שער הגלגולים/הקדמה כו

הקדמה כ"ו והיא מדברת בענייני הנשמות:

דע, כי אין שום נשמה בעולם, שתהיה ח"ו ערומה מבלי לבוש אחד, שבו מתלבשת בעה"ז. וענין הלבוש הזה נרמז בזוהר, בפרשת משפטים בדברי ר' ייבא סבא, על פסוק שארה כסותה ועונתה. ועל פסוק לא ימשול למכרה בבגדו בה. ונבאר עתה מה ענין הלבוש הזה שיש אל הנשמה, הנה כל מה שאירע ליוסף הצדיק בעה"ז, עם אדונתו אשת פוטיפרע, שיצאו י' טפות זרע מבין צפרני רגליו, כמש"ה ויפוזו זרועי ידיו. כמו כן אירע למעלה ביוסף הצדיק העליון, שהוא ספירת היסוד. וכאשר יצאו אותם עשר טפות ונצוצות נשמות קדושות מן היסוד העליון הזכר לבטלה, ולא נתקבלו ברחם הנקבה העליונה, נאחזו הקליפות באותם הנשמות. וכבר הודעתיך כמה בחי' פרצופים יש למעלה תלויים בזו"ן, ובכל הפרצופים ההם יש בהם בחי' היסוד שבהם. ונמצא כי מכל בחי' יסוד שיש למעלה, יצאו ממנו נצוצות נשמות לבטלה, ונאחזו בהם הקליפות, כי כל היסודות נרמזים ביוסף הצדיק. והנה חמש בחי' זווגים יש שם למעלה, ומכל יסוד מהם יצאו נצוצות כנזכר:

וזה סדרם כפי מעלת מדרגתם:

זווג א':

הוא ז"א הנקרא ישראל, עם נוקביה הנקראת רחל, וזמן זווג זה, הוא במוסף דשבת, כי אז רחל נגדלת בכל ארך ז"א ממש כמוהו, ואז מזדווגים יחד ע"י היסוד האמיתי של ז"א:

זווג ב':

הוא זווג יעקב עם רחל, וזמנו בשחרית של ימי החול, והוא מזדווג עמה ע"י היסוד שלו האמיתי:

זווג ג':

הוא זווג יעקב עם לאה, אחר חצות לילה, ואז שניהם נגדלים, ומתפשטים בארך כל ז"א כלו, ע"י מציאות יסוד אחד שבו:

זיוג ד':

הוא זווג ישראל עם לאה, במנחה דימי החול, והיא אינה מתפשטת רק בשעור חציו העליון, שהוא עד החזה שלו, ואז הוא מזדווג עמה ביסוד שהיה לו בתחלה אל ז"א, בהיותו בבחי' שש קצוות בלבד, כמבואר אצלינו בענין התפלות:

זווג ה':

הוא זווג יעקב עם לאה, בתפלת ערבית דימי החול, והוא בחצי העליון של ז"א, ואז הוא ע"י בחי' היסוד האחר:

הרי מצינו חמשה מיני זווגים, ולהם חמשה מיני יסודות, ומכל אלו היסודות יצאו טפות קרי, ואמנם אלו הטפות הם סוד לבושי הנשמות. ודע, כי לבושים האלו תמיד נשארים דבקים עם הנשמות, ואין הלבוש הזה נפרד מן הנשמה שבתוכו לעולם, אפילו לאחר התחיה. ודע, כי ג"כ הוא בכל מיני הלבושים שלוקחים שאר הנשמות:

ונבאר עתה כל אלו החמשה בחי', הבחי' א', שהוא הזווג היותר מעולה שבכלם, הוא זווג ישראל עם רחל. והנה יש בו ב' בחי', משא"כ בשאר הזווגים, והוא, שביסוד האמיתי של ישראל שהוא המזדווג עם רחל, יש בו חמשה חסדים וחמשה גבורות, הנמשכים שם ממוחין דאימא, וגם חו"ג ממוחין דאבא. כי הנה היסוד דאבא המתלבש תוך ז"א, הנה הוא מגיע ומתפשט עם סיום היסוד דז"א ממש, והנה העשר גבורות, שהם, חמשה דאבא, וחמשה דאימא, הם בחי' עשרה הרוגי מלכות, אשר נשמותיהם נתלבשו באלו הטיפות. והחמשה גבורות דאבא, הם. ר' עקיבא, רשב"ג, ר' ישבב הסופר, ר' ישמעאל בן אלישע כ"ג, ור' יהודה בן בבא. ונלע"ד, כי סדרם כך ממש, כי ר' עקיבא הוא חסד שבגבורות. ורשב"ג גבורה שבגבורות וכו'. ואל תתמה אם נשמת ר' עקיבא הוא משרש קין שהוא מאימא, כנזכר בדרושים אחרים, ולבוש נשמתו יהיה מאבא, ועד"ז בכל אחד ואחד מהאחרים כפי מה שהוא, ודע כי אין בזה קפידא, והטעם הוא, כי כבר ביארנו במקום אחר איך חסדים דאימא, הם מתלבשים ביסוד אבא, ושם נקראים גבורות דאבא. ועוד כי הנה הכל מתערבים בהיותם בתוך היסוד, ולכן יש ליוסף קורבה עם כל השבטים להיותו מבחי' היסוד. ושאר לבושי הנשמות חמשה הרוגי מלכות הנשארים, הם מן חמש גבורות דאימא. והנה לפי שאלו העשרה הנזכר, הם (הנז') לבושים מבחי' הגבורות והדינים, לכן הוצרכו ליהרג, לפי שהקליפות הם נאחזות מאד בגבורות כנודע, ובפרט מטפות קרי כמו אלה העצומים והגדולים:

והעשרה חסדים דאו"א, הם לבושי הנשמות של עשרה תלמידי הרשב"י ע"ה, הנזכר בזוהר ובאדרא רבא קדישא, ובספר התקונין, והם, ר"א בנו, ור' אבא, ור' יהודה, ור' יצחק וכו'. (הגהה - אמר שמואל, צ"ע בדברי מורינו ז"ל, שהרי תלמידי הרשב"י ע"ה, לא היו זולתי תשעה בלבד, כאשר נזכרו בתחלת האדרא רבא דף קכ"ז ע"ב, וז"ל, תנא אתמנו חבריא קמיה דר"ש, ואשתכחו, ר"א בריה א', ר' אבא ב', ר' יהודה ג', ר"י בר יעקב ד', ר' יצחק ה', ר' חזקיה בר רב ו', ר' חייא ז', ר' יוסי ח', ר' ייסא ט', וכו' וכו'. ועוד איתא בסוף האדרא דף קמ"ד ע"ב, וז"ל, והוו קראו להו ר"ש, שבעה אנן עיני ה', דכתיב שבעה אלה עיני ה', ועלן אתמר. א"ר אבא, אנן שתא בוציני, דנהרן משביעאה, אנת הוא שביעאה דכלא, ודא הוא בתר דמיתו אינהו תלתא. הרי מפורש שאינם כי אם ט' בלבד, ואם לומר שמא עם רשב"י הם עשרה כאמור, גם זה לא יתכן, שמורינו ז"ל כבר כתב, שרשב"י עצמו הוא בחי' היסוד עצמו, ואינו מכלל העשרה חסדים וצ"ע. ואולי נוכל לדחוק עצמנו ולתרץ, שמונה עמהם את ר' ייסא זוטא, אשר נתחבר אח"כ עמהם, כמו שא"ל ר' אבא ע"ה, יתיר תהא מר' ייסא חברנא וכו', עוד איתא בפרשת תרומה סעד לדברינו, וז"ל, ואנא מאן יהיב לי וכו', כ"ש אנא למהוי בינייהו בדף קנ"ד ע"א א"כ מכאן סעד לדברי, כי רב ייסא השלים מנין עשרה, מלבד הרשב"י ע"ה כנלע"ד). ולהיותם בחי' חסדים, לא הוצרכו ליהרג, לפי שאין הקליפות נאחזות בהם. ואמנם השלשה חברים שמתו באדרא רבא קדישא, שהם, ר' יוסי בר יעקב, ור' חזקיה, ור' ייסא, הם היו בחי' שלשה חסדים של אימא המגולים, המתפשטים בתנ"ה של ז"א, כי אלו הם העולות למעלה להאיר בזעיר אנפין כמבואר אצלינו ולכן שלשה חברים ההם נסתלקו אז, ועלו למעלה:

והנה רשב"י ע"ה הוא בחי' היסוד עצמו, שממנו יצאו אותם העשרה טיפין, ולכן הוצרך ללמדם תורה ולתקנם. האמנם בעשר הגבורות, שהם עשרה הרוגי מלכות, לא מצינו להם רבי מיוחד שלימד לכלם, והטעם הוא במה שנתבאר אצלינו בסוד התפילין הנעשים כסברת ר"ת ז"ל, על פסוק והבוטח בה' חסד יסובבנו, כי החסדים של אבא, אינם עומדים בתוך היסוד של אבא, לפי שהוא מקום צר, ולכן יצאו לחוץ ומקיפין את היסוד דאבא מבחוץ, ונמצא, כי החסדים דאבא כלם עומדים תוך היסוד דאימא, המלביש את יסוד דאבא. משא"כ בגבורות, כי הם נפרדות, אלו ביסוד דאבא, ואלו ביסוד דאימא, ולכן אי אפשר לכנות ולסמן ולקבוע להם רבי אחד ויסוד אחד מיוחד ללמד לכלם. ודע, כי מתשובתו של מורי זלה"ה, ראיתי שאין זה אלא דחיה בעלמא, לפי שאני הקשתי לו על טעם הנזכר, דא"כ יהיו להם ב' מלמדים, כנגד ב' היסודות, ודחה אותי בדברים, ולא רצה להשיב לי, כנראה שלא רצה לגלות כל הצורך בזה, ואין אני יודע הסבה. ודע, כי להיות אלו העשרה תלמידי רשב"י ע"ה מבחי' החסדים, ובפרט מן הזווג המעולה שבכלם, שהוא מישראל עם רחל, לכן זכו שנתבאר ונגלה להם כל סודות התורה, שלא מתוך צער כלל, מה שלא יהיה כן עד דרא דמלכא משיחא, כנזכר בזוהר בכמה מקומות:

זווג ב':

שהוא יעקב עם רחל, ונודע כי אין כל הדינים מרובים ברחל כמו בלאה, וגם כי יעקב הוא מן הארת המוחין דאבא בלבד אשר בתוך ז"א, ולכן אין ביסוד שלו, רק חמשה חסדים, וה' גבורות של אבא בלבד. והנה בחי' היסוד הזה, הוא רבינו הקדוש ז"ל, אשר סדר המשניות ותלמידיו בני ישיבתו, הם טפות החו"ג שיצאו ממנו, והם, ר' חייא, ור' אושעיא, ובר קפרא, ולוי בר סיסי, ור' חנינא בר חמא, ורב, וכיוצא בהם:

זווג הג':

כפי סדר מעלת הזווגים, הוא יעקב עם לאה, אחר חצות לילה, כי אז אע"פ שלאה יש בה דינים, להיותה עתה מבחי' לאה, אחר חצות לילה נמתקים הדינים שבה. ועוד, כי עתה אחר חצות לילה, היא ויעקב מתפשטים בכל אורך ז"א כלו, משא"כ בזווג הקודם לזה של יעקב ורחל. והנה ביסוד של הזווג הזה, יצאו ממנו עשר טפות, שהם, חמשה חסדים, וחמשה גבורות מן אבא. ולכן בשני הזווגים אלו, שהם הזווג השני של יעקב ברחל, וזווג הג' של יעקב בלאה דאחר חצות, אין בהם הריגה, לפי שהם מיסוד דיעקב, שהוא מצד מוחין דאבא, ואינם דאימא שהם דינים:

ודע, כי בזה הזווג השלישי, נכלל בו עוד זווג אחר, אע"פ שלא כתבנוהו לעיל, והוא, כי נודע, דבקדרותא דצפרא, הוא יותר רחמים ממה שהוא בחצות לילה האחרונה, לפי שכבר אז כמעט נקרא יום, ואז חוזרים יעקב ולאה הנז', להזדווג שנית, כנזכר בזוהר בפרשת שמות דף י' ע"א. ומהזווג ההוא יוצאים ב' טפות בלבד, האחת כוללת חמשה חסדים, והשנית כוללת חמשה גבורות, ואלו השתי טפות, הם מעולות יותר מכל העשרה הנז' שיצאו מזווג שלאחר חצות לילה, והרי הם י"ב טפות:

ודע, כי הנה קודם חצות לילה, היו יעקב ולאה מהחזה ולמעלה של ז"א, כמו שיתבאר בזווג החמישי לקמן. ואחר חצות לילה, נתארכו ונתפשטו בכל קומת ז"א כנזכר, ולכן רושם הראשון של היסוד הא', שהיה ליעקב קודם חצות לילה, לא נתבטל, לפי שלא חזרו יעקב ולאה אחר חצות אחור באחור, כדי שנאמר שנתבטל בחינתם הראשונה. אמנם בהיותם עדיין פנים בפנים, נשארו במציאותם, אלא שנתארך קומתם יותר, ונתפשטו עד למטה, ולכן מה שהיה להם בתחלה לא נתבטל. ונמצא, כי יש עוד עשר טפות אחרות שיצאו מהיסוד, שהיה קודם חצות, אלא שלא יצאו רק אחר חצות לילה. וכן עד"ז יש עוד שנים אחרות היוצאים משם, מזמן קדרותא דצפרא, והם מעולים מן אלו העשרה. ואמנם אלו הי"ב השניים הם גרועים במעלה מן הי"ב הראשונים. ואפשר שאלו השנים השניים של קדרותא דצפרא, יוכללו עם עשרה ראשונים, לפי שהם מעולים יותר מן העשרה שניים. והבט נא וראה, כי בזה הזווג השלישי, נכללו בו ארבעה זווגים, ומהם ארבעה ועשרים טיפות, וארבעתם נקראים זווג אחד, ולכלם יש יסוד אחד שממנו יצאו, לפי ששתי היסודות אחד של קודם חצות זה, ואחד שלאחר חצות, זה נכלל בזה, והכל יסוד אחד. ובסוף הדרוש הזה נבאר, מי הם אלו הארבעה ועשרים טפות, ומי הוא הרב שלהם:

זווג הד':

כפי מעלת סדר הזווגים, הוא זווג ישראל ולאה במנחה בימי החול. ולפי שהם עומדים מן החזה דז"א ולמעלה, אין שם מקום התפשטות אל החו"ג, ולכן החסדים מתקבצים בזרוע ימין, והגבורות בזרוע שמאל. ולכן אינם נקראים רק בשם שתי טפות בלבד. ולהיות הזווג הזה דמנחה עם לאה, שהם דינים קשים, לכן היו טפות אלו בחי' ב' אחים, פפוס ולוליאנוס, הנקראים הרוגי לוד כנודע, וגברה מעלתם להיותם מבחי' ישראל, ולא יש שם יסוד ניכר ממש, ולכן אין להם יסוד ורבי מיוחד:

זווג הה':

והוא האחרון שבכלם כפי סדר מעלתם, הוא יעקב ולאה קודם חצות לילה, ואלו הם דינים גמורים, ונקראים הרוגי ביתר. והיסוד והרבי שלהם, הוא ר' אלעזר המודעי, אשר נהרג שם בביתר כנודע. ודע, כי יש חלוק והפרש בין אלו החמשים טפות או יותר, הנכללים בחמש הזווגים הנז', ובין כל שאר הנשמות, ויש לאלו מעלה גדולה ועצומה, על כל שאר הנשמות, והוא, כי כל שאר הנשמות, הם באים מן אתערותא דנוקבא, שהיא מתעוררת אל הזווג בתחלה, ומתאוה אל הזכר, ואח"כ מתעורר הזכר גם הוא. והנה כיון שהזכר לא היה בו התעוררות מרצונו, אלא שיתעורר על ידה, לכן אותם הטפות של החו"ג הנמשכות בזווג ההוא, אינם נמשכות מן הדעת עצמו של הזכר, אשר משם נמשכת תשוקתו, אמנם נמשכות מן החו"ג המתפשטים בו למטה בשש קצוותיו כנודע, אחר שנתלבשו אותם הטפות, ונתעכבו שם בהיותם למטה בו"ק. אבל אלו החמשים טפות שבחמשה הזווגים הנז', מאתערותא דדכורא אינון בלבד, כיון שהם טפות קרי, מורה על כי הזכר אותה נפשו להזדווג בנוקביה, ולהשפיע בה טפות אלו, ולא מצאה, יען כי נוקביה היתה אז למטה בעולם הבריאה, או כיוצא בזה, ואז יצאו לבטלה. ובזה תבין היטב, סבה אל טפות הקרי, איך הם לבטלה. ונמצא כי כיון שטפות אלו נמשכים מאתערותא דדכורא עצמו, כי מאליו נתעורר, והנה אין התעוררות הזווג אלא ממוח הדעת, ולכן ודאי כי טפות אלו נמשכו ממוח הדעת עצמו מן החו"ג אשר שם, וכשנמשכו דרך השש קצוות שבו, לא נתעכבו ונתלבשו שם, רק עברו דרך מעבר לבד, ונשארו בזכותם הראשון, ולכן מעלתם גדולה ועצומה, על כל שאר הנשמות עד אין קץ:

והנה כל זה שאמרנו, הוא בענין הלבושים של הנשמות, אשר מהם נעשים רמ"ח איברים, והנשמה מתלבשת בתוכם. ודע, כי כל הלבושים, אינם כי אם מהחסדים הראשונים, שבזמן אצילות זו"ן, ולא מן החסדים של אח"כ כנזכר. ולפי שגם בחי' הנשמות של כל אלו הלבושים הנז"ל, כלם הם גם כן ע"ד הנז"ל, מבחי' מוח הדעת עצמו, ולא מהתפשטותו למטה, לכן נתנו להם אלו הלבושים שהם הטפות הנז', אשר הם מן הדעת עצמו. האמנם אע"פ שביארנו כי יש קשר אמיץ בין כל אלו הטיפות הנז', עכ"ז כל זה הוא במציאות הטפות עצמם, שהם הלבושים. אבל הנשמות עצמם המתלבשות בתוכם, כל נשמה מהם, היא מן השרש שלה, ואינם כלם מן שרש אחד. אמנם הצד השוה שבהם כי כלם הם מבחי' מוח הדעת עצמו למעלה, אבל אינם קשורות יחד, כי אינם משרש אחד כלם:

גם דע, כי באלו הטפות שהם בחי' לבושים, יש בהם פנימיות וחיצוניות, כי יש טפות שנמשכות מן המוחין עצמם המלובשים תוך נה"י דאבא או דאימא, ויש טפות נמשכות מן החיצוניות, שהם הלבושים של המוחין הנז', והם הכלים של נה"י דאו"א. ושתי בחי' אלו, שייכי בין בז"א בין ביעקב. ואמנם כל ב' בחי' אלו, כלם הם מן המוח של הדעת עצמו למעלה כנזכר:

ודע, כי כל אלו הטפות והלבושים הנז"ל, שהם בעשרה הרוגי מלכות, ובעשרה תלמידי רשב"י, ובהרוגי לוד וביתר, כלם כנז"ל, הם מבחי' הפנימיות. ועוד כנגדם טפות אחרים וכנגדם וכמספרם, והם מבחי' החצוניות. ואמנם לא ביאר לי מורי ז"ל עניינם, מי הם הצדיקים אשר לקחו הלבושים האלה:

ודע, כי כל בחי' אלו הטפות והלבושים הנז"ל, הם הנקראים בדברי הנביאים, בלשון שארית. אלא שאותם שהם מבחי' ישראל, נקראים שארית ישראל, וכמש"ה שארית ישראל לא יעשו עולה וגו'. ואותם שהם מן בחי' יעקב, נקראים שארית יעקב. וכמש"ה, והיה שארית יעקב בגוים. ולפי שיש חמשה בחי' בחמשה הזווגים הנז"ל, לכן כנגדם נזכר בדברי הנביאים פעמים רבות שארית יעקב שארית ישראל. גם נזכר ב' פעמים שאר בפסוק, שאר ישוב, שאר יעקב, כנגד שארית ישראל, ושארית יעקב:

ונבאר עתה, מי הם הטפות של הזווג השלישי. דע, כי אע"פ שכפי סדר מעלת הזווגים האלו, הטפות של הזווג השלישי, הם גדולים משל הרביעי וחמישי. אמנם לענין תולדותם וביאתם בעה"ז, הם אחרונים שבכל החמשה זווגים, ואלו הם עתידים לבא בדור אחרון, קודם ביאת משיחנו בעהי"ת. ולפי שהם עתידים לבא בגלות זה האחרון, לכן נרמז ביאתם בנבואת ישעיה הנביא ע"ה, בפסוק משא דומה אלי קורא משעיר וגו'. וכבר נתבאר בזוהר, כי נבואה זו, נאמרה על גלות זה האחרון. והענין הוא במה שנודע מספר הזוהר בפרשת בא, כי ליל הוא קודם חצות, ולילה הוא לאחר חצות. והם ענין שתי הכתות הנז"ל בזווג השלישי, אשר כלם הם מן הזווג של אחר חצות לילה, אלא שהי"ב מהם הם מכללות החצי הראשון של הלילה, ועליהם נתנבא ישעיה ע"ה, שהשכינה צועקת מתוך גלותה בשעיר, שהיא גלות אדום, ואומרת לשי"ת, שומר מה מלילה, שהם הכת האחת של הי"ב טפות, שמן הזווג שאחר חצות לילה, הנקרא לילה. וכנגד הכת האחרת, שהם הי"ב טפות, שיצאו מזווג כללות חצי הראשונה של לילה, הנקרא ליל, אמר שומר מה מליל. והקב"ה הנקרא שומר, משיב לה, כמו שאמר הכתוב אמר שומר אתא בוקר וגם לילה, כי אתא בקר, הם אותם הנולדים מזווג קדרותא דצפרא שהוא בקר. וכנגד העשרים הנולדים מזווג שלאחר חצות, אמר וגם לילה. גם אמר אם תבעיון בעיו, פי', כי להיות ארבעה ועשרים טפות אלו, של השתי כתות הנז', באים בדרא בתראה, לכן צריכים שישתדלו להרבות בתשובה, ובשאלות ובתחנונים לפני הקב"ה, שיושיעם מן הגלות ויגאלם. ולכן בפסוק שאר ישוב שאר יעקב, נזכרו שתי פעמים שאר, כנגד ב' הכתות הנז' כאשר כתבתי לעיל וע"ש. (הגהה - אמר שמואל, צ"ע, שכפי הדרוש הזה היה לו הפסוק להקדים מלת ליל בתחלה, היל"ל שומר מה מליל שומר מה מלילה, וצ"ע: