שמונה קבצים ג נא-ק

<< · שמונה קבצים ג · נא-ק · >>

נא

שנואה היא העצבות, מפני שהיא נובעת ממקור היותר משחת שבדעות וברגשות. הידיעה, שהאדם בהתגלותו בתור בעל רצון, אופיו משתלם כולו בנקודת רצונו דוקא, האושר שלו הוא רצון טוב, כל קוי האושר וההצלחות הרוממות, שלב כל אדם כל כך עורג להם, אינם כי אם תולדות מנקודת חיים מלאים זו, נקודת הרצון הטוב הקדוש והבהיר,ובתוכן זה דומה האדם בחופשו ליוצרו, ליוצר כל, בחפצו המקיף והחפשי מכל מועקה, כשידיעה זו מתבררת, מיד מוצא האדם את עצמו מלא חדוה, מסולק מכל עצבות. הוא מכיר שהוא אינו צריך כי אם לאמץ את רצונו לטוב, וזה מסור בידו בכל עת ורגע, ותיכף כשרצונו מתעלה, הרי הוא מתעלה, וכל הספירות העולמיות התלויות בו מתעלות עמו. ואיך לא יהיה האדם מלא תמיד עז וחדוה, אם טובת הטובות, עושר העשירות, הצלחת ההצלחות, מסור ונתון בידו, והוא מושל בכל המכמנים הנפלאים האצורים באוצר נחמד ושמן זה. המחשבה שהאושר תלוי במה שהוא חוץ ליכלתו של האדם, ממה שהוא חוץ להוייתו, וחוץ לרצונו, מחשבת פגול הוא, רשעות וסכלות היא מרופדת. והיא מעוררת את כל התכונות השפלות וכל המדות הרעות שביסוד הרשעה, שכחת ד' וטובו, אורו וישעו, חכמתו חסדו וגבורתו. על כן ישרי לב שמחים תמיד, שמחו בד' וגילו צדיקים והרנינו כל ישרי לב.

נב

כמה צריך האדם הרוחני להתגבר על עצמו, שלא יתירא מדמיונו, ולא יתירא ג"כ לפתח את דמיונו בעושר גדול, כדי שיהיה בסיס וכסא הגון לאור השכל העליון, שאוצר בקרבו את יסוד התפארת של חיי האמת.

נג

יסורים גדולים סובל בעל הנשמה הרחבה מצמצומה של המחשבה בפרט מיוחד. אבל הוא צריך להתגבר ולסבול את היסורים הללו, באהבה, שהם הם המביאים אותו לאושר היותר גדול. הקלת היסורים באה מהבירור שיתברר לו, שהדעת הכללית היא הדורשת את הרחבתה הבלתי מפורטת מפני עליונותה, והבינה הפרטית היא כבר סופגת את כל הפרטים בבירורם המדויק. וכשגלי הדעת משתפכים על הנפש, אז באמת צריכים לתן מקום לההפשטה העליונה, שאינה מקבלת שום תואר. אבל היא חולפת, ומניחה את השפעתה הגדולה באוצר הבינה, ששם השפעה זו עצמה מגלה את חופשתה על ידי השמירה הדייקנית של פרטי הדברים, והגלמתם המוגבלת.

נד

הנשמה החפשית ודאי שרק היא מגלמת את ההויה. רק נקודתה היותר תחתיתית, ועם זה היותר תמציתית מתוכיותה, היא הפועלת בתור פגישה וחדירה פנימית את המבנה הגופני. זה החלק הנמסר להאדריכליות הגופנית הוא נחשך מאורו החפשי, הרחב והמגוון ברב עשרו, והוא הולך ומתעלה בעילוי הגידול, הגשמי והרוחני, הולך הוא ומתאחד עם מקורו הרחב, עם אוצר החיים של הנשמה המופשטת. ובהליכתו זו הרי הוא מתקדם, מתמלא חכמה וכשרון, עד שמלא תפקידו בא לו בהתאחדו עם מקורו, שמוסיף בזה שפעת כח לו ולמקורו. כמאורע הנשמה ביחש לגוף ויצירתו, כך הוא המאורע בנשמת העולם כולו. ההויה בכל גדלה הרוהני והחמרי, בעת היצירה כהתפעלה, עד לא הוקמה הבריאה בתיאוריה, הנשמה העולמית החיה והפועלת היא היתה האדריכל פועל הבנין. בהתגלמותה של היצירה נשפל ונאפל האור של כח זה, המטפל בדחיית פעליה. ובשטף הדורות והזמנים הולכת הנשמה העולמית ומתבררת, הולכת ומתאחדת עם מקור הויתה נשמת כל היקום. גדר פרץ משובב נתיבות לשבת.

נה

העולם האלילי העבר, וההוה עד כמה שהוא קיים בכולו או במקצתו בין השדרות האנושיות, שואף הוא להיות קשור אל הטבע כמו שהוא, בכל פנימיות נפשו ורוחו. החיים הטבעיים בכל עזם, בכל קסמיהם, הם מגמתו האחרונה. אנחנו רואים את הטבע עם שמריה. והשמרים הללו, לא פחות ממה שהם קיימים במושג הגשמי, עומדים הם במושג הרוחני, במוסר, במהלך המחשבה והרגש, בסידור החיים החברותיים, ביחש איש לאיש ועם לעם, ובחזיון היותר עליון עד גורל ההויה בכללה ועד הגורל של האשיות העצמית, של מה שהוא נצח וקיים ביחש להמהות האמיתית של העולם והאדם. הערכים של החיים: מהו עיקר וטפל, מה היא המגמה ומה הוא האמצעי והמכשיר, כל אלה יש להם, מצד ההשתקעות במעמקי הטבע, משפטים מיוחדים, שמובן הדבר שיש בהם כח וחיים יחד עם סרחון של רשעות וטשטוש אידיאליות של עדינות עליונה. הרע והכיעור, ששרויים הם במעמקים של הטבע, עושים הם את פרים, מוציאים גפן סדום ומפרים שדמות עמורה. אם אותו הקישור העליון העומד למעלה מהטבע עם כל תערובת זוהמתה, לא היה מאיר בעולם, לא היתה כל תקוה לאצילות וגדולת רוח, יושר שלם והכרות ברורות לטוב, ולאמת עליונה המתאחדת עם צדק טהור, להיות מופיעים בעולם להגיה חשכו. אבל כשם שגדול, רחב, עמוק, רם ונערץ הוא הטבע, בכל הקיפו ובכל העושר הגדול של מכמניו, החמריים והרוחניים, כן, ועוד באין ערוך יותר מזה עומד על גביו העולם הגדול שלמעלה מן הטבע, העולם שהוא כולו אצילות וטוהר, הר ד' ומקום קדשו. מפני העומק והגודל של כל אחד מהעולמים הללו, שהם כהררי אל לרום וכתהום רבה לעומק, כיון שהאדם מתקשר באחד מהם, הרי הוא מושכו אליו, עד שהקשר שלו עם העולם האחר מתרופף ונחלש. כך היא המדה בעולם הטבע, וכך היא המדה בעולם האצילות שלמעלה מן הטבע. אבל חולשה אנושית היא, מה שלא יכול לקשר את עצמו יפה יפה עם הערכים כולם של שני העולמים, והרי הולך הוא האדם ומשתלם, הולכות הן הנשמות ומתבסמות עד שיסתגל סוף סוף האדם להזיו המלא ולחוסן השלם של קוממיות, שהוא מצב של שתי קומות, קומת הטבע וקומת האצילות, בכל מלואם ושלמותם. האדם שלאחר החטא, שנטלו ממנו אורותיו, זיוו, חייו, קומתו, וכל יתרונותיו העליונים, נפל בפלחן הטבע, ואור האצילות הלך ונתרחק ממנו. נתקשר האדם עם הטבע, נתקשר עם טובה ועם רעתה. בא ישראל לעולם, התחיל לגלות אותו האור הגדול המנצח על הטבע, העומד ברוממות עדניו והדר זיוו. המגמה היא לתמם את שני החזיונות, הטבע והאצילות, אבל לא בא עדיין תור הגמר. רוחק ישראל מן הטבע, נעשה רפוי בקישורו אליו, ומצא את עצמו לקוי לעומת גויי הטבע. קנאת ריווי משאלות הבשר, והטבע בכל אוצריו, בכל יפעות קסמיו, הסיר אותו מן המחלה ועד כה לא באה הרפואה השלמה לעולם. הננו הולכים ומתקרבים אל המטרה, חוזרים ומזדרחים עלנו קסמי הטבע, אחרי שכבר דולדל איגודינו עמו. חלקים רבים מאתנו נצדים ברשתה, והטובים והנבונים מעלים פנינים, מתקרבים אל הטבע ביפעת האצילות, מקשרים שמים וארץ יחד, מראים שאיפה של התקשרות מעשית, רצונית ואידיאלית עם הטבע, בצביון יותר שלם מכל עם פולח לטבע, הנטולה מאור האלהי העליון המרענן אותו. הוד הגדולה הזאת, גנוזה היא במשיחיות הישראלית, שהיא מלכות שמים וארץ יחדו, גילוי אור ד' עושה שמים וארץ, הקורא אליהם ויעמדו יחדו.

נו

כל תוכן של גאוה, מלא הוא בפנימיותו מהתועבה של הדמיון, שהאדם מרמה את עצמו לחשוב שהוא יכול להשיג את האלהות בעצמותה, במדתה העליונה שלמעלה מן המדות, וקדם דברא עלמין, שזאת היא בכלל פסל ומסכה תועבת ד' ושם בסתר. וכל מה שהאדם הולך ומתגדל בתורה ובמדות טובות, במעשים טובים והרגלים ישרים, הרי הוא משיג יותר ויותר את גדולתה של ההשגה, שאושרה היא, מה שמתברר לו תמיד בגוונים בהירים, אותה הגדולה והתרחבות החיים שיש בבירור זה של ההכרה, שלא שייך כלל שום השגה ושום שאלה בהאלהות המוחלטה בעליוניותה, שהיא למעלה מכל שם, תואר, גדר, וכל נקודה רעיונית ומחשבתית בעולם. ואותה השלילה הבאה מתוך עוצם החיוב, מעטרתו הוד ושמחה, ומלבשתו ענוה ויראה, ומכשרתו להיות צדיק, חסיד ונאמן, ומרחקתו מן החטא ומקרבתו לידי זכות, ונהנין ממנו עצה ותושיה, בינה וגבורה. כי רק מדת השגה זו, הנעוצה בעומק ענות צדק, המבררת לאדם את אמתת מדתו, ומדת כל הברואים כולם וכל העולמים, לגבי צור עולמים, היא מביאה אותו להיות תמיד עוסק בתורה לשמה, כדי לרכוש לו אותו המעמד ההגון של היחש הרצוי של נברא לגבי בורא כל, של ניצוץ חיים אחד שפוע מחסד מקור החיים כולם, לגבי מקורא דכולא, עקרא ושרשא דכל עלמין.

נז

בשכל הטבעי ההולך ומתפתח בעולם, וע"פ השפעותיו בחיי החברה, במוסר, במידות, ברגשות ובנטיות, נמצא התוכיות הפנימית של הטוב. אמנם חסר לו הכח של פנימי פנימיות, שהוא יורד עד חיצוני החיצוניות, כדי לקרא כל דבר בשמו, וזה, נמצא רק בשכל האלהי הבא מקשור הקדושה, שהיא קשורה בסגולת שלומי אמוני ישראל, הקשורים בקשר התמימות של עטרת נחלת אבות. וכל עמל הכשרון העליון, הוא לקרב את השמות אל התוכנים, להשרות את האורה העליונה של השם על הכח החי והרענן של התוכן. והיא עבודתו של אליהו בהשבת לב אבות על בנים, ולב בנים על אבותם.

נח

תכונתה של יראת שמים היא מחלשת את האדם בתחלת הופעתה, אבל חולשה זו היא בסיס ליסוד גבורה עליונה, הגבורה החמרנית מתחלשת, וגבורה אידיאלית נכנסת במקומה, והיא משיבה לאדם את כל נזקיו גם מצדו החמרי. והנמיכות של השפלות הנפשית, הבאה מצד התכונה של היראה האלהית, משרה על האדם אותה הגדולה של גאות ד' העליונה, ומיעוט היראה בטהרתה, וכל שמץ של גיאות בכיעורה, מנוולות את הוד רוח האדם, בעשותן מחיצה בינו ובין הכח העליון של גבורה של מעלה, ומונעת ממנו אותו המילוי העליון של גודל החיים ורעננותם אשר לגיאות ד', המעטרת את הצדיקים בענות צדק.

נט

ההופעות הכלליות, כשהן מתגלות ברוח האדם, אינן יכולות להוציא פרטים מתוכן, כ"א באצילותן העשירה הן מתנוססות בעושר גווניהן, המאוחדים כולם יחד בחטיבה אחת. זהו החסרון הבא מתוך רום ושיגוב. כשבא התור להוצאת פרטים, מתקטנת היא ההופעה העליונה, האורה מתמעטת, והפרטים, רבים וחשובים, הולכים ונזרחים, מתהדרים ומתגדלים הם, נובעים ממעינם הנובע, אשר כפי פך קטן הולך הוא ונפתח. העסק הפרטי שבפרטים מרחיב הוא את הדעת לפי ערך העומק הלשדי שיש בתמציתם של הפרטים, שהוא טל החיים של הכללים העליונים המופיע בהם מאור חייו. גניזתו של טל אורות זה היא בנקודת הרצון שבהכרה, המתעלה לאידיאל עליון בחיי הפרטים, תולדות הכלל. העוסק בתורה לשמה הרי האור הכללי, שמתחבר לרצונו המזוכך, הולך ומתברך עמו, ומושך לו שפעת גודל, מלכות וממשלה וחיקור דין. אבל העוסק בתורה שלא לשמה פרטיו מיובשים הם מלשד הרצון האידיאלי, והפרטיות שבהן אוכלת את מוח עצמותיהם, והרי הוא מגרם גרמי, ואינו בא לתעודתו שנוצר בגללה, להוסיף אור רצוני עליון בעזוז החיים הפרטיים, להעלותם אל עילוי הכלל, ולהוסיף בכלל זיו צביוני חדש על ידי עושר הבא ממשפלים. קדושי הדעה צופים את אור הפרטיות כשהם עסוקים בכללי כלליות, והם צמאים לאור הכללי, שוקקים אליו, ומזדהרים בגדלו, וחן קדשו, בהיותם עסוקים בפרטי פרטים. חסד ואמת נפגשו, צדק ושלום נשקו.

ס

הננו רואים בחזון את כל אוצר המדע, לכל תהומותיו, מדעי המעשה ומדעי הרוח, איך הם מתקשרים ברוח האדם, באוצר ההכרה, מרחפים במלא עולם, ממלאים רוחות ונשמות אורות ושאיפות, בירורים וספיקות, מעירים כח חיים רוחניים, ומסדרים חוקי מפעלים - מעבר אחד. ומעבר השני - אוצר האמונה לכל פלוגותיו, חזיונותיו, מטרותיו ושאיפותיו, לכל אחד מהם יש לו קצבותיו, הגות רוחו, בירוריו ודמיונותיו. ודוקא שני הפלגים הללו, שהם כ"כ סותרים זא"ז בתכונותיהם, הבקורת המדעית הקרה, והאמונה הפיוטית הנלהבה, מתכנים יחד את רוח האדם. כשהננו מתנשאים לראות בגיאות ד' אשר בתפארת ישראל, הננו מוצאים בה את העושר הגדול של כל העליון, הקיים, הטוב והנשגב, של כל זרם המדע ושל כל זרם האמונה. והאחדות הנפלאה הזאת, נותנת היא חיים לשני הזרמים במלא כל הספירות שהם שרויים שם, מאחדת היא את הכל בתוכיותה, מצחצחת ומעלה היא את כל שבהם, מבסמת אותם ומטהרתם מטומאת הרע והכיעור, עד שהיא באה לסכם את שאיפתה בשפה ברורה לכל העמים, לקרא כולם בשם ד'.

סא

התביעה הפנימית של הנשמה, היא להוציא את ציורי השקפת עולמה מרוחה פנימה. כל ההדרכות המוסריות וכל המצות כולם, לא נתנו אלא לצרף בהן את הבריות, כדי שתזדכך הנשמה כ"כ, עד שברוחה לא ימצאו סיגים הפוגמים את טוהר הציורים. מהלך החיים הרוחניים, הוא דוחף את האדם לבא לידי זה המצב הטבעי לרוחו, שיוכלו מעינות נשמתו לנבע תמיד, לחדש ציורים חדשים והשקפות חדשות וגדולות, שכליות ומעשיות, בלא הפסק.

סב

כשם שעבודה זרה העתיקה, סמוכה היא על ההשקפה הסמויה המקטנת את הוד האדם - שנתנה אותו למדרס של השתעבדות לכל כח טבעי, באיזה צורה שהצטלם בדמיון כל עם ולשון מהעמים האליליים - כן האמונות המרחיבות יותר מדאי את הסליחה על כל חטא ופשע בחק האהבה, אינן באות כ"א מרפיון רוח, שלא בא האדם להכרת גבורתו וחופשו. האחריות המוסרית הגדולה, שמעטה את האדם ביראת חטא עצומה, עושה היא ג"כ את רצונו איתן, ומכשרתו לכיבושי הטבע היותר כבדים. לא קולות והנחות יבקש רוח האדם האיתן והער, כ"א פרינציפים חשובים ואמיצים. אינינו נסוג אחור מפני כבדות, מפני טורח ומלחמה, רק דורש הוא שהמגמה תהיה ברורה ונכונה.

סג

שלש מדריגות הן, שההשלמה הפרטית והכללית לישראל מחויבת להיות מבוססת עליהן, השיבה אל הטבע, אל המוסר האנושי, אל יסוד האומה. והקדושה העליונה חלה דוקא על גבי שלשתן.

סד

הדעה העליונה, המיוחדה להוגי הדעות היותר נשגבים, עסוקה ביסוד בעור הרע, ושכלול העולם כולו. כל התיקונים הפרטיים שבעולם ובחיים אינם כי אם ניצוצות קטנים מאבוקת עולמים זו. פנימיות העולמות הולכת ומתתקנת על ידי ההשפעה הרוחנית, שהיסוד המרכזי בה הוא אורן של ישראל, והחיצוניות שבהם באה לשכלול על ידי ההכרה המעשית, וכל התרבות, החברותית, האסתתית והאומנתית, רוח האדם ילך ויגדל, אור היצירה האלהית תתרומם בקרבו, עד לכדי אותה המדה של ההתאחדות הגמורה של השכלול הפנימי והשכלול החיצוני של העולם. והמחשבות וההרגשות כולן, המתפשטות בכל הנפשות באימוץ רצון והרחבה סוערת לשכלולו החיצוני של העולם, הן הן שיהיו מעוררות ומפשטות גם כן את השכלול הפנימי של גדולת הדעת, קדושת הרצון, עילוי החיים, הנצח וההוד, הקדושה והתפארת המלכותית שבכל נשמה. וכמו כן ההתרחבות החיה והמאירה של השכלול הפנימי, של קודש העליון, של החפץ הבהיר בעליוניות מגמתו, שכולו אומר כבוד אל, היא היא העתידה ומוכנת להיות רוח החיה היסודי בשכלול העולם כולו בחיצוניותו, בתיקוני החברה, בשיפור החיים, בכונניותן של כל חמדה ועונג לבב, ביום חבש ד' את שבר עמו ומחץ מכתו ירפא. והמים העליונים עם המים התחתונים לא יחצו עוד לשתי מערכות, שהללו שמחים והללו בוכים, אלא על הכל אור שמחת צדיקים יהיה זורח, ועז וחדוה במקומו.

סה

הדיעות הרעות, מסבבות קלקולים מוסריים, והירוסים חברותיים ומעשיים גם כשהם ע"פ הצד הגלוי שבהן אינן נוגעות בתחום המעשה והמוסר, הכרה של אי הנגיעה אינה אמת מוחלטה, אלא שהיא באה מקוצר הדעת של האדם שאיננו יכול למצות את החשבון של המסקנות המעשיות הבאות מתוך הדיעות ההן, אבל התכונה הנפשית פועלת היא ביחיד ובציבור ע"פ דחיפה טבעית על פי המסקנות, החבוייות ברוחה פנימה, ואם לפעמים אין ההירוס והרשעה המעשית מתגלה בחיים, אין השיטה בעצמה הסבה לזה, כי ארסה בקרבה כבר גמור הוא, אלא שלא יכלה עדיין לחדור בעד כל אותן השכבות של המוסר והצדק הנובע מהמדות להדיעות הטובות שהושפעו עליהם מימים הראשונים, או משפעת הדורות שקדמו, שהישרות והתום היה מאיר את דרכם בחיים, והוא הדין לדיעות של אמת שגם בהיותן בתכלית ההפשטה ורחוקות מהעולם המעשי הנן פועלות על השטח המעשי, להפרותו, במעשים טובים וביחוסים טובים, ומצמיחים הם ברכה בארץ. וזאת היא המגמה של ההדרכה הטובה אשר לאמונה ומסורת אבות, ההולכת וחותרת לה את מסילתה במעמקי החושך אשר למחשבותיהם של בני אדם,עד שסוף כל סוף תחדור האורה הגדולה של האמת העליונה, להצליח בה את החיים בכל ערכיהם.

סו

העבודה האלהית היותר עליונה היא אותה שהיא מקושרת ישר אל הטבע. נתחללה קדושה עליונה זו על ידי זוהמת האדם, שהשחיתה את פולחן הטבע, בעשותה אותה למפלצת אלילית, במקום שהוא צריך להיות בסיס איתן להאידיאליות העליונה. זיהרא עילאה דאדם הראשון היא כוללת מדה עליונה זו העולה עד למעלה מהאספקלריא המאירה של נבואת משה רבנו. לעבדה ולשמרה בגן עדן, זהו זיו החיים העליון, לאכל מעץ החיים, ולא לדעת כלל משום רע, מפני שאי אפשר כלל שיהיה בעולם החמרי והרוחני, השלם כל כך, מעשי ידי יוצר כל, שום דבר רע, רק הכל בעתו ובזמנו הוא אך טוב, והאלהים עשה את האדם ישר. העסק בפרק שירה הוא היסוד של התשובה אל הטבע. זאת היא התשובה התחתונה שהיא העליונה, העולה למעלה מכל קנאת עם, רק מרוממת את האדם בתור האח הנעלה, לכל אחיו יצורי שדי, היודעים כולם את קונם ומתענגים בהדר פעלו. הכל למרומי הקודש הוא מתעלה. בזה קונה הוא את ערובתו שלא ישפל וירד מטה מטה, שלא יהפך לכלי מות מחבל את עצמו ואת אחרים. מוכרח הוא שם ד', ואור תורתו אשר לארץ נתנה, ללכת עם האדם בכל מורדותיו, למען לא יפול בשוחה עמוקה, אשר כבר נוקש בה מימי קדם. וגם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו.

סז

לצדיקים גדולים, התפילה קשה מאוד, מפני שאין להם שום רצון עצמי כלל, והכרתם הגדולה הקשורה באמונתם הבהירה, באור החסד האלהי, היא ממתקת להם את הכל, ואיך יתפללו להנצל מאיזה צרה, והרי אין להם שום צרה במציאות. אמנם אחרי ההעמקה הגדולה, שבאה אחרי העליה - שסוף כל סוף האדם וצרכיו, העולם והחיים וכל קישוריהם, כל ההרגשות והנטיות וכל התביעות הטבעיות, החיים ואהבתם, קניניהם וערכם, הכל הם תכסיסי האורה של החסד הגדול אשר אמר עולם יבנה, והתפילה בעצמה, הבעתה, ונטיותיה, ועצם הטבע של החפץ לסדר כל הענינים שבעולם בעינם וצביונם, החיים, הכבוד, העושר, הבנים, השלום, השמחה, השובע והמנוחה, ועל גביהם החכמה וקדושת הרצון והעונג, כולם יחד גילויי חסד עליון הם, שהתפילה בכל עת, וביחוד בעת צרה, מבלטת את ערכם המלא, והחפץ המתגלה מאור נשמת רצון הפנימי אשר לצדיקים יסודי עולם שההופעה האלהית העליונה מחיה את נשמתם תמיד הוא בעצמו אחד מיסודי החיים ובנין ההויה, כנשימת האויר, כאכילה ושתיה, כבנין וזריעה, כרפואה ורחיצה - בזה ישוב רוח התפילה לפעם את הצדיקים ישרי הלב, ויעזבו את השררות העליונה החודרת בכל מכמני ההויה, שכל חפץ בטל לגבה, וישארו עבדים לקונם שופכי לב כמים, מבקשים רצון, חיים, בריות גופא ונהורא מעליא.

סח

החטא סותם את ההארה של החכמה העליונה, שדרך גלויה בא מצד יחס ההרמוניה המתמימה של הנשמה המכרת אל כלליות ההויה כולה ומקורה העליון, שהוא מתגלה באותו הצנור של הנשמה, שהדעה והרצון הם בו באחדות מחוטבה. כל חטא מעשי קורע הוא את האחדות האידיאלית הזאת, מעמיד הוא את מעגל החיים מחוץ לה, אין ההופעה המפכה כמעין זך הולכת שוב להשפיע לאותו הרצון המחולל, עד אשר ישוב ונחם, ואור התשובה, לפי ערך כהירות הכרתה ועומק הסכמתה, ישיב את ההרמוניה לאיתנה, השיבה לי ששון ישעך ורוח נדיבה תסמכני.

סט

אחת מהצרות הגדולות של העולם הרוחני של האדם הוא מה שכל מקצע של מדע ושל רגש מעכב אצלו את ההופעה של המקצע האחר. ומתוך כך נשארים רוב בני אדם לקויים ובעלי גוון יחידי, ומגרעותיהם השליליות הולכות ומתרבות. ההחשכה שכל מקצע מחשיך על חברו גורמת היא גם כן להתיחש בניגוד מוחלט להמקצע הנסתר מעיני האדם, הנתון למקצע אחר, הרחוק ממנו בערכיו. חסרון זה לא יוכל להתמיד. והעתיד של האדם בא יבא, שיתפתח למעמד רוחני איתן כזה, שלא די שכל מקצע לא יסתיר את חברו, אלא שמכל מדע, ומכל רגש, יהיה נשקף כל הים המדעי, וכל התהום ההרגשי. כמו שהענין הזה הוא במציאות האמתית, שאי אפשר כלל לשום יצירה רוחנית בעולם, שתהיה עומדת בפני עצמה, אלא שהיא ספוגה מן הכל. אבל טמטום הלב גורם, שאי אפשר להביט על אלה החלקים המובלעים מכל הישות הרוחנית, הנמצאים בכל תוכן שהוא. אבל ברוממותו של האדם תפקחנה עיניו לראות נכוחה, אז תפקחנה עיני עורים ואזני חרשים תפתחנה, ומלאה הארץ דעה את ד' כמים לים מכסים.

ע

יש עצבנות קטנה, שצריכים לדחותה מיד, בלא הסתעפות של הרצאות וטענות. וישנה עצבנות גדולה, הבאה בלב חכמי לב, וישרים בעומק רוחם, שהיא כשטף גדול ממעין היושר והטוב שבנשמתם, התובעת מהם את השלמתה ומכרת את עומק הנפילה של החסרון שבמעשים ושברגשות, שבדיעות והסכמות, שבאדם ושבעולם, והיא מצטערת עם כל הצער הגשמי והרוחני של הכל. עצבנות זו אין דוחין בלא אומר ודברים, אלא מרוממים אותה לתעודתה, מחזקים על ידה את כח הרצון ואת בהירות המחשבה לדלות את הכרת ההויה ממקור הטוב הגמור. וכשהדעה מתישבת, הכל מתחיל להיות חוזר לטובה, וצביון העולם מצטייר ע"פ התכונה הרוחנית והמעשית המוכנת לפניו, ע"י עבודתם התדירית של אוהבי ד' ודורשי שמו, המשתוקקים בכל לב ובכל נפש, לתקן עולם במלכות שדי, שבזה ימחה דמעה מעל כל פנים וחרפה מעל כל הארץ.

עא

המחשבות היותר עמומות, שביסודן הן נובעות מרום המעלה העליונה שבאמת, הן הן מישבי העולם והחיים. והמחשבות היותר מבוררות. שהן תוצאות ממדרגה פחותה באורה, מחוסר מעט של אור האמת הנשגבה, הרי הן מבלי העולם. אמנם לעולם צריכה ההדרכה הצבורית להתכונן, שיכוון הלב אל הנקודה האורית העליונה, השוכנת בערפל של העמומיות, ולא להתקשר בהעמומיות עצמה. כי אז הרשעה של המחשבות הברורות, שהאמת שבהן אינה כי אם יחוסית, אבל היסוד והעצמיות הוא שקר מוחלט, מפני שהן נובעות ממדרגה הממועטת באורה, שאינה מושפעת מהאור העליון של האמת המוחלטה, מוכרחה היא אז להתגבר, ונראה כאלו היא מנצחת, מאוזרת נעשה היא אז בחוצפה גדולה, וסוברת שהאמת והצדק הם על צדה. אבל עד ארגיעה לשון שקר, ומבין מפלשי העבים הקודרים יצא האור העליון, לגלות את האמת הכמוסה. ומאפל ומחשך עיני עורים תראינה, ויספו ענוים בד' שמחה, ואביוני אדם בקדוש ישראל יגילו. ושבר פשעים וחטאים יחדו. ועזבי ד' יכלו, והאגודים בעומק היושר שבתועים הללו ישובו בבכי ותחנונים. וכגון אלה אליהו בא לקרב ולא לרחק,ולהשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם.

עב

כל מה שאדם מרבה בתורה ובמצות, מתקשר הוא יותר בכנסת-ישראל, ומרגיש בקרבו את נשמת הכלל כולו, בתמציתו היותר עליונה, וחש בכל מהותו את הצער של כנסת-ישראל בשפלותה, ומתענג משמחת עולמים העתידה לפניה. ומתפאר בהכרה עמוקה פנימית בהוד עליונותה האלהית. ובכל עת שמחה של מועדי ששון, וחושי זמנים, לימים ולחדשים, הוא כולו מוקף ומלא תעצומות עוז של שמחתה ומשוש גילה. שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה, שישו איתה משוש כל המתאבלים עליה, למען תינקו ושבעתם משד תנחומיה, למען תמצו והתענגתם מזיז כבודה.

עג

הנטיה הבלתי גבולית, ביחש התוכן המוגבל הרי היא מדה של גבורה, אע"פ שהיא התפשטות, והנטיה המגבלת, הרי היא גבורה ביחש להתוכן הבלתי גבולי. ונמצא, שבכ"א מהנטיות, חסד וגבורה מערבים בהם: מצד התפשטותו של הבלתי גבולי ביחוסו לערכו הרי הוא חסד, וביחוסו לניגוד הדבר המגביל, הרי הוא גבורה. וההצטמצמות, מצד התוכן המצומצם והראוי לצמצומו, הרי הוא חסד, ומצד יחוסו להתוכן שאין לו גבול, הרי הוא גבורה, וגבורתו כפולה - עצם הצמצום לעצמו הוא ג"כ גבורה וענין הנצחון שלו על הכח המנגדו, היא גבורה כפולה.

עד

המחשבות העליונות של הקדושה, הנובעות ממקור הקודש, מאור התורה והחכמה, הן מעדנות את הנפשות מוסיפות בהן אור של חיים אמתיים, וחכמים יחידים המתמשאים לעדן עליון זה על ידי קישור נשמתם במעדנות זיו החכמה העליונה, על ידי קישורם אל כל ההמון כולו, הם מעדנים גם נשמותיהם. ביותר הדבר פועל בישראל, מפני הקישור האחדותי הפנימי שיש לעם פלאות, עם אחד זה. וכל מה שמתבררת אמת זו יותר לשרידים אשר ד' קורא, הם מתחזקים באחיזתם בתורה העליונה. ואפילו כשהדבר מזדמן שמצד מניעות מצביות, גופניות וצדדיות, מתעלם האור של העדן מהם, וזיו החכמה והקדושה העליונה מתגלה עליהם בלא קרני ההוד של השמחה והתפארת המלאים, מכל מקום מתחזקים הם בעבודתם, ואינם עוזבים את מעמדם, מיחלים הם לתשועת ד', שעוד ישוב ויאיר להם אורו. ובין כה וכה יודעים הם בידיעה גמורה, שכל מה שהם יותר מתנשאים ברום מעלה של הציורים הקדושים העליונים, עושים הם פעולה ממשית להעלות נשמות רבות מתהומות שיקועם, להעלות אבני חן יקרות משפל המצב אשר הורדו שם על ידי המון תלאות גשמיות ורוחניות. ועל ידי העירוב הבלתי ניכר שזרמי אורותיהם של קדישי עליונים הללו מעורבים הם עם החפצים והנטיות של כל ההמון כולו, עצם החיים הולך ומתעדן, שמחת החיים הפנימית מתעלה, ורגש הטוב והיושר, ואור הקודש העלום הולך ומתגלה מבין החרכים, והעולם כולו נעשה שוה הרבה יותר בערכו. ופרי העבודה מתראה במקומות אשר אין עולה על שום דעת לשער מי הם המברכים שם, מי הם המזילים טללי הנועם, מי הם המכניסים רגשי השלום והידידות, מי הם הגורמים להישרת השכל, לאיזור הכח, לעדינות הרוח, והגדלת התקוות, כל אלה רסיסים הם מעולם האורה, החי בנשמתן של ישרים עליונים. הם הם נגידי העולם, שרי הקודש, האוהבים הגדולים של כל המעשים, שרוח החסד והאהבה של רבון כל העולמים שרויה בנשמותיהם, הם הם 'בעלי הרצון החזק להאיר ולהיטיב, לפאר ולשמח, לכבד ולהדר את הכל, הם הם קדושי אלהים המכובדים, שהכבוד שרוי אתם, שהוא מתיחד עם נשמתם, שאיננו פורש מהם גם כשהעולם כולו מביט עליהם בלעג ובוז, הם הם החושבים העליונים, הענוים הגדולים, המלאים גאות ד', החלשים במבט החצוני, ומלאדם עז וגבורה פנימית לאין תכלית, גבורי כח עושי דבר ד'.

עה

תכלית החינוכים המעשיים והלימודיים כולם - כדי שתבא מהם התגלות הכח הפנימי של אור הנשמה, ששואבת מלמעלה שטפים גדולים של דעת ושל יושר, של רצון אדיר, טהור וקדוש, ושל הכרה עליונה במעמקי הנועם העליון, אשר יראי ד' ואוהביו, חושבי שמו ודבקים באור קדושתו, בלבם הרחב צופים בו. והפלגים הללו הולכים הם ומתגברים, האספקלריאות מתיצבות לעיני הרוח, ושפע גדול של הוד תפארת, של עונג נעים עדין וקדוש - שאין קץ לעדניו ואין תכלית לנועמו והדרת קודש גבורתו - יורד תמיד על בחירי אל, אלה אשר בחרו להלוך בדרכיו ולעסוק בתורתו לשמה, ונותן להם כח ואורה גדולה, להסתכל במחזות הנפלאות של אספקליראות הקדושות הללו, שחזות הכל נראה בהן, שהדר אור עולמים מתראה על ידן, שהמון גבורות עדי עד וחסדי נצח נאמנים, מראים בהן את יפעת זיום.

עו

התורה מזככת את המדות ואת כל התכונות הגופניות והנפשיות, מפני שעל ידי עסק התורה מתקפלת כל הנפשיות כולה לאוצר החיים של מקור היושר החי האלהי, שהוא שורש התורה, ועל ידי שהייתם של הענפים במקורם העליון קונים הם שם את הטבע העליון והקדוש של עצמיותם על פי יסוד מקורם האלהי, ואח"כ בשובם להתפשט בגוף, ולפעול את פעולת החיים, הרי הם שבים בשפע רב של אצילות ועדינות עליונה, והתוצאות המעשיות והמהותיות שלהן מתברכות ומתעדנות. הלא כה דברי כאש נאם ד'.

עז

הנשמה הישראלית הגדולה מבקשת לה אוצרות רבים להניח בהם את המון העושר של הופעותיה, והם הם הלימודים הרבים והמעשים הגדולים והקדושים של תורה ומצות, מנהגי קודש ותפלה.

עח

העולם המוחשי, שנתטשטש מההכרה וההרגשה ע"י הנטיה לעולם הקדוש העיוני, תובע הוא את תפקידו, והתרעומות של עלבונו, הם הם הפרצים ודברי הדופי, שהקטיגוריא הכפירית והחצפנית רגילה בהם ביותר בימים האחרונים. וכשחודרים לעומק הדברים, מוצאים ברפש זהום זה פנינים יקרים, שדולים אותם ממעמקי השאול, מנקים ורוחצים אותם, מצחצחים אותם ולוטשים אותם, וקובעים אותם בעטרת תפארת הגיון הקודש. הנותן פאר לחי העולמים. ומעוצם הטוב והקודש מתברר כי מעולם לא היו ברעל הכיעור והרמה, כי מרגלית בכל מקום שהיא - מרגלית שמה.

עט

יחידי הסגולה, חושבי המחשבות וגדולי האידיאלים המפותחים, צריכים הם להתקרב אל ההמון בהתקרבות של ענוה, כלומר לדעת שלא רק להיטיב לו ולהשפיע עליו הם באים, כ"א גם ללמוד ממנו, ולהיות מושפעים מאתו. אותה הבריאות הטבעית, החומרית והרוחנית, הנמצאת בההמון, למרות גסותו וחסרון ידיעתו, היא עולה בכמה דרגות על כל מה שיש מזה בין הגדולים, אשר הרעיונות והתסיסות הרוחניות פגמו את תמימותם ואת שקט רוחם וטוהר נשמתם. מובן הדבר, שעכ"ז עולה היא הרבה המדריגה הפנימית של ת"ח ותמימי לב, אשר בעומק ידיעה קלטו להם את האור של היושר, האמת והצדק בפנימיותו, מ"מ תמיד ישארו כחות רבים, שהקרבה של ההמון אליהם יבסם אותם, ויתעלו הם ג"כ, לא פחות ממה שההמון עתיד להתעלות בקרבתם.

פ

לולא עבודת התפילה, לא היה שום רתוק המחבר את המלומדים עם ההמון, ולא את ישראל לכל העולם הגדול כולו באחרית הימים, ולא את האדם עם כל החי. והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפילתי, עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי, כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים, נאם ד' אלהים מקבץ נדחי ישראל, עוד אקבץ עליו לנקבציו.

פא

החוש של הקודש, שבו חשים את הנשגב והנערץ העליון, הוא ענין מיוחד במרכז הנשמה. וכשבאים לחוש את הקודש בחושים אחרים, שנועדים לתחישת החול, אין הקודש מתגלה כלל בהם, ומתוך קצף יוכל לפעמים אי-מוצלח כזה, גם לחרף ולגדף. אולת אדם תסלף דרכו, ועל ד' יזעף לבו.

פב

כל מה שהאדם הוא יותר המוני, איננו מוכשר להפריד בין הנושא והנשוא, ועל כן למטרת התעלותו, כדי להכין לו דרך אל הטוב, מוכרח הוא לבסס את מעמדו על שנאת הרע, ושנאת הרע לא תוכל להפרד אצלו משנאת האנשים עושי הרע, ולא נתנה תורה למלאכי השרת. אע"פ שיש כאן קלקול, שמתוך שנאת נושאי הרע שונאים ג"כ את הטוב שבהם, אי אפשר לתכונה אנושית להיות באופן אחר. אבל המדה העליונה של גדולי הנשמה היא לברר ולהפריד, ושנאתם את הרע היא נקיה, ומרוכזת רק בהנשוא הרע בעצמו, והיא בעצמה עוברת במעברה השלילי, ובאה לידי החיוב של אהבת הטוב, ומשום כך אור החסד מאיר בהדר חכמתם.

פג

כשההתקשרות עם כנסת-ישראל ברוחניותה ובעוצם מהותה באה למדרגה הגונה, מתחילה הכרה פנימית להולד בעצמיות הנשמה, המרגישה את קול ד' העובר דרך כנסת-ישראל בקול עז, הדובר את המשנה, ותורה שבעל פה כולה, ההולכת וזורמת מתוך אוצר החיים הטהורים והכבירים, מלאי התפארת והקדושה, של תורה שבכתב, דבר ד' הבא מקול ד'.

פד

אצל רוב בנ"א, יוצאים הם השלשלאות של המחשבות אלו מאלו, וכל ההשתלמות השכלית שלהם, היא רק לרכס יפה את החלקים אלה מאלה. אבל תוכן הקודש של השפעת המחשבה העליונה, יוצר תכונה מיוחדה באדם, שעל פיה הרעיונות כולם נובעים הם מהמקור הכללי, שכל המחשבות נובעות ממנו, והכלליות הולכת ומתגברת, מחורת יותר ויותר את הפרטיות, ומגביהה את הערך של כל התוכן המחשבי למרומי האמת, ליפעת הקודש.

פה

מערכה אורגנית רוחנית נמצאת בכל נשמה, מהשפעות החיים של המעשים והדעות של הדורות שעברו. וכל המנתק עצמו בדרכי חייו, במחשבותיו, ברגשותיו, וק"ו באמונותיו, מדרכי עולם של האבות, אע"פ שנדמה לו שלא חסר לו מאומה, קורע הוא את נשמתו לגזרים, וזמן יבא ויקיץ משנתו במכאובים רבים. וכל בוטח בד' אלהי אבותינו, אשר אורו להם נגלה, אע"פ שאינו מרגיש את העונג הגדול, את העושר הצפון שבאורח ישרים זאת, תבא שעה של התעוררות נפשית ושל שינויי מצבים גשמיים ורוחניים, שיגלה לו אוצר החסד הגדול אשר אצר לו בדרכי תומו. רבים מכאובים לרשע, והבוטח בד' חסד יסובבנו.

פו

ההוד וההדר חופף על קדושת מסורת אבות, אבל המושגים בעצמם יכולים להשתפל בתוכניותם. וההכרות העצמיות הן יכולות להיות מחוסרות נוי וסימפטיה, אבל עמוקות ומחוורות עלולות הן להיות. וצריכות הן לקבל דין מן דין, ההכרה העצמית את ההוד מנחלת אבות, ונחלת האבות את הרוממות מההכרה העצמית. זה אלי ואנוהו אלהי אבי וארוממנהו.

פז

כשמתגדל השיעמום והעצבון בלבו של אדם, ידע שממקור היגון וממחשכי השממון יבוא הששון ואור החיים, כי תוהו ובוהו קדמו לעולם הבנין, ואורות מאופל אמר ויהי.

פח

כל חטא מטיל חרדה מיוחדת על הנפש, שאינה מסתלקת כ"א ע"י התשובה, ולפי עמקה של התשובה - החרדה עצמה מתהפכת לבטחון ואומץ לבב. והרושם של החרדה הבא מצד החטא אפשר להכירו, בין בשרטוטי הפנים, בין בתנועות, בין בקול, בין בהנהגה, בין בכתב היד, בין בסגנון הלשון בדבור, וביותר בכתיבה, בהרצאת הרעיונות וסדורם. במקום שהחטא סותם אה האורה שם הפגימה ניכרת, ולפי מדרגת החטא ולפי יחוסו אל הנושא, ככה יוכר הרושם לאשר יביטו לעינים בהירות.

פט

המבט המוסרי העליון, הנובע מההכרה האלהית העליונה, קובע את עיקר חותמו על יחס הרצון למגמה המינית, שהוא הצד הנצחי הבלתי סופי, שהוא כמוס במהותו של אדם. אין בזה ספק, שבאוצר נקודה זו כל החמודות העליונות נגנזות, וכל התיאוריה רבת הערך, הסובבת לתקן יסוד קודש זה, להפנות את הנטיה המינית וענפיה ביסודה למגמת הקדושה של החיים, הרי היא הפינה היסודית בכל ערכי המוסר, המבססים את העולם האנושי, הפנימי והחיצוני. וימים יבאו והתרבות הכללית תביט בהערצה נשגבה על הוד אלוה, הפרוש בתוך המחשבות, הנראות כחשכות לעומדים בגסות הנטיה ובשובבות הדעת מחוץ למחנה ישראל, המקושרות בתיקוני היסוד, וכל דברי הצומות וזעקתם, אשר לשובבים, שבמוסר הרזי. אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה.

צ

המחשבה היא ההתגלות הנצחית אשר לאדם, שבהדיבור היא מתגלה, והיא נובעת בדרך ישרה מהצד הנצחי אשר בנטיה המינית, ביסוד התולדתי אשר לו בערך חייו. ומובן הדבר, שכפי הערך אשר המחשבה האצילית בטהרתה תופיע באורה על כח המילולי של האדם, יבוסס ביותר עז החיים היסודי אשר בנטיה המינית שלו על הבסיס היותר אציל וחסון שבקדושה העליונה, והאור הפנימי של החיים בכל עזו יזרח בכח הדיבור, ותגזר אמר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור.

צא

הולכת היא התרבות, מתבסמת היא האנושיות, חשה היא יכולת לעמד על רגלי עצמה במעמדה הרוחני, ועל כן היא חפצה להנתק מכל כבל של מסורת. אבל היא מנסה כחה לקום, בעוד לא נגמלה עדיין, לא בוגר עדיין כחה, והאוצר הגדול של המסורת לא פותח לפניה, ולא הריקה אל תוכה את כל חילו הגדול. על כן לא תדע מנוחה - אשר תוכל לבא לה רק במלא צבאה, כאשר כל הטוב והאמת שבמחסני המסורת תסגל לה - ועוד תחפוץ לשא אבר למעלה מזה הרבה מאד. אז יבא תור החופש האמיתי בעולם, שפנים אחרות לגמרי יהיו לו, חופש שלא שלילה וקלות ראש, יאושים ושטנות, יהיו סימניו, כ"א חופש, שאור בטחון, גבורה ועושר קודש יגלו אופקים חדשים. אז תתענג על ד', על ד' ודאי, ועתיקא קדישא יגלה נהוריה. והרכבתיך על במתי ארץ, והאכלתיך נחלת יעקב אביך, כי פי ד' דבר.

צב

אליהו, מפני שהוא כולל את הקדושה של עולם העשיה, הרי הוא סופג ברוחו את כל הנטיות הנדרשות לשכלולו של עולם זה, עד כדי הכשרתו אל ההרמוניה השלמה, אל העולמות שלמעלה. כשם שבתחלה לפני התבסמותו הכיר יותר מכל את עומק הכיעור והזיהום שעולם שפל זה שקוע בתוכו, ומפני כך קנא באש שלהבת לבער את רוח הטומאה והמחזיקים בו, כן יכיר אחרי ביסומו את כל ניצוץ קודש שבעולם זה, להעלותו ברוח שלום, וישיב לב אבות על בנים, ולב בנים על אבותם.

צג

הנשמות שהדבקות האלהית היא יסוד חייהן, חשות הן את עומק הצרה שיש בהריקניות של מעוט התורה והמצוה במהות נשמתם, והן יכולות לדון את החרבן הגדול של רשעים, שוכחי אלהים, עד כמה צלמם נבזה הוא, ועד כמה אומללים הם באמת הרשעים הללו, שהם חכמים בעיניהם, וחושבים שלא חסר להם דבר, בלכתם אחרי שרירות לבם הרע.

צד

מהצמאון הגדול, שמרגיש האדם בזמנים מיוחדים אל האור האלהי, של הקדושה בכלל, ושל התורה והמצות בפרט, יוכל להשיג עד כמה ראוי לעסוק תמיד באהבה גדולה, ובשקידה תדירית, בתורה ובמצות, בשלמות המדות ובעלוי המחשבה, המביאים יחד להדבקות האלהית, עם כל הרחבות תענוגיה.

צה

כשאנחנו אומרים, שהאדם לא לבד שהוא מושפע מהעולם כולו, אלא הוא משפיע עליו, והשפעתו היא השפעה כבירה עצמית, כללית ורוחנית חיובית, כלומר לא רק אותה ההשפעה החלקית, שאנו רואים שהאדם מכריח כחות הטבע להשתמש לרצונו, הקיטור, האש, המים, החשמל, וכאלה עושים דברו, כי כל זה הוא רק בחלק מוגבל ושטחי, כי אם העצמיות אשר להעולם, בכל מילואה ובכל הקיפה, מתיחשת אליו יחש של שעבוד ושל קבלת השפעה, ככה תאמר תורת הרזים, ובהיותנו אומרים ככה, הרינו גוזרים לומר שיש מזיגה עצמית בין הנשמתיות שהיא פועלת בעולם כולו לנשמיותו של האדם. וכשאנו אומרים, שהאדם בהתעלותו, כשרואים ששם ד' נקרא עליו, יראים ממנו, שבעלי חיים וכחות הטבע מוכנים לעבדו, עם אבני השדה בריתך וחית השדה השלמה לך, כשבני אדם פראים חזקי מצח נכנעים מפני הוד אצילות שבנשמה מלאה חכמת אלהים, וכבוד מוסר שדי ויראת שמים, הכל מוליך אותנו למקום אחד, שלא יש נשמה בודדת, גרגרית, גדועה, בהויה כולה, אלא הכל מחובר משורג וארוג. וכשהגודל מתבלט, הניצוצות הקטנים מתלבים, מרגישים הרגשה טמירית מעצמיותם, שיש כאן נשגב ונערץ. אם לא היו בקרבם קוים יחושיים להנשגב והנערץ, לא היו מרגישים כלום. אין אנו לפי זה דנים לומר, שנשמת הבהמה כלה היא לגמרי ולא שאור החיים, שבדומם הוא נרדם, ובצומח ניעור קצת, ובחי יותר מעט, הוא דבר קרוע מגודל הכל, אלא הכל הולך ומצטרף, ועץ החיים גדול ונשגב הוא עפיה שפיר ואנבה שגיא תחתוהי תטלל חיות ברא וצפרי שמיא הגלגל הגדול של החיים, של האושר והטוב, זרוע הוא על כל גדותיו כוכבים מאירים גדולים וקטנים, לרבי רבבות אין קץ, וסדר נעלה ומשטר ויחס נפלא ביניהם נמצא החכמה הגדולה שזקוקים אנו לגדולה מוחלטת, שהוד אלהים מיוחס לנו. הוא כולל את הכל, והיחס בכל ערכיו, בחבתו, בהערצתו, בחידור הבנתו, בהתפעלות החיים הרוחניים מיוקר ערכו שלמעלה מכל הגה של ערך שמתבטא בתפארת של עבודת שמים, של יראה ושל אהבה, של סילוד ושל חרדה, לכל מה ששם ד' נקרא עליו, הכל עולה בסדר שלם ומחוטב.

צו

ישנם דרכים שעל ידם הנשמה של היחיד ושל העולם מאירה היא באור גדול ומשתלמת בצביונה. וישנם דרכים כאלה שעל ידם היא מתמזגת עם יתר הכחות, ועם החיים בכלל. לשפרם על ידי מיזוגה, לעדנם ולהקנות להם מאושר האצילות שלה. ופרטיהם, בהבדלים הדקים שבין אלה הגדרים, והצדדים המעורבים ששני הכחות יחדו משתמשים בהם, רבים הם לאין חקר.

צז

כשמרגיש אדם שהוא עלוב, ריקני, אין לו איל רוחני, ונופל הוא ומתמוטט, ידע שאור גדול מוכן לפניו, וכל הגרעונות, הביטולים, בין המעשיים, בין הרוחניים, בין החיוביים בין השליליים של כל ימי חייו הנם מתיצבים לפניו, וכל עונותיו מעידים עליו, והרי הוא תוהה, מתחרט מתוך מכאובים רבים, והוא מתרומם ושב, יוצא מעומק התהום אל גבעת הרום, מטומאה לטהרה, מאפלה לאור גדול. ובדרך יציאתו ועלייתו הרי הוא עובר מדורי חושך, שמשעממים אותו כל כך, אבל הוא יודע כי רחום וחנון ד', וכי גם כי ילך בגיא צלמות לא יירא רע, כי ד' עמו. ומתוך נבכי תהומות אל ד' יזעק וקולו ישמע, ולאור דעת יקרא ויאיר לו, וחכמה וחסד יתמכוהו ויעטרוהו, ומהרה ישוב לבצרון, מלא חכמה שמחה וגבורה.

צח

כשהנשמה מאירה בלבת גדולתה, מכיר האדם את כחה, יודע הוא וחש שהכל תלוי בה, שכל המעשים, הרגשות, הדעות, והנטיות השונות, שמפוזרים הם בצורות שונות בכל מלא רוחב החיים, בכל היחידים ובכל הקיבוצים, בכל העמים ובכל הלשונות, רק הפיזור שלהם הוא המביא את הצורה הזעומה של הרע והטומאה, אבל בנשמה הגדולה, שהאחדות הגדולה, והחופש המוחלט והזכאי הם צביונה, הכל הוא מאוחד. הטוב והקודש עובר בזרם תקיף, רודה בכל ומקיף את כל, כל הפלגים ממנו הולכים ואליו שבים. כל המלחמות שליבות הן לסולם השלום, וכל הטומאות למללת הקודש, וכל הרעות לפסגת הטוב. הכרה עליונה זו אינה סרה מנשמה איתנה, והיא משקיטה כל קצף. ומרחיבה את הדעת, סובלת היא ומוחלת, מיסדת היא ומעודדת. הכל יכול וכללם יחד. כשהנטיה הרוחנית מתגברת מתוך הדוחק, מפני שהעולם החמרי הרוס הוא ומטושטש, אף על פי שאנו מוצאים בה הרבה קדושה ופאר אידיאלי, מכל מקום הרי היא לקויה בחולשה גדולה, ומוכרחת לבא אחרי כן תקופה של נטיה לעולם החמרי, לשכללו ולסדרו בכל מכונותיו. ובעוד שהנשמה הכללית והפרטית עוסקת בתיקון עולם חמרי זה, הרי היא מתקצפת על הליקויים שבעולם הרוחני, הנראים מתוך הליקויים שבעולם החמרי, שגרמו את התפשטותו. ומכל מקום הולכת השפעת התיקון ומשכללת את העולם החמרי, ומיד כשהוא משתכלל, חוזרת הנטיה הרוחנית לפעם ברב כח, ומתחברים שני העולמים בהרמוניה אחת, והשמים והארץ מתאחדים, במילוי והשלמה.

צט

לפעמים ע"י הצמאון הגדול והעצום מאד לאור ד' ונועם כבודו, הנמצא אצל הצדיקים, אינו יכול לישב את דעתו בשום ענין, בשום מצוה, בשום לימוד ובשום עבודה. ואע"פ שצריך להתגבר ע"ז, ולדרוך בדרך עבודה פרטית וכללית, בין בעיון בין במעשה, מ"מ מפני הביטול הבא מצד הופעה עליונה זו - אפילו כשהיא רק מצד הטבע הרוחני שבאור הנשמה לבד - לא יתבהל ולא יתפחד, רק ישים מעינו בדבקות עליונה, בשמחה שלמה, בהרגשת עונג אלהי גדול ועצום, וכוסף נפשי אדיר לאור אלהים חיים, שלמעלה מכל הגה ורעיון, למעלה מכל אות ונקודה. ואת הכוסף הזה יגנוז בלבבו, יקנהו במעשים כפי יכלתו, יכניסהו בלבו וברגשותיו, ירחיבהו בדרשות, ברמזים, בהגיונות, בשירים, בציורים ובמאמרים יחברהו לתוכני תורה וגופי הלכות, ישלבהו לדרך ארץ ולאהבת הבריות, יענבהו לכל הרעיונות וההרגשות שיש למצא בהם איזה צד של מדה טובה, בכולם ישפיע מאור אלהי עליון זה בחדות אמת, בשמחת גיל, בתשובה מאהבה, ביראת ד' כל היום. הוא תהלתך והוא אלהיך.

ק

רוב בנ"א אינם מקיפים את הסדר של ההנהגה הכללית, לא מבעי של כל העולם, שהוא סוד אלהי, שבכללו מנוע הוא משכל האדם, אלא גם של החוג השייך להם, והוא מפני שנתמעטה קומתם מפני החטא, וע"כ הם תמיד שרויים במחלוקת משום שהוא רוצה להתפשט על פני כל חוגו, ובאמת הנכנסים בתוך חוג שרשי הנשמה שלו מתחילים להרגיש שהם יוצאים מסדר ההנהגה של שרשו של אותו מנהיג, והם מתפרצים מפניו, ומבקשים להם שרש אחר, ולפעמים גם אינם מוצאים את מבוקשם. והתרופה היותר טובה למחלת המחלוקת היא תשובה שלמה של המנהיג, שאז מתפשט שעור קומתו בחזרה, ומוצאים ע"י זה בה מרחב גם השרשים שנשתמטו מתחתיו, ושבים ומתדבקים בתוך השורש ברב חבה, וברכת השלום חודרת ובאה לישראל.