שער הכוונות/דרושי העמידה/דרוש ד
דרוש ד
[עריכה]הנה בענין הק"ש היתה הכוונה לזווג את אבא ואמא לצורך ז"א כנזכר במקומו. והענין הוא כי שלשה בחינות היו אל ז"א ולנוקביה:
- הא' היא בהיותה בסוד העיבור תוך אימא עלאה.
- הב' כשנולדו ויצאו לחוץ שאז שיעור ז"א היה בחינת ו' קצוות לבד והמלכות נקודה קטנה היתה בסוד פסיעה שבסוף אות ו' שבהויה.
- והג' אחר שגדלו וחזרו פנים בפנים.
- והד' אחר שנתמעטה המלכות בסוד מיעוט הירח שאז אינה רק בחינת נקודה קטנה בסוד פסיעה לבר תחת אות הו'. אמנם הנקודה ההיא מתחלקת לבחינת י' ספירות וירדה, והיתה בעולם הבריאה (כנ"ל בסוד הקדישים וגם בסוף דרוש זה יתבאר באמיתות ענין זה ועי"ש איך נשארת שרשה במקומה).
ואמנם בעת יחוד הק"ש אז ניתנו בז"א בחי' המוחין בבחינת אור הפנימי שלו, וניתנו לו מצד זווג הבחינה החיצונה של אור הפנימי דנה"י דאבא ואמא. גם ניתנו אז בבשכמל"ו מוחין לנוקבא בבחינת אור פנימי שלה והיו מצד הבחינה חיצונה של אור פנימי דנה"י דז"א (כי היא נקראת אספקלרייא דלית לה מגרמה כלום אלא מה שנותן לה ז"א בעלה). ולהיות כי כל זה לא נמשך להם אלא ע"י זיווג אבא ואמא מצד בחי' החיצונה של אור הפנימי שלהם כנזכר, ומזה נעשה להם אלו המוחין הנזכר -- לכן לסיבה זו אין יכולת עדיין ולא הספיק ענין זה רק לשיקבלו כל שית היכלין בעולם הבריאה אור גדול בהיותם כלולים תוך היכל הרצון דבריאה (שהוא היכל הו' מתתא לעילא) אשר בו לבדו יש פרטות שית היכלין אחרים כמבואר אצלינו. ואז אח"כ הם עולים ונכללים עד היכל הז', היכל קה"ק דבריאה, ונכללים יחד כל היכלי הבריאה.
אבל עתה ע"י ברכת אבות אנו חוזרים שנית לזווג ולחבר את אבא ואמא בבחינה אמצעיות של אור פנימי שלהם (כמבואר אצלינו בשער שמות הספירות כי כל ספירה וספירה יש בה ג' כלים -- חיצון ואמצעי פנימי, ושלשתם יש בתוכם בחינות אור פנימי, ועי"ש), ואז מן הזווג הזה -- הנעשה בבחינת האמצעיות שלהם -- נמשך אור גדול למטה בז"א ונעשים בו מוחין אחרים בבחינת אור המקיף אל המוחין דאור פנימי הראשונים (שנעשו לו מזווג בחינה חיצונה דאבא ואמא כנזכר). וזו כונתינו עתה בברכת אבות בימי החול.
- [ ואמנם יש עוד בחי' אחרת שלישית והוא כי לפעמים מזדווגים אבא ואמא גם בבחינת פנימיות שלהם, ואז נעשה לז"א מוחין בבחינת אור מקיף על גבי אור מקיף הנזכר. אבל אין בחינה זו הג' נעשית כלל בימי החול. ]
- [ גם צריך שתדע כי אין כח בז"א כלל בשום אופן להעשות לו מוחין אפילו בבחי' אור מקיף שלו מבחינת אור מקיף דאבא ואמא. אמנם בימי החול נעשים לו אור מקיף של מוחין הפנימים של ז"א מבחינת אמצעיות של אור הפנימי דאבא ואמא אשר מזדווגים בזו הבחינה האמצעית ומשם נעשים מקיפים למוחין פנימים לז"א. וכל זה הוא בימי החול, כי בשבת נעשה לו מקיף למקיף מצד בחינת פנימיות דאורות פנימיים דאבא ואמא כנזכר. וזכור הקדמה זו היטב כי היא רבת התועלת. ולקמן בע"ה נסיים ההקדמה זו. והנה הקדמה זו צריכה לכותבה ג"כ למעלה בביאור כוונת הק"ש. גם דרושי התפילין תמצאם מקושרים עם זו ההקדמה. ]
ונחזור לענינינו כי הנה עתה בברכת אבות כוונתינו היא להמשיך אור מקיף אל המוחין דז"א מצד בחי' אמצעיות דאור פנימי דאבא ואמא כנזכר (וכמו שנבאר בתיבות אלקינו ואלקי אבותינו כו'), אבל עתה בתחלת ברכת אבות עדיין אין בז"א רק מוחין פנימיים מצד בחי' חיצונה דנה"י דאימא אשר בכח אור הזה נכללו כל היכלי הבריאה כנזכר.
ועתה אנו מעלים את הנוקבא במלת "ברוך" והוא באופן זה: כי כיון שנכללו כל היכלי הבריאה יחד, והנה המלכות היתה עד עתה בסוד מיעוט הירח כנ"ל בבחי' נקודה קטנה נחלקת לי' ספירות וירדה להיכל קה"ק דבריאה, ועתה בתיבת "ברוך" עולה המלכות למעלה באצילות כיון שנכללו ועלו כל היכלי הבריאה יחד. ואז עולה ומתדבקת וחוזרת אל מקומה הראשון בסוף אות הו' (שהוא בסוד פסיעה לבר כנ"ל), ועומדים שם אחור באחור כמו שהיתה בתחלת האצילות. ואע"פ שכיון שעשינו יחוד ק"ש נעשו לז"א מוחין פנימיים כנזכר וא"כ מוכרח הוא כי ג"כ נעשו לו בחינת נה"י חדשים -- עם כל זה עדיין אינם מתלבשים אלו הנה"י דז"א בנקבה לפי שאיננה רק אחור באחור בבחינה נקודה קטנה פסיעה בסוף הו', אלא שהיא נחלקת לי' ספירות. אמנם עתה עולה היא ומתדבקת בסוף היסוד האחרון דז"א. וזהו סוד "ברוך", כי היכל קה"ק דבריאה -- אשר נכללו בו כל שאר היכלי הבריאה כנזכר וגם נקודת מלכות הנחלקת לי' ספירות כנזכר ג"כ הוא בהיכל ק"ק הנזכר -- וכל אלו עולים למעלה באצילות עד מקום סיום היסוד האחרון דז"א כנזכר. וזהו סוד "ברוך".
ויען כי כל בנין הנקבה הוא ע"י החסד הנקרא "אתה" בסוד "אתה כהן לעולם" -- ולכן אנו אומרים "אתה" כי הוא משפיע בה בחי' הכ"ב אותיות האלפא ביתא, מאלף עד תיו. וזהו אתה -- א"ת ה’. כי אלפא ביתא הנקרא א"ת ניתנת בנוקבא הנקראת ה' תתאה, וע"י הארה זו מעלה אותה עד הת"ת דז"א הנקרא יהו"ה אשר זה הת"ת היה מתחילה בחינת יסוד דז"א כנודע. ועתה הרי היא ממש במקום שהיתה בו בעת האצילות שהיתה בסוד פסיעת אות ו' כנזכר, כי הת"ת הזה הוא היסוד הראשון, והנה היא עתה בסוד פסיעת אחור באחור, ובסוד נקודה אחת מתפשטת אל י' ספירות כנזכר.
ואחר כל זה אנו עושים עתה זווג אבא ואמא פעם שנית (בבחינת אמצעיות באור פנימי שלהם כנזכר) כדי להמשיך אור מקיף למוחין דז"א. וזהו מה שאומרים אלקינו ואלקי אבותינו -- "אלקינו" -- אימא, "ואלקי אבותינו" -- אבא, אלקי האבות אב לאבהן.
ועתה צריכין לכוין למסור עתה ג"כ עצמינו למיתה על קדוש ה' על דרך מה שכתבנו ביחוד קריאת שמע. וזה נרמז באומרו "אלקינו ואלקי אבותינו" כי אנו מוסרים נפשינו עליו לסיבת היותינו מאמינים כי הוא אלקינו מיוחד אלינו ואנחנו עבדיו וברואיו מוסרים נפשותינו על יחוד קדוש שמו יתברך. וצריך לכוין שנפשותינו ורוחינו ונשמותינו עולים יחד ומצטרפים עם זו"ן (בני אבא ואמא הנזכרים "בברוך אתה ה'" כנזכר), וכולנו יחד אנו מעלים אליהם בחי' מ"ן תוך אימא עלאה. וזה הטעם שאנו מקדימין "אלקינו" (שהיא אימא) אל "אלקי אבותינו" (שהוא אבא).
עוד תכוין כוונה שניה ב"אלקינו ואלקי אבותינו". כי אחר שנעשה זווג הנזכר בג' תיבות האלו -- אז מתחילין האורות לבוא בז"א. ובתחלה נעשה בו בחינת הכתר שבו מבחינת הת"ת דבחינת אמצעיות דאימא כנודע. וכבר ידעת כי הת"ת נקרא "אלקינו". והענין הוא כי מת"ת דאימא הנקרא "אלקינו" נעשה כתר דבחינת אור מקיף אל ז"א. אמנם עדיין בזה לא נעשה רק בחינת הכלי המקבל בתוכו אור המקיף של כתר דז"א, כי כלי זה נעשה בו מבחי' הת"ת דאימא הנקרא "אלקינו". [ ודע כי מבחינת הכתר הזה הנמשך אל ז"א מצד אימא -- עליו רמזו בספר התיקונים וז"ל אימא עלאה איהי כתר בראש כל צדיק וצדיק , ומצד זה נקרא הכתר 'נוקבא' לפעמים כנודע. ]
ואח"כ במלת "ואלקי אבותינו" תכוין באות ו' של "ואלקי" שעתה נמשך בז"א הנקרא ו', בחינת הנשמה עצמה דבחינת אור מקיף בכלי הכתר דז"א. וזה נמשך לו מן "אלקי אבותינו" שהוא אבא; הכלי מצד אימא, והאור המקיף שבתוכו מצד אבא.
אלקי אברהם כולי -- עתה נעשית נה"י דבחי' אמצעיות דאור פנימי דאבא ואמא בבחי' שלשה מוחין בסוד אור המקיף אל שלשה מוחין פנימיים דז"א. וזהו "אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב" -- הם חב"ד; אלקי שלשה אבות (שהם חג"ת) הנאצלים מהם.
האל כולי -- הנה לבאר זה צריכים אנו לבאר סיום ההקדמה הנ"ל וזה ענינה. דע כי מה שכתבנו לעיל כי ביחוד ק"ש נעשו בז"א בחינת אור פנימי ועתה בברכת אבות אנו עושים לו אור מקיף -- דע כי אין זה רק בענין שלשת המוחין שלו לבד. וכן בענין המוחין דנוקבא. כי מוחין דז"א הפנימיים נעשו לו בפסוק ד"שמע ישראל" ומוחין פנימיים דנוקבא נעשו ב"ברוך שם כבוד מלכות לעולם ועד". ואמנם שאר איברי גוף ז"א ונוקבא לא נעשים אז בהם שום דבר כלל. ואע"פ שזכרנו ענין רמ"ח איברים שלו בענין רמ"ח תיבות שבק"ש -- לא היתה הכונה אז רק שזכרנו ענין התפשטות והמשכת הארתם למטה בהיכל הרצון דבריאה.
וא"כ נמצא כי עתה בברכת אבות מה שאנו עושין הוא זה: כי בחינת המוחין דזו"ן אשר בתחילה ביחוד ק"ש היה בבחינת אור פנימי -- הנה עתה הם בבחינת אור המקיף; בין בז"א בין בנוקביה. אבל בחינת שאר אברים של הגוף שלהם (אשר ביחוד ק"ש לא עשינו בהם שום דבר כלל) -- הנה עתה בברכת אבות אנו עושים אותם בבחינת אור פנימי בלבד; בין בז"א בין בנוקביה. והרי נתבארה סיום ההקדמה הנז"ל. ונמצא עתה כי כל מה שנתבאר בברכת אבות עד עתה בבחינת המוחין -- בין של ז"א או דנוקבא -- הכל הוא בבחינת אור המקיף. אבל כל השאר -- בין בז"א בין בנוקבא -- אינו רק בבחינת אור פנימי. וזכור ואל תשכח שלא נצטרך להזכירו בכל פעם.
ונחזור לענין ראשון כי הנה עתה בתיבת "האל" -- הנה הוא בסוד אור פנימי לבד (כנזכר כי כל מקום זולת הג' מוחין שלו ושלה הם בסוד אור פנימי בלבד). וענינו הוא כי עתה אנו עושים לז"א בחינת דיקנא דיליה בט' תיקונים כנודע, והוא בסוד אור פנימי לבד כנזכר. וזה נרמז במילת "האל". כי הנה אלו ה-ה"הין הנזכרים בר"ת ה'אל ה'גדול ה'גבור וה'נורא -- כולם הם בחינת אימא הנקראת "הי עלאה" אשר מצדה אנו ממשיכים כל אלו ההארות בז"א.
וההארה הראשונה שבהם הוא הדיקנא הנקרא "אל". וזהו האל - ה' אל. והענין הוא במה שנתבאר אצלינו בביאור י"ג מידות דויעבור כי תיקון הראשון של הדיקנא הוא 'אל' בסוד "אל רחום וחנון כו'" לפי שיש בו כמנין א"ל קוצין תקיפין כו' כנזכר באדרא רבא, ומאחר שהזכיר התקון הראשון הנקרא 'אל' לא חשש להזכיר האחרים כי בו נכללים כולם.
גם תכוין באופן אחר כי הנה "האל" עולה בגי' ל"ו והוא סוד ט' תיקוני דיקנא דז"א וכל א' מהם יש בו הויה אחד. והנה ט' הויות יש בהם ל"ו אותיות כמנין "האל". והרי נרמזה כל הדיקנא בזו הכוונה הב'.
והנה נודע כי הי"ג תקוני דיקנא עלאה דאריך הם סוד ג' הויות במלוי יודין ובהם י"ב אותיות בפשוטן. וכל הי"ב תיקונים אלו נכללים אח"כ בתיקון הי"ג האחרון הנקרא "מזלא קדישא" והוא סוד מלת "ונקה" שהוא סוד שם אהי"ה במלוי יודין (שהוא בגי' ונקה כנז"ל בי"ג מדות דויעבר). והנה בשם זה של אהי"ה יש במילואו ג' יודין הרומזים אל ג' הויות אחרות שבהם י"ב אותיות, וגם הם במלוי יודין. והרי איך בזה התיקון הי"ג הנקרא "מזלא" כלולים כל הי"ב תיקונים ראשונים, גם בשם הזה של אהיה אשר בזה התיקון הי"ג יש במלואו ג' יודין ואלף, והוא סוד שם "אל". וזה נרמז במלת "האל". והנה גם הדיקנא דז"א יש בה ט' הויות וזהו ג"כ "האל" -- ל"ו אותיות אשר בט' הויות.
הגדול הגבור והנורא -- הם חג"ת דז"א. ונודע כי הת"ת הזה של עתה היה בתחילה בחינת יסוד אשר שם הוא מקום אחיזת הנוקבא, ולכן בהגיענו עתה אל מלת "והנורא" שהוא הת"ת דז"א, והנה שם הוא מקום הנקבה מחצי הת"ת הזה ולמטה (שהוא מתחת החזה כנודע), וזה החצי תחתון של הת"ת הזה נעשה אל הנוקבא בחינת כתר בבחינת אור מקיף כנ"ל. וזהו אל עליון כנודע, כי הכתר נקרא "אל עליון" כנ"ל. וגם אימא עלאה אשר ע"י נעשה כל זה גם היא נקראת "אל עליון".
גומל חסדים טובים -- הוא סוד נצח-הוד בלבד המחודשים הנעשים עתה בז"א ובאים לו בסוד תוספת; כי הוא אין לו מחלקו רק בחינת ו"ק בלבד, וכבר נתעלו ונעשו בחינת חב"ד וחג"ת שלו כנודע. ובבחי' ז"א נאמר "חסדים" בסוד חסדי דוד ובבחינת נוקביה נקראים "טובים" לפי שהם נעשים לה בבחי' מוחין דחו"ב שבה. כנודע כי ז"א יש לו ד' מוחין (שהם כחב"ד) ונמשכו בו מחצי תחתון של הת"ת ומנה"י דאימא, אבל נוקבא אין בה רק בחינת כתר ותרין מוחין (חכמה ובינה) נמשכו אליה מחצי תחתון דת"ת ומנצח-הוד דז"א, אבל מן היסוד דז"א לא נעשה דעת בנוקבא בסוד נשים דעתן קלה. אבל לפעמים מכח ההארה הגדולה של הכתר שבה נעשה בה בחי' דעת, אמנם איננה כז"א שיש לו ד' ספירות שלימות, כחב"ד.
קונה הכל -- כבר ידעת כי בינה עד הוד אתפשטת. ונמצא שעדיין חסר בחינת היסוד החדש אל ז"א. וענין המשכתו הוא באופן זה: כי נודע דאבא ואמא אתכלילו במזלא שהוא מדת 'ונקה' (שהוא שם אהי"ה במלוי יודין כנזכר), ובכח ההארה הגדולה אשר להם כד אתכללו בההוא מזלא (אשר נתבאר עניינו במקום אחר כי האי מזלא מתלבש בתוכם בסוד מוחין שלהם ואין זה מקום ביאורו), ועי"כ יש כח באבא ואמא לעשות בחינת היסוד החדש בז"א. לפי שההוא מזלא נקרא 'דעת'; כנודע כי אבא ואמא הם חכמה ובינה והמזלא הוא הדעת שלמעלה מהן. ולכן נמשך ממנו אור גדול אל הדעת אשר בין אבא ואמא ומשם נמשך להעשות יסוד בז"א. וזה נרמז במלת "קונה הכל". כי ע"י המזל הנקרא "ונקה", שהם אותיות קונה, נתקן ונעשה היסוד דז"א הנקרא "הכל". ונמצא כי היסוד דז"א נעשה לסיבת הארת אבא ואמא דאתכלילו במזלא כנ"ל.
אבל אח"כ כאשר בא לעשות תיקון הנוקבא -- מתחלקת ההארה זו באופן זה: כי מבחינת ההארה שקבל היסוד דז"א מן אבא -- הנה משם נעשו חג"ת דנוקבא. וזהו וזוכר חסדי אבות (שהם חג"ת דנוקבא). ולהיותם נמשכים מההארת אבא -- לכן נאמר בהן "וזוכר" מצד זכור שבאבא. אבל מבחינת ההארה שקבל יסוד דז"א מן אימא נעשו נה"י של הנוקבא, וזהו "ומביא גואל לבני בניהם" -- כי בחינת הגואל מצד אימא הוא, ו"בני בניהם" הם נצח הוד שבנוקבא. וביאר כי אלו החג"ת והנה"י הם בנוקבא הנקראת 'שמו'. וזהו למען שמו. וכל זה נעשה ע"י החסד הנקרא 'אהבה'. וזהו מה שאומרים באהבה.
והנה כבר הודעתיך כי אותה נקודה של המלכות הנקראת 'פסיעה לבר' תחות אות וא"ו כנ"ל, תמיד היא עומדת שם לעולם. וזו היא בחינת המלכות ספירה עשירית שבז"א אשר ע"י נגמר ז"א להיות בן י' ספירות. ואע"פ שאמרנו לעיל בתחלת הדרוש הזה שבעת שנתמעטה הנוקבא ירדה אותה נקודה הנקרא 'פסיעה לבר' למטה בעולם הבריאה -- עם כל זה ודאי הוא שנשאר רשימו למעלה בסיום אות הוא"ו. וזהו סוד מ"ש בתיקונים ובזוהר שהיסוד ומלכות אינם נפרדים לעולם. והענין הוא בבחינת זו שאמרנו.
גם זהו סוד קוצה של דלת ד"אחד" שנתבא בספר התיקונים תיקון מ"ב ד' פ"ד ע"ב. ואין אנו צריכים עתה להזכירו כי בחינה זו לעולם עומדת היא שם תדיר כנ"ל וכנודע. וזכור ההקדמה זו ואל תטעה בה במה שכתבתי לעיל בתחילת הדרוש הזה.