שער הכוונות דרושי הפסח דרוש ט
<< · שער הכוונות · דרושי הפסח · דרוש ט · >>
שער הכוונות - דרושי הפסח דרוש ט
[עריכה]דרוש ט
והוא דרוש ג' בענין ליל פסח ובענין ספירת העומר הנה נתבאר בדרוש שקדם כי עיקר הגלות מצרים היה לסיבת הדעת דז"א, כי בו פגמו ישראל ושם נאחזו ח"ו החיצונים בלבושים שלו כנ"ל, כי זו היתה סיבת היות מספר שנות הגלות רד"ו שנה.
והענין יותר מבואר הוא, כי הנה הדעת יש לו ב' בחינות, הא' הוא בחינתו למעלה במקומו בראש הנקרא מוח הדעת. והב' היא בבחינת התפשטותו למטה כנודע, כי הוא מתפשט מן החסד עד ההוד, ואח"כ כללות כולם נכנס ביסוד הנקרא "כל" לסיבה זו, ואח"כ כללותם נכנס במלכות, וכ"ז בגופא דז"א, ועל דרך זה הוא התפשטות הגבורות של הדעת בגופא דנוקבא דז"א. והנה בגלות מצרים להיות כי אז היה הפגם נוגע בבחינת הדעת הנז', לכן בחינת התפשטות למטה בגופא בבחינות החסדים והגבורות חזרה להסתלק ולהתעלות בשורשה, שהוא הבחינה העליונה של הדעת העומד ברישא דז"א, ומזה נמשך גלות מצרים.
כי כבר הודעתיך כי הקליפות הנאחזות בגרון דז"א שהוא מקום צר יותר מכל שאר גופו, הנה היא נקרא מצרים. ונודע כי מקום יסוד דאימא הוא שם בגרון דז"א, והדעת שם הוא מתלבש תוך היסוד דאימא, ובהיותם מתעלמים שם היו המצריים ופרעה מלכם נאחזים במקום העורף אשר באחורי הגרון, ולכן היו משעבדים לבני ישראל בגלותם, כי לא היו החסדים מתפשטים בגופא דז"א הנקרא ישראל, ולא היו מאירים להם. ובהיות אלו החסדים דבחינת התפשטות נעלמים למעלה בשרשם, לא היו מאירים למטה זולתי אותם הלבושים של החסדים והגבורות שהם עשר אחוריים דאימא דיסוד שלה שהם עשרה שמות אהיה בריבועם, שהם סוד עשרה דמים כנ"ל בדרוש הא'. ולסיבה זו היו המצריים שופכים דמים של בני ישראל, כמו שאמר הכתוב אם בן הוא והמיתן אותו.
והענין הוא, כי הנה נודע כי ז"א הוא הויה דמילוי אלפין, ובחינת אות אלף שבמילוי אות וא"ו היא בחינת אימא עילאה כנז' בתיק' דאות א', ומורה ע"ש אהיה שהוא בבינה, ונמצא כי א' זו הוא שם אהיה היא אימא עילאה המתפשטת תוך ז"א להחיותו. ונודע כי כל בחינה עליונה ברדתה למטה להתלבש תוך בחינה תחתונה, פנימיותה נשאר למעלה וחיצוניותה שהיא האחוריים שלה יורד ומתלבש למטה, ונמצא שם אהי"ה הזה היורד ומתפשט תוך ז"א להחיותו, הנה הוא ריבועו העולה בגימטריא מ"ד כמנין ד"ם, ובהתפשטותו בתוכו נעשה ממנו בחינת ד"ם האדם שהוא ז"א הויה דמ"ה כמנין אד"ם. ובתחילה היו המצריים שואבים ולוקחים הדם הזה, לפי שלא היה מתפשט ויורד ונבלע תוך איברי ז"א, ונשאר ז"א הנקרא אדם בלתי דם, ולכן היו המצריים שופכים דם של ישראל.
והנה כשנגאלו ישראל ממצרים ירדו אלו החסדים שבדעת דז"א ונתפשטו בו"ק כנודע, ונבלע דמו בתוך הורידין שלו, ובזה אין מקום אל החיצונים להתאחז בדם ההוא. והנה התפשטות הוא בהמשך מ"ט ימים דספירת העומר. והוא, כי הנה עשרה שמות הם של אהיה וכולם בסוד דם כנ"ל בדרוש שקדם לזה. והנה בהיותם פשוטים יש בהם מ' אותיות והעשרה שמות עצמן הם ן' יום וזהו הפירוש הנכון. עוד יש לפ' פירוש ב' והוא, כי הנה כל שם של אחוריים הנז' יש בו עשר אותיות כזה א אה אהי אהי"ה, ואם תחבר כללות עשרה אותיות אלו עם מ' אותיות שבי' שמות הנז' הם ן', ואלו הם מספר ן' יום שבין פסח לעצרת, ובכל יום נתקנת אות א' מן הנז' ובהשלם תיקונם אז הוא חג העצרת, ויש בו בחינת זווג עליון.
ונחזור לענין א', כי כמו שהם עשרה דמים, כן בז"א יש עשרה שמות מ"ה כנגד עשרה הדמים אשר בדעת. גם טעם אחר כי ז"א הוא י' ספירות וכל ספירה היא הוי"ה א' דמ"ה, ונמצא כי העשר דמים הנז' שהם עשר שמות אהי"ה בריבועם, הם מתלבשים ומתפשטים תוך עשר שמות מ"ה שהם כללות ז"א. ובתחילה שהיה ז"א בלתי הדם הנז', כי היה חסר ממנו אותה האלף שבמילוי וא"ו דמ"ה, וממ"ה נהפך ונעשה דם, ואז נתקיים דמים בדמים נגעו, כי בהיותם מרוחקים זה מזה הם דם למעלה ודם למטה, ובכן יש שפיכות דמים, כי הם נשפכים לחוץ ואינם מתחברים דם בדם, אבל בהתלבש דם העליון בתוך ז"א ומתפשט בתוכו ונבלע הדם בתוכו, אז נעשה אדם. וזה סוד מה שאמרו במסכת חולין על ר' נתן הבבלי שאמר לאותה האשה המתיני למול את בניך עד שיבלע דמו בו. ואז נשלמים עשרה שמות דמ"ה שבז"א ונעשין בחי' מ"ה מ"ה, וזה סוד ואומר לך בדמיך חיי, כי ממש ע"י דמיך הנז' תחיי, כי בעודם למעלה היה גלות הנמשל אל המות, ועתה בהתפשט דמיך למטה בגופך תחיי.
והנה נודע כי ג' זמנים הם: זמן עיבור א', ואז ז"א הוא בבחינת ג' כלילן בג', זמן היניקה, זמן עיבור ב' של המוחין. והנה בגלות מצרים חזר ז"א לזמן עיבור א' והיה בבחי' ג' כלילן בג', לפי שלא היו החסדים מתפשטים בגופו, ולכן הוחזר ליכנס בסוד העיבור. ובגאולת מצרים נולד ז"א ויצא לחוץ למעי אימא עילאה, ואז היה זמן היניקה, ונודע כי אז הוא זמן הבלעת הדם בגופו של תינוק כנודע, כי הדם שבאשה מתהפך לחלב וממנו יונק התינוק, ואחר כך חוזר החלב ההוא לקדמותו ומתהפך בגוף התינוק לדם ונבלע בתוך הוורידין שבו. והענין הוא, כי הנה תחלה היה דם מותרות מעורב בסיגים ,ובזמן הלידה יורדין הסיגים למטה ויוצאים בבחינת דם הלידה, ונשאר הדם המזוקק בתוך האשה, ואז יכול להתהפך לחלב, ואח"כ כשיונק אותו התינוק חוזר להיות דם טהור וזך כבתחלה, ואדרבה עתה הוא חיות התינוק. וכבר נתבאר אצלנו כי הדם המתהפך לחלב הוא בירור מן זוהמת הדם שלא יכול להתברר בט' חדשי העיבור, ועתה הוברר ונזדכך כנז' וע"ש. וזה סוד ספירת העומר במ"ט ימים אלו, שהם ז' שבועות כנגד ז' ימי נקיים, וימי טוהר הדם ההוא מתברר ונהפך לחלב, ונכנס בז"א היונק אותו: