לעלות עלייה אחרת ולוקח חיצו' או"א חו"ב בסוד מוחין פנימיים ומקיפים ואז נקרא קטנות ב' דז"א. ואח"כ חוזר לעלות עוד ולוקח פנימיות חו"ב בסוד מוחין פנימיים ומקיפים ואז נקרא גדלות ב' דז"א והרי הם ב' מיני קטנות וב' מיני גדלו' ביש"ס ותבונה ובחו"ב וכולם אינם רק ב' פר' דאו"א ואז ז"א הנקרא בן בכור יורש מקום אביו ואמו עליונים ונקרא זקן ממש ואינו בחור לפי שעלה למדריגה חו"ב העליונים הנקרא זקנים. ואח"כ חוזר עוד הז"א לעלות בא"א בדיקנא עילאה דילי' כנז' אצלנו בסוד תפלת מנחת שבת ואין זה מקום הרחב' ביאור אופן עלייה זו ומשם והלאה אין עוד עליה אחרת אל ז"א כי שם הוא תכלית עלייתו. וכל בחי' עליות ז"א מן קטנותו הא' שבכולם ע"ס תכלית גדלות האחרון ועלייתו העליונה נרמז בפרקי אבות במשנת הוא היה אומר בן ה' שנים למקרא כו' בן מאה כאלו מת ועבר מן העולם וכל אותם המדריגו' הם בחי' עליות ז"א ממדריג' א' עד מדריגה אחרונה ואין אנו עתה בפרטו' ביאור המדריגו' ע"ד סדר משנה זו אבל כלל העולה בדרך קצרה הוא כי אחר שנולד ז"א יש לו קטנות א' והוא לקיחתו הלבושים והכלים בלבד שהם חיצו' דיש"ס ותבונה ונעשים לו מוחין פנימיים ומקי' ואלו המוחין אנו מכנים אותם וקורים אותם בשם נה"י דאבא ונה"י דאימא. ואח"כ יש לו גדלו' א' והוא לקיחתו המוחין פנימי' שבתוך הנה"י דאו"א שהם פנימיות יש"ס ותבונה ואח"כ חוזר לוקח הלבושים והחיצו' של חו"ב עילאין ונעשים לו מוחין פנימיים ומקי' דקטנות ב' ואלו המוחין אנו מכנים וקורים בשם חג"ת דאו"א ואח"כ לוקח גדלו' ב' והם פני' המו' שבתוך חו"ב ואנו מכנים וקורים אותם בשם חג"ת דאו"א בבחי' פנימיו' ואח"כ עולה בדיקנא דא"א כנ"ל. ונלע"ד חיים כי המוחין פנימיים דקטנות א' הם חיצו' יש"ס ותבונה מן החזה שלהם ולמטה הנקרא נה"י צ' דצלם והמקי' שלהם דקטנות הם חיצו' דישסו"ת מן החזה שלה' ולמעלה ב' מקיפי' שהם בחי' חג"ת וחב"ד שלהם והם ל"מ דצל"ם. ואח"כ גדלות א' הוא פנימיות המוחין דנה"י דישסו"ת מן החזה שלהם ולמטה ב' המקי' שלהם הוא פנימיות ישסו"ת מן החזה שלהם ולמעלה חג"ת וחב"ד וכעד"ז הוא פעם ב' קטנות וגדלות הב' בפר' חו"ב עילאין וזכור זה היטב:

והנה הקטנות הא' התחתו' שהוא מנה"י דאי' שהוא בחינת התבונה כנז' לכן הוא נקרא בשם אלקים כי שם זה מורה על בחי' הדין האמנם הלבוש דנצח הוא אלקים במילוי יודין כי קו הימין סודו יודין כי הוא קו החכמה הנקרא יוד. ולבוש ההוד הוא אלקים דמילוי ההין כי קו שמאל הוא קו הבינה הנקרא ה' ולבוש היסוד הוא אלקים דמילוי אלפין כי קו האמצעי הוא קו הדעת הנקרא אלף וסימנם יה"א יודין ההין אלפין. והקטנות השני העליון שהוא מן חג"ת דאי' שהוא בחי' בינה אין הדינים מתגלי' שם כמו בתבו' ולכן הוא נקרא בשם אכדט"ם שהוא חילו' אלקים באבג"ד כנודע והוא מתחלף באותיו' שלפניו. ואמנם אות אלף אין אות לפניה ולכן אינה יכולה להתחלף אבל אות למד מתחלפ' באות כ' שלפניה ואות ה' באות ד' שלפניה ואות יוד באות ט' שלפני' ואות מם סתומ' באות מ' פתוח' שלפניה האמנם לפי שעתה היא בסוף התיב' אי אפשר להשאר פתוחה ולכן נכתבת סתומה. והנה שם הזה הוא יותר רחמים ופנימי משם אלקים כי הרי הוא בחי' האותיו' הקודמות לאותיו' אלקים ואלו היה מתחלף באותיות המאוחרו' לשם אלקים והוא שם במוכ"ן ודאי שהוא יותר דין ויותר חיצון משם אלקים וב' תמורות אלו נזכרו בס"ה בפרשת פקודי. עוד סיבה ב' כי כיון ששם אלקים הוא דין א"כ תמורתו יהיה רחמים יותר ממנו משא"כ בשם ההויה שהוא רחמים כי בהתחלפו מורה על הדין שהוא תמורת הרחמים ולבחי' שם זה של אכדט"ם נקרא' הבינה אלקים חיים ובכל מקום שנזכר שם אלקים חיים רומז אל שם אכדט"ם כי הוא יותר רחמים ויותר פנימי ויותר עליון משם אלקים סתם. ואמנם הלבושי' דנה"י דגדלו' א' או דחג"ת דגדלו' ב' הם בחינת שמו' של אהיה כנ"ל בתחילת הדרוש והם אהיה דיודין בנצח ודאלפין בהוד ודההין ביסוד וסימנם יא"ה כמבואר בדרוש הכללים בליל הו"ר אבל לא קבלתי חלוקיהם ושנוייהם מה בין נה"י דגדלות א' לחג"ת דגדלו' ב' כי כבר נתבאר כי בקטנות א' הנה"י הם אלקי' ובקטנות ב' דחג"ת הם אכדט"ם ואמנם זה הוא בבחינת לבושי הגדלות אבל בבחינת המוחין הפנימיי' עצמם המתלבשים בתוכם כולם הם בחי' הויות ואין בהם שינוי וטעם הדבר הוא כמש"ל כי בזמן הקטנות בין קטנות הא' ובין בקטנות הב' אין לו לז"א מוחין אחרי' זולת אלו הלבושים בלבד דחיצוניות דנה"י דאי' או דחג"ת דאי' ואלו הלבושין עצמן לבדם הם הם המוחין דז"א בקטנותו הא' או השני ולכן יש חילוק בשמות לבושין דנה"י אל שמות לבושין דחג"ת כי אלו אלקי' ואלו אכדט"ם. אבל בגדלו' דז"א בין בגדלות הא' בין בגדלות הב' אינן בחינת פנימיות עצמן דנה"י דאי' או דחג"ת דאי' אמנם הם טיפו' מוחין ממש הנמשכים ממוחין דאבא ואימא ממש בעת הזווג ואין ביניהם שינוי בין גדלות ראשון לב' וכולם הן בחינ' הויות אבל אה"נ שגם הם באים מלובשין תוך נה"י או דחג"ת דאימא מבחינ' פנימיו' כנודע אבל כיון שיש מוחין עצמן בתוכם אינם נקר' אלא על שם המוחין עצמם שהם הויות ולא ע"ש הלבושין ע"כ לשון הקדמה שיעדנו לך לבארה:

מתוך: שער הכוונות דרושי הפסח דרוש ג (עריכה)

<< · שער הכוונות · דרושי הפסח · דרוש ג · >>

ענין יציאת מצרים וענין פסח

דרוש פסח ג

יבאר בו ענין יציאת מצרים וענין פסח הנה בהיות שבגלות מצרים היו החיצו' נאחזים בתכלית בקדושה עד שחזר ז"א למדרגה היותר גרועה שהו' היותו בבחינת ג' כלילן בג' לכן עלה ברצון המאציל העליון להוציא את ז"א בסו' לידה ממעי אמו ולהגדילו בתכלית הגדלות שאפשר להיות לו ועי"כ תתבטל אחיזת החיצונים ממנו מפני רוב הארותיו של עתה ולא הספיק במה שיתגדל גדלות הראשון בלבד אשר הוא בחי' שאר ימים טובים כמבואר אצלנו לעיל בענין הי"ט שאין עליית זו"ן אז רק בנה"י דתבו' לבד כנודע כי שם אהיה במילוי יודין הוא בבינה והויה דס"ג היא בתבונ' ולכן י"ט הוא בגי' ע"ג כמנין הויה דס"ג עם עשר אותיות הם ע"ג כמנין יום טוב. אבל דע כי אין זה אלא מה שנעשה מאליו אבל אח"כ ע"י תפילותינו ודאי שעולים עד חו"ב עילאין כמבואר שם בפ' אלה מועדי ה' מקראי קודש כו' אבל עתה בליל פסח גדל הז"א אפי' גדלות הב' שהוא בבחי' חו"ב עילאין ולא עוד אלא שליל פסח גדולה מליל שבת כי בליל שבת אין אל ז"א זולתי גדלות הא' לבד והל' של בחי' מקיפין דצלם ואפי' המקיף דאות מ' דצלם אין לו בליל שבת כנז' במקומו אבל בליל פסח יש לו אף גדלות ב' דחו"ב עילאין כנז' עוד יש בחי' מעלה אחרת בליל פסח יותר משאר י"ט ושבתות והוא כי ביו"ט ובשבת אין ז"א עולה מדרגותיו בפעם אחד אבל עולה מדרגה אחר מדרגה ובכל תפלה ותפלה עולה מדרגה א' כנז' אצלנו בתפלת שחרית ומוסף ומנחה דשבת אבל בליל פסח בפעם אחד עולה כל המדרגות שלא ע"י תפלות רבות זו אחר זו אלא בפ"א עולה עד גדלות הב' כמ"ש בע"ה:

האמנם יש יתרון לשבת מליל פסח כי בליל פסח עולה עד חכמה ובינה עילאין לבד אבל ביום שבת במנחה עולה עד דיקנא דאריך אנפין כמבואר שם במקומו אבל בפסח אינו עולה בדיקנא דא"א עד חג השבועות כמ"ש להלן בה"י. וכל הסיבה היא כדי שיתבטלו החיצו' מלהתאחז בו בהיותו גדל בפ"א תכלית כל מדרגות ההגדלה והעליה כנז'. וענין זה נרמז בפסוק אחד שסדרוהו בעלי ההגדה דליל פסח לאמרו בתוך סדר ההגדה והוא פסוק ותרבי ותגדלי ותבואי בעדי עדיים כו' והוא עם מה שביארנו כי עתה ביציאת מצרים רבה וגדל ז"א בתכלית מדרגו' גדולתו בפעם א' עד שגדל עד חג"ת דאו"א שהם בחינת החו"ב עילאין כנז' ושם בחג"ת הו'א מקום הדדים והשדיים וזמ"ש ותרבי ותגדלי כו' שדים נכונו כו' ואמר ואמר ותרבי כנגד גדלות א' דנה"י ואמר ותגדלי כנגד גדלות ב' דחג"ת. וביאר הענין הגדלות זה הב' באיזה מקום הוא ואמר ותבואי בעדי עדיים והם שלשה שמות אכדט"ם שבחג"ת הנז' שכל אחד מהם הוא בגי' ע"ד וזהו בעדי עדיים עדי א' עדיים ב' הרי ג"פ ע"ד. וביאר היכן הוא מקום שלשה שמות אלו של אכדט"ם ואמר שהם בחג"ת אשר שם מקום הדדים והשדיים וזמ"ש שדים נכונו. או איפשר לפרש ותרבי כנגד קטנות א' כי בתחלה בסוד העיבור היה בבחי' ג' כלילן בג' ועתה בקטנות ראשון שהוא זמן היניקה נגלו בו כל הו"ק. ותגדלי כנגד גדלות ראשון ותבואי בעדי עדיים קטנות השני שהוא שם אכדט"ם שדים נכונו כנגד חג"ת גדלות שני ובזה יתבאר טעם למצות סיפור י"מ בליל פסח:

גם תבין הבנת מלת פסח מה ענינה והענין הוא יובן עם הנז' כי הנה התבו' היא נה"י דאי' והבינה הוא חג"ת ונמצא כי ראש התבו' הוא בסיום נה"י דבינה עם היות שבהיותם נכללים יחד בפר' אחד הנק' אי' נק' הבינה חג"ת דאי' כנז' ונמצא כי התחלת מקום הגדלות השני דז"א הניתוסף עתה בליל פסח משא"כ בשאר לילי יו"ט ושבתות כנז' הנה שם הוא במקום הפה של התבו' שהוא בג"ר שבה וזהו לשון פסח פ"ה ס"ח כי שם הוא הפה של התבו' ולכן צריך להרבות בספור שבח י"מ. עוד יש בענין זה פירושים אחרים בענין פסח ובענין סיפור י"מ ולקמן יתבאר בע"ה. ודע כי אלו המוחין הנ"ל שהם עד תכלית גדלות שני דז"א הנכנסים בתוכו בליל פסח הנה לסיבה זו אנו אומרים הלל גמור בליל פסח משא"כ בשאר לילי יו"ט והם מתקיימים בו כל הלילה וכל יום א' של פסח ולכן אומרים הלל גמור ביום א' של פסח ואח"כ מסתלקים לגמרי כמתחלה ואחר כך חוזרים ליכנס בסדר המדרגות מדרגה אחר מדרגה מן היום הב' של פסח עד תשלום נ' יום של ספירת העומר שהוא חג השבועות כמ"ש בע"ה בענין ספי' העומר ולכן אין אומרים בשאר ימי הפסח הלל גמור אלא בדילוג. וטעם הדבר הוא כי לסבת אחיזת החיצו' בז"א בתכלית תוקף אחיזתם לכן הוצרך להגדל בפ"א כל המדרגות של הגדלתו כדי שיתבטלו החיצו' ואחר שנתבטל הוחזר הדבר לטבעו ליגדל בסדר הגדלתו מדרג' אחר מדרגה:

גם בזה תבין מ"ש בס"ה בפ' אמור כי בליל פסח הוא זיווגא עילאה מסטרא דלעילא ולא מסטרא דילן. והענין הוא כי בשאר הי"ט נכנסין המוחין בסדר המדרגות בטבעם ולכן נעשה הזווג העליון ע"י בתפלותינו ומעשינו אבל בליל פסח הוגדל ז"א שלא כדרך טבע כי לא היה יכולת בידינו ע"י תפלתינו להגדילו ברגע אחד תכלית ההגדלה ואין זה אלא ברחמי המאציל יתברך אשר הפליג חסדו ברחמיו לעשות נס הגדול ההוא שלא כדרך טבע ולא נעשה ע"י אלא מאליו. ובזה תבין ענין איסור הזווג בליל פסח משא"כ בשאר הי"ט שהותר הזווג אלינו ואדרבה יש חיוב מצות עונה יען כי ע"י התחתו' נעשה אז הזווג העליון אבל בליל פסח שאין הזווג העליון נעשה ע"י נאסר לנו הזווג התחתון. ודע כי ראיתי אנשי מעשה נוהגים לעסוק בתורה כל ליל פסח עד הבוקר וכמש"כ מעשה בר"א ור"א בן עזריא שהיו מספרים ביצ"מ כל אותו הלילה כו':

גם בזה תבין מ"ש בס"ה בפ' אמור כי ענין ימי ספי' העומר הם בסוד ספירת ז' ימי נקיים כדי שתטהר האשה העליונ' לבעלה בחג השבועות. וקשיא טובא דכיון שהיה זווג עליון בליל פסח כמו שזכרנו בשם ס"ה בפ' אמור א"כ הרי יצאת מחלאת טומאה של גלות מצרים ונטהרה לבעלה ונזדווגה עמו ואיך חוזרת אחר הזווג ההוא לספור ימי נקיים. אבל הענין יובן עם הנז' כי הנה ענין הטומאה הזאת היא נמשכת מאותם ה' דמים של טומאה שקבלה בזמן גלות מצרים מבחי' לבוש הגבו' מתמצית הנשאר מסיגיה כנ"ל ולכן היא צריכה להטהר מאותם הדמים הטמאים כי אז היו החיצו' נאחזים בה ג"כ ובליל פסח אשר הגדיל ז"א ברגע אחד כל ההגדלות ההם נפסקו הדמים ההם ונתבטלה אחיזת החיצוני' לא בז"א ולא בנוק' כלל ועיקר ולכן נטהרה ולא הוצרכה למנות ז' נקיים בעבור כי נטהרה לפי שעה שלא כדרך טבע. אבל אחר עבור יום א' של פסח ונסתלקו המוחין חזרו החיצונים להתאחז בדמים אבל לא אחיזה גמורה כבתחלה כי כבר נתבטלה אחיזתם הגדול' וחזרו להתאחז בדמים ההם ואז נכנסין המוחין בהם בסדר המדרגות וכפי סדר כניסתם כך הוא סדר ביטול אחיזתם לאט לאט בהמשך ימי ספירת העומ' שהוא ענין ספירת ז' נקיים ואז נטהרה מטומאתה ונגמרה להטהר בחג השבועות ואז חוזרת להזדווג עמו כמ"ש לקמן בע"ה ענין זה. לפי שכפי הנז' יש קושיא גדול' שא"כ איך שאר ימי הפסח נק' יו"ט כיון שעדיין לא נטהרה מטומאתה עד חג השבועות וגם שבתות ור"ח אשר בין פסח לעצרת. ולמטה בענין יום ז' של פסח ענין קריעת ים סוף יתבאר זה היטב בע"ה:

מתוך: שער הכוונות דרושי הפסח דרוש ד (עריכה)

<< · שער הכוונות · דרושי הפסח · דרוש ד · >>

ענין חמץ ושאור

דרוש פסח ד

יבאר ענין החמץ והשאור מה עניינם בפסח אבל הדרוש הוא מלוקט.

הנה כתוב בתורה כמה שנוים ושמות מחולפים כי כתיב "לא יאכל חמץ" וכתיב "כל מחמצת לא תאכלו" וכתיב "שאור לא ימצא בבתיכם" וכתיב "משארותם צרורות בשמלותם כו'". והענין הוא זה, דע כי בז"א יש ב' בחינות מוחין - אחד צלם דאימא ואחד צלם דאבא. ושניהם זה בתוך זה כנודע. אבל אני מסופק במה ששמעתי אם שמעתי שהוא בבחינת מוחין דקטנות [או] דגדלות. ויש פנים לכאן ולכאן ואין בידי להכריע. ולכן אכתוב את כל הדרוש בבחינת 'מוחין' סתם, ולא אזכיר אם הם דקטנות או דגדלות.

והנה בחי' שם חמץ הוא במוחין דמצד אבא, ושם שאור הוא במוחין דמצד אימא. כי דינים דאימא הם יותר תקיפין על של אבא, כדמיון השאור שכחו חזק מן החמץ, כי השאור מחמיץ לאחרים ולסיבה זו יותר אחיזה אל החיצונים בשאור שהם מוחין דאימא מדאבא שהוא חמץ.

והנה שם שאר הוא חסר ו' כנודע.

• והנה הש' הוא כנגד המוח דחכמה דאימא שהוא שם אלקים דיודין העולה בגימטריה ש',
• ואות הר' היא כנגד המוח דבינה מצד אימא, והוא אלקים פשוט בריבועו שהוא עולה ר'. ולפי שמוח הבינה הוא יותר דין ממוח החכמה - לכן הוא בסוד האחוריים דאלקים.
• ואות א' הוא מוח הדעת דמצד אימא שהוא שם אלקים במילוי אלפין, ולכן א' זו רומזת על היות מילויו באלפין, אבל לפי שמוח הזה הוא גרוע וקטן מב' המוחין האחרים -- לכן אין ניכר בו חשבון מילויו, רק הוראת מילויו שהוא באלפין כנז'.

ונמצא כי מלת שאר היא כללות ג' מוחין דז"א מצד אימא. והנה מזה נראה כי אלו המוחין הן מן הקטנות. וחמץ הוא במוחין דמצד אבא, וכבר הודעתיך ענין עץ הדעת טו"ר שהוא בחי' היסוד דאימא שבדעת דז"א אשר נפסק בחזה ושם הוא מתגל' ואז יש מקום אחיזה אל החיצונים. והנה נמצא כי חמץ ושאור הם זכרים, כי הם מוחין דז"א מצד אבא ומצד אימא, ובהיותם עדיין בתוכו יש קצת אחיזה אל הדינין.

ואמנם מחמצת ומשארת הם בחינות אלו בהיותם בסוד הנקבה. והענין הוא כי הנה לאה עומדת ממש באחורי המוחין דז"א ויונקת משם ונעשים בה בחי' מוחין שבה, ובחינ' הארה היוצאת ממוחין דאבא אל לאה נקר' מחמצת נוקבא, והארה היוצאת ממוחין דאימא אל לאה נק' משארת נוקב', ומלת מחמצת נגזר מן חמץ ומשארת מן שאור. והנה מחמצת הוא אותיות חמץ תם וכן משארת הוא שאר תם. וזה יובן במה שהודעתיך בפסוק ויעקב איש תם ר"ל בעלה דמטרונית' לאה הנק' תם בסוד ומדת ימי מה היא, מדת ת"ם ד', ור"ל המוחין של חמץ המאירין בלאה הנק' ת"ם נק' מחמצת והמוחין של שא"ר המאירין בלאה הנקרא' ת"ם נק' משארת. והרי נתבאר ענין הלאוין שבתור', קצתם בדכורא והם לא יאכל חמץ שאור לא ימצא בבתיכם, וקצתם בנוקבא כמו כל מחמצת לא תאכלו:

ונרחיב הענין בביאור יותר, הנה הודעתיך בענין כל המהלך ד' אמות בא"י כו' והוא בשער ג' בשער מאמרי רז"ל בד' ו', וע"ש כי ד' בחי' הם וכולם נק' לאה ב' מצד מוחין דאבא, וב' מצד מוחין דאימא. גם נתבאר בדרוש הי"ח נשי' שהמלך מותר בהם, וע"ש ושם נתבאר כי הב' דמצד אבא הא' מהם נדבקת ביסוד דאבא שבתוך דעת ז"א, והאחרת היא נדבקת ביסוד דאימא שבתוך דעת דז"א. והב' דמצד אימא הא' מהם נדבקת ביסוד דאימא, והאחרת עומדת בחוץ באחורי ז"א מן החזה ולמעל' עד כנגד מוח הדעת דז"א, ונמצא כי הג' בחי' דלאה הם בפנים תוך ז"א, ובחי' הד' היא בחוץ לז"א, ולכן בזו הד' העומדת בחוץ אפשר שיתאחזו בה החיצו', ולכן נק' זאת החיצונית משארת, ר"ל שאר תם, כי היא לאה הנמשכת ממוחי' דאימא הנק' שאר כנז', ויש בה דינים רבים לב' סבות, אם להיות' ממוחין דאימ' ואם להיותה בחוץ ולכן יש פחד שלא יתאחזו בה חיצונים, וצריכה שימור גדול מן החיצו', ולכן יש ב' בחי' הא' היא נק' מצה שמור' והא' מצה שאינה שמורה, כי לאה ב' של אבא העומדת בפנים תמיד היא שמורה מן החיצונים ואינה מחמצת כי אין החיצוני' יכולים ליגע בה, אבל לאה הב' של אימא העומדת חוץ לז"א נק' מצה שאינה שמורה מעצמה להיותה בחוץ ולכן צריך ליזהר בה שלא תחמיץ ויתאחזו בה החיצו' ומה שהיתה נק' תם תחזור ח"ו להתהפך לאותיות מ"ת המורות על אחיזת החיצו' הנק' מות כנודע. וענין השימור הוא שתחזור הארותיה ליכנס בפנים תוך ז"א ולא תשאר בחוץ כל ז' ימי הפסח. ובזה תבין מ"ש לעיל בדרוש הא' וגם בענין החרוסת כי כל כונת ליל פסח הוא בבחי' רחל ולא בלאה, לפי שלאה מתבטלת בפסח ונכנסת בפנים כדי שלא יינקו החיצו' ממנה. והנה כיון שנעשה השימור הזה בז' ימי הפסח ונתבטלה אחיזת החיצו' בלאה היא נשמרת מאליה מכאן ואילך כל ימות השנה ואין חשש בעמדה בחוץ כנודע, ולכן לא נצטוינו על אכילת חמץ או שאור אלא בז' ימי הפסח, וזו היא התשובה שהשיבו רשב"י לר"א בנו בס"ה בפ' אמור כששאל לו למה לא נצטוינו כל ימות השנה על איסור חמץ והשאור, יע"ש:

ונבאר עתה מה נעשה מבחי' זו של לאה המתבטלת בז' ימי הפסח ונכנסין אלו המוחין שלה בפנים תוך ז"א והנה בהכנסה בפנים אין להם מקום לעמוד שם למעלה והם יורדים דרך פנימיות תוך הגרון דז"א עד למטה בז"א בחזה שלו ושם יוצאות באחורי החזה ונכנסין בראש רחל העומדות שם אב"א עם ז"א ואח"כ נבאר מה נעשים ההארות האלו ברדתם בראש רחל ובתחלה צריך לתת טעם למה נזהרנו שלא יצאו אלו ההארו' אל לאה מפחד אחיזת החיצו' ואין אנו חוששים עתה בצאתם אל רחל. והטעם הוא לסבות רבות כי אין החיצונים נאחזים ברחל כמו בלאה והטעם הא' הוא לפי שלא' אינה פרצוף בפ"ע כשאר הפרצופים שבאצילות אבל היא בחי' אחוריים דאימא שנפלו שם למטה בעת ביטול מלכי אדום. והטעם הב' הוא לבחי' המקומות כי לאה עומדת במקום האורות המכוסים ועי"כ יש יכולת לחיצו' להתאחז בה אבל רחל יושבת תחת החזה אשר שם האורות הם מגולים ודומים לאור השמש היוצא מנרתקו שאין העין רעה של החיצוני' יכולה להסתכל שם. הטעם הג' ובו נבאר ג"כ טעם למה רחל עם ז"א עומדים אב"א ולאה עם ז"א עומדים פנים דלאה נגד אחור דז"א. אבל הענין הוא בכוונ' גמורה כי לאה להיותה עומדת במקום עליון למעלה מן רחל אין החיצו' נאחזים בה הרבה ואדרבא אנו רוצים לתת להם קצת אחיזה דאם לא כן בלע המות לנצח והקלי' צורך גבוה הם בעולמו' כמש"ה והנה טוב מאד וארז"ל [טוב] זה מלאך החיים. מאוד זה מלאך המות ולכן פני לאה עומדת כנגד אחורי ז"א ואחורי לאה נשארים בגילוי כדי לתת אחיזה אל החיצו' שיקחו חלקם ואין אנו יריאים שיתאחזו בהם מאד להיות' במקום עליון כנז'. ואמנם רחל שהיא עקרת הבית עיקרו של בית כי היא פר' ממש בפ"ע ככל שאר הפר' והיא נוק' אמיתית דז"א אין רוצים שיתאחזו בה החיצו' ובפרט כי היא עומד' למטה מלאה ואם יתאחזו בם תהיה אחיזתם יותר גדולה מאד ותתגבר הרשע' ותשחית העולם כולו ח"ו ולסיבה זו עשה המאציל העליון שיעמדו זו"ן אב"א א' בא' יגשו ורוח רעה לא תעבור ביניהם כי אין להם מקום להדבק בבחי' הפנים אלא באחוריים כנודע. והנה אחוריה דבוקים באחורי ז"א ואין להם מקום לכנם ולהתאחז שם וכ"ז הוא בתחילת בנינה שעדיין הלבנה פגומה אבל אחר שתתמל' הלבנה ויתמתקו הדינין שבה ותנסר בסוד הנסירה ויושם בשר תחתינה שהם בחי' החסד והרחמים אז חוזרים היא וז"א פב"פ ומזדווגים ואין פחד מן החיצו' כי אין להם יכולת להתאחז באחורי' שלו ושלה אף אם הם בגילוי כיון שכבר נתקנו ונתמתקו הדינין שבהם. ובזה יתבאר הטעם הג' שזכרנו והוא כי כיון שלאה אחורי' מגולים תמיד כי פני' פונים באחורי ז"א לכן אנו יריאים שמא יתאחזו באחוריה הקלי' בז' ימי הפסח ותחמיץ דיניה בסוד החמץ ולכן היא מתבטלת באלו הימים בלבד וההארו' שלה יורדות בראש רחל העומדת אב"א עם ז"א ואין החיצו' יכולים להתאחז באחוריה ומכ"ש בפניה ואף על פי שמקום החיצו' הוא כנגד פניה של רחל כנודע אינם יכולים להתאחז שם:

ונבאר מה שיעדנו למע' והוא מה נעשה באלו ההארות של לאה הנכנסות בראש רחל. דע כי אלו ההארות של המוחין דלאה היורדין תוך פנימיות גרון דז"א נחלק לב' בחי' כי בתחלה ברדתם בתחי' הגרון ושם הוא מקום צר מאד מתבקע המקום ההוא ונעשה בחי' הפה דז"א ויוצא משם בחי' הבל היוצא מהפה ונעשה בחי' א"מ לרחל ג"כ ע"ד מה שכת' לקמן בענין ברכת ספירת העומר שכולה בבחי' אור המקיף וע"ש ושאר האורות נכנסים שם ויורדין בפנים עד החזה ומשם יוצאים ונותנים לרחל ונכנסין ברישא דילה. וז"ס פסח פ"ה ס"ח שהוא אור המקיף הזה היוצא בסוד שיחה מן הפה וגם זה ע"ד מה שנת"ל בענין ספירת העומר וע"ש. ואמנם הבחי' הב' היורדת עד החזה ומשם נתנים בראש רחל הנה אז בלי ספק שנכפלין המוחין דרחל וזהו סוד ג"כ ד' כוסות בליל א' של פסח שהכונה הוא לשתות אלו הארות של המוחין דלאה שירדו בפנים דרך הגרון עד מקום ראש רחל ושם יכנסו בראשה. ובזה תבין ענין מ"ש בהגדת ליל פסח וז"ל כנגד ד' בנים דברה תורה אחד חכם וא' רשע וא' תם וא' שאינו יודע לשאול והענין הוא כי ב"ן בגי' הוא ב' הויות פשוטו' ועתה יש לה ד' בנים שהם ד' מוחין כפולים ד' שלה וד' של לאה הם ח' הויות שהם ד' בנים כל מוח כלול מב' הויות שהוא ב"ן א' ואלו ד"פ ב"ן הם בחינת הקדקד של רחל כי קדקד בגי' ד"פ ב"ן האמנם בסדרן אני מסופק איך שמעתי ממוז"ל אם הוא באופן זה או זה ולכן אכתוב שניהם. האופן הא' הוא כי בהתחברו' חכמה וחכמה נקרא בן חכם והתחברו' חסדים עם חסדים נקרא תם והתחברות גבורה עם גבורה דינים בדינים נקרא בן רשע והתחברות בינה עם בינה שהם גם כן דינים בדינים אלא שאינם דינים תקיפין נק' בן שאינו יודע לשאול. האופן הב' וזהו יותר נכון אצלי כי הכל הוא בבחי' הה"ג כי בהתחברו' גבורת החסד דלאה עם גבורת החסד דרחל נקרא בן חכם שהם ב' הויות מב' גבורות ששתיהן בחי' חסדים שבגבו' והם בגימ' ב"ן אבל הוא חכם לסיבת הנז' והתחברות גבו' הגבו' דלאה עם גבו' הגבו' דרחל נקרא בן רשע. והתחברו' גבורה הת"ת דרחל בגבורת הת"ת דלאה נקרא בן תם. והתחברו' ב' גבורו' האחרו' דנצח והוד דרחל אשר ב' הם בחי' א' כנודע עם גבורת נ"ה דלאה שגם הם בחי' א' וב' בחינות אלו נעשות בן שאינו יודע לשאל. והנה ב' בחי' אלו הנוספות ברחל עתה שהם סוד אור המקיף היוצא' מפה דז"א וסוד שארית האור היורד דרך פנימיות עד ראש רחל הנה זה הוא בחי' התוס' שיש עתה לרחל בליל פסח מה שאין לה בשום זמן מהזמנים אחרים כי עתה לוקחת חלקה וחלק לאה חברתה בבת א':

מתוך: שער הכוונות דרושי הפסח דרוש ה (עריכה)

<< · שער הכוונות · דרושי הפסח · דרוש ה · >>

דרוש פסח ה

בענין גלות מצרים וענין פרעה כבר נתבאר אצלינו כי בגלות מצרים חזר זעיר אנפין להיות בבחינת קטנות ונסתלקו ממנו המוחין דגדלות ואז לא היו מתפשטים בו רק הֵ' חסדי'ם וְהֵ גבורות מבחינת הקטנות והם סוד הֵ' דמים טהורים וְהֵ' דמים טמאים שבאשה והם סוד מה שאמר הכתוב "ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך כו'". והנה עשר הויות הם ה' חסדים וְהֵ' גבורות מצד אבא ועשר אהי"ה הם בסוד אחוריים העולים דם שהם עשר דמים הנזכרים הֵ' חסדים וְהֵ' גבורות מצד אימא. ואז פרעה שהוא סוד העורף ומצרים שהוא מצר הגרון היו יונקים משם בהיות החסדים והגבורות ההם בגרון וזהו מה שכתוב "מתבוססת בדמיך" - מֵ"ת בוססת - רוצה לומר כי הקליפה הנקראת מת שהוא אבי אבות הטומאה דרגא דְְּמותַא היתה בוססת ונאחזת בדמיך שבגרון רוצה לומר ב' דמיך שהם דמים טהורים ודמים טמאים ובצאת ישראל ממצרים שהוא ממצר הגרון ונתפשטו למטה בגוף אז נפסקו הדמים ההם ולא יוכלו פרעה ומצרים לינק מהם ואז החסדים והגבורות שהיו בתחילה בגרון ירדו ונתפשטו למטה בגופא דזעיר אנפין.

ונמצא כי ענין ליל פסח הוא בסוד המוחין דקטנות והם שלשה פעמים אלהים דיוּדין בחכמה ודההין בבינה ודאלפין בדעת אבל הא' בציור י'ו'י' הוא בחסדים והא' בציור י'ו'ד' הוא בגבורות. והנה המצה הוא בסוד שתי מוחין הנקראים חכמה ובינה ואף על פי שהם של קטנות אין שום אחיזה אל הקליפה ונקרא מצה שמורה כי הוא שמורה מן המזיקין וכמו שאמרו זכרונם לברכה על פסוק ליל שמורים הוא לה'. ולכן מצה היא בגימטריא ע"ב ס"ג שהם סוד חכמה ובינה שתי המוחין. ואמנם היו שלשה מצות לפי שאות הֵ' יש בה ג' ציורים - או ד' ו' או ד'י' או ו'ו'ו' כנודע. ושלשה ציורים אלו הם בהֵ' זו שבשם אלהים הנ"ל.

והנה כנגד ציור ד'י' אנו בוצעין המצה העליונה להמוציא שיעור כזית שהוא י' שלימה וכזית מן המצה הפרוסה שהיא סוד ד' כמו שיתבאר וכנגד ציור ד'ו' אנו בוצעין מצה האמצעית לב' וצריך שהחלק הא' יהיה יותר גדול כנגד הו' והחלק הב' יהיה יותר קטן כנגד ד' וכנגד ציור ו'ו'ו' אנו עושים זכר למקדש כהִלל כו' במצה שלישי שהיא רמז אל שלשה ו'ו'ו' הנזכר וכן הוא מצה שלישי. גם רמז שהיה כורך שלשה דברים ביחד שהם בשר הפסח ומצה ומרור כנגד שלשה וַוִין.

ואמנם מוח הדעת החיצונים מתאחזים בחסדים וגבורות אשר בו ולכן נאסרו החמץ והשאור כי החמץ הוא בחסדים והשאור אשר חימוצו יותר קשה הוא בגבורות כי שם מתאחזים יותר. והנה שְׂאֹר הוא חסר ו' והוא אלהים של הגבורות דקטנות במילוי יוּדין הוא ש' מן שְׂאֹ"ר והאחוריים פשוטים שלו הם ר' מן שְׂאֹר וכללות השם עצמו שהוא אלהים כפשוטו הוא א' מן שְׂאֹר ולהיות כי בימי הפסח הוא זמן היניקה של זעיר אנפין כנזכר לעיל ואינו נגדל עד חג השבועות לכן נצטוינו שלא יראה בפסח לא חמץ ולא שאור כדי שלא יינקו החיצונים מן החסדים וגבורות של הקטנות דזעיר אנפין וצריך לבער אותם מקודם הפסח כדי שלא יתאחזו בהם החיצונים.

והנה ענין הד' כוסות של ליל פסח הם כנגד ג' אלהים במילויהם כי כן כוס הוא בגימטריא אלהים. והנה כוס הא' הוא כנגד אליהם דיוּדין שבמוח החכמה ולפי שהחכמה נקרא קֹדֶש כנודע לכן הקידוש של ליל פסח נאמר על הכוס הא'. והכוס הב' הוא כנגד אלהים דהֵהִין שבמוח בינה ולכן בו נזכר ההגדה של סיפור יציאת מצרים. ונודע כי בכח נ' שערי בינה יצאו ישראל ממצרים וגם כי הסיפור עצמו הוא בבינה כי היא סוד הגרון הנקרא קול עילאה דמינה נפקו קול ודיבור. והכוס הג' והד' הם כנגד חסדים וגבורות ושניהם הם אלהים במילוי אלפין אלא שהא' שבחסדים היא צורת י'ו'י' ושבגבורות היא צורת י'ו'ד' ולפי ששניהם כלולים יחד במוח הדעת לכן בין ג' לד' לא ישתה וענין המרור בגימטריא מַוֵ"ת והוא בחינת הדינים הקשים שצריך לטחנן וללעסן בשיניים כדי למתק המרירות שבהם כנודע בסוד השחקים הטוחנים מַן לצדיקים לעתיד לבוא וזה סוד מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה בלע מרור לא יצא כי צריך ללועסו ולטוחנו. כדי למתק הדינים שבו. וענין החרוסת הוא זכר לטיט והוא בסוד לאה כי אנו צריכים למתק הדינים שבה גם כן והנה אות י' שבאמצע ב' הטֵיתִין עולה לכאן ולכאן ט"י י"ט והוא סוד מילוי ההויה דאלפין שעולה י"ט והוא בגימטריא חו"ה וב' פעמים י"ט הם לאה ורחל:

מתוך: שער הכוונות דרושי הפסח דרוש ו (עריכה)

<< · שער הכוונות · דרושי הפסח · דרוש ו · >>

דרוש פסח ו

נבאר בו באורך סדר ליל פסח והמצות וארבע כוסות והכרפס וגם החרוסת וכל עניני ליל פסח. הנה נת"ל כי בליל פסח נכנסין בז"א מוחין דקטנות א' וגדלו' א' וקטנות ב' וגדלות ב'. וצריך שתדע כי יש מוחין מצד אבא ומוחין מצד אי' ובכל בחי' מהם יש כל המדריגות של קטנות וגדלות הנז' ונודע כי המוחין דאבא מתלבשין תוך המוחין דאימא והנה בחי' המוחין דאבא נרמזים בסוד המצה בסוד הלחם שהוא בחכמה ובחי' מוחין דאימא נרמזים בסוד הד' כוסות של יין כי כל יין המשמח הוא באי' עילאה. וטרם שנבאר סדר ליל פסח נבאר בקצרה בחינת כל המוחין הנז' כדי שיובנו אחר כך הדברים בקיצור:

דע כי קטנות הא' הנכנס בתחילה הוא אלקים דמילוי יודין בנצח ואלקים דההין בהוד ואלקים דאלפין ביסוד וסי' יה"א. אח"כ נכנס גדלות הא' והוא הוי"ה דע"ב דיודין בנצח. והויה דס"ג בהוד והוי"ה דמ"ה דאלפין ביסוד. אבל צריך שתדע ענין א' בבחי' היסוד שהוא מוח הדעת כנודע כי הנה ד' מוחין הם חכמה בנצח ובינה בהוד וחסדי' וגבו' ביסוד וב' בחי' החסדים והגבו' הם מוח א' הנקרא דעת אלא שנחלק לב' עטרין אלו ונמצא כי ביסוד דקטנות א' אשר ביארנו שהוא אלקים דאלפין שבו הנה יש בו ב' בחי' כי החסדי' שם אלקים דאלפין שבו צריך לצייר אות א' של המילוי דאות הא דאלקים שתהיה בציור יוי כזה יו"י אבל הגבו' שם האלקים שבהם צריך לצייר אות הא' דמילוי הא שבו בציור יו"ד כזה א' כמבואר אצלינו ענין ב' הציורים אלו בהרבה מקומות וכנז' בס"ה ובתיקו'. והטעם הוא כי יו"ד התחתו' של צורת אלף בהיותה צורת היוד היא זכר כנגד החסד ובהיותה צורת ד' היא נקבה כנגד הגבור' כנודע. כי הד' רומזת למלכות ואמנם ביסוד דגדלו' הוא שינוי אחר כי החסדים הם הוי"ה דמ"ה דאלפין והגבו' הם הויה דב"ן דההין. ואח"כ נכנס קטנות ב' והוא שם אכדט"ם בנה"י אבל השינוי שבהם הוא כי שם אכדט"ם שבנצח תכוין בו בבחי' ה' אותיותם עצמם בלבד שהם חילוף ה' אותיות אלקים כנ"ל ושם אכדט"ם שבהוד תכוין בו בבחי' היותו נחלק לב' חלקי' והם א"ם ג"ל ר"ל כי ב' אותיותיו הראשוני' והאחרוני' שהם אותיו' א"ם אינם מתחלפות כי כך הם עצמם בשם אלקים ולמטה בענין ל"ג לעומר נתבאר טעם נכון כי זה מורה כי אותיות כד"ט נתחלפו לרחמים יותר מאותיות א"ם וע"ש. וג' אותיות אמצעיו' שהם כד"ט העולים בגי' ג"ל הם מתחלפות באותיות לה"י דאלקים ושם אכדט"ם שביסו' תכוין בו בבחי' מספר וחשבון אותיותיו שעולה מספרו ע"ד כמבואר אצלינו בדרוש רפ"ח ניצוצין ענין המדריגות של אורות עליונים ומה הפרש יש בין האותיות בצורתם ובין האותיות במספרם ובחשבונם וע"ש. ונלע"ד ששמעתי ממוז"ל כי גם בשם זה שביסוד יש בו שינוי בין החסדים ובין הגבו' כדמיון הקטנות הא' והגדלות הא' וזה עניינו כי בשם אכדט"ם של החסד תכוין כי עם הכולל שלו הוא בגי' ע"ה והוא רומז אל ג"פ יב"ק שהם ג' יחודים וחיבורים של הויה אלקי' העולי' יב"ק וג' ההויות ההם וג' אלקי' ההם כולם יהיו במילוי אלפין וכאשר תמנה במספר האותיו' בהיותם במילויהם הם ס"ט אותיות ועם כללות הו' שמות הרי ע"ה כמנין אכדט"ם ע"ה. ובשם אכדט"ם של הגבו' תכוין בחשבון הפשוט בלבד שהוא בגי' ע"ד ולהיותם גבורו' גרועו' מן החסדים אין אנו מוסיפין בהם הכללות להיותו בגי' ע"ה על דרך מ"ש בחסדים כנ"ל ששמעתי. אח"כ נכנס הגדלו' הב' והוא ממש כדרך גדלות הא'. והנה אם אלו המוחין היו נכנסין בסדר המדריגו' כשאר הזמנים ודאי שהיו נכנסין לסדר הנז' והיינו מכוונים בהם כל מדריג' ומדריג' בפ"ע. אמנם עתה אינם נכנסי' אלא ביחד פי' הענין כי קו הימין שהוא מוח החכמ' דאי' נכנס יחד בכל בחי' קטנות וגדלו' א' וקטנות וגדלו' ב'. וקו השמאל נכנס יחד אח"כ בכל בחי'. וקו האמצעי נכנס אח"כ ביחד בכל בחי' וזה ביאו' של דברים. בכוס א' תכוין אל קו ימין שהוא מוח החכמה שבז"א מצד אי' בלבד כנ"ל וקו זה הוא נכנס ראשון לכולם. ולכן כוס זה אומרים עליו קידוש כי כל קדש הוא בחכמה כנודע ומן הראוי היה שיכנס תחילה הקטנות א' דמוח זה דחכמה ואחריו גדלו' א' ואחריו קטנות ב' ואחריו גדלו' ב' כי בתחילה נכנסים נה"י האחרו' דאי' ואחריו נכנסים חג"ת דאי' שהם קטנות ב' וגדלו' ב' אבל לפי שהקטנות א' הוא דין גמור ובו נאחזים החיצונים תכלית האחיזה. והנה כוותינו עתה בליל פסח להשבית החמץ שהוא אחיז' החיצונים בקטנות דאלקים הנקרא חמץ ושאר כמ"ש ענינם בדרוש החמץ והשאור כי לולי היות הרחמים מתגברים בלילה הזו בתכלית לא היו נגאלים כלל כנ"ל. ולכן אינן נכנסים הקטנות הא' בתחי' אמנם בתחי' נכנסים גדלות הא' ואח"כ קטנות הב' ואחריו גדלות הב' ואז כבר נתבטלה אחיזת החיצוני' מחמת גדלות הא' והב' שהם רחמים גמורים ואפי' הקטנות הב' איננו בבחי' דין כמו הקטנות הא' כמבואר לעיל ששם אכדט"ם הוא רחמים ונק' אלקים חיים יען כי אין החיצונים נאחזים שם הנק' דרגא דמותא ואלהים אחרים ואז נכנס הקטנות הא' באחרונה כי אז אין חשש כי לא יוכלו החיצו' לחזו' עתה להאחז בהם מחמת האור הגדול של גדלות א' וב' שנכנסו כבר. ונמצא כי בכוס א' נכנס גדלו' א' וקטנות ב' וגדלו' ב' דמוח חכמה מצד אי' האמנם גדלו' הא' דרכו ליכנס תמיד מאליו כשאר לילי יו"ט ושבת ואין צורך לכוין בו על הכוס ולכן מה שצריך לכוין בכוונת כוס א' הוא קטנות ב' וגדלות ב' ותכוין כי מכ"ש שכבר נכנס בתחי' גדלו' הא':

וזה סדר כוונת כוס א' תכוין בתחילה אל קטנות הב' והוא ענין הכוס בעצמו והיד האוחזת בו שהוא בחי' מעשה ותכוין כי ה' אצבעות יד ימינך אשר עליהם יושב הכוס הזה הם בחי' הקטנות הב' שהוא הכלים והלבושים של חג"ת דאימ' הנכנסין עתה בז"א וחכוין כי מכ"ש שכבר נכנס גדלות א' כנז' ותכוין כי הכוס עצמו הוא בגימט' אלקים שהוא הקטנות הב' אמנם הוא בבחי' תמורתו שהוא שם אכדט"ם כנ"ל והה' אצבעות יד ימינך הם סוד ה' אותיות אכדט"ם. ונלע"ד ששמעתי ממוז"ל כי ה' אצבעות הם קטנות הא' והכוס הוא קטנות הב' אבל אין לסמוך ע"ז אלא על מה שכתבתי כי מצאתי כתוב בקונט' מן העת ששמעתי מפי מוז"ל. ואמנם פשוט הוא כי אף במוחין דקטנות יש בהם עצמו' וכלים שהם האורו' שבתוכם הנק' מוחין ממש והכלים שהם הלבושים שלהם והנה הכלי הוא הכוס כנז' והמוחין הם היין שבתוך הכוס והוא ג"כ שם אכדט"ם כי הנה היין בגי' ע' ואם תחברהו עם חמשה אצבעות האוחזי' בו הרי ע"ה כמנין אכדט"ם עם הכולל יג) וגדלות הב' נכנס על ידי הדיבור ועל ידי הכוונה של ברכת הקידוש וברכת היין ולכן תכוין בהויות שבברכות אלו שהם הויה דע"ב דמילוי יודין כי מילוי יודין הוא במוח החכמה כנודע והרי ביארנו מילת קדש. אח"כ ורחץ והוא ענין הרחיצה הא'. והנה הכוונת של הרחיצה היא בשם של י"ה במילואו כי שם י"ה הוא סוד המוחין כנודע. ותכוין בי"ה במילוי ע"ב דיודין כזה יו"ד ה"י וזהו כוונת הרחיצה זו של אחר הקידוש:

אח"כ ענין הכרפס. והענין הוא כי אחר שנכנסו הגדלו' הא' והקטנות הב' והגדלו' הב' דמוח חכמה דמצד אי' בכוס יין הקידוש כנז' הנה כבר החיצונים נסתלקו אחיזתם וכבר יכול לכנס הקטנות הא' אע"פ שהוא דין קשה. והנה מילת כרפס הוא בגימ' ש"ס והוא שם אלקים במילוי יודין שהוא ש' וכשתמלאנה במילואה שין יהיה בגי' כרפס. והוא הקטנות א' דמוח חכמה שבנצ' דאימ' כנ"ל ותכוין שגם כל שאר הקטנות א' דמוח בינה ודעת דמצד אי' גם הם נכנסין יחד עם קטנות דמוח החכמה ונמצא כי אין שינוי רק במוח החכמה שנכנס קטנות הא' אחר גדולתו הב' אבל במוח הבינה ודעת נכנס קטנות א' שלהם טרם יכנסו הגדלות הא' שלהם והם נכנסים כסדרן ממש ואין השינוי אלא במוח החכמה כנז'. וז"ס משז"ל בענין הכרפס שמביאים אותו כדי שישאלו התינוקות ויאמרו עדיין לא אכלנו לחם ואנו אוכלים עתה ירקו' בתחילת הסעודה [בתמיה, ופירושו לא אכלנו לחם. ר"ל כבר נכנס גדלות שני בקידוש שהוא הויות. א"כ איך קטנות א' שהוא הכרפס נכנס האחרון. השד"ה] וסוד הענין הוא כי התינוקו' רמז לזמן הקטנות הא' ולכן הם עצמם תמהים איך נכנס הקטנות הא' שהוא אכילת הכרפס שלא כסדרן אחר שכבר נכנס גדלות א' וקטנות ב' וגדלו' ב' בכוס של הקידוש. וגם עד"ז יתבאר שאלת מה נשתנה הלילה הזה כו' שבכל הלילות אין אנו מטבילין כו' ותי' שאלה והיא באמרנו עבדים היינו לפרעה כו' ולכן כדי שלא ישלטו החיצונים הוצרך להקדים כניסת הגדלות אל הקטנות הא' ע"ד הנ"ל. ובזה תבין כי לקיחת הכרפס בליל פסח אינה בהזדמן כמ"ש הפוסקים שלוקח ירק אחר במקומו אם ירצה ואין הענין כך כי דברי חכמים ומנהגם תורה היא וצריך לדייק ולהזהר לאכול דוקא הכרפס ולא ירק אחר:

כוס הב' הוא בחי' מוח בינה דמצד אימא ובכל פרטי כוונותיו הם שוים אל כוונת כוס הא' רק שהכוס הא' הוא מוח חכמה דאימא וזה הכוס הב' הוא מוח בינה דאימא וזה ההפרש שיש ביניהם. הנה תחילה תכוין כי הקטנות הא' דמוח הבינה דאי' כבר נכנס בענין כרפס כנ"ל ועכ"ז תכוין עתה בו שהוא אלקים דמילוי ההין. ואח"כ תכוין דגדלות א' הוא הויה במילוי ס"ג ואח"כ תכוין אל קטנות הב' שהוא בחינ' הכלי והלבוש של המוח דבינה הנה הוא שם אכדט"ם אלא שהוא בבחי' התחלקותו לב' חלקים א"ם ג"ל כנ"ל ובכל שאר הפרטים תכוין ע"ד מ"ש בכוס הא' ואח"כ תכוין אל גדלות הב' וגם הוא הויה במילו ס"ג:

ענין מגיד וסיפור יציאת מצרים כבר נתבאר למעלה בענין שם פסח שהוא פ"ה ס"ח גם בע"ה לקמן בכלל הדרוש יתבאר כמה טעמים וכמה כוונות אחרות וגם יתבארו מקצת מפסוקי ההגדה:

רחצה והיא רחיצה הב' גם היא בסוד י"ה ע"ד הנז' ברחיצה הא' אלא ששם י"ה הזה תכוין אל י"ה של הוי"ה דס"ג:

מוציא מצה ענין המצה הנה נת"ל כי המוחין דמצד אימא נכנסין ע"י ד' כוסות היין לפי שהיין המשמח הוא באי' וגם ענין הכוס הוא בגי' אלקים וזה להורות על אי' דמינה מתערין הדינין אבל המוחין דאבא נרמזים באכילת מצה הנקרא לחם כי לחם הוא בגי' ג' הויות. ונודע כי שם ההויה הוא באבא ושם אלקים הוא באימא. ודע כי ב' המוחין דמצד אבא מבחינת גדלות הא' כבר נכנסו מאליהן בענין ב' הכוסות הא'. ואמנם הקטנות הא' דאבא לא נכנס לסיבה הנ"ל כי אינו יכול לכנס בראשונה לפי שהוא דינין גמורים עד שיכנס גדלות הב' כי כן קטנות הא' דאמא לא נכנס עד שנכנס גדלות ב' דאי' ונמצא כי עתה באכילת מצה צריך לכוין בקטנות הא' דמצד אבא ובגדלו' הב' דמצד אבא. ואמנם קטנות הב' דמצד אבא גם הוא נכנס עתה אבל לא קבלתי ממוז"ל זולתי כוונות קטנות א' וגדלות ב' וזה ביאורו. תכוין כי מצה היא בגימ' הוי"ה דע"ב דיודין והויה דס"ג והם ב' מוחין חו"ב דמצד אבא דגדלות ב' הנכנס קודם הקטנות הא' לטעם הנ"ל ואלו הן ב' המצו' העליונה והאמצעית והמצה התחתו' היא מוח הדעת דמצד אבא דגדלו' ב' והרי נרמז גדלות הב' אח"כ תכוין בקטנות הא' וזה עניינו כי המצה העליונה היא אלקים דיודין חכמה דקטנות א' דאבא והאמצעית אלקים דההין בינה והמצה התחתונה אלקים דאלפין דעת אבל בענין הגדלות כבר רמזנו הכוונה שלהם בענין חשבון אותיות מצה שהוא ע"ב וס"ג כנז'. ובענין הקטנות אנו צריכים לכוין איך נרמזים ג' אלקים אלו בג' המצות האלו. ואמנם ענין כוונתם היא מחולקת כפי בחינת ציור אותיותיהם ר"ל כי הנה כאשר יש כמה שמות וכולם שוים ואין ביניהם חילוק ושינוי רק באות א' מהם א"צ לכוין רק באות האות לבדה אשר נפל בה השינוי. והנה ג' אלקים הנז' כולם שוים ואין ביניהם שנוי אלא באות ה' בלבד כי אות ה' זה של אלקים בהיות' בחכמה היא במילוי יוד כזה ה"י ובהיותם בבינה מילויה ה"ה כזה ובהיותה בדעת מלויה בא' כזה ה"א ועד"ז ג"כ אנו מכונים עתה בשנוי ג' שמות אלו של שם אלקים בג' מיני ציורים שיש באות הה"א ולפי שאלו האלקים הם בחי' קטנות א' וגם שהם מבחי' מוחין דאבא לכן אין אנו מכוונים בהם השינוי המילויין שבהם רק בשינוי ציורי אות הה"א הפשוטה עצמה שבשם אלקים ובבחי' ציורה יוכר ההפרש שיש בין אלקים דחכמה לאלקים דבינה או דדעת כי הנה יש זמן שאלו האלקים אינם ממולאים אלא פשוטים וא"א להכיר איזהו בחכמה ואיזהו בבינה ואיזהו בדעת אלא ע"י שינוי ציורים האלו כמו שנזכיר וזה עניינה. הנה אות ה' דאלקים דחכמ' ציורה וצורתה היא ד"י ושל הבינה דו ושל הדעת ג' ווין והביאור הוא כי הנה צורת אות ה' היא ד' על ו' אבל זו הו' היא קטנה ואין בה ראש ולכן לפעמים נצייר' בצורת יוד והוא בהיותה בצד החכמה כי הנה זו הו' שבתוך הה' היא בחי' ז"א ובהיותו תוך החכמה היא צורת יוד שהוא טיפת מוח החכמה ובהיותו בבינה אז נעשה ו' כי הוא מורה על זמן העיבור שהוא בתוכ' שהוא ו' בסוד ו"ק ובהיותו בדעת אז הוא הוראת התפשטו' אי' בתוך הז"א הנקרא דעת בסוד מוחין שבו ומתפשטת בג' קוים שבו לכן צורת ה' זו היא ג' ווין כזה ה' שהוא הוראת ג' קוים כנז' והנה הדעת הוא קו אמצעי שצורתו צורת ו':

ועתה נבאר ג' מיני ציורים אלו איך מצטיירים בשלשה המצות הנה נתבאר בענין גדלות הב' כי מצה הא' היא הויה דע"ב מוח חכמה והב' היא הויה דס"ג והוא מוח בי' ולסיבה זו המצה הא' אינה נחלקת ונפרסת לב' פרוסות כי היא כנגד החכמה הנקרא אות י' והיא אות א' שלימה אבל המצה הב' נחלקת ונפרסת לב' פרוסות כנודע חציה לאכילת מצה וחציה לאפיקומן לפי שהבינה נק' אות ה' והיא נחלקת לציור ב' אותיות ד' על ו' ולכן נפרסת לשתי פרוסות שהם סוד זו"ן בהיותם תוך הבינה כי הבינה נק' ה' בכללותי' ונוק' נרמז' בציור אות ד' של ה' וז"א נרמז באות ו' של הה' ובהיותם בתוכה בסוד העיבור שניהם מתחברים ונעשים אות ה' א' ולכן נחלקת לב' וחציה הא' שצורתה ו' מניחין לאפיקומן וחציה השני שצורתה ד' שהיא כנגד נוקבא אנו מחברים אותה עם החכמה שהיא מצה הא' השלימה ומברכים עליהם המוציא ואכילת מצה. המוציא כנגד השלימה ואכילת מצה כנגד הפרוסה ועל זו הפרוסה הב' שהיא כנגד אות ד' של הה' אנו אומרים:

הא לחמא עניא. וכמאז"ל מה דרכו של עני בפרוסה כו' והענין הוא כי בתחלה צורתה ה' של הא לחמא עניא ואחר כך נפרסת ונעשה לחמא עניא שהוא הפרוסה כנז' כי אות ד' הוא לשון ד"ל ועני כי מה שהיתה אות ה' נעשית לחמא עניא שהוא אות ד' והנה בהתחברו עם המצה השלימה שהיא אות י' אז נעשו שתיהם ציור די. הפרוסה היא אות הד' והשלימה היא י' שהיא שלימה בי' ספירותיה ולפי שהיא פרוסה אנו צריכים לחברה עם השלימה ואז השלימה נק' די והרי נתבאר הציור הב' שהוא דו במצה הב' טרם שנפרסה והציור הא' שהוא די נרמז בהתחברות השלימה עם הפרוס' והציור הג' שהוא ג' ווין נרמז במצה התחתונ' הנז' כי עמה הם ג' מצות כמנין שלשה ווין הנז' והרי נכנסו כל המוחי' דגדלות ב' וקטנות א' דמצד אבא בבחי' שלשה המצות כנז':

עוד ירצה ביאור הא לחמא עניא כו' פי' ה' אחרונה שבשם הנק' לחם עוני בחסרון הלבנה כשאין היסוד העליון מקבל שפע נק' עני והיא נק' לחם עוני כמד"א כי אם הלחם אשר הוא אוכל והיא היתה בגלות מצרים עם אבותינו ומשפעת להם כמד"א עמו אנכי בצרה. וזמ"ש די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים. והנה הה' יש לה שני ציורים אם סוד ד"ו ואם סוד ד"י כי כאשר מקבל מהת"ת שהוא סוד ו' יצטייר בה סוד ד"ו וכאשר תקבל מיסוד לבד בלי השפעה מהת"ת אז היא לחם עוני ויצטייר בה סוד ד"י. וזמ"ש די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים ולפי שסוד יסוד הוא כל לכן אנו אומרים כל דכפין ייתי ויכול כל דצריך ייתי ויפסח לומר שהיסוד העליון שהיה עני ורעב ללחם ולא היה מקבל מת"ת ייתי עתה וייכול ויזדווג עם מלכות בסוד טיפה היורדת מן המוח דרך חוט השדרה שהוא ת"ת בסוד הדעת וכאשר יתעורר ברית קדש לזווג יקדמו הזווגין בסוד הפה העליון בסוד פה ס"ח וזהו ייתי ויפסח. והנה בח"ל אין זווג כי אם בא"י וזמ"ש השתא הכא בלי זווג לשנה הבאה בארעא דישראל ויזדווג המלך עם א"י העליונה וזהו כנגד כל דכפין ייתי וייכול שהוא סוד הזווג ובא"י העליונה כאשר יהיה הזווג יהיו הנשיקין מצד הבי' שהוא מקום החירות וזמ"ש אח"כ השתא הכא עבדי לשנה הבאה בארעא דישראל בני חורין:

מרור כורך. ועתה נבאר ענין החרוסת דע כי הזווג הנעשה בליל פסח הוא עם רחל ואין זווג עם לאה כלל בליל זה כמו שיתבאר למטה ועכ"ז אנו צריכים להמתיק את הדינין שבה אע"פ שאין הזווג עמה וזה נעשה ע"י טיבול המרור בחרוסת אשר מלת חרוסת הוא חיבור רו"ת ס"ח פי' הענין הוא כי הנה נוק' דז"א בכללות' נק' שם אדנ"י והנה נחלקת היא לב' והם לאה ורחל כאשר אינם נכללות יחד כנודע. ולהיות כי לאה כולה דינין לפי שהיא אחוריים דאי' עילאה כנודע לכן שם אדנ"י מתחלק בהם לב' בחי' כי שם אדנ"י בפשוטו הוא ברחל ובמילואו הוא בלאה לפי ש'מלוי' הוא בגי' אלקי"ם שהוא דין ולכן ניתן ללאה. והענין הוא כי אדנ"י במילואו הוא תרע"א וכאשר תסיר פשוטו שהוא ס"ה מנין אדנ"י לרחל ישאר מילויו שהוא בגי' רו"ת אל לאה. וז"ס אותיות רו"ת שבחרוסת שהיא בחי' לאה וב' אותיו' ס"ח שבחרוסת הנשארים הם בחי' המוחין דז"א שהם הנק' חיי המלך כמנין ס"ח כמבואר בענין התפלין שהם שלשה שמות אהיה הויה אהיה. והכונה היא להמשיך החיים הנז' מן המוחין דז"א אל לאה הנק' רו"ת כדי שיתמתקו דינים. וז"ס המרור שהיא בגימט' מו"ת שהם סוד דינים המרים שבה אשר בהם נאחזים הקלי' הנק' מו"ת ולמתקה ע"י המשכת החיים הנז' שהם ס"ח. וזהו טעם שצריך שירגיש טעם מרירות ואם בלעו לא יצא ידי חובתו עד שילעסנו בשיניו כי ע"י טחינת השיניים מתמתקים ומתדקדקים כחות הדין שבה כמבואר אצלנו בענין כונת האכילה ע"י ל"ב שיניים וע"ש בשער המצות פ' עקב. ולהיות כי אין זווג בלאה בליל פסח לכן לא הוזכרה רק דרך עראי במנין החרוסת שאינו אלא זכר בעלמא מדברי סופרים ואינו מצוה כמו היין והמצה כו' אח"כ ענין הב' כוסות האחרות והם בחי' ב' מוחי' דמצד אמא [נ"א דמצד אבא] הנקרא חסדים וגבורות הנקר' יחד מוח דעת ולכן אלו הב' כוסות אין ראוי להפריד ביניהם לשתות כוס אחר של רשות לפי ששניהם הם מוח א' הנק' דעת וצריך לחברם יחד ולכלול אותם זב"ז כמ"ש ולכן בין ג' לד' לא ישתה כנז' במשנה והוא כי החו"ג הם זכר ונקבה וצריך לחברם יחד:

והנה נבאר עתה כונת כל כוס מאלו הב' בפ"ע ובעת כונתך תכוין לכלול ב' יחד כמ"ש. הנה כוס הא' הוא החסדים שבדעת והנה הקטנות ראשון שלו הוא אלקים דמילוי אלפין אבל צורת האלף שבמילוי אות ההא דאלקים היא בצורת יו"י כנ"ל כזה 'א' וגדלות הא' הוא הויה דמ"ה דאלפין וקטנות הב' הוא שם אכדט"ם בבחי' חשבונו שהוא בגי' ע"ד וגדלות הב' הוא הויה דמ"ה דאלפין. והכוס האחרון הוא כן: כי קטנות הא' הוא אלקים דמילוי אלפין אלא שצורת הא' שבמילוי הה"א היא צורת יו"ד כזה א' וגדלות א' הוא הויה דב"ן דההין וקטנות הב' הוא אכדט"ם בבחי' חשבונו שהוא ע"ד. והגדלות הב' הוא הוי"ה דב"ן דההין אמנם אתה תחבר ב' הכונות יחד בכוס א' ואח"כ תכוין שתיהם בכוס הב' והסיב' היא כנ"ל לכלול אותם יחד בסוד זכר ונקבה, וכבר אמרנו לעיל שהנלע"ד ששמעתי שיש חילוק בקטנות השני בין החסדים לגבו' בשם אכדט"ם כי זה חשבונו ע"ה בסוד ג"פ יב"ק וזה חשבונו ע"ד אבל לא מצאתי כתוב בקונטרם שכתבתי בו מה ששמעתי ממוז"ל:

מתוך: שער הכוונות דרושי הפסח דרוש ז (עריכה)

<< · שער הכוונות · דרושי הפסח · דרוש ז · >>

דרוש פסח ז

והוא דרוש א' לענין ספירת העומר. דרוש זה כתב הרח"ו ז"ל ששמעו מזולתו. כבר נתבאר כי בפסח הוא זמן היניקה של ז"א, ואין בו אלא מוחין דקטנות שהם ד' אלקים, א' דיודין בחכמה וא' דההין בבינה וא' דאלפין בציור יו"י בחסדים שבדעת וא' דאלפין בגבורה שבדעת בציור יו"ד. ודע כי במוחין דגדלות מקדימין החסדים לצאת מן הדעת ולהתפשט בגופא דז"א ואחר כך יוצאות הגבורות, אבל במוחין דקטנות אז הגבורות מתחילות להתפשט בגופא דז"א ואחר כך יוצאים החסדים, והטעם הוא לפי שהמוחין דקטנות הם דינים קשים, וזהו גם כן סוד היצר הטוב והיצר הרע, כי החסדים הם יצה"ט שבאדם והגבורות הם היצה"ר, ובימי הקטנות של האדם מתחיל היצה"ר להתפשט באדם קודם שיבוא היצה"ט. וזכור הקדמה זאת:

והנה ימי העומר הם זמן דינים כנודע, ולכן הגבורות והדינין של הקטנות מתפשטים בגופא דז"א בז' שבועות, ואחר כך ביום חג השבועות שהוא יום מתן תורה יוצאין גם החסדים של הקטנות שהיו עדיין בדעת של ז"א מתפשטים בגופא של ז"א, ואז גם כן נכנסין בז"א הד' מוחין כולם דגדלות כנודע. והנה בשבוע א' מתפשטת ויורדת מן הדעת גבורה אחת ונכנסת בחסד דז"א, ובשבוע הב' יורדת גבורה אחת מן הדעת ונכנסת בגבורה דז"א, וכן על דרך זו, עד שנמצא שירדה הגבורה הה' בהוד דז"א, ובשבוע הו' מתקבצות כללות הה' גבורות ונכנסות ביסוד, וכן בשבוע ז' כללות הה' גבורות נכנסות במלכות דז"א על דרך הנזכרת בענין התפשטות הה' חסדים. ואמנם להיות כל שבוע כלולה מז' ימים, הטעם הוא לפי שבכל בחינה מהם יש ז' בחינות, הא כיצד שבוע א' נכנסה הגבורה הא' בחסד דז"א, ובספירת החסד עצמה יש ז' בחינות עצמן, שהם חסד שבחסד וגבורה שבחסד כו' ומלכות שבחסד, והרי איך ז' בחינות בחסד כנגד ז' ימים שבשבוע א', וכעין דרך זו בשאר ז' שבועות. ואמנם היות צריך האדם לספור ספירת העומר בפיו, הטעם הוא כי על ידי היות האדם סופר בפיו ומוציא הבל מתוך פיו לחוץ גורם שיוצא הבל אור המקיף מפי האדם העליון שהוא ז"א, ומקיף לכל ז' תחתונות שבו בז' שבועות של ספירת העומר, ועל ידי כן מתמתקות הגבורות דקטנות ומתפשטות תוך ז"א בסוד אור פנימי כנזכר, כי הם דינים קשים גמורים:

עוד בקונטרס אדם א' מצאתי באופן אחר בענין ספירת העומר. דע כי הנה בצאת ישראל ממצרים יצאו החסדים והגבורות מן הדעת של הקטנות דז"א ונתפשטו למטה מגופו כנזכר לעיל בענין הפסח. ואמנם בעזר וסיוע ב' אורות מקיפים הם מורידים הה' חסדים מן היסוד דאי' המלובש תוך שליש העליון המכוסה של התפארת דז"א והם מתפשטים למטה בשאר הגוף. והנה הם ב' מקיפים וה' חסדים הרי הם ז', וכנגד זה צריך שיתפשטו גם כן הה' גבורות עם שני אורות מקיפים כדי שיוכלו להתפשט כנזכר, והרי הם שבעה אחרים הם י"ד בחינות בז"א הנקרא ישראל, וכנגדם י"ד בחינות אחרות בפר' הנקרא יעקב, כי גם בו יש ה' חסדים וה' גבורות הרי הם כ"ח, ושבעה בחינות אחרות ברחל ושבעה בחינות בלאה, לפי שהנקבה אינה לוקחת רק גבורות בלבד הרי הם מ"ב, ושבעה גבורות אחרות שמקבלת רחל למטה, הרי כללותם הם מ"ט בחינות כנגד מ"ט ימי העומר שהם ז' שבועות:

מתוך: שער הכוונות דרושי הפסח דרוש ח (עריכה)

<< · שער הכוונות · דרושי הפסח · דרוש ח · >>

שער הכוונות - דרושי הפסח דרוש ח

והוא דרוש שני בענין ספירת העומר - הנה נתבאר לעיל כי גדלות הזה דז"א היה לפי שעה בליל ראשון של פסח כדי שיוכלו ישראל ליגאל, ואחר יום ראשון של פסח מסתלקים כל המוחין הנזכרים וחוזר לקדמותו לבחינת ג' כלילן בג', וזהו הטעם שאין אומרים הלל גמור אלא ביום ראשון של פסח בלבד. ואחר כך מליל שני ואילך אנו חוזרים להמשיך המוחין הנזכרים שנכנסו בליל פסח ונסתלקו, ועתה חוזרים ליכנס כפי סדר המדרגות כל מדרגה ביום שלה, על ידי מצות ספירת העומר בנ' יום שבין פסח לעצרת. ונודע כי אין הכתר נמנה לעולם, ואינו נכנס במספר רק מן החכמה ולמטה, והנה כאשר נספור ונמנה שבעה ספירות שיש מן החכמה דז"א ולמטה, והם חב"ד חג"ת, ושם הוא מקום התחלת בנין הנקבה מלכות מאחורי התפארת כנודע, ועמה הם ז' ספירות, וכנגדם אנו סופרים ז' שבועות אלו לפי שאי אפשר שיזדווגו זו"ן עד היות ז' ספירות אלו בנוים ומתוקנים, ואז תהיה ראויה היא לזווג. ולהיות כי כל אחד מאלו הז' היא כלולה מכולם, לכן לא הספיק ז' ימים אלא ז' שבועות וכל שבוע כולל ז' ימים, ונמצא כי בכל שבוע מאלו הז' שבועות, נתקנת ספירה האחת מז' ספירות הנזכרות, באופן כי בשבוע הא' נתקן מוח החכמה בז' בחינות כו', ובשבוע הז' נתקנת המלכות בכל ז' בחינות:

והנראה לעניות דעתי כי יש בזה ב' כוונות ושתיהם אמיתיות. הא' היא כי בשבוע א' נגמר ליכנס מוח החכמה ובו כלולים כל ז' בחינות הראויות למצוא תוך המוח הזה, כי הנה צריך שיהיה כולל בתוכו חב"ד חג"ת מלכות, וכולם נרשמים ונמצאים שם במוח החכמה, וכן על דרך זו בכל הז' ספירות הנזכרות. והב' הוא כי מוח החכמה מתפשט בכל ז' ספירות אלו, כיצד הנה בחכמה מתפשט חלק הראוי לה, וכן מתפשט מן החכמה בבינה חלק הראוי להתפשט בה, ועל דרך זו בכל הז' עד המלכות. והנה ב' פירושים אלו הם הפכיים זה מזה, ואפשר ששניהם כאחד טובים. ואמנם הפירוש הא' הוא היותר אמיתי כפי מה שמצאתי כתוב בקונטרס מן העת ששמעתי הדרוש הזה ממורי ז"ל. ונבאר עתה סדר השבועות. שבוע א' נתקן כל החכמה ולכן הוא בסוד הוי"ה דע"ב דיודין. שבוע הב' בבינה והוייתה בס"ג. שבוע הג' החסדים אשר בדעת והיא הויה דמ"ה דאלפין. שבוע הד' הגבורה שבדעת והיא הויה דב"ן דההין. שבוע הה' חסד והיא הוי"ה דע"ב. שבוע הו' גבורה והיא הוי"ה דס"ג. שבוע הז' בתפארת ומלכות ששניהם יחד להיותם דבוקים אחור באחור יחד, ולכן הם בחינת שבוע אחד בלבד. ואמנם לפי שהם ב' ספירות ראוי לכוין בב' הויות, והם בהויה דמ"ה כנגד תפארת והויה דב"ן כנגד מלכות דכר ונוקבא:

עוד יש כוונה אחרת וגם היא אמיתית, והענין הוא כי הנה בכל מוח ומוח יש ז' בחינות, וכן בכל מדה ומדה יש ז' בחינות, וכנגדם הם ז' שבועות כמ"ש. ונתחיל לסדר בז' ימים שיש בכל שבוע ושבוע, ונתחיל משבוע א'. שבוע א' נתבאר שהוא מוח החכמה ואלו הם ז' בחינות, ודע כי אין סדרן עתה כמו בליל פסח, כי אז נכנסו ביחד בבת אחת, אבל עתה נכנסין א' לא' ממטה למעלה ואין שינוי רק שהקטנות הא' נכנס אחר גדלות א', אבל בליל פסח היה נכנס אחר גדלות ב', והטעם עצמו אשר ביארנו שם הוא כאן אלא שעתה שכבר נכנסו בליל פסח אין צורך עתה רק שיכנס אחר גדלות הא' ואיננו צריך להתאחר אחר גדלות ב' וזה סדרו. יום א' חכמה דגדלות א' דאבא והוא קודם לאי' והיא הויה דע"ב. יום ב' גדלות א' דאי' והיא הוי"ה דע"ב. יום ג' קטנות הב' שם אכדט"ם בבחינת ה' אותיותיו בלבד כנזכר לעיל בליל פסח. יום ד' גדלות ב' דאימא והיא הוי"ה דע"ב. יום ה' קטנות הא' והוא אלקים דיודין. יום ו' רשימו דגדלות ב' דאבא והיא הויה דע"ב. יום שביעי גדלות ב' עצמו דאבא והיא הוי"ה דע"ב. שבוע שני כולה בבינה ולכן כולה בהויה דס"ג. יום א' בינה דגדלות א' דאבא והיא הויה דס"ג. יום ב' בינה דאי' דגדלות א' והיא הויה דס"ג. יום ג' קטנות שני דמוח בינה והוא אכדט"ם בבחינת היותו מתחלק לא"ם ג"ל כנזכר לעיל בליל פסח. יום ד' בינה דאימא דגדלות ב' והיא הויה דס"ג. יום ה' קטנות א' דמוח בינה והוא שם אלקים דמילוי ההין. יום ו' רשימו דבינה דגדלות ב' דאבא והיא הויה דס"ג. יום ז' גדלות ב' עצמו דבינה אבא והיא הויה של ס"ג. שבוע ג' כולה בחסדים דדעת וכולה בהוי"ה דמ"ה. יום א' גדלות א' דחסדים דאבא והיא הויה דמ"ה. יום ב' גדלות א' חסדים דאי' והיא ההוי"ה דמ"ה. יום ג' קטנות שני דחסדים והוא אכדט"ם העולה ג' פעמים יב"ק והם ע"ה אותיות כנ"ל בכוס ג' דליל פסח. יום ד' גדלות ב' דחסד דאימא והוא הויה דמ"ה. יום ה' קטנות א' דחסד והוא אלקים דאלפין ואות א' דמילוי ה"א ציורה יו"י. יום ו' רשימו של גדלות ב' החסדים דאבא והוא הויה דמ"ה. יום ז' גדלות ב' דחסד דאבא והוא הוי"ה דמ"ה. שבוע ד' כולה בגבורה דדעת וכולה בהויה דב"ן. יום א' גדלות א' דגבורה דאבא והיא בהויה דב"ן. יום ב' גדלות א' דגבורה דאימא והיא הויה דב"ן. יום ג' קטנות ב' דגבורה דאו"א והוא אכדט"ם בבחינת חשבון ע"ד. יום ד' גדלות ב' דגבורה דאימא והיא הויה דב"ן. יום ה' קטנות א' דגבורה והוא שם אלקים באלפין ואות א' במילוי ה"א ציורה יו"ד. יום ו' רשימו דגדלות ב' דגבורת אבא והיא הויה דב"ן. יום ז' גדלות ב' עצמו דגבורת אבא והיא הויה דב"ן. שבוע ה' היא בספירת החסד ולכן היא ממש כדוגמת שבוע א' שהיתה בספירת החכמה. שבוע ו' היא בספירת הגבורה ולכן היא ממש כדוגמת השבוע הב' שהיתה בבינה. שבוע ז' צריך לכוין בה ב' כוונות שבוע ג' ושבוע ד' ביחד כי עתה היא בסוד תפארת כנגד החסדים ובסוד מלכות כנגד הגבורות. וצריך ליתן טעם אל קצת השינוים הנ"ל, והוא כי סיבת כניסת גדלות א' דאבא קודם דאי' הוא לפי שכיון שבליל פסח נכנסו כל המוחין לכן עתה הספיק טעם ההוא שיכנס עתה גדלות א' דאבא בתחילה לפי שהוא אור יותר גדול ובו נכלל מוח אי', גם ענין כניסת קטנות הא' אחר גדלות ב' דאימא הוא לסיבה הנ"ל בליל פסח כי הוא דינים קשים ושלא יתאחזו בו החיצונים אינו נכנס עד שיכנס גדלות ב' דאימא אבל אין צורך שיתאחר עד כניסת גדלות ב' דאבא גם כן. גם ענין הצטרכות ב' לילות ליל ו' וליל ז' לגדלות ב' דאבא, הטעם הוא כי עיקר ליל פסח היתה בעיקר ד' כוסות שבהם נרמזו ד' מוחין דאימא, אבל גדלות ב' דאבא לא נכנסו רק דרך רמז קטן בענין המצה אחר שנכנסו כל שאר המוחין, ולכן הוצרך עתה ב' לילות כי בליל הא' נכנס תוך הגולגולת דז"א ומניח בו קצת רושם ובליל הב' נכנס הוא עצמו כנ"ל והם סוד ליל ששי וליל ז':

ועתה צריך ליתן טעם למה כל השבוע א' נקרא חול המועד ויום טוב, כיון שאחר יום א' נסתלקו כל המוחין כנ"ל, וגם ענין יום ז' של פסח שהוא יום טוב גמור. אבל הענין הוא כי להיות שכבר כל המוחין נכנסו בליל פסח הא', ובהכרח הוא כי שם הניחו רשימו שלהם וקצת ההארה ההיא, ובשבוע הא' חוזר מוח החכמה ליכנס לגמרי, והנה מוח זה גדול מכולם כי כולם נרשמים ונכללים בו בסוד כולם בחכמה עשית והוא עיקר כולם, ולכן השבוע הא' היא מכלל חג המצות, אבל עם כל זה אינה רק קדושת חול המועד קלה בלבד, כיון שלא נגמר מוח החכמה לכנס לגמרי עד יום ו' של שבוע א', כי אז נשלם ליכנס אפילו גדלות ב' דאבא דמוח החכמה כנ"ל. והנה יום ו' לעומר הוא ביום ז' של פסח ולכן הוא יום טוב גמור, ואף על פי שלא נכנס רק הרשימו, מספיק לפי שכבר נשלם מוח החכמה, ולכן ליל ז' של פסח הותר זווג התחתון, כי כיון שנכנס מוח החכמה כבר יש בחינת הזווג כי הוא עיקר כל המוחין, אבל יום ז' לעומר שהוא יום ח' של פסח נקרא אסרו חג, לפי שאז נכנס עצמות גדלות ב' דאבא דמוח החכמה, אבל אינו יום טוב ממש כיון שכבר הרשימו נכנס בליל ז' של פסח ואין נקרא יום טוב אלא על שם חידוש הנעשה מחדש אבל זה אינו חידוש כי כבר נכנס הרשימו ליל שלפניו:

מתוך: שער הכוונות דרושי הפסח דרוש ט (עריכה)

<< · שער הכוונות · דרושי הפסח · דרוש ט · >>

שער הכוונות - דרושי הפסח דרוש ט

דרוש ט
והוא דרוש ג' בענין ליל פסח ובענין ספירת העומר הנה נתבאר בדרוש שקדם כי עיקר הגלות מצרים היה לסיבת הדעת דז"א, כי בו פגמו ישראל ושם נאחזו ח"ו החיצונים בלבושים שלו כנ"ל, כי זו היתה סיבת היות מספר שנות הגלות רד"ו שנה.

והענין יותר מבואר הוא, כי הנה הדעת יש לו ב' בחינות, הא' הוא בחינתו למעלה במקומו בראש הנקרא מוח הדעת. והב' היא בבחינת התפשטותו למטה כנודע, כי הוא מתפשט מן החסד עד ההוד, ואח"כ כללות כולם נכנס ביסוד הנקרא "כל" לסיבה זו, ואח"כ כללותם נכנס במלכות, וכ"ז בגופא דז"א, ועל דרך זה הוא התפשטות הגבורות של הדעת בגופא דנוקבא דז"א. והנה בגלות מצרים להיות כי אז היה הפגם נוגע בבחינת הדעת הנז', לכן בחינת התפשטות למטה בגופא בבחינות החסדים והגבורות חזרה להסתלק ולהתעלות בשורשה, שהוא הבחינה העליונה של הדעת העומד ברישא דז"א, ומזה נמשך גלות מצרים.

כי כבר הודעתיך כי הקליפות הנאחזות בגרון דז"א שהוא מקום צר יותר מכל שאר גופו, הנה היא נקרא מצרים. ונודע כי מקום יסוד דאימא הוא שם בגרון דז"א, והדעת שם הוא מתלבש תוך היסוד דאימא, ובהיותם מתעלמים שם היו המצריים ופרעה מלכם נאחזים במקום העורף אשר באחורי הגרון, ולכן היו משעבדים לבני ישראל בגלותם, כי לא היו החסדים מתפשטים בגופא דז"א הנקרא ישראל, ולא היו מאירים להם. ובהיות אלו החסדים דבחינת התפשטות נעלמים למעלה בשרשם, לא היו מאירים למטה זולתי אותם הלבושים של החסדים והגבורות שהם עשר אחוריים דאימא דיסוד שלה שהם עשרה שמות אהיה בריבועם, שהם סוד עשרה דמים כנ"ל בדרוש הא'. ולסיבה זו היו המצריים שופכים דמים של בני ישראל, כמו שאמר הכתוב אם בן הוא והמיתן אותו.

והענין הוא, כי הנה נודע כי ז"א הוא הויה דמילוי אלפין, ובחינת אות אלף שבמילוי אות וא"ו היא בחינת אימא עילאה כנז' בתיק' דאות א', ומורה ע"ש אהיה שהוא בבינה, ונמצא כי א' זו הוא שם אהיה היא אימא עילאה המתפשטת תוך ז"א להחיותו. ונודע כי כל בחינה עליונה ברדתה למטה להתלבש תוך בחינה תחתונה, פנימיותה נשאר למעלה וחיצוניותה שהיא האחוריים שלה יורד ומתלבש למטה, ונמצא שם אהי"ה הזה היורד ומתפשט תוך ז"א להחיותו, הנה הוא ריבועו העולה בגימטריא מ"ד כמנין ד"ם, ובהתפשטותו בתוכו נעשה ממנו בחינת ד"ם האדם שהוא ז"א הויה דמ"ה כמנין אד"ם. ובתחילה היו המצריים שואבים ולוקחים הדם הזה, לפי שלא היה מתפשט ויורד ונבלע תוך איברי ז"א, ונשאר ז"א הנקרא אדם בלתי דם, ולכן היו המצריים שופכים דם של ישראל.

והנה כשנגאלו ישראל ממצרים ירדו אלו החסדים שבדעת דז"א ונתפשטו בו"ק כנודע, ונבלע דמו בתוך הורידין שלו, ובזה אין מקום אל החיצונים להתאחז בדם ההוא. והנה התפשטות הוא בהמשך מ"ט ימים דספירת העומר. והוא, כי הנה עשרה שמות הם של אהיה וכולם בסוד דם כנ"ל בדרוש שקדם לזה. והנה בהיותם פשוטים יש בהם מ' אותיות והעשרה שמות עצמן הם ן' יום וזהו הפירוש הנכון. עוד יש לפ' פירוש ב' והוא, כי הנה כל שם של אחוריים הנז' יש בו עשר אותיות כזה א אה אהי אהי"ה, ואם תחבר כללות עשרה אותיות אלו עם מ' אותיות שבי' שמות הנז' הם ן', ואלו הם מספר ן' יום שבין פסח לעצרת, ובכל יום נתקנת אות א' מן הנז' ובהשלם תיקונם אז הוא חג העצרת, ויש בו בחינת זווג עליון.

ונחזור לענין א', כי כמו שהם עשרה דמים, כן בז"א יש עשרה שמות מ"ה כנגד עשרה הדמים אשר בדעת. גם טעם אחר כי ז"א הוא י' ספירות וכל ספירה היא הוי"ה א' דמ"ה, ונמצא כי העשר דמים הנז' שהם עשר שמות אהי"ה בריבועם, הם מתלבשים ומתפשטים תוך עשר שמות מ"ה שהם כללות ז"א. ובתחילה שהיה ז"א בלתי הדם הנז', כי היה חסר ממנו אותה האלף שבמילוי וא"ו דמ"ה, וממ"ה נהפך ונעשה דם, ואז נתקיים דמים בדמים נגעו, כי בהיותם מרוחקים זה מזה הם דם למעלה ודם למטה, ובכן יש שפיכות דמים, כי הם נשפכים לחוץ ואינם מתחברים דם בדם, אבל בהתלבש דם העליון בתוך ז"א ומתפשט בתוכו ונבלע הדם בתוכו, אז נעשה אדם. וזה סוד מה שאמרו במסכת חולין על ר' נתן הבבלי שאמר לאותה האשה המתיני למול את בניך עד שיבלע דמו בו. ואז נשלמים עשרה שמות דמ"ה שבז"א ונעשין בחי' מ"ה מ"ה, וזה סוד ואומר לך בדמיך חיי, כי ממש ע"י דמיך הנז' תחיי, כי בעודם למעלה היה גלות הנמשל אל המות, ועתה בהתפשט דמיך למטה בגופך תחיי.

והנה נודע כי ג' זמנים הם: זמן עיבור א', ואז ז"א הוא בבחינת ג' כלילן בג', זמן היניקה, זמן עיבור ב' של המוחין. והנה בגלות מצרים חזר ז"א לזמן עיבור א' והיה בבחי' ג' כלילן בג', לפי שלא היו החסדים מתפשטים בגופו, ולכן הוחזר ליכנס בסוד העיבור. ובגאולת מצרים נולד ז"א ויצא לחוץ למעי אימא עילאה, ואז היה זמן היניקה, ונודע כי אז הוא זמן הבלעת הדם בגופו של תינוק כנודע, כי הדם שבאשה מתהפך לחלב וממנו יונק התינוק, ואחר כך חוזר החלב ההוא לקדמותו ומתהפך בגוף התינוק לדם ונבלע בתוך הוורידין שבו. והענין הוא, כי הנה תחלה היה דם מותרות מעורב בסיגים ,ובזמן הלידה יורדין הסיגים למטה ויוצאים בבחינת דם הלידה, ונשאר הדם המזוקק בתוך האשה, ואז יכול להתהפך לחלב, ואח"כ כשיונק אותו התינוק חוזר להיות דם טהור וזך כבתחלה, ואדרבה עתה הוא חיות התינוק. וכבר נתבאר אצלנו כי הדם המתהפך לחלב הוא בירור מן זוהמת הדם שלא יכול להתברר בט' חדשי העיבור, ועתה הוברר ונזדכך כנז' וע"ש. וזה סוד ספירת העומר במ"ט ימים אלו, שהם ז' שבועות כנגד ז' ימי נקיים, וימי טוהר הדם ההוא מתברר ונהפך לחלב, ונכנס בז"א היונק אותו:

מתוך: שער הכוונות דרושי הפסח דרוש י (עריכה)

<< · שער הכוונות · דרושי הפסח · דרוש י · >>

שער הכוונות - דרושי הפסח דרוש י

דרוש י': והוא דרוש ד' על הנזכר ובענין ספירת העומר.

דע כי הנה עתה בגאולת מצרים נתפשטו הה' חסדים וה' גבורות שנעלמו למעלה בשרשם בדעת בזמן הגלות, ועתה נתפשטו בגופא דז"א. והנה בעת יציאת מצרים נעתקו ויצאו משם ואח"כ בשבעה שבועות של ספירת העומר יורדין ומתפשטין למטה בגופא דז"א, וטעם היותם ז' שבועות, הוא עם הנ"ל כי החסדים מתפשטין מחסד ועד הוד, ואח"כ כללותם ביסוד הנקרא "כל", שהוא כללות ה' חסדים, וכל חסד כלול מי' הם כ"ל בגימטריא. ואח"כ כללותם במלכות הנקראת כלה לב' סבות, הא' הוא לפי שהיא ה' אחרונה שבשם ההויה, ולוקחת כללות החסדים הנק' כ"ל הרי כל"ה, והסיבה הב' היא כי "כל" הם כללות החסדים, והה' היא ה' גבורות הרי כל"ה. עוד סיב' ג' כי כל הוא הה' גבורות כל א' כלולה מי', והה' היא המלכות עצמה כנ"ל.

ונחזור לענינינו, כי ז' בחינות יש בהתפשטות החסדים, וכנגדם הם ז' שבועות. ואמנם היותם ז' שבועות ולא ז' ימים, הענין הוא כי כל בחינה מהם כלולה מן הז' עצמם, ר"ל כי החסד הא' המתפשט בזרוע ימין הנק' חסד, צריך שיהיו בו ז' בחינות, א' כנגד החסד וא' כנגד הגבורה כו', וא' כנגד מה שצריך לתת ממנו חלק אל היסוד הכולל כולם כנז', ואחד כנגד מה שצריך לתת ממנו חלק אל המלכות הכוללת את כולם כנז', כי אם אין בחסד הזה כל אלו הז' בחינות של שרשים, איך היסוד ומלכות יוכלו לקבל הארה ממנו, וגם הה' חסדים עצמם איך יתקשרו זה בזה אם לא ע"י כך. ונמצא כי בכל חסד וחסד מן בחינות החסדים המתפשטים בז"ת דז"א יש בו בכל א' מהם שורש לכל הז' בחינת הנז', ורצוני להרחיב הביאור בזה.

דע כי בספירת החסד דז"א מתפשט בו החסד הא' מן הה' חסדים המתפשטים, ויש בו בחינות חסד גבורה ת"ת נה"י ומלכות, ומתחלקות בז' ספירות תחתונות באופן זה. חסד שבחסד וחסד שבגבורה וחסד שבת"ת וחסד שבנצח וחסד שבהוד וחסד שביסוד וחסד שבמלכות. וכל ז' בחינות אלו הם כללות החסד הא' שבחסד המתפשטים בז"א. אח"כ החסד הב' הנקרא גבורה שבחסד, הנה יש בו ז' חסדים מתחלקות בז' הספירות וכולם בחינות הגבורה שבהם. וכן על ד"ז בכל הז' חסדים המתפשטים בגופא דז"א. ונבאר הקדמה זו בסדר ז' שבועות העומר:

שבוע הא' כולה בחסד הא'. יום א' נכנסת בחינת מלכות שבחסד הא' בתוך החסד הנק' זרוע ימין. יום שני נדחית המלכות בגבורת ז"א ונכנס בחינת היסוד שבחסד הא' בחסד דז"א. יום שלישי נדחית המלכות בת"ת והיסוד בגבורה ובחינת ההוד דחסד הא' נכנסת בחסד דז"א. יום ד' נדחית המלכות בנצח והיסוד בת"ת וההוד בגבורה והנצח בחסד דז"א. יום ה' נדחית המלכות בהוד והיסוד בנצח וההוד בת"ת והנצח בגבורה והת"ת בחסד דז"א. יום ו' נדחית המלכות ביסוד והיסוד בהוד וההוד בנצח והנצח בת"ת והת"ת בגבורה והגבורה נכנס בחסד דז"א. יום ז' כל אחד יורד במקומו מלכות במלכות יסוד ביסוד הוד בהוד נצח בנצח ת"ת בת"ת גבורה בגבורה חסד בחסד. והרי כי בשבעה ימי השבוע הא' לא נתפשט רק החסד הא' בלבד, ונתפשט בשבעת הספירות כולם כנז':

שבוע השני היא ממש על דרך השבוע הא', אלא שכל בחינותיה הם בחסד השני מן החסדים המתפשטים, וכן כיוצא בזה בשאר הז' שבועות, עד שנמצא כי בשבוע הז' נכנס החסד הז' הנקרא מלכות הנעשה מכללות כל הז' ספירות.

והנה אע"פ שנתבאר כי בדעת דז"א יש ה' חסדים וה' גבורות, צריך שתדע כי הנה הדעת הוא הנשמה המתפשטת בכל הגוף, וא"כ מוכרח הוא שבדעת יהיו ז' בחינות החסדים המתפשטים בז' תחתונות הנקראים גוף, וכנגדם הם ז' גבורות. ודע כי אלו הם סוד י"ב שבטים י"ב בני יעקב ושני בני יוסף מנשה ואפרים שנאמר בהם "כראובן ושמעון יהיו לי". וכבר נתבאר דרוש זה בענין י' הרוגי מלוכה והרוגי לוד. ובזה יתבאר טעם למה השבוע הא' אינו חול גמור אבל נקרא חול המועד, והטעם הוא כי כל הה' חסדים נכללים בחסד הא' כנודע, כי שבעה ענני כבוד הם, וענן הא' מכולם הוא הנקרא ענן של אהרן, והוא כנגד חסד הא', והוא כולל את כולם כנז' בס"ה בפרשת אמור. וזה סוד מה שכתוב "יומם יצוה ה' חסדו", כי החסד א' נקרא יומם לפי שבו נכללים שאר החסדים הנקראים ימים, והגבורות נקראים לילות, אלו זכרים ואלו נקבות, וכל א' משבעה בחינות החסדים כנ"ל הם שבעה ימי השבוע, וכל אחד נק' יום אחד, אבל החסד הא' נקרא יומם ולא יום, ופירושו יום הכולל ימים רבים, כי כל שאר החסדים אין להם שורש ומעבר אלא בו. וזה סוד "ויסע עמוד הענן יומם", כי שבעה עננים היו, אבל הא' שבכולם נקרא יומם, ולכן הוא לבדו נזכר והשאר נכללין בו. ובזה תבין פסוק הנזכר של "יומם יצוה ה' חסדו", כי ע"י יומם, והוא החסד הא' שבכולם, על ידו הוא מפקיד שאר החסדים בידו, שיהיה הוא פקיד עליהם והרשות בידו להוציאם ולהוריד ולפשט אותם למטה כפי רצונו. ואולי נוכל לומר כי חסדו ר"ל חסד ו', ר"ל ששת החסדים האחרים כולם מצויים תחת ידו של החסד הא' הנקרא יומם כנזכר, אבל "בלילה" אז "שירה עמי", ר"ל שיר ה' שהם ה' גבורות הנקראים שיר, והשיר הזה הנה הוא "עמי", ואלו הם דברי דוד המשורר ע"ה האומר דברים אלו ברוח הקדש כאלו השכינה שהיא המלכות העליונה אומרת אותם, והוא כי הגבורות הם ממש עמה, אבל החסדים אינה רק בבחינת פקדון (וצווי) בלבד להורידה בה ביום בעת הזווג.

ונחזור לענין, לפי שבשבוע א' מתחיל לכנס ולהתפשט החסד הא', לכן הוא חול המועד מכלל חג המצות, אבל לפי שעדיין לא נשלם לכנס עד יום הז', לכן אינו יו"ט גמור רק חול המועד. אבל בז' של פסח שאז נשלם להתפשט נקרא יו"ט גמור, ולכן יש זווג תחתון למטה כבשאר הי"ט, כי הנה כל הזווג אינו נמשך אלא מבחינת החסד, כי היא טיפת הזווג של מ"ד, ועתה שנשלם החסד הא' כבר יש זווג, אבל לפי שלא נכנס רק החסד הא' שלא נשלמו כל החסדים להתפשט, לכן אין אומרים הלל גמור, וגם אינו זווג גמור כמו שנתבאר בעזרת ה'. ואע"פ שאינו נגמר להתפשט אלא ביום אסרו חג, עם כל זה כיון שעיקר טפת החסד אינה אלא לצורך היסוד טפה דדכורא ולכן בהכנס בחינת היסוד של החסד הא' מספיק לזווג, אבל ביום שלאחריו שנכנס אף בחינת המלכות של החסד הא', לכן יש בו קצת קדושה ונקרא יום אסרו חג, והוא על דרך מה שנתבאר לעיל בדרוש הח', כי בהכנס רשימו דמוח החכמה הוא יו"ט גמור, וביום שלאחריו, אע"פ שנכנס עצמותו אינו נקרא אלא אסרו חג. עוד יש ענין אחר בענין ספירת העומר והוא נקשר עם הדרוש הנזכר ושניהם הם בחינה אחת:

מתוך: שער הכוונות דרושי הפסח דרוש יא (עריכה)

<< · שער הכוונות · דרושי הפסח · דרוש יא · >>

שער הכוונות - דרושי הפסח דרוש יא

דרוש י"א:

והוא דרוש ה' בענין ספי' העומר. הנה נודע כי כמו שיש בז"א מוחין דאורות פנימיים גם יש לו אורות מקיפין וממוח הדעת שבו יורדים ומתפשטים בו אורו' פנימיים ואורות מקיפין והאור הפנימי מתפשט ויורד דרך הגרון ומתפשט בגופא דז"א אבל האור המקיף הנה הוא יוצא מן הפה ולחוץ ומקיף את הז"ת ע"ד האמור לעיל ממש בבחינת החסד' הפנימיים המתפשטים בז"ת ועתה נבאר עניינם. הנה אלו החסד' והגבור' שבתוך היסוד דאימא הם אורות רבים וגדולים ועומדים במקום צר ודחוק כנודע כי מוח החכמה והבינ' גדולי' מאד ממוח הדעת ובפרט במקום התפשטות יסוד דאימא תוך הגרון דז"א כי הוא מקום צר עד קצה אחרון והם ב' מוחין דחסדי' וגבו' ואינם יכולים לידחק שם ואז מחמת הדוחק הם בוקעים המקום ההוא וז"ס בקיעת הפה הנבקע במקום הגרון והבן טעם זה ואז יוצאות קצת האורות ההם דרך הפה ולחוץ וקצתם נשארי' בפנים כנ"ל. ואמנם בחי' הגבו' הם אש ובחי' החסד' הם מים ולכן הגבור' הם חזקות מאד ומרוב חמימות אשם אינם יכולות להשאר בפנים והם הבוקעות ויוצאות לחוץ דרך הפה ונעשית בחי' אור המקיף אבל החסד' נשארים בפנים בסוד אור הפנימי וכבר נתבאר אצלנו כי אור המקי' גדול מאור הפנימי אע"פ שהאור הפנימי הוא חסדים כנז' והאור המקיף הוא גבור' עכ"ז הטעם הוא נרמז כמש"ה טובה תוכחת מגולה מאהבה מסותרת פי' כי הגבו' הם כוחות הדין הנק' תוכחת שמהם באים התוכחו' והיסורין לעולם הנה הם יותר טובים ויותר מאירים להיותם מגולים בבחי' אור המקיף יותר מן החסדים הנק' אהבת חסד להיותם מסותרים בבחי' אור הפנימי אורם מסותר ואינו נגלה ומאיר עם היות כי בבחי' עצמם החס' הם מעולי' יותר מן הגבו':

ובזה תבין מ"ש בתיקו' תיקון ע' בענין ה' מוצאות הפה הנק' פתוחי חותם דא אימא עילאה כו' והענין הוא כי כיון שפתיחת הפה נבקעת מחמת ה' גבו' מנצפ"ך כנ"ל הנה הם עצמן ה' מוצאות הפה והם סוד הכ"ב אותיות אחע"ה בומ"ף כו' כנודע כי האותיות נפקא מבינ' כנז' בהקדמת ספר התיקו' גם שם נת' כי האותיו' נק' נפש. והטעם הוא כי להיותם מבחי' הגבור' שהם עטרא דמל' הנק' נפש לכן גם הם נקראים נפש. ובזה יתיישבו ב' מאמרים הנז' בס"ה שהמאמר הא' יראה כי אותיות הם יוצאים מן הפה וממאמר אחר הב' יראה כי הם יוצאים מן חותם אי' עילאה ושניהם הם אמיתיים כי הנה האותיו' הם בחינ' הגבו' הנתונים תוך היסוד דאי' עילאה ומתלבשת בז"א ואלו הגבור' הם הנק' חותם דאי' עילא' כמבואר אצלנו בהרב' מקומו' אם בענין הצלם דהושענא רבה הנקר' ליל החותם ואם בענין משז"ל באותם הד' דברים הנק' חבי"ת שצריכים חותם בתוך חותם והם יסוד ומלכו' שבה שהם ב' החותמות הנז'. והנה היסוד דאי' מלובש בפומא דז"א ושם נבקע ויוצא ממנו אלו הכ"ב אותיות שהם בחי' הה"ג כנ"ל ונמצא כל דבריהם אמת. גם בזה תבין מ"ש בפ' משפטים כי דעת גניז בפומא דמלכא פי' כי הדעת הוא בחי' עטרא דגבו' והחסדים והוא מלובש ביסוד דאי' ונבקע ויוצא עטרא דגבורה דרך הפה ולחוץ וכשהוא רוצה לדבר מוציאן לחוץ בסוד קול ודיבור שהוא בחי' אור המקיף כמבואר אצלנו כי כל הבל הפה הוא אור המקיף ולפעמים נשארים בפנים ואינם יוצאים ואז כתיב נאלמתי דומיה כו' והנה ה' אותיות מנצפ"ך הם שורש הה"ג ולכן הם אותיו' סתומות כנודע כי הם בציור מקום פתיחת הפה סתומה ועגול' ולכן נקרא בס"ה בשם פתוחי חותם כי הוא מקום הנפתח ומגולה עתה והוא נמשך מן אי' עילא' הנק' חותם כנודע כי עטרא דגבור' גניז באי'. והרי נתבאר בחי' אור המקי' מה ענינו ואיך הוא בחי' עטרא דגבו' ואיך הוא מן אימ' עילאה כי הגבו' מן אי' עילא' אינון וכמ"ש כמה פעמים כי כל אור המקי' הוא מבינה הנק' שם אהיה וזכור הקדמה זו:

ונחזור לענין ספיר' העומר כי עתה אנו צריכים להמשיך ב' בחי' אורות פנימיים ואורו' מקיפים והנה כדוגמת מה שנת"ל בענין המשכת האור הפנימי במ"ט ימי ספיר' העומר כך ממש היא המשכת אור המקיף. ולכן צריך שנרחיב הביאור בזה ובו נבאר ענין עומר השעורים שהיה קרב בלילה הא' של ימי הספיר' מה ענינו. דע כי בזמן שבהמ"ק קיים על ידי קרבן מנחת השעורי' בלילה הזה היו יורדין בחי' החסדים והגבו' אל הדעת ומשם נתפשטו עד הגרון אבל עתה אין בנו כח להמשי' אור הפנימי כי אור הפנימי לא היה נמשך אלא על ידי קרבן השעורים כנז'. ואמנם עתה אנחנו צריכים שיתפשטו אלו החסד' והגבו' בגופא דז"א ובכל לילה ממ"ט ימי ספירת העומר אנחנו מורידים בחינ' החסד' והגבו' למטה כל מדריגה ובחינת' ביומו עד מלאת ימי העומר והנה כל כונתנו עתה אינו אלא בבחי' אור המקיף להמשיכו ולהוציאו דרך מוצאות הפה ואחר צאתו נעשה אור מקיף כנ"ל. וזו היא סוד הברכה של על ספי' העומר כי בבחי' דיבור והבל היוצא דרך הפה והוא בחי' אור המקיף כי אור הפנימי היה נמשך בזמן שבהמ"ק קיים ע"י קרבן העומר והנה עתה שנחרב בעוה"ר ואין בנו כח להמשיכו לכן אנו אומרי' אחר ברכ' העומר שהוא בחי' אור המקיף הרחמן הוא יחזיר לנו עבודת ב"ה למקומה ב"ב וע"י כך נתקן איזה תיקון בבחינ' אור הפנימי. ונמצא עיקר כל הכונ' היא באור המקיף כי עדיין לא יצא כלל אבל האור הפנימי כבר נכנס ואינו צריך רק התפשטות למטה בלבד ולכן כאשר תכוין בבחי' אור המקיף תכוין ג"כ להמשיך אור הפנימי אבל עיקר הכונ' תהיה באור המקיף כנז'. ובזה תבין טעם למה מצות ספי' העומר תלויה באנשים ולא בנשים והטעם הוא לפי שאין בחי' זו נעשית אלא בפי הזכר ז"א כנודע. גם בזה תבין למה חג המצות נק' פסח והענין הוא פ"ה ס"ח כי בחג הזה יוצא אור המקיף בסוד דיבור ושיחה מן הפה ולחוץ ע"י ספי' העומר הנספר במוצא הפה. ובזה תבין טעם מצוה לספר ביציאת מצרים בליל פסח כי פסח ר"ל פ"ה ס"ח שהם בחי' אור המקיף היוצא מן הפה בבחינ' שיחה ודיבור לכן צריך לספר ביציאת מצרים כי י"מ הוא יציאת החסד מן הגרון הנק' מצרים מקום צר ולמטה בגופא דז"א לכן אנו מספרים אותו כדי לכוין להמשיך לאותו י"מ הנז' שג"כ תצא דרך הפה הסמוך לגרון בבחי' הגבו' שהם אור המקיף כנז'. ואמנם ענין מנחת שעורים עצמה ענינה הוא כי המל' בתחל' לוקחת עטרא דילה שהם הה"ג שהם ה' אותיות הנקר' אותיות כפולות ואם תכפלם ב"פ יהיו עולים בגי' כמנין שער"ה שהם ב"פ פ"ר פ"ר הרי תק"ס ועם כללות הה"ג הם תקס"ה כמנין שער"ה: [הגה"ה: אמר שמואל, למטה יתבאר כי ב"פ מנצפ"ך הם תק"ס ועשר אותיות שבהם הרי הם תק"ע ועם ה' אותיות השרשיות הרי תקע"ה כמספר שערה חסר ו']

ובחג השבועות שהוא הזווג אז ניתן בה בחי' החסד בסוד טפת הזווג ולכן אז היו מקריבים שתי הלחם דחטים כמ"ש לקמן בע"ה:

והנה עתה אנו צריכים לבאר ברכת ספי' העומר ע"ד הכונות כולם שביארנו למעלה. בא"י הנה בשם ההויה הזאת תכוין אל הויה דמ"ה דמילוי אלפין לפי שכל ענין ברכה זו וספי' זו תלויה בז"א כנ"ל ותכוין כי בזו ההויה כלולות עשר הויות דמ"ה דאלפין. והכונה היא כמש"ל כי בזמן גלות מצרים לא היו מאירים בז"א אלא בחינ' עשר הלבושים דאחוריים דיסוד דאימא בסוד עשרה דמים כנ"ל אשר לכן היו החיצונים נאחזים בהם ועתה בגאולת מצרים אנו ממשיכין החס' והגבו' עצמן שהם עשר' תוך ז"א ואנו ממשיכים אותם העשר דמים של הלבושים שיהיו נבלעים תוך גופא דז"א ע"ד מ"ש למעלה כי ז"ס בחי' אות א' שבמלוי ואו של הויה דמ"ה דאלפין והיא בחי' שם אהי"ה בריבוע העולה ד"ם כנ"ל וע"ש היטיב. ולכן אנו מכונים עתה בעשר הויו' דמ"ה דז"א שהם סוד ה' חסד' וה' גבו' שבו שיבלעו בתוכה אלו הי' דמים תוך עשר הויות דמ"ה ממש ע"ד מש"ל בסו' שופך דם האדם באדם כו':

על ספי' העומר תכוין כי ר"ת הוא ס"ה כמספר שם אדנ"י והענין הוא כי כמו שאנו ממשיכים האורות אל ז"א כן אנו צריכים להמשיך ולתקן בנין הנקב' וכמ"ש במלת העומר והוא כי העמר תכוין חסר כמש"ל כי הם עשרה אחוריים דאה"יה הנק' עשרה דמים ואמנם עתה בהתמשכם תוך ז"א ונבלעים בו נעשים בבחי' פנימיים ואינם בבחי' ד"ם אלא ביושר ונעשי' עשר שמות של אהיה אשר כ"א הוא בגימ' כ"א וכשתמלאהו יהיו בו עשר אותיות הרי הוא בגי' א"ל והנה עשר שמות אל הם בגי' עמ"ר ותכוין להמשיך משם א"ל הנז' היוצא משם אהיה הנז' בחשבונו הפשוט ובחשבון עשר אותיותיו אל שם אדנ"י הנרמז בר"ת ספירת העומר כנז' ואז תהיה בה בחי' א"ל אדנ"י כנודע. ובאמרך היום כך וכך לעומר תכוין כי יום הוא בגי' א"ל ידוד והכונה היא כי כמו שכונת להמשיך אל באדנ"י כן תכוין להמשיך שם אל בז"א הנקר' הויה ובאמרך המספר היום כו"כ לעומר אז תכוין בס' כל הכונות הנ"ל בס' המדרגות כל יום ויום. והמשל בזה כי בליל א' תאמר היום יום א' לעומר ותכוין להמשיך בז"א גדלות א' דאבא של מוח החכמה של ז"א והיא הויה א' דע"ב דיודין גם תכוין אל אות א' שבשם אהיה הא' שבעשרה אהיה הנקר' עשרה דמים. גם תכוין להמשיך א"מ וא"פ מן בחי' המל' שבחסד הא' מן הה' חסדים ונכנס בחסד שהוא זרוע ימין ועד"ז תכוין בשאר הימים. ודע כי יראה לי שאלו י"פ אל הנרמזים במלת העומר כנז' הם עשרה מקיפים כי כן שם אל במילויו הוא אלף למד והוא בגי' הק"ף והדבר אצלי הוא בספק:

עוד יש כונה אחרת בענין ס"ה וצריך לכוין בה. הנה ימי העומר הם בחי' דינין וגבו' והם ענין הש"ך דינין הנודעי' והם בגימט' העומר והנה שורש כל הדברים הם אלו הש"ך דינין ולכן אנו צריכים למתקם ולבסמם. והנה ענין אלו הש"ך דינין הם בחכמה וגם בבינה כי הנה בחכמה יש בו ל"ב נתיבות כל נתיב כלול מי"ס הם בגי' ש"ך ניצוצין ואלו נרמזו ב"פ בס"ה בפ' פקודי ואמרו שם דבוצינא דקרדינותא בטש במחשבה עילאה וניצוצין זריק לשכ"ה עיבר כו' והם סוד הל"ב נתיבות חכמה כי במחשבה הובררו אלו הש"ך ניצוצין זהו ענין ל"ב אלקים דמעש' בראשית שהם ל"ב נתיבות חכמה וכולם דין משם אלקים ואחר שנמשכי' מן החכמ' אל הבי' נעשים שם נ' שערים הם בחי' ה' גבורות כל א' כלולה מי' והנה כל שער ושער כלול מכולם ונמצא כי ן' מיני ש"ך נצוצין הם כל שער ושער חלוק ומשונה מחבירו והם בבחי' צרופים או גימטראות כ"א משונה מחברתה ומאלו הן' שערים שהם ה"ג נמשכות נשמות ב"א כ"א וא' נמשך משער פרטי ולא קבלתי ממורי ז"ל פרטן זולתי ה' או ו' שערים מהם ואלו הן. שער א' הוא כי הנה בינ' היא הויה דס"ג גם הוא ה' ראשונ' שבשם הויה ולכן כנגדה הם נ' שערים ונמצא כי כל חלק מה' חלקי הבינה היא כלולה מי' שהם נ' שערים ונמצא כי ה' חלקי הבינה הם ה' שמות דהויה דס"ג וה"פ ס"ג הם בגי' שט"ו ועם הה' עצמה של בינה שהם ה"ג מנצפ"ך יהיו ש"ך ניצוצין. וא"ל מוז"ל כי מזה השער נמשך שורש נשמתי ולכן צריך אני לכוין בשער הזה ולא באחרים. ושער הב' הוא כי כשתקח ג' אותיות דין של אדני ותמנה ה"פ דין כמספר ה' עילאה שהוא הבינה יהיו בגי' ש"ך כנודע כי הה' אלפין שבה' שמות של שם אדנות הם בחי' המיתוק והביסום של ג' אותיו' דין כמבואר אצלנו ואז נעשים כמנין שכ"ה. השער הג' תמנה ז' הויות דמ"ה דמילוי אלפין שכל הויה היא בגי' אד"ם והם סוד ז' מלכים שמלכו בארץ אדום וכ"א מהם נקרא אד"ם וז"פ אדם עם ה' עילאה שהיא בינה הם ש"ך. השער הד' הוא ל"ב אלקים שהם הל"ב נתיבו' הנ"ל כ"א כלול מי"ס הם ש"ך כנ"ל. השע' הה' שם שד"י אם תחבר עמו חשבון ו' צירופים שיש בו כנודע והם שד"י שי"ד דש"י די"ש יש"ד יד"ש יהיו ש"ך. השער הו' שם א"ל אהי"ה כי יש בהם ו' אותיות וכנגדם תמנה ו"פ א"ל אהי"ה יהיו בגי' שי"ב ועם ו' אותיות הרי שי"ח ועם כללות הב' שמות הם ש"ך. ודע כי אלו הו' שערים אינם כסדר ואינם אלו הו' שערים הראשונים שבן' שערי בינה אבל הם ו' שערים מפוזרים אחד מכאן ואחד מכאן:

ועתה נבאר סדר הכונה בספירת העומר הנה מי ששורש נשמתו בשער הא' מאלו הו' שערים הנז' צריך שיכוין בכונ' השער הזה למתק אלו הש"ך דינים ולחלקם בז' חלקים כנגד שבעה שבועות כי הלא הם בחי' ז"פ אדם כנ"ל שהם בחי' מלכי אדום כנ"ל וזה סדרן. הנה באמרך על ספירת העומר תכוין כי מלת העומר היא בגי' ש"ך אשר כונתנו היא למתקם ולבסמם כנז' ותכוין כי אלו הש"ך הם ה' הויות דס"ג שהם שט"ו ועם ה' שבבינה הרי ש"ך וצריך לחלקם לשבעה חלקים ולכוין בהם חלק אחד בכל לילה מן השבוע באופן זה. ליל ראשון תכוין להמתיק החלק הא' שהם מ"ה ניצוצות וז"פ מ"ה הם ה"פ ס"ג ואלו הם יו"ד ה"י ו"א ועוד חציה של וא"ו אחרונה שהם שלשה ניצוצין והרי נמתקו מ"ה ניצוצין בליל א' שהוא אד"ם א' ליל שני תכוין להמתיק ג' ניצוצין שנשארו מאות ואו האחרונה ותוסיף עליהם ב' אותיות ה"י של תשלום הוי"ה א' ויהיו ח"י ניצוצין ועוד תוסיף ותקח מהויה הב' דס"ג אותיות יוד ה' וב' ניצוצות של אות יוד דמילוי ה"י והרי אדם ב' בליל ב'. וכעד"ז תשלים לכוין בז' לילי השבוע הא' להשלים ז' חלקים שבה' שמות ס"ג כנז' ועד"ז תכוין בכל שבוע מז' שבועות הספי'. והענין הוא כי ז' אדם הם שהם שבעה מלכי אדום וכל אדם מהם הוא כלול מכל הז' ולכן בשבוע א' אנו מכונים באדם הא' שהוא כלול מכל הז' וכן בשבוע הב' באדם הב' כלול מכל הז' וכעד"ז בכל הז' שבועות ונמצא כי בכל שבוע ושבוע תכוין להשלים ה' הויות דס"ג שהם כנגד הבינה שהיא ה' ראשונה שבשם ועוד ה' ניצוצות אחרות להשלים מנין הש"ך ואלו הה' היתירים הם כנגד הבינה המתפשטת בתוך ז"א כנודע והיא נק' עילאה וכשנכנסת ומתפשטת בו היא בבחי' אות ה' שהיא הוי"ה דס"ג ג"כ כנודע כי אות ה' א' בה נרמז שם ס"ג ועד"ז בשאר הן' שערים כל איש ואיש היודע שורש נשמתו באיזה שער מהם הוא יכוין בכונת השער ההוא לחלקו אל ז' חלקי' בז' כל ימי שבוע ושבוע משבעה שבועות ספירת העומר כנגד ז"פ אדם כנ"ל אשר אלו הם עיקר הש"ך דינין:

עוד יש כונה אחרת בענין ס"ה צריך שתכוין להשפיע מן המ"ט יומין דכורין אל מ"ט יומין נוקבין וכיון שהכונה היא להשפיע במל' א"כ צריך להשפיע ממעלה למטה מחסד עד מלכות ולהוריד השפע מעילא מדכורא לתתא אל נוקבא. ולכן בשבוע הא' יכוין להשפיע מחסד שבזכר אל חסד נוקבא עד שבוע הז' יכוין להשפיע מן בחי' המל' שבזכר שהיא הבחי' שנשארה מן הנקבה מושרשת בזכר בסוד שימני כחותם וממל' זו שבו ישפיע אל המלכות שבנוקבא. גם יכוין דרך פרט בז' ימי השבוע כי בשבוע א' שהיא כנגד החסד יכוין בליל ראשון להשפיע מחסד שבחסד הזכר אל חסד שבחסד הנוקבא. בליל שני מגבורת החסד שבזכר אל גבו' שבחסד הנוקבא וכן עד ליל ז' יכוין להשפיע ממל' דחסד של הזכר אל מל' דחסד דנוק' ועד"ז בשבוע השני בשבעת הימים שבה כולם הם מבחי' הגבו' שבזכר לגבו' שבנקבה וגם גבור' זו נחלקת לז' בחינות לז' ימי השבוע ע"ד מ"ש בז' ימי השבוע הא' הנחלקים בז' בחינות החסד ועד"ז בכל הז' שבועות. גם יכוין כונה אחרת והיא בשם בן מ"ב הרמוז בר"ת תפלת אנא בכח גדולת כו' והוא אבגית"ץ וחבריו שהם ז' שמות ובכל שם ו' אותיות. בשבוע הא' תכוין לשם הא' שהוא אבגית"ץ ותחלקהו בז' ימי השבוע ההיא בזה האופן אות א' בליל א' אות ב' בליל ב' אות ג' בליל ג' אות י' בליל ד' אות ת' בליל ה' או' צ' בליל ו' וכל הו' אותיות עצמם בליל ז' ועד"ז בכל שבוע בשם של חלקו. גם יכוין כונה אחרת ג' בסוד ההויה. בשבוע א' יכוין אל הוי"ה א' שבספי' החסד כולה מנוקדת בסגול ובשבוע שני בנקוד שבא שהיא הוית גבורה ובשבוע הג' בהוית הת"ת והיא כולה בנקודת בחולם ובשבוע הד' בהוית הנצח וכולה מנוקדת בחיריק ובשבוע הה' בהוית ההוד כולה מנוקדת בקיבו' ובשבוע הו' בהוית יסוד כולה מנוקדת בשורק ו' ובשבוע הז' בהוית המלכו' בניקוד צבאות שבא וקמץ וחולם ויחלק כל שבוע לפרטות ז' ימים שבה. כיצד ליל א' משבוע א' יכוין בהויה בני' סגול עם הרוחניו' שבתוכ' שהיא נשמה אליה והיא הויה אחרת גם היא כולה בסגול בליל ב' בהויה בניקוד שבא עם רוחניותיה שהיא הויה בסגול. וכן בשבוע ב'. יום א' יכוין בהויה בניקוד סגול עם רוחניותיה שהיא הויה בניקוד שבא ועד"ז בכל שאר הלילות עד ליל ז' שאז יכוין בהויה בניקוד צבאות עם רוחניותיה שהיא הויה בשבא ועל ד"ז בכל שבוע מז' שבועות. גם טוב לאדם לכוין במ"ט ימים אלו לתקן כל אשר חטא בכל הז' ספי' והמשל בזה בהיותו בשבוע א' יכוין לתקן את אשר חטא ופגם בספי' החסד ובשבוע הב' יכוין לתקן את אשר חטא ופגם בספי' הגבו' וכעד"ז בז' השבועות. גם ראיתי למוז"ל מקפיד וזהיר מאד לומר אחר ספירת העומר מזמור אלקים יחננו כו' כולו מעומד ולכוין בכל יום ויום מן המ"ט ימים בתי' א' ממ"ט תי' שיש בזה המזמור. גם יכוין באות א' ממ"ט אותיות שיש בפסוק ישמחו וירננו כו' וזה מספר אותיות המ"ט של הפ' ישמחו כו' כדי שלא תטעה בהם תיבת לאמים חסר ו' תשפוט מלא ו' תי' משור מלא ו'. ע"כ הגיעו לידי דרושי ספירת העומר:

מתוך: שער הכוונות דרושי הפסח דרוש יב (עריכה)

<< · שער הכוונות דרושי הפסח · דרוש יב

שער הכוונות - דרושי הפסח דרוש יב

שביעי של פסח וקריעת ים סוף

דרוש י"ב:    מדבר בענין יום שביעי של פסח ובו יתבאר ענין קריעת ים סוף שנקרע ביום הזה.

הנה למעלה בדרוש הא' ובדרוש הב' ביארנו טעם אל היות היום הזה נקרא יו"ט, ושם ביארנו כי להיות שבשבוע א' נכנס מוח החכמה (אשר בו נכללין כל המו' כמש"ה כולם בחכמה עשית), ולכן כשנשלמ' כניסתו (כי אז בלילה ההוא נכנס רשימו דגדלות ב' דאבא מוח החכמה) - לכן אז הוא י"ט גמור, וביום שלאחריו אע"פ שבו נכנס עצמות גדלות ב' אין זה חידוש כיון שכבר נכנס בליל ז' של פסח והניח בו רשימו ולכן אינו אלא אסרו חג בלבד כי בסבת שאין בו חידוש לכן איננו יו"ט ממש ולהיות כי בו נכנס עיקר גדלות ב' דאבא לכן הוא אסרו חג ואינו חול גמור.

והנה לכן ביום ז' של פסח יש חיוב זווג לפי שכבר עתה יכול ז"א להזדווג עם המלכות. וטעם הדבר יובן במש"ל כי המוחין מתפשטים בז' בחינות; הלא הם

• חכמה,
• ובינה,
• ועטרא דחסדים ועטרא דגבורות שבדעת,
• וחסד
• וגבורה
• ות"ת. ואמנם בבחינת הז' (שהיא הת"ת) צריך לכוין בה ב' בחינות יחד, והם בת"ת ומלכות העומדת באחוריו כנודע.
  

וכל בחינה מאלו הז' כלולה מכולם, ולכן הם ז' שבועות, וכל שבוע ז' ימים. ועתה ביום ז' של פסח -- שהוא יום ו' של שבוע ראשון דספירת העומר -- נתקן בחינת הת"ת, ולכן הרי הוא כאלו נתקנה גם המלכות שהוא באחוריו, ולכן הוא יו"ט וראוי לזווג. האמנם כיון שלא נתקנו כל המוחין - לכן אינו זווג גמור מעולה; אמנם נקרא זווג דקטנות כיון שעדיין לא נגדל ז"א.

ובזה יתבאר לך לשון מאמר אחד מספר הזהר בפר' בשלח בדף' נ"ב ע"ב (ח"ב נב, ב) בענין קריעת ים סוף בפסוק "מה תצעק אלי" ואמר שם רשב"י ע"ה בהאי מלה לא תשאל ולא תנסה את ה' .

ובודאי שביאור המאמר הזה עמוק מאד כיון שמצינו לרשב"י ע"ה שהפליג בהסתר' סודו ואמר "בהאי מלה לא תשאל". וביום שמורי ז"ל ביאר לנו המאמר הזה היינו יושבים בשדה תחת האילנות ועבר עליו עורב אחד צועק וקורא כדרכו, ומורי ז"ל ענה ואמר אחריו "ברוך דיין האמת". שאלתי את פיו ואמר לי כי אמר לו העורב ההוא כי לפי שגילה הסוד הזה לכל בני האדם בפרהסיא - לכן נענש בעת ההיא בב"ד של מעלה וגזרו עליו שימות בנו הקטן. ותיכף הלך לביתו ובנו היה מטייל בחצר ובאותה הלילה חלה את חליו ומת אחר ג' ימים, רחמנא ליצלן. ולכן ראוי לכל בעל נפש הרואה הדברים האלו להסתירם בתכלית ההסתר, זולת הכלל הנודע בכל החכמה הזו, כי כבוד אלקים הסתר דבר, ואין מקום להאריך בזה כי הדברים נודעים. וכל מה שיסתיר האדם הסודות מלגלותם למי שאינו ראוי הוא משובח ומכובד בפמליא של מעלה. והעושה היפך מזה מכניס עצמו בסכנה עצומה בעוה"ז במיתת עצמו בהכרת ח"ו ובמיתת בניו הקטנים נוסף על עונש נשמתו בגהינם שאין קץ לעונשו, וכמו שהזכיר רשב"י ע"ה בסוף אדרא זוטא, ועיי"ש.

והטעם שנענש מורי ז"ל בביאור מאמר זה, וכמו שהזכיר רשב"י ע"ה עצמו שאמר "בהאי מלה לא תשאל" -- הענין הוא כי הנה נודע שאין החיצונים נאחזין אלא במוחין של קטנות (כי הם דינין תקיפין), ובהיות האדם מתעסק בסודות התורה אם יהיה בענין זמן הגדלות העליון או בשאר דרוש חכמת האמת שהם ענינים למעלה -- אין לאדם כל כך סכנה כמו בזמן שעוסק בסודות זמן הקטנות כי בהתעסקו בהם הנה החיצונים מתעוררים בהם ומתאחזין שם ומזכירים עונותיו של האדם המתעסק בהם. וזה סוד משה רבינו ע"ה רבן של נביאים שנאמר בו "וינס משה מפניו". והטעם הוא לפי שענין המטה אשר נהפך לנחש הוא בחינת קטנות דז"א הנקרא 'נחש' (כמו שיתבאר בע"ה), ובהיותו מתעסק בדרוש ההוא נתיירא וינס מפניו. ולכן הסוד הזה צריך להעלימו -- אם מפאת עצמו, ואם מפני שאין אנו יודעים אמיתתו אפילו טפת גרגיר של חרדל מן הדרוש ההוא.

ונחזור לענין לבאר אותו המאמר בענין האילה ההיא שרחמה צר וחביבה על בעלה ובעת לידתה מזדמן לה נחש אחד ונושך בערייתא ויולדת כו'.    דע, כי האילה הזו היא נוקבא דז"א החביבה מאד על בעלה ז"א. והנה בליל א' של פסח נזדווגו יחד ואז היה זווג מעולה גמור לפי שהז"א נגדל בתכלית הגדלות, וגם בחינת היסוד שנזדווג אז עמה הוא יסוד דגדלות. ולהיות זווג ההוא זווג עליון, ולא נעשה ע"י -- נאסר בזווג תחתון כנ"ל. והנה הנוקבא מעוברת מן הזווג ההוא כל ימי הפסח וביום הז' של פסח יולדת אותו. [ועיין בדרוש יום אסרו חג של סוכות כי שם נתבאר באופן אחר].

והנה נתבאר כי תיכף אחר יום א' של פסח חוזר ז"א לבחינת קטנות הראשון וצריך להיות נתקן והולך מאז ואילך. ואם הוא בימי קטנות - מכל שכן נוקבא, שאינה נבנית אלא על ידו, שהיא עדיין קטנה. ולכן נקראת עתה בשם האילת אשר רחמה צר כי הנה אין ברחמה רק הה' גבורות דמנצפ"ך (שהם בחינת עומר מנחת שעורים שנקרב ביום א' לעומר כמבואר לעיל. כי מנצפ"ך כפול הוא בגי' שער"ה; כי ב' פעמים מנצפ"ך ב' פעמים מנצפ"ך שווה 560 הם תק"ס, וי' אותיות שלהם -- הרי תק"ע, ועם ה' אותיות השרשיות שהוא ענין הכללותם חמש בחמש -- הרי תקע"ה כמנין שער"ה). ולכן רחמה צר מאד כי לא נתנו בה הה' חסדים, ולכן אינה יכולה לילד לפי שאם תלד יתאחזו בה החיצונים באותם הנשמות דזווג גמור דליל פסח הא' אשר אז בתוכה בסוד העיבור, ובצאתם מפתח רחמה יתאחזו בהם בסוד "לפתח חטאת רובץ" לפי שהיא עתה בזמן הקטנות.

והתיקון לזה הוא שיחזור ז"א (שהוא עתה בסוד הקטנות) להזדווג עמה עתה בליל ז' של פסח בבחינת היסוד שבו (שהוא בבחינת קטנות), ועי"ז נפתח רחמה ויולדת. ואז החיצונים יונקים הסיגים והזוהמא והפסולת הנשאר מן הדין ההוא של זווג הקטנות ואינם נאחזים בנשמות הנולדות מן הזווג דגדלות דיום א' של פסח. ולפי שהזווג הזה הוא מבחינת היסוד דקטנות הנקרא נח"ש (כמו שיתבאר בע"ה, כי הוא דינין תקיפין) -- לכן הזווג ההוא מכונה בשם 'נשיכה' כמו שאמר "ונשיך בערייתא כולי".

ואמנם היסוד הזה בהיותו בבחי' קטנות נקרא בשם נח"ש. והטעם הוא כי היסוד נקרא שד"י כנודע, ובזמן הקטנות אין לו אלא חיות מן האחוריים של הדעת דז"א שהוא בחי' שם אהי"ה בריבועו העולה ד"ם כנ"ל. ובהתחבר דם עם שדי יהיה בגי' נח"ש.    והענין הוא כי עתה אין היסוד הזה ממשיך טפת הזרע אלא מן האחוריים של היסוד דאימא (שבתוך דעת דז"א, שהם הלבושין של המוחין דחסד וגבורה כנ"ל), והנה אימא נקרא 'אהיה' ביודין, והאחוריים שלה הוא ריבועו שהוא עולה בגי' תקמ"ד^[1]. ואמנם ריבועו הפשוט של אהי"ה היא גי' ד"ם^[2] ואותיות מילויו הם בגי' ת"ק כמו המילוי של שם שד"י (שהוא ת"ק כנודע)^[3]. ולכן תסיר מן תקמ"ד מילויו (שהוא ת"ק) - וישאר ד"ם. גם תסיר מן שד"י אותיות מילואו (שהוא גם כן בגימטריה ת"ק) וישאר שד"י פשוט. ואז תחבר שדי פשוט עם ריבוע שם אהי"ה פשוט (שהוא ד"ם) ויהיה הכל בגי' נח"ש.

והענין יותר בביאור הוא כי ריבוע אהי"ה הנזכר (העולה ד"ם) הוא בחינת היסוד דאימא אשר ממנו נמשכה הטיפה ביסוד ז"א (הנקרא שד"י), ניתנת בבחינת זווג אל הנקבה, והתחברות יסוד דאימא עם יסוד דז"א -- הרי נחש כי כל אלו הם בבחינת דינין קשים. וזהו סוד הנחש העליון שבקדושה הנושך רחם האילה. ולכן בלילה אז יש זווג תחתון ואנו מותרים בתשמיש המטה אבל אין זה נקרא זווג גמור לפי שעדיין הוא מבחי' זמן הקטנות.

ובזה תבין ענין קריעת ים סוף שנקרע ביום זה -- שהוא קריעת רחם האילה (שהוא היסוד שבה, סוף לכל דרגין שבה) על ידי זווג נשיכת נחש העליון דקטנות. וזה ביאור מאמר פר' בשלח הנ"ל וז"ל ובספרא דצניעותא מה תצעק אלי אלי דייקא בעתיקא תליא מלתא -- רוצה לומר כי להיות אז ז"א בבחינת קטנות - לא היה יכול להזדווג עם נוקבא בסוד נשיכת הנחש כדי לקרוע קריעת ים סוף אם לא ע"י הארה הנמשכת לו מעתיקא קדישא (הוא א"א כנודע); כי נה"י דאריך אנפין מתלבשת בז"א ועל ידי כן מתעורר א"א להאיר בז"א ועל ידי כן מזדווג ז"א בנוקביה בסוד 'נשיכה' הנזכר. אבל שאר ההארות הנמשכות לו עתה מאבא ואמא אין בהם כח לעוררו אל הזווג הזה, ולכן בעתיקא תליא מילתא.

ובזה תבין ענין משה שכתוב בו "וינס משה מפניו כולי" כנ"ל כי הנה נתבאר אצלינו כי בכל הדברים יש קטנות וגדלות -- וגם יש בחינת 'משה' של זמן הקטנות. והוא סוד ב' שמות א"ל שד"י שהם בגי' משה, וכשתוסיף עליהם ט' אותיות שיש במילוי שם שד"י יהיו בגי' שנ"ד, ואם תוסיף ה' אותיות שיש במלוי א"ל או ה' אותיות של א"ל שד"י בפשוטם יהיה הכל בגי' שנ"ט שהוא בגי' נח"ש עם הכולל.

וזה סוד "ועשית חשן משפט" - כי החשן הוא אותיות נחש, ובו משפט ודינין תקיפין. וזהו גם כן מה שאמרו בסוף פרשת ויקהל דף רי"ט ע"א (ח"ב ריט, א) וז"ל חיה חדא אית בעלמא ואיהי שלטא על אלף מפתחן כו' -- שהוא סוד שני שמות א"ל שד"י כנזכר אשר במילואם הם עולים בגי' אלף. וזהו סוד אלף מפתחן הנזכר. והבן זה.

ענין המ"ט ימים של ספירת העומר

ענין כל המ"ט ימים של ספירת העומר.    דע כי הזווג אשר באותם השבתות ויום ר"ח אייר אשר הותר לנו הזווג ההוא -- עם כל זה איננו זווג גמור של גדלות, כי עדיין ז"א בסוד הקטנות (כנ"ל בענין זווג ליל ז' של פסח). וכל הזווגים שבימים האלו הם על דרך מה שנזכר בזווג ליל שביעי של פסח אלא שיש בהם שינוי קצת כפי בחינת מדריגות המוחין שנכנסו בו בזמן ההוא כנ"ל. כי אינם נשלמים לכנס כולם עד חג השבועות ואז הוא זווג גמור דגדלות כמו שיתבאר בע"ה.

ענין הגילוח במ"ט ימים של ספירת העומר

ענין הגילוח במ"ט ימים אלו. לא היה מורי ז"ל מגלח ראשו אלא בערב פסח ובערב חג השבועות. ולא היה מגלח -- לא ביום ר"ח אייר ולא ביום ל"ג לעומר בשום אופן.

ענין ל"ג לעומר שאסור בהספד וכולי

ענין ל"ג לעומר שאסור בהספד ותענית ובנפילת אפים. דע כי הנה מ"ט ימי העומר הם ימי הדין כנ"ל, שהם סוד הש"ך דינים המתמתקים בימים האלו בענין העומר. והטעם הוא לפי שעדיין ז"א הוא כל מ"ט ימים אלו בבחינת קטנות עד חג השבועות. ובזה יתבאר טעם ענין מיתת כ"ד אלף תלמידי רבי עקיבא בימים האלו, והטעם למה פסקו למות בל"ג לעומר.

דע כי רבי עקיבא ע"ה -- שורש נשמתו היתה מן הה' גבורות בהיותם בשרשם למעלה בדעת דז"א, ולא בבחינת התפשטותם למטה לגופא. והנה הוא בסוד הדעת -- בין בסוד הגדלות בין בזמן הקטנות (כמש"ל בענין מרע"ה שנאמר בו וינס משה מפניו וע"ש בענין קריעת י"ס). והנה נודע כי הדעת דקטנות גם הוא כלול מחסד וגבורה וב' עטרין אלו הם שם 'אלהים' דמילוי אלפין; אלא שה'אלהים' דחסד -- האלף דמילוי הה"א שבו הוא בציור יו"י, ושל הגבורה בציור יו"ד (כנ"ל בדרוש א' בענין ב' כוסות דליל פסח הג' והד', ועיי"ש).

ולכן נקרא עקיבא. כי ג' אותיות עקב הם בגימטריה ב' שמות אלהים ב' שמות אלהים שווה 172; דחסד וגבורה. וב' אותיות י"א מן עקיבא -- הוא בחינת שני ציורי האלפין כנזכר; כי של החסד הם ציור יו"י שהוא צורה אות א' ושל הגבורה הוא בציור יו"ד דעקיבא במילואה. ונמצא כי ב' אותיות י"א של עקיבא הם ב' ציורי אלפין של ב' אלהים הרמוזים בג' אותיות עק"ב מן עקיבא.

והנה רבי עקיבא הוא היה אב ורבי לכל הנשמות הנמשכות מאלו הגבורות המתפשטים בגופא דז"א לפי שהוא כללות הדעת העליון למעלה בשרשו ובמקומו. אבל תלמידיו הם בחי' הגבורות המתפשטות ממנו ומתפשטים בגופא דז"א. ולפי שהקטנות קודם אל זמן הגדלות -- לכן הקדימו בתחילה אותם הכ"ד אלף תלמידים שהיו לו בבחרותו מגבת ועד אנטיפרס כמש"ר רז"ל.

וטעם היות מספרם כ"ד אלף לפי שהדעת של הקטנות הוא שם 'אלקים' כנזכר והוא מצטרף לק"ך צירופים כנודע (כי כל תיבה בת ה' אותיות בונה ק"ך בתים). ונמצא כי יש בהם כ"ד צירופים מתחיל באות א', וכ"ד מתחילים באות ל' כו'. ואלו הכ"ד אלף תלמידים כולם היו מבחינת כ"ד צירופים הא' של אלקים הראשון שבעטרא דגבורה המתפשט בגופא דז"א וכולן מתחילות באות אלף כי אַלֶף ואֶלֶף - הכל אחד.    גם זולת זה נודע כי שם 'אלהים' במילוי ההין בריבועו עולה בגימטריה אלף^[4] . והרי ב' טעמים למה היה מספרם כ"ד אלף.

ולסיבת היותם ממוחין דקטנות לכן היו מבחינת הדינין הקשין והיו קנטרנין ושונאין זה את זה כמו שאמרו ז"ל שלא היו נוהגין כבוד זה לזה. וכאשר באו ימי העומר שבין פסח לעצרת -- שאז הוא זמן קטנות ז"א, והם ימי הדין כנ"ל, ואז הוא זמן יניקת החיצונים -- לכן פגעה בהם אז מדת הדין של הקטנות על שלא נהגו כבוד זל"ז ומתו בימים ההם בהיותם קטנים ולא הגיעו להגדיל ולהאריך ימים לסיבה הנזכר.

ובבוא יום ל"ג לעומר -- אז נתגלה קטנות ב' של אימא שהוא שם אכדט"ם אשר באימא, והנה הוא חילוף שם 'אלהים' אשר הוא בחינת רחמים בסוד אלקים חיים (כנ"ל בדרוש הא' של פסח). והנה ה' אותיות אכדט"ם הם סוד ה' גבורות דגדלות, ועל זה אמר הכתוב בטחו בה' עדי ע"ד -- כי הוא באימא עילאה והוא רחמים, ולכן בו תלוי הבטחון. וכבר נתבאר לעיל כי נדרש בספר הזהר בפר' וארא על בינה עילאה שהוא שם אכדט"ם והוא רחמים.

והנה כבר נתבאר לעיל בדרוש הא' של פסח בענין ד' כוסות כי שם אכדט"ם נתחלק לב' בחינות:

• ג' אותיות אמצעיות, והם כד"ט הם בגי' ג"ל, והם מתחלפים בג' אותיות לה"י דאלקים
• וב' אותיות א"ם אינם מתחלפות.
  

ונמצא כי נחלק לב' תיבות א"ם ג"ל; כי אותיות ג"ל כיון שהם מתחלפות נעשים רחמים (כי אותיות לה"י שהם דין דאלקים נתחלפו ונעשו רחמים), משא"כ בב' אותיות א"ם. וזהו סוד מ"ש יעקב אבינו עליו השלום ע"ד הג"ל הזה -- רמז אל השם הנזכר שהוא בגי' ע"ד, ואמנם האותיות המתחלפות בו הם בגימ' גל. והנה בהגלות נגלות השם הנזכר ביום ל"ג לעומר שהוא סוד אותיות המתחלפות שהוא יותר רחמים כנזכר -- אז פסקו מלמות.

והנה אחר זמן הקטנות בא זמן הגדלות ואז מתבטלים דיני הקטנות ומתקיימים בחי' הגדלות. ולכן סמך אחר כך ר"ע את חמשה תלמידיו הגדולים מבחינת ה' גבורות דגדלות (שהם כנגד חמשה אותיות אכדט"ם שהם רחמים) ואלו נתקיימו בעולם והרביצו תורה ברבים. והם: ר' מאיר, ור' יהודא, ור' אלעזר בן שמוע, ור"ש, ור' נחמיה. ואמנם ר' עקיבא איננו כל בחינת ה' גבורות שבדעת רק בחינת גבורה הנקרא הוד האחרונה שבהם (כמבואר אצלנו במקומו), אבל תלמידיו הם הה' גבורות המתפשטות בגופא. ולהיות כי הוא בחינה עליונה -- גבורת ההוד שבדעת עצמו -- היה רבי לכולם, אעפ"י שהם כוללים כל הה' גבורות, לפי שהם התחתונים המתפשטות בגוף. וכבר ביארנו כי ר"ע הוא גבורת ההוד שבדעת דקטנות וגם דגדלות.

ודע כי אעפ"י שביארנו שה' החכמים האלו, ר"מ וחבריו, הם ה' גבורות האלו המתפשטות -- הנה זה הוא השורש של נשמתם בעת לידתם, ואחר שגדלו במעשיהם -- עלו והגדילו יותר, כל א' כפי מציאותו ובחינתו.

ענין מנהג ללכת ביום ל"ג לעומר על קברי רשב"י ור"א בנו

ענין מנהג שנהגו ישראל ללכת ביום ל"ג לעומר על קברי רשב"י ור"א בנו אשר קבורים בעיר מירון כנודע ואוכלים ושותים ושמחים שם.   אני ראיתי למורי ז"ל שהלך לשם פעם אחד ביום ל"ג לעומר, הוא וכל אנשי ביתו, וישב שם שלשה ימים ראשונים של השבוע ההוא, וזה היה פעם הא' שבא ממצרים. אבל אין אני יודע אם אז היה בקי ויודע בחכמה הזו הנפלאה שהשיג אח"כ. והה"ר יונתן שאגי"ש העיד לי שבשנה הא' קודם שהלכתי אני אצלו ללמוד עם מורי ז"ל שהוליך את בנו הקטן שם עם כל אנשי ביתו ושם גילחו את ראשו כמנהג הידוע ועשה שם יום משתה ושמחה.

גם העיד הה"ר אברהם הלוי כי בשנה הנזכר הלך גם הוא שם והיה נוהג לומר בכל יום בברכת תשכון "נחם ה' אלקינו את אבלי ציון כולי", וגם בהיותו שם אמר נחם כו'. ואחר שגמר העמידה אמר לו מורי ז"ל כי ראה בהקיץ את רשב"י ע"ה עומד על קברו ואמר לו "אמור אל האיש הזה אברהם הלוי כי למה אומר נחם ביום שמחתינו והנה לכן הוא יהיה בנחמה בקרוב". ולא יצא חדש ימים עד שמת לו בן א' וקבל עליו תנחומין. וכתבתי כל זה להורות כי יש שרש במנהג הזה הנזכר. ובפרט כי רשב"י ע"ה הוא מחמשה תלמידיו הגדולים של ר"ע ולכן זמן שמחתו ביום ל"ג לעומר כפי מה שביאר לעיל ביום ל"ג לעומר:

ענייני ליל פסח

דע כי בליל פסח נכנסין בז"א מוחין דקטנות ראשונה וגדלות ראשונה וקטנות שנייה וגדלות שנייה.

עוד צריך שתדע כי יש מוחין מצד אבא ומוחין מצד אימא. ובכל בחינת מהם יש כל בחי'. המוחין דאבא נרמזים בסוד המצה; בסוד הלחם שהוא בחכמה. ובחינת מוחין דאימא הם נרמזים בסוד הד' כוסות של יין; כי כל יין המשמח הוא דאימא עילאה. ואינם נכנסים כסדרן אלא

• בתחילה נכנס גדלות הראשון
• ואחריו קטנות השנייה
• ואחריו גדלות הב'
• ואחריו קטנות הא' באחרונה. והטעם נתבאר בדרושים הקודמים.

וזה סדרן:

קדש -- ותכוין כי הכוס בעצמו הוא בגי' אלהים שהוא הקטנות הב'. אמנם הוא בבחינת תמורתו שהוא שם אכדט"ם, והה' אצבעות יד ימינך הם סוד ה' אותיות אכדט"ם, והיין הוא בגימטריה ע', וה' אצבעות האוחזים בו -- הרי ע"ה כמנין אכדט"ם עם הכולל.

וגדלות הב' נכנס ע"י הדיבור וע"י הכוונה של ברכת הקידוש וברכת היין. ולכן תכוין בהויות שבברכות אלו שהם הויה דע"ב דמילוי יודין ותכוין אל קו הימין שהוא מוח החכמה שבז"א מצד אימא בלבד. וקו זה הוא נכנס ראשונה לכולם ולכן כוס זה אומר עליו קידוש כי כל קדש הוא בחכמה. ונמצא כי בכוס ראשון נכנס גדלות א' וקטנות ב' וגדלות ב' דמוח-חכמה-דמצד-אימא. האמנם גדלות הראשונה שבו - דרכו ליכנס תמיד מאליו כשאר לילי יו"ט ושבת, ואין צורך לכוין בו על הכוס.

ורחץ -- עתה נכנס אור החכמה דאימא. וכוונת הרחיצה הזו היא בשם י"ה. וזהו רחיצה -- רחץ י"ה. רוצה לומר תכה יו"ד ב ה"י יו"ד ב ה"י שווה 300 ויהי בגי' רחץ עם ב' אותיות י"ה. והוא משורש י"ה דמלוי ע"ב.

כרפס -- הענין הוא כי אחר שנכנסו הגדלות הראשון כמנהגו, והקטנות השנייה והגדלות ההשנייה דמוח-חכמה-דמצד-אימא בכוס יין הקידוש כנזכר -- הנה כבר החיצונים נסתלקו אחיזתם ואז נכנס קטנות הראשונה. והנה מלת כרפס היא בגי' שי"ן והוא שם 'אלהים' במילוי יודין שהוא ש'^[5]. וכשתמלאנה במילואה יהיה שי"ן כמנין כרפס. והוא הקטנות הראשון דמוח-חכמה-שבנצח-דאימא. ותכוין שגם כל שאר הקטנות א' דמוח בינה ודעת דמצד אימא גם הם נכנסים יחד עם קטנות דמוח החכמה.

כוס השני -- הוא בחינת מוח-בינה-דמצד-אימא. ותכוין בו שהוא אלהים דמילוי ההין. ותכוין בגדלות הראשונה (הוא הויה במילוי ס"ג), וקטנות הב' (הוא שם אכדט"ם בבחי' התחלקותו לשתים - א"ם ג"ל), וגדלות השנייה (גם הוא הויה במילוי ס"ג).

יחץ -- יתבאר לקמן בענין מוציא מצה.

מגיד -- כבר נתבאר ענין כוס הב'. עוד יכוין למצות סיפור י"מ. ונתבאר בענין פסח פ"ה ס"ח:

רחצה -- והיא רחיצה השנייה -- גם היא בסוד י"ה על דרך הנזכר ברחיצה הראשונה אלא ששם י"ה הזה תכוין אל שם י"ה היוצא מהויה דס"ג. וגם הוא בהכאה יו"ד פעמים ה"י יו"ד פעמים ה"י שווה 300 כנ"ל. ונכנס גדלות שנייה - בינה שבגבורה.

מוציא מצה -- כבר נתבאר כי המוחין דמצד אימא נכנסין על ידי ד' כוסות היין אבל המוחין דאבא נרמזים באכילת מצה הנקרא 'לחם'. ולחם הוא ג' הויות, ונודע כי שם ההויה הוא באבא ושם אלקים באימא.

ועתה באכילת המצה צריך לכוין בקטנות הראשונה דמצד אבא ובגדלות השנייה דמצד אבא, וגם בקטנות השנייה דמצד אבא. האמנם לא קבלתי כוונתו [וגדלות ראשונה דמצד אבא כבר נכנסו מאליהם בענין ב' כוסות הא' כנ"ל]. וזה ביאורם.

• תכוין כי מצה בגימטריה הוא הויה דע"ב והויה דס"ג והם ב' מוחין (חכמה ובינה) דמצד אבא דגדלות-שנייה הנכנס קודם הקטנות ראשונה. ואלו הם ב' המצות -- העליון ואמצעי. והמצה התחתונה השלישית היא מוח הדעת דמצד אבא-דגדלות-שנייה. והרי נרמז גדלות שנייה.
• אח"כ תכוין בקטנות הראשונה. וזה עניינו. כי המצה העליונה הוא אלהים דיודין, חכמה-דקטנות ראשונה-דאבא; והמצה האמצעית -- אלהים דההין דבינה; והמצה הג' אלהים דאלפין - דעת.

עוד תכוין כי אות ה' דאלהים-דחכמה-דיודין ציורה ד"י, ושל הבינה ד"ו, ושל הדעת ג' ווין. ולכן המצה הא' שהיא י' אינה נפרסת וגם הג' שהיא ו' אינה נפרסת, האמנם האמצעי שהיא כנגד ה' היא נפרסת -- כי ציורה היא ד"ו, ולכן חציה הא' שהוא ו' מניחין אותה לאפיקומן וחציה הב' שהיא ד' (שהיא כנגד נוקבא) אנו מחברים אותה עם החכמה שהיא המצה הראשונה השלימה. ומברכים עליה 'המוציא' ו'אכילת מצה'; המוציא -- כנגד השלימה, ואכילת מצה -- כנגד הפרוסה. ועל זו הפרוסה השנייה (שהוא כנגד אות ד' של אות הה') אנו אומרים "הא לחמא עניא", והכוונה היא כי מה שהיתה ה' שלימה נעשית לחמא עניא - שהוא ד'.

מרור כורך ויתבאר עמם ענין החרוסת.    דע כי הזווג הנעשה בליל פסח הוא עם רחל, ואין זווג עם לאה בליל זו.

עוד מצאתי כתוב לזולתי וז"ל:    וסוד החרוסת רמז לטיט, סוד לאה, ואנו צריכין למתק דיניה. והנה טיט -- היו"ד שבאמצע נדרש לפניו ולאחריו -- ט"י י"ט -- והוא מילוי מ"ה שהוא בגי' י"ט, והוא בגימטריה חו"ה. וב' פעמים י"ט הם לאה ורחל. ואין זווג עם לאה בליל זה.

ועם כל זה אנו צריכין להמתיק את הדינין שבה גם כן וזה נעשה ע"י טיבול המרור בחרוסת. ומלת חרוסת הוא חיבור רו"ת ס"ח.

• ורות הוא בחינת לאה -- להיות כי שם אדנ"י במילואו תרע"א^[6] וכשתסיר פשוטו (שהוא ס"ה, מנין אדני לרחל) ישאר מילוי שהוא רו"ת אל לאה.
• ושתי אותיות ס"ח הם המוחין של ז"א (והם ג' שמות אהי"ה יהו"ה אהיה העולים בגי' ס"ח כמנין חיים) הממתקין את דיני לאה הנקראת 'רות'. וזהו 'חרוסת' -- 'רות סח'.

וזה סוד המרור שהוא בגי' מות, ולכן צריך למתק את המרור (ואת רו"ת הנזכר) באותיות ס"ח (שהם חיים הנזכר, שהם מוחין של ז"א).

ובכורך נכנס פנימיות ת"ת דאבא שהוא מ"ה (ב"ן)^[7] בדעת דז"א, גדלות ב', והוא ה' בציור ג' ווי"ן:

שולחן עורך -- צריך לכוין כוונת האכילה הכתובה אצלינו במקומו

צפון -- והוא האפיקומן, יכוין כי עתה נכנסה הו' שנשארה מאות ה-ד"ו

הלל נרצה -- אח"כ יכוין בב' כוסות האחרים הנקראים מוח דעת (והם חסדים וגבורות), ולכן בין ג' לד' לא ישתה כדי שלא להפריד ביניהם.

והנה כוס הראשון הוא חסדים שבדעת.

• והנה הקטנות הראשון שלו הוא 'אלהים' במילוי אלפין, אבל צורת הא' שבמילוי אות ה"א היא צורת יו"י,
• וגדלות הראשון הוא הויה דמ"ה דאלפין
• והקטנות השני הוא שם אכדט"ם בבחינת חשבונו שהוא בגימטריה ע"ד
• וגדלות השני הוא הויה דמ"ה דאלפין.

והכוס האחרון --

• קטנות א' דאלהים דמילוי אלפין, אלא שצורת האלף שבמילוי ה"א היא צורתה יו"ד,
• וגדלות הראשון הוא הוי"ה דב"ן דההין
• וקטנות השני הוא אכדט"ם בבחינת חשבונו שהוא ע"ד
• והגדלות השני הוא הויה דב"ן דההי"ן.

ואמנם אתה תחבר שתי הכונות יחד בכוס ראשון ואח"כ תכוין שתים בכוס השנית. והסיבה היא לכלול אותם יחד בסוד זכר ונקבה. וכבר כתבתי בדרושים הקודמים ששמעתי שיש חילוק בקטנות השני בין החסד לגבורה בשם אכדט"ם -- כי זה חשבונו ע"ה בסוד ג' פעמים יב"ק כמנין אותיותיהם, וזה חשבונו ע"ד וזהו "בטחו בה' עדי עד".

תם

מצות ספירת העומר

עניינה וברכתה

הנה נתבאר כי הגדלות הזה דז"א היה לפי שעה בליל א' של פסח ואחר יום א' של פסח מסתלקין כל המוחין הנזכר וחוזר לקדמותו. ואח"כ מליל ב' ואילך אז אנו חוזרין להמשיך המוחין הנזכר כפי סדר המדריגות - כל מדריגה ביום שלה - על ידי מצות ספירת העומר בן' יום שבין פסח לעצרת.

ונודע כי אין הכתר נמנה לעולם ואינו נכנס במספר רק מן החכמה ולמטה. והנה כאשר נספור ונמנה שבעה ספירות שיש מן החכמה דז"א והם: חכמה . בינה . דעת . חסד . גבורה . ת"ת ושם הוא מקום התחלת בנין הנקבה מלכות, מאחורי הת"ת כנודע, ועמה הם ז' ספירות. וכנגדם אנו סופרים שבעה שבועות אלו.

ונמצא כי בכל שבוע מאלו הז' שבועות נתקנת ספירת אחת מז' ספירות הנזכר. ולהיות כי כל א' מאלו הז' היא כלולה מכולם - לכן לא הספיק ז' ימים אלא ז' שבועות, וכל שבוע כולל ז' ימים.

גם יכוין להשפיע מז' 'שבתות' (שהם מ"ט יומין דכורין) אל מ"ט 'יומין' נוקבין. וכיון שהענין הוא להשפיע במלכות צריך להשפיע כסדר, מחסד עד מלכות.

גם צריך לכוין בז' שבועות הנזכר לתקן מה שפגם בז' ספירות -- ר"ל שבשבוע הא' יכוין לתקן כל מה שפגם בספירת החסד, ובשבוע הב' כל מה שפגם בספירת הגבורה, וכן על דרך זה בכל הז' שבועות:

סוד הברכה היא בסוד דיבור ההבל היוצא מן הפה שהוא סוד אור מקיף.
"ברוך אתה יהו-ה" -- יכוין בזו ההויה בשם מ"ה כזה יוד הא ואו הא, יען כי זאת הברכה היא כולה בז"א. ולכן תכוין לכלול בשם זה עשר שמות של מ"ה דאלפין, להבליע אותם עשר דמים של החסד והגבורה בז"א עצמו, כי הלא הדעת שלו הוא עשרה מדות; ה' חסדים וה' גבורות:

"על ספירת העומר" -- תכוין בר"ת "ספירת העומר" אל שם אדנ"י העולה בגי' ס"ה.    והענין הוא כי כמו שאנו ממשיכין שפע אל הז"א -- כך אנו צריכין להמשיך גם כן אל הנוקבא.

"העומר" -- הם עשרה אחוריים דאהי"ה הנקרא י' דמים, ואמנם עתה בהתמשכם תוך ז"א ונבלעים בו - נעשים בו בבחינת פנימיים, ואינם בבחינת ד"ם אלא ביושר, ונעשים י' שמות של אהי"ה - הוא בגי' כ"א, וכשתמלאו יהיו בו עשרה אותיות והרי הוא בגי' א"ל. והנה עשרה שמות א"ל הם בגימטריה עמ"ר. ותכוין להמשיך משם 'אל' הנזכר (היוצא משם 'אהיה' כאמור) אל שם אדנ"י הנרמז בר"ת 'ספירת העומר' כנזכר, ואז תהיה בה א"ל אדנ"י כנודע.

ובאומרך "היום כך וכך לעומר" -- תכוין כי יום הוא בגי' א"ל הוי"ה, והכונה הוא כי כמו שכוונת להמשיך א"ל באדנ"י -- כך תכוין להמשיך שם א"ל בז"א הנקרא יהו"ה. ובאמרך המספר -- "היום כך וכך לעומר" -- אז תכוין בסדר כל הכוונות שנבאר בע"ה.

"הרחמן הוא יחזיר עבודת בה"מ למקומה במהרה בימנו -- הוא תיקון האור הפנימי.

שבוע א'

ונתחיל בשבוע א'. שבוע א' בחכמה והויתה בע"ב.

• ליל א' נכנס מלכות דחסד א' ומתפשט ממוחא בגופא דז"א בחסד של חסד שלו וכן בנוקבא נכנס מלכות דגבורה א' בחסד דחסד שלה ויכוין בזו הלילה היא חסד שבחסד והיא הויה נקודתה בסגול ידוד ופנימיות שלה ג"כ הויה בסגול ובמוח ע"ב גדלות א' דחכמה דאבא וגם נכנס אות א' דאהי"ה ראשונה ויכוין אות א' של שם אבגית"ץ ויכוין במזמור מלת אלקים ויכוין בפ' של ישמחו י' של ישמחו.
• ליל ב' נכנס יסוד דחסד א' בחס' של חסד שלו ומלכות בגבורה של חסד וכן בנוקבא נכנס יסוד דגבורה בחסד דחסד ומלכו' בגבורה שלה והיא הוי"ה נקוד' בשבא כזה ידוד ופנימיות שלה הויה בסגול כזה ידוד ובמוח ע"ב גדלות א' דאימא וגם נכנס אות ה' דאהי"ה ראשונה ויכוין באות ב' של שם אבגית"ץ ובמזמור יחננו ובפ' ש' של ישמחו
• ליל ג' נכנס הוד דחסד א' בחסד דחסד שלו ויסוד ומל' בגבו' ות"ת וכן בנוק' מגבורה א' בחסד גבורה ת"ת שלה והיא הויה נקודה בחולם כזה ידוד ופנימיות שלה הויה נקודה בסגול כזה ידוד ובמוח אכדט"ם קטנות ב' דאו"א וגם נכנס אות י' דאהיה א' ויכוין באות ג' של אבגית"ץ ובמזמור ויברכנו ובפסוק אות מ' של ישמחו.
• ליל ד' נכנס נצח הוד יסוד מלכות בחסד גבורה ת"ת נצח כסדר האמור וכן בנוקבא והיא הויה נקוד' בחירק כזה ידוד ופנימיות הויה נקודה בסגול כזה ידוד ובמוח ע"ב גדלות ב' דאי' וגם נכנס אות ה' דאהי"ה א' ויכוין באות י' של אבגית"ץ ובמזמור מלת יאר ובפסוק או' ח' של ישמחו.
• ליל ה' נכנסים תפארת נהי"ם בחסד גבורה ת"ת נצח הוד א' בא' וכן בנוקבא והיא הויה ניקו' בקיבוץ כזה ידוד ופנימיות הויה נקוד בסגול כזה ובמוחא אלקים ביודין קטנות א' דאבא ואי' וגם נכנס אות אלף דאהי"ה הב' ויכוין באות ת' של אבגית"ץ ובמזמור מלת פניו ובפסוק אות ו' של ישמחו.
• ליל ו' נכנסים גבו' תנהי"ם בחסד גתנה"י א' בא' ונן בנוק' והיא הויה נקו' בשורק ופנימיותה הויה נקוד' בסגול ובמוחא ע"ב רשימו דגדלות ב' דאבא. וגם נכנס אות ה' דאהיה הב' ויכוין באות צ' של אבגתי"ץ ובמזמור מלת אתנו ובפסוק אות ו' של וירננו,
• ליל ז' נכנסים חג"ת נהי"ם בחסד ג"ת נהי"ם א' בא' וכן בנוק' והיא הוי' נקו' בנקוד צבאות ופנימיותה הוי"ה נקוד' בסגול ובמוחא עצמו' ע"ב גדלו' ב' דאבא וגם נכנס אות י' דאהיה הב' ויכוין בשם אבגית"ץ כולו ובמזמור מלת סלה ובפ' אות י' של וירננו:

שבוע ב'

שבוע ב' בבינה והוייתה דס"ג.

• ליל ח' ס"ג גדלות א' דאבא שהוא הוד לבינת ז"א זהו במוח ובגופא מלכות דחסד ב' בחסד דגבורה ז"א. וכן בנוק' מלכות דגבורה ב' בחסד דגבו' שלה והיא הויה נקו' בסגול ופנימי' הויה נקוד בשבא וגם נכנס אות ה' של אהיה ב' ויכוין באות ק' של קר"ע שט"ן ובמזמו' מלת לדעת ובפ' אות ר' של וירננו.
• ליל ט' במוחא ס"ג גדלות א' דאי' שהוא הוד דאי' ובגופא יסוד בחסד דגבו' ומל' בגבו' דגבו' וכן בנוק' והיא הויה נקו' בשבא ופנימיו' הויה נקו' בשבא וגם נכנס אות א' של אהיה ג' ויכוין באות ר' של קר"ע שט"ן ובמזמור מלת בארץ ובפ' אות נ' של וירננו.
• ליל י' במוחא א"ם ג"ל קטנות ב' דאו"א ובגופא הי"ם בחג"ת וכן בנוק' והיא הויה נקודה בחולם ופנימיות' הויה נקו' בשבא וגם נכנס אות ה' של אהיה ג' ויכוין באות ע' של קר"ע שטן ובמזמור מלת דרכך ובפ' אות נ' של וירננו.
• ליל י"א במוחא ס"ג גדלות ב' דאי' שהוא פנימיות גבו' ובגופא נהי"מ בחגת"ן וגם בנוק' והיא הויה נקוד' בחירק ופנימיות נקודה בשבא וגם נכנס אות י' של אהיה ג' ויכוין באות ש' של קר"ע שט"ן ובמז' מלת בכל ובפ' אות ו' של וירננו.
• ליל י"ב במוחא אלקים דההין קטנות א' דאו"א יחד ובגופא תנהי"ם בחג"ת נ"ה וכן בנוק' והיא הויה נקו' בקיבוץ ופנימיו' הויה נקוד' בשבא וגם נכנס אות ה' של אהיה ג' ויכוין באות ט' של קר"ע שט"ן ובמז' מלת גוים ובפ' אות ל' של לאומים.
• ליל י"ג במוחא רשימו דגדלות ב' דאבא שם ס"ג ובגופא ג"ת נהי"מ בחג"ת נה"י וכן בנוק' והיא הויה נקודה בשורק ופנימיות הויה נקודה בשבא וגם נכנס אות א' דאהיה ד' ויכוין באות ן' של קרע שט"ן ובמז' מלת ישועתך ובפ' אות א' של לאומים.
• ליל י"ד במוחא שם ס"ג שהוא עצמו' גדלו' ב' דאבא שהיא גבו' דאבא ובגופא חג"ת נהי"מ בחג"ת נהי"מ א' בא' וכן בנוק' שכבר נכנס חסד ב' דגבורה שבו וכן גבורה בגבורה שבה והיא הויה נקו' צבאות ופנימיות הויה נקו' בשבא וגם נכנס אות ה' של אהיה ד' ויכוין בשם קרע שט"ן כולו ובמ"ז מלת יודוך ובפ' מלת מ' של לאמים:

שבוע ג'

שבוע ג' החסד שבדעת והויתה מ"ה.

• ליל ט"ו במוחא שם מ"ה גדלות א' דאבא חסדים שבדעת שהוא יסוד דאבא שנכנס בדעת דז"א ובגופ' מל' דחסד ג' בחסד דת"ת דז"א וכן בנוק' גבורה ג' בחסד שלה והיא הויה נקוד' בסגול ופנימיות' הויה נקודה בחולם וגם נכנס אות י' של אהיה ד' ויכוין באות נ' של שם נג"ד יכ"ש ובמז' מלת עמים ובפ' אות י' של לאמים:
• ליל י"ו במוחא שם מ"ה גדלות א' דאי' ובגופא יסוד ומל' דחסד ג' בח"ג דת"ת דז"א וכן בנוק' והיא הויה נקו' בשבא ופנימי' הוי' נקודה בחולם וגם נכנס אות ה' של אהיה ד' ויכוין באות ג' של נגדי כ"ש ובמז' מלת אלקים ובפ' אות ם' סתומה של לאמים.
• ליל י"ז במוחא ע"ה קטנות ב' דאו"א יחד ובגופא הי"ם בחג"ת וכן בנוק' והיא הוי"ה נקודה בחולם ופנימיו' הויה נקו' בחולם וגם נכנס אות א' של אהיה' ה' ויכוין באות ד' של נגד יכ"ש ובמז' מלת יודוך ובפ' אות כ' של כי.
• ליל ח"י במוחא שם מ"ה גדלות ב' דאי' שהיא ת"ת ובגופא נהי"מ בחגת"ן וכן בנוק' והיא הויה נקוד' בחירק ופנימי' הויה נקוד בחולם וגם נכנס אות ה' של אהיה ה' ויכוין באות י' של נגדיכ"ש ובמז' מלת עמים ובפ' אות י' של כי.
• ליל י"ט במוחא אלקים דאלפין וצורת האלף של מילוי הה"א יו"י והוא קטנות א' דאבא ואי' ובגופא תנהי"מ בחג"ת נ"ה וכן בנוק' והיא הויה נקודה בקיבוץ ופנימי' הויה נקו' בחולם וגם נכנס אות י' של אהיה ה' ויכוין באות כ' של שם נג"ד יכ"ש ובמז' מלת ובפ' אות ת' של תשפוט.
• ליל ך' במוחא שם מ"ה והוא רשימו דגדלות ב' דאבא שהוא ת"ת שלו בחי' החסדי' ובגופא גבורה תנהי"מ בחג"ת נה"י וכן בנוקב' והיא הויה נקודה בשורק ופנימי' הוי"ה נקוד' בחולם וגם נכנס אות ה' של אהיה ה' ויכוין באות ש' של נגדיכ"ש ובמז' מלת ישמחו ובפ' אות ש' של תשפוט.
• ליל כ"א במוחא שם מ"ה והוא עצמו' גדלות ב' דאב' ובגופא חג"ת נהי"ם בחג"ת נהי"מ א' בא' וכן בנוק' והיא הויה נקוד' בנקוד צבאות ופנימי' הויה נקודה בחולם וגם נכנס אות א' של אהיה ו' ויכוין בשם נגדיכ"ש כולו ובמז' מלת וירננו ובפ' אות פ' של תשפוט:

שבוע ד'

שבוע ד' הגבו' שבדעת והוייתה ב"ן.

• ליל כ"ב במוחא שם ב"ן והוא גדלות א' דאבא גבור' שבדעת שלו ובגופא מלכו' של חסד ד' בחסד דנצח דז"א ונן בנוק' מל' דגבו' ד' בחסד דנצח סלה והוא הויה נקו' בסגול ופנימי' הויה נקוד' בחיריק וגם נכנס אות ה' של אהי"ה ו' ויכוין באות ב' של שם בטרצת"ג ובמזמור מלת לאומים ובפסוק אות ו' של תשפוט.
• ליל כ"ג במוחא שם ב"ן והוא גדלות א' דאי' ובגופא יסוד ומל' בח"ג וכן בנוק' והיא הויה נקו' בשבא ופנימיותה הויה נקודה בחירק וגם נכנס אות י' של אהי"ה ו' ויכוין באות ט' של שם בטרצת"ג ובמז' מלת כי ובפ' אות ט' של תשפוט.
• ליל כ"ד במוחא ע"ד והוא קטנות ב' דאו"א יחד ובגופא הי"ם בחג"ת וכן בנוק' והיא הויה נקודה בחולם ופנימיות' הויה נקו' בחירק וגם נכנס אות ה' של אהי"ה ו' ויכון ר' של שם בטרצת"ג ובמז' מלת תשפוט ובפסוק אות ע' של עמים.
• ליל כ"ה במוחא ב"ן והוא גדלות ב' דאי' שהוא הגבו' שבת"ת שלה ובגופא נהי"ם בחגת"ן וכן בנוק' והיא הויה נקוד' בחיריק ופנימיו' הויה נקו' בחיריק וגם נכנס אות א' של אהי"ה ז' ויכוין באות צ' של שם בט"ר צת"ג ובמזמו' מלת עמים ובפסוק אות מ' של עמים.
• ליל כ"ו במוחא אלקים דאלפין שצורת האלף יו"ד והיא קטנות א' דאו"א יחד ובגופא תנהי"ם בח"ג חנ"ה וכן בנוק' והיא הויה נקודה בקיבוץ ופנימיו' הויה נקו' בחיריק וגם נכנס אות ה' של אהיה ז' ויכוין באוח ת' של שם בטרצת"ג ובמז' מלת מישור ובפ' אות י' של עמים.
• ליל כ"ז במוחא ב"ן והוא רשימו דגדלות ב' דאבא בחי' גבו' שבת"ת שלו ובגופא ג"ת נהי"ם בחג"ת נה"י וכן בנוק' והוא הויה נקו' בשורק ופנימיות' הוי"ה נקו' בחיריק וגם נכנס אות י' של אהי"ה ז' ויכוין באות ג' של שם בטרצת"ג ובמז' מלת ולאומים ובפ' אות מ' סתומה של עמים.
• ליל כ"ח במוחא ב"ן והוא עצמו' גדלות ב' דגבו' דעת דאבא ובגופא חג"ת נהי"ם בחג"ת נהי"ם א' בא' ובן בנוקבא והיא הויה נקודה בנקוד צבאות ופנימיות' היא הויה נקו' בחיריק וגם נכנס אות ה' של אהי"ה ז' ויכוין בשם בטרצת"ג כולו ובזמור מלת בארץ ובפסוק אות מ' של מישור:

שבוע ה'

שבוע ה' בחסד והיא הויה דע"ב

• ליל כ"ט במוח' ע"ב והוא גדלו' א' דאב' שבשבוע א' נכנס במוח' דחכמ' דז"א ועכשיו אנו ממשיכין אותו בחסד שבו ובגופא מל' שבחס' ה' בחסד של הוד דז"א וכן בנוק' מגבו' ה' בחסד דהוד שבה והיא הויה נקו' בסגול ופנימיותה הויה נקו' בקיבוץ כזה ידוד וגם נכנס אות א' של אהי"ה ח' ויכוין באות ח' של שם חקבטנ"ע ובמז' מלת תנחם ובפסוק אות י' של מישור.
• ליל ל' במוחא ע"ב מחכמה בחסד גדלות א' דאימ' ובגופא יסוד ומל' דחסד ה' בחסד גבור' דהוד דז"א וכן בנוקבא והיא הויה נקוד' בשבא ופנימיותה הויה נקוד' בקיבוץ וגם נכנס אות ה' דאהיה ח' ויכוין באות ק' של שם חק"ב טנ"ע ובמזמור מלת סלה ובפסוק אות' ש' של מישור.
• ליל ל"א במוחא אכדט"ם קטנות ב' דאו"א יחד ובגופא הי"ם בחג"ת וכן בנוקב' והיא הויה נקוד' בחולם ופנימיו' הויה נקודה בקיבוץ וגם נכנס אות י' דאהיה ח' ויכוין באות ב' של שם חק"ב טנ"ע ובמז' מלת יודוך ובפ' אות ו' של מישור.
• ליל ל"ב במו' ע"ב והוא גדלות ב' דאי' ובגופא נהי"ם בחגת"ן וכן בנוק' והיא הוי"ה נקו' בחיריק ופנימיו' הויה נקו' בקיבוץ וגם נכנס אות ה' דאהיה ח' ויכוין באות ט' של שם חק"ב טנ"ע ובמז' מלת עמים ובפ' אות ר' של מישור.
• ליל ל"ג במוחא אלקים דיודין והוא קטנות א' של או"א ובגופא תנהי"ם בחגתנ"ה וכן בנוק' והיא הויה נקו' בקיבוץ ופנימיותה הויה נקוד' בקיבוץ וגם נכנס אות א' דאהי"ה ט' ויכוין באות נ' של חק"ב טנ"ע ובמז' מלת אלקים ובפסוק אות ו' של ולאמים.
• ליל ל"ד במוחא רשימו דע"ב גדלו' ב' דאבא בחסד ובגופא גתנהי"ם בחג"ת נה"י וגם נכנס אות ה' דאהי"ה ט' ויכוין באות ע' של שם חקבטנ"ע ובמז' מלת יודוך ובפ' אות ל' של ולאמים.
• ליל ל"ה במוחא עצמות ע"ב גדלות ב' דאבא ובגופא חג"ת נהי"ם בחג"ת נהי"ם א' בא' וכן בנוק' והיא הויה נקו' בניקוד צבאות ופנימיות' הויה נקו' בקיבוץ וגם נכנס אות י' דאהי"ה ט' ויכוין בשם חקבטנ"ע כולו ובמז' מלת עמים ובפסוק חוח א' של ולאמים:

שבוע ו'

שבוע ו' בגבו' והיא הויה דס"ג.

• ליל ל"ו במוח' ס"ג מבינ' לגבו' שבו והוא גדלות א' דאבא ובגופא מל' דכללות ה"ח שביסוד בחסד דיסוד דז"א וכן בנוק' והיא הויה נקו' בסגול ופנימיות' הויה נקוד' בשוריק וגם נכנס אות ה' דאהיה ט' ויכוין באות י' של שם יגלפז"ק ובמזמור מלת כולם ובפ' אות מ' של ולאמים.
• ליל ל"ז במוחא שם ס"ג גדלות א' מבינה שהי' בבינה ויורד בגבו' שבו ובגופא יסוד ומל' בחו"ג וכן בנוק' והיא הויה נקו' בשבא ופנימיות' הויה נקו' בשוריק וגם נכנס אות א' דאהיה עשירי ויכוין באות ג' של יגלפז"ק ובמז' מלת ארץ ובפסוק אות י' של ולאמים.
• ליל ל"ח במוחא א"ם ג"ל מבינ' שבו לגבור' שבו והוא קטנות ב' דאו"א ובגופא הי"ם בחג"ת וכן בנוק' והיא הויה נקוד' בחולם ופנימיותה הויה נקוד' בשוריק וגם נכנס אות ה' דאהיה עשיר ויכוין באות ל' של שם יגלפז"ק ובמז' מלת נתנה ובפסוק אות מ' אחרונה של ולאמים.
• ליל ל"ט במוחא שם ס"ג גדלות ב' דאימא מבי' שבו לגבו' שבו ובגופא נהי"ם בחגת"ן וכן בנוק' והיא הויה נקו' בחיריק ופנימיות הוי"ה נקו' בשוריק וגם נכנס אות י' דאהיה עשירי ויכוין באות פ' של שם יגלפז"ק ובמז' מלת יבולה ובפ' אות ב' של בארץ.
• ליל מ' במוחא אלקים דההין והוא קטנות א' דאו"א מבינה שבו לגבור' שבו ובגופא תנהי"ם בחג"ת נ"ה וכן בנוק' והיא הויה נקו' בקיבוץ ופנימיות' הוי' נקו' בשוריק וגם נכנס אות ה' דחהיה עשירי ויכוין באות ז' של יג"ל פז"ק ובמז' מלת יברכנו ובפ' אות א' של בארץ.
• ליל מ"א במו' רשימו דגדלות ב' אבא דשם ס"ג ובגופ' ג"ת נהי"ם בחג"ת נה"י וכן בנוק' והיא הויה נקו' בשוריק ופנימיות' הויה נקוד' בשוריק וגם נכנס כללות דאהי"ה א' ויכוין באות ק' של שם יגלפז"ק ובמז' מלת אלקים ובפ' אות ר' של בארץ.
• ליל מ"ב במוחא שם ס"ג עצמות גדלות ב' דאבא מבי' לגבו' ובגופא חג"ת נהי"ם בחג"ת נהי"ם א' בא' וכן בנוק' והיא הויה נקוד' בנקוד צבאות ופנימיו' הויה נקו' בשוריק וגם נכנס כללות דאהי"ה ב' ויכוין בשם יג"ל פז"ק כולו ובמז' מלת אלקינו ובפ' אות ץ' של בארץ:

שבוע ז'

שבוע ז' בת"ת ומלכות והם הוי"ה דמ"ה וב"ן.

• ליל מ"ג במוחא שם מ"ה וב"ן מדעת שבו לת"ת שבו גדלות א' דדעת אבא המ"ה שהם חסדים לז"א והב"ן שהם גבו' לנוק' ובגופ' מלכות דכללות הה' חסדי' שבמלכו' בחסד דמלכות שבו וכן בנוק' והיא הויה נקוד' בסגול ופנימיות' הויה נקו' בנקוד צבאות וגם נכנס כללות דאהי"ה ג' ויכוין באות ש' של שם שקוצי"ת ובמזמור מלת יברכנו ובפ' אות ת' של תנחם.
• ליל מ"ד במוחא מ"ה ב"ן מדעת לת"ת גדלות א' דאי' ובגופ' יסוד ומלכו' בחו"ג וכן בנוק' והיא הויה נקוד' בשבא ופנימיות הויה נקוד' בנקוד צבאות וגם נכנס כללות דאהיה ד' ויכוין באות ק' של שם שקוצי"ת ובמזמו' מלת אלקים ובפ' אות נ' של תנחם.
• ליל מ"ה במוחא ע"ה ע"ד מדעת לת"ת קטנות ב' דאו"א ע"ה לז"א וע"ד לנוק' ובגופ' הי"ם בחג"ת וכן בנוק' והיא הויה נקוד' בחולם ופנימיות הויה נקודה בנקוד צבאות וגם נכנס כללות דאהי"ה ה' ויכוין באות ו' של שם שקוצי"ת ובמז' מלת ויראו ובפ' אות ח' של תנחם.
• ליל מ"ו במוחא מ"ה וב"ן מדעת לת"ת גדלות ב' דאי' ובגופא נהי"ם בחגת"ן וכן בנוק' והיא הויה נקו' בחיריק ופנימיות הויה נקו' בנקוד צבאות וגם נכנס כללות דאהי"ה ו' ויכוין באות צ' של שם שקוצי"ת ובמזמור מלת אותו ובפסוק מ' של תנחם.
• ליל מ"ז במוחא אלקי"ם דאלפין צורת האלף של מילוי ה"א יו"י והא' הב' צורת יו"ד מדעת לת"ת והוא קטנות א' דאו"א ובגופא תנהי"ם בחג"ת נ"ה וכן בנוק' והיא הויה נקו' בקיבוץ ופנימיות הויה נקו' בנקו' צבאות וגם נכנס כללות דאהי"ה ז' ויכוין באות י' של שקוצי"ת ובמז' מלת כל ובפ' אות ס' של סלה.
• ליל מ"ח במוחא מ"ה ב"ן מדעת לת"ת רשימו דגדלות ב' דאבא ובגופא ג"ת נהי"ם בחג"ת נה"י וכן בנוק' והיא הויה נקוד' בשוריק ופנימיות הויה נוק' בנקוד צבאות וגם נכנס כללות דאהי"ה ח' ויכוין באות ת' של שקוצית ובמז' מלת אפסי ובפ' אות ל' של סלה.
• ליל מ"ט במוחא מ"ה ב"ן מדעת בת"ת עצמות גדלות ב' דאבא ובגופ' חג"ת נהי"ם בחג"ת נהי"ם א' בא' וכן בנוק' והיא הוי' נקו' בנקוד צבאות פנימיותה הויה בנקוד צבאות וגם נכנס כללות דאהי"ה ט' ויכוין בשם שקוצית כולו ובמז' מלת ארץ ובפ' אות ה' של סלה.

ויכוין בשבוע ז' זאת שהחסדים הם לז"א והגבורות לנוקבא -- להגדילם ולתקנם להיות מוכנים לזווג.

ובליל נ' שהוא חג השבועות נשלם ז"א וגם נוקבא כאשר נבאר בע"ה בדרושים שלהם.

1. אל"ף, אל"ף ה"י, אל"ף ה"י יו"ד, אל"ף ה"י יו"ד ה"י - ויקיעורך
2. א, אה, אהי, אהיה - ויקיעורך
3. י"ן ל"ת ו"ד - ויקיעורך
4. אל"ף, אל"ף למ"ד, אל"ף למ"ד ה"ה, אל"ף למ"ד ה"ה יו"ד, אל"ף למ"ד ה"ה יו"ד מ"ם - ויקיעורך
5. אל"ף למ"ד ה"י יו"ד מ"ם - ויקיעורך
6. אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד - ויקיעורך
7. נ"א לא גרסינן ליה