שמונה קבצים ג א-נ

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

שמונה קבצים ג · א-נ · >>

א[עריכה]

שלשה כחות מתאבקים כעת במחננו. המלחמה ניכרת היא ביותר בארץ ישראל, אבל פעולתם היא פעולה נמשכת מחיי האומה בכלל, ושרשיהם מחופשים מצד ההכרה החודרת במרחבי רוח האדם. אומללים נהיה אם נניח לשלשת הכחות הללו, - שהם מוכרחים להאחד אצלנו, לסייע כ"א מהם את חבירו ולשכללו, ולבצר כל אחד מהם את הקיצוניות שחבירו יוכל להביא בצורה מקולקלת, כשלא יסוייג דרכו בפיזורם, במרידתם זה על זה, ובהחלקם כל אחד למחנה מיוחדת, העומדת כצר למחנה השניה. הקודש, האומה, האנושיות, אלה הם שלשת התביעות העקריות, שהחיים כולם, שלנו ושל כל אדם, של איזה צורה שהיא, מורכבים הם מהם. יהיו המניות של ההרכבה הזאת איך שיהיו, יהיה חלק אחד תופס מקום יותר עקרי, אצל איזה יחיד או אצל איזה ציבור, אבל לא נמצא ולא נוכל למצא שום צורה של חיים שלא תהיה מורכבת משלשתם. ההתמזגות המוכרחת של שלשת התביעות הגדולות הללו מוכרחת היא לבא בכל קבוצה, שיש לה תקוה של חיים עתידים, ובכל עת שאנו סוקרים בחיינו ורואים אנו איך שהכחות הללו, תחת תעודת התמזגותם, הולכים הם ונפרדים, הננו נקראים לבא להצלה. הפירוד יסודתו הוא בצדדים השליליים שכל כח רואה בחבירו, והצדדים השליליים אינם מצד עצמם אינם ראויים לשמם. בכל כח בודד, ביחוד נפשי, מוכרחים צדדים שליליים להיות, בפרט בהתפשטותו היתרה על חשבונם של כחות אחרים. בזה אין להפליא בין הקודש ובין החול. הכל נכנס תחת קו המדה והכל צריך משקל, אפילו רוח הקודש ששורה על הנביאים במשקל הוא שורה. אבל הפרוד במקום שצריכים לאחד מביא שמעט מעט מתרוקן הרוח, ותחת ההכרה חיובית - במעמד הכח המיוחד, לפחות, לאותה האישיות או הקבוצה, שהיא הולכת ומתחסרת, מפני הצימוק שהולך ומתגבר באותו הכח המיוחד, הבודד בזרוע נגד טבע הרוח להיות מתאחד עם עוד יסודות המשלימים אותו - באה רק הכרה שלילית לפרנס את החיים, וכל בעל כח מיוחד מלא הוא רק מרץ של אש ביחש לשלילתו של כח האחר או האחרים שאינו חפץ להכירם. ובאופן חיים כאלה המצב נורא, הרוח מתבוקק, עמדת האמת, הכרתה הפנימית ביחד עם אהבתה מתמוטטת והיא הולכת ונעדרת, ע"י מה שנעשית עדרים עדרים.

ב[עריכה]

שלשת הסיעות היותר רשמיות באומה הם: האחת האורתודוכסית, כמו שרגילים לקראת הנושאת את דגל הקודש, טוענת באומץ, בקנאה ובמרירות, בעד התורה, המצוה, האמונה וכל קודש בישראל. השניה היא הלאומית החדשה, הלוחמת בעד כל דבר שהנטיה הלאומית שואפת אליה, שכוללת בקרבה הרבה מהטבעיות הטהורה של נטית אומה, החפצה החפצה לחדש את החיים הלאומיים שלה, אחרי שהיו זמן רב עלומים בקרבה מתגרת ידה של הגלות המרה, והרבה ממה שהיא חפצה להכיר לטובה את מה שקלטה מרושם מרוחם של עמים אחרים, באותה המדה שהיא מכרת שהם טובים ונאותים גם לפניה. השלישית היא הליברלית, שהיתה נושאת את דגל ההשכלה בעבר לא רחוק ועדיין ידה תקיפה בחוגים רחבים, היא אינה מתכנסת בחטיבה הלאומית ודורשת את התוכן האנושי של ההשכלה, התרבות, המוסר, ועוד. הדבר מובן, שבמצב בריא יש צורך בשלשת הכחות יחד, ותמיד צריכים אנו לשאוף לבוא לידי המצב הבריא הזה, באופן ששלשת הכחות הללו יחד יהיו שולטים בנו בכל מילואם וטובם, במצב הרמוני מתוקן, שאין בו לא חסר ולא יתר, ואז יתדבקוה יחד באהבה אצילית ומעשית, הקודש, האומה והאדם, ויחד יתועדו היחידים וגם הסיעות, שכל אחד מהם מצא את כשרונותיו יותר מסוגלים לחלק אחד משלשת החלקים הללו, בידידות הראויה, להכיר בעין יפה כל אחד את התפקיד החיובי של חבירו. וההכרה הזאת תהיה הולכת ומשתלמת, עד שלא די שיכיר כל אחד את הצד החיובי שיש בכל כח, לדבר הגון ומקובל וראוי להשתמש בו לההטבה הכללית של מיזוג הרוח וגם לההטבה הפרטית של ביסומו של הכח המיוחד ההוא שהוא מוצא את עצמו שרוי תחת דגלו, אלא שעוד הלאה ילך, עד שגם את התוכן החיובי שיש בהצד השלילי שבכל כח וכח, ע"פ המדה הנכונה, גם כן יכיר לטוב, וידע שלטובתו של הכח המיוחד, שהוא יותר נוטה אליו, צריך הוא להיות מושפע ג"כ באיזה מדה מהכח השולל, שהכח האחר שולל את הכח הזה החביב שלו, מפני שבשלילתו הוא מעמידו על מדתו הראויה לו ומצילו מהגרעון המסוכן של התוספת וההפרזה, וזאת היא העבודה המיוחדת מעבודות הקשות שבמקדש, הקמיצה, שלא יחסר ושלא יותיר. כשנסתכל בשכל טוב בתסיסות, שאנו סובלים מהן כ"כ בדורנו, נדע שאך דרך אחד יש לפנינו: שכל אחד, בין יחיד בין קיבוץ, ישים אל לבו את המוסר הזה, ויחד עם ההגנה, שכ"א קרוא להגן על אותו הכח המיוחד שהוא מקושר אליו, ע"פ טבע נפשו וע"פ הרגלו וחינוכו, ידע איך להשתמש בהכחות שהם מוצאים להם מקלטם באנשים אחרים ובסיעות אחרות, שהם זרים לרוחו, למען ישלים את עצמו ואת סיעתו, בין בהצד החיובי של הכחות האחרים ובין בהחלק הטוב של הצדדים השליליים שלהם, שהם יהיו המאמצים באמת את כחו המיוחד במה שישמרו אותו מהקלקלה של הפרזה, הגורמת חלישות כח וטשטוש צורה. ורק באופן זה נוכל לקוות למצב של חיים הראויים לגוי אחד בארץ. מובן הדבר, שמה שהכנסנו את הקודש בשדרה של שלשת הכחות, שכל אחד צריך לצמצם את עצמו לפעמים כדי להניח מקום לחבירו, איננו מובן כי אם בצד הטכני והמעשי של הקודש ובצדדים המחשביים והרגשיים המתיחסים לו. אבל עצם הקודש העליון הרי הוא הנושא הכללי, שהצמצום הזה עצמו הרי הוא עבודתו כמו כל העבודות הבאות לשכלול העולם והחיים בכל המובנים, שכלם ברכתם מקודש הם נושאים. על כן המחשבה האידיאלית הרוממה, המחשבה האלהית באמת, חפשית היא מכל צמצומים, והקרבה האלהית היא ממולאה תמיד הרחבה עליונה למעלה מכל גבולים, והיא בהרחבתה הרי היא מעומק חכמתה מוציאה את התכנית של קו המדה, והיא מודדת את כל גבול. וממילא מובן שהיא בעצמה רחבה מכל גבול. לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאד. ובהתהלך האדם והגוי בנתיבות הצדק המעשיים והמחשביים הממודדים בגבולם, יבושר שלום לעלות גם כן אל האצילות הרחבה. מן המיצר קראתי יה ענני במרחב יה.

ג[עריכה]

הצורך של הדבקות האלהית, במחשבה ובחשק הלב, שהוא יסוד האמונה בחיים, שהוא בא ודופק בחזקה בהרגשת הנשמה המוכשרת לזה מצד דרכי חייה, מדותיה וידיעותיה, צורך זה מקורו הוא בההתאגדות הכללית,שצרור החיים הכלליים אגוד הוא ביחד. וע"פ מדה מיוחדה הקרבה הזאת מאגדת את הנשמות של כל פרטי ישראל ביחד, ובמדה יותר רחבה את כל האדם יחד בכללותו, באיגוד הצלם האלהי הכללי, ובמדה יותר מורחבת מתאגד ביחד כל צרור החיים של כל אשר נשמת רוח חיים באפיו, תצא הארץ נפש חיה למינה זו נפשו של אדם הראשון, ובמדה המתרחבת ביותר, עובר גבול האחדות על כל המצוי, כל הנברא הנוצר והנעשה ומיסוד האחדות שבצורות הכלליות הללו, שהוא דבר של מציאות בפועל, בא הצורך העליון לקרבת אלהים ולדבקות עליונה. שבאמת לא את עצמיותו לבד האדם מעלה ברוממותו המקודשת, בעת אשר חדות אלהים עליונה תמלאהו, בעת שרוח הקודש מקשקש לפניו כזוג, ולבו מלא על כל גדותיו אהבה לכל היצור, כי אם את הכל הוא מעלה, את כל הנשמה, כל החי, כל היש. וכל נשמה יותר עליונה מרגשת בעתים יותר תכופות את הצורך הגדול הזה. וישנם אדירי אמונה, גדולי נשמה, שמעולם אין עליה עליונה זו של דבקות אלהית, מאירה ושמחה, סרה מאתם. והם הם יסודי העולם, מדריכי התבל, משכלליו ומיסדיו, המרבים בו שלום ואושר. וכל הצדדים של ההטבות והעליות למצב החיים, כל העצות הממלכתיות, הספרותיות, הכתתיות, וכדומה, אינם כ"א קטעים קטנים מגדולת פעולתם של גדולי נשמה הללו, שאור החיים הגדול שלהם מצד עצמו ממלא את העולם כולו תקון ואורה. ובזכותם המחשבה שבאדם הכללי חיה ומתהפכת לכח פועל ומרבה להיטיב, לשפר ולהעלות את החיים הלאומיים והאנושיים, הכלליים והפרטיים, דרגה אמר דרגה, אל מעלתם העליונה. בי מלכים ימלכו ורוזנים יחקקו צדק, בי שרים ישרו ונדיבים כל שופטי ארץ.

ד[עריכה]

ישנם צדיקים כאלה, שהם גדולים ועצומים מאד, שאינם יכולים לצמצם עצמם בכנסת ישראל לבדה, והם תמיד דואגים ושוחרים את הטוב בעד כל העולם כולו. ומ"מ גם הם קשורים בנקודתם הפנימית דוקא בכנסת ישראל, מפני שכנסת ישראל היא התמצית של הטוב והמעולה שבכל העולם כולו, ובאהבה וטובה שתבא לכנסת ישראל חוזרת היא ומקפת את כל היצור, צדיקים הללו אינם יכולים להיות לאומיים ע"פ התוכן החיצוני של המילה, שהרי אינם יכולים לסבול שום שנאה ושום עולה, שום הצטמצמות ושום התכווצות של הטוב והחסד, והם טובים לכל, כמדותיו של הקבה, שהוא טוב לכל ורחמיו על כל מעשיו. והם בכל זאת צופי ישועה אדירים מאד, מפני שהם יודעים ברור ומאמינים בכל מלא נפשם הטהורה, שישועת ישראל ישועת ד' היא, ישועת העולם ומלואו, וכל אשר בו, ממרומי רום עד עמקי תחת. ולעולם יחזיקו צדיקים עליונים הללו, חסידי עליון, הקשורים בעבותות החסד ואור האהבה העליונה באמת, במדתם הגדולה, מדת החסד הנשגב, ודורשים הם תמיד טובת כל האדם וכל היצור. ומתוך דרישה זו הם מתעסקים בעסק נמרץ ובקשר נשמתי נפלא בצרכיהם של ישראל, בכל הדורות ובכל הזמנים, בכל הדרכים, בכל הערכים ובכל האופנים. והם הם המטים כלפי חסד, האוהבים לצדק את הבריות ואינם חפצים לחייבם, אוהבי צדק ושונאי רשע, דבקים במדתו של אברהם אבינו. ומתוך האהבה הרחבה של כל היצור, מתכנסת אהבה נפלאה לישראל בלבבם, ומפני שהיא מצומצמת במקום מרוכז, מתוך התפשטות גדולה של הרחבה מופלגת, היא רבת הכח והעצמה, ומכה גלים גדולים בנשמה, עד שיש בכחה גם לחמם נשמות רבות, ולהכניס אש הקודש של אהבת ישראל במעמקי לבבם ונשמתם, בשיעור גדול ועצום, המביא לידי מעשה, וגם מבלי שום פעולה מצדם. זורמת היא נשמתם אהבה נפלאה לישראל, ומתוך השלהבת הגדולה של אורם הרוחני בא כח החיים של כל הפעולות הטובות של הלאומיים, המסורים לעניני האומה באמת. כי שורש כל חיים וכל טוב הוא בנשמת הצדיקים העליונים, העומדים למעלה מכל הענינים הקטנים, הממלאים את לב רוב בני אדם בתדירות, ובחביון רוחם זרועי האידיאלים מתגדלים, ומאצילתם הם מתפזרים אל כל רוח, ונקלטים כל זרע למינהו, במקום שהוא ראוי להיות נקלט, ולעשות צמח, והיה צמח ד' לגאון ולתפארת לשאר עמו.

ה[עריכה]

המחשבה הסודית, של העלאת הניצוצות, מתאחדת היא עם התוכן של אחדות ההויה, המתגבר ועולה, עד שהוא קובע את האופי המוסרי של האדם על פיו, ונעשה הדבר מחוור, שכל מה שנוגע בדרך ישרה או אי ישרה לאדם הכל הוא עצם מעצמיותו, והכל עולה או יורד עמו.

ו[עריכה]

על פי המחשבה הגדולה של אחדות ההויה בטלה היא השאלה של אהבת עצמו, שאלה שמוה לראשית החטאת, ואלה ליסוד המוסר. לא יש כי אם אהבת הכל, שהיא באמת האהבה העצמית הנאורה והעליונה. והאהבה העצמית המזויפת, האוהבת את הניצוץ הקטן, המתראה לעינים הטרוטות, ושונאת את העצמיות המחוורת, הרי היא סמיות עינים, שאינה פחות כסל מאשר היא רשע.

ז[עריכה]

כמה מדרגות ישנן בהעלאת הניצוצות, וכל אחת מהן קובעת את השפעה המוסרית הגדולה, וערכה התרבותי בעולם. בכלל כל כח מתפתח, וכל כשרון מתעלה, הרי הוא מצטרף לעילויה של ההויה. ובשעה שהספק והפסימיות יכולים לחדור לתוך הלב, לאמר על כל מעשה אשר יעשה האדם כי הכל הבל, לא יוכל ערך הכלל והנצח להיות מתבטל משיגובו וערך הערצתו, כל מה שמתברר לאדם, כי אמתת העצמיות, שהיא נקודת האהבה, והכח הדוחף לחיים ולכל מעשה וכשרון, היא דוקא בכל, והכל היא העצמיות הפרטית היותר מחוורה, שכל עמל החכמה והמוסד אינם כי אם לברר את הבירור הפשוט הזה, המבורר לצדיקים ולישרי לב, וסמוי מן העין של נעוי לב ורשעים, הכל לפי מדת הרשעה והסכלות שהם כרוכים אחריהם. מובן הדבר, שכל מחשבה אידיאלית, שהיא חשובה יותר מהגסות החמרנית, כבר יש בה משום העלאת אור החיים, והכח המשתמש בעולם לפתחה ולקיימה ולהחזיקה, כל השימושים שלו עולים עמו, וכבר הם נוסעים לצד העילוי, במהלך ההויה הכללית. אמנם כל אידיאל מוגבל בדעתו של אדם אינו כי אם כוכב אחד במערכת הצבא העולמי הגדול, הולך הוא ונוסע, מתאגד הוא לקבוצה, שאין ספק בלב הוגה הדעת המפותחת, שאידיאל האידיאלים, שהוא כמוס ומוסתר, יותר נשגב הוא מחלקיו, ובכל סתר חשכו מאיר הוא בקוי אורו, המתנוצצים מתוך הערפל, את אור החיים הרבה יותר מהגלוי של האור המועט, שמתראה בהאידיאל החלקי, שבני אדם יכולים לשאת את דגלו, בהכרזות וקולי קולות. לעולם ישאר מפני זה נחלה לבני אדם להיות אגודים, באידיאל הקיצוני העליון שבעליון, מקור הכל, לאשתאבא בגופא דמלכא קדישא, חלקי ד' אמרה נפשי על כן אוחיל לו. והאמונה האלהית, בעזה וגדלה, תהיה לעד נשמתה של כל ההתפתחות, האנושית והעולמית. וההגיונות הגולמיים שבכל היקום הם פרקי שירה למלך הכבוד, שכל המקשיב סוד שיחם שר הוא עמם את שירתם שירתו, בכל עונג לבב. ויש לפי זה עליה כוללת. קביעת החפץ האידיאלי המקודש לפי עצמת זרמו הרי הוא מושך עמו לצד מעלה כל ניצוץ, וכל נטף המתמזג עמו, ואפילו הנכנס בגבול מגעו לפי הערכים של חוקי המשיכה העצמית והרצון הפרטי, המתגלה מתוך חביון הכלל, אשר מסוד ישרים, בא כל אציל דעת לסכם את כל רגשות חייו, וכל נטיותיו הטבעיות הגמורות, הכל לצד העליה האלהית. זאת היא מחשבת הקודש של הנגשים אל ד', בעלי הנשמות האציליות.

ח[עריכה]

בכל מין וסוג יש קטנות וגדלות. ויש גדול מאד במין אחד, אבל כללות המין הוא קטן לגבי המין הגדול ממנו. ויש קטן ממין גדול, שהוא מצידו ודאי קטן בלא ערך לגבי הגדול ממין הקטן, ומכל מקום בתוכיותו גדלות גנוזה בכח. וזה נוהג בנשמות לא פחות מבגופים. כל המעלות הגדולות, שהננו חרדים מאד לגשת עליהן, מפני שרואים אנו שראשונים שהיו גדולי עולם חרדו מהן, יש לדקדק עדיין שמא אנו הננו עולים עליהם לא מצד אישיותנו הנשמתית אלא מצד מיניותה. ויש שהדבקות האלהית העליונה, שהיא תפארת כל היקום, נתבעת מבני דורנו, והא מתקבלת אצלם בצורה חשובה ורעננה, גם בתוכן כזה, העסקנות העולמית, והתרחבות שיח ושיג של דרך ארץ. אף על פי שהרמב"ם כתב על זה, שלדרגה זו אין איש כיוצא בו יכול להדריך, כי אינה מדריגת כל הנביאים, כי אם דרגת משה והאבות, אל נבהל מזה. יוכל היות, ובודאי כן הוא, שהדבקות האלהית שלנו, המתפשטת גם במעשים החומריים והקולטוריים, היא רק ניצוץ דק וקלוש מאד, והאורה העליונה של הדבקות האלהית שהתנה הרמב"ם למודרכים על ידו שתהיה שורה רק בשעת תורה, תפילה, מצוה ועבודה, וזמני התבודדות מיוחדים, היא יותר ויותר עליונה ושלמה, שאין הציור שלנו תופסה. מכל מקום לא דבר ריק הוא מה שאנו קרואים לדבקות תדירית, ומה שהסגנון הרזי, שהולך ומתפרש יותר ויותר בדורות המאוחרים, עושה את התוכן האלהי הזה יותר שוה לכל נפש, ומה שהתכסיס המדעי שבעולם, השואף לגדולות, ורוח התעשיה והמסחר העשוי ללא חת, הנותן לבני דורותנו תכונות של התחרות, וחפץ של עליות רוממות, הם הם העוזרים להכניס תכונה זו בשדרות היותר רוחניות ויותר תמימות. ועם זה לא נעלמה ממנו גדולתם של הראשונים, ואפיסתנו לעומתם, ואנו אומרים, אם הראשונים כמלאכים אנו כבני אדם. אבל האם על מלאכים עצמם, עם כל הודאתנו בתקפם וחוסן קדושתם, גדלם ואימתם, "וגובה להם ויראה להם", וכי עליהם עצמם אין אנו באים בכח הסוד, והאגדה בכלל, להתגדר ולומר, שמה שלא יוכלו להגיע אליו עם כל כבודם, אנו מגיעים אליו עם כל שפלותנו? החשבונות שונים הם. יש לנו עילוי של הליכה ושל בחירה, של התקבצות הדרגות השונות בחטיבה אחת, לגבי מעמד של עמידה, של הכרח, של טפוסיות מיוחדה למקצע אחד, שאנו מרשמים את המלאכים. אבל על כל פנים החשבון מתמצה, שההשתפלות שלנו לעומתם לא תבטלנו משאיפות רוממות ערך, ודליגה על גביהם, נגד האליליות הרוחנית, שהרבתה לה אלילים מכל דרי מעלה. ואנו הננו עולים בגאותנו ואומרים, מי לי בשמים. רק האמת המוחלטה, רק הגודל לבדו, רק המקוריות בעצמה, רק עז אלהים, דורשים אנו ונדרוש. כמו כן בחשבונות אחרים לא יעכבונו ראשונים. אם אנו באים למגמה, שמסיבות נמנעה מהם, בין שהיא שכלית בין שהיא מוסרית, אמונית או לאומית, וכבודם וגדלם, ומיעוט ערכנו וקטננו, במקומו מונח, אבל לא נפסוק משום כך מכל שאיפת עליה שרוחנו הומה אליה, ושיד הזמן מורה אותנו שהננו יכולים לתופסה. שם ד' אנו קוראים בהתגלות החיים והרוח שבכל דור ודור, ופגם הכתוב כבודו של צדיק בקבר מפני כבודו של צדיק חי. ועם זה הרינו מתאחדים עם גדולת האבות. ביחוד הדברים אמורים ביחש לכל הדרכה שבאה מחקר לב, אפילו חקר לבב של גדולים חקרי לב. הדברים של אבות העולם, שבאו במסורת ומורשה, באמת חותם השלמות האלהית טבוע עליהם, ולעולם אין אנו צריכים כלל לזוז מהם. זאת היא הסיסמה המבדלת בין עצמיותה של תורה שבעל פה, שהאומה יודעת לעשותה עיקר קבוע, ובין דברי חכמים וסופרים פרטיים שבכל הדורות והזמנים.

ט[עריכה]

כל הכעסנות שבעולם הבאה מצד הדרכה, במוסר, באמונה, בדיעות ובמעשים, וכל החסרונות המוכרחות שאי הסבלנות והקנאות עושה בעולם, אע"פ שהרבה חלקים מהם הם מלאים קדושה גדולה. ובאים גם כן מחסידות חשובה וטהרת לבב, מ"מ אין זה מונע מלהתחשב עם הצד החסרוני שבהם, וסוף כל סוף הדבר מוכרח להיות מתוקן. וכל המבוקש של הקדושה היותר עליונה יבא לעולם בדרך שלום והדרכה מלאה נחת שלוה וכבוד. שורש כ"ז הוא חטא מי מריבה, וכעסו של משה אמירת שמעו נא המורים, שהביאה הכאת הסלע במקום שהיה ראוי להיות הרצון והפיוס והדיבור, ובתוכן ההופעה של הדרכה של אמונה, ושל דיוקי תורה נתערב בשביל כך כח הקפדנות, עד שהולך ובני הרב ותלמידו שהם יושבים בשער אחד ועוסקים בתורה נעשים כאויבים זה לזה. ואם שמכל מקום את והב וסופה כתיב ואהבה בסופה, אבל אין הרושם של האיבה הארעיוית הולך לגמרי בלא שום הפסד. תורת חסד היא תורה דלעילא, תורת הסוד המתגלה לישרים. על פי אליהו ביסודה, בהתבסמו כבר, והרי הוא מוכן לשליחותו לבשר שלום, לעשות שלום בעולם, ולהשוות את המחלוקת, לקרב ולא לרחק, והוא בעצמו תוכן פתיחת הפה של משה רבינו, שישוב לדבר אל הסלע במקום ההכאה שעברה, וגילויה של תורת חסד בהתפרשה ברחבה ע"י ת"ח בדורות אחרונים אינון דאתיין מסיטריה דמשה, ועל ידה יוחל אור של סוכת שלום להיות הולך ונפרש על ישראל, ועל ירושלים, ועל כל המון לאומים, אשר יבאו מרחוק, מאפסי ארץ לשם ד' צבאות אלהי ישראל, המלך שהשלום שלו. וכל אותו העומק והדיוק, אותו אש הנשמה, אשר יצא להאיר ולחמם ע"י כחה של הצטרפות ריתחא דאורייתא, של הלא כה דברי כאש נאם ד', יצא אל הפועל אחרי שכבר שמשו כל אלה התוצאות הטובות, שיצאו מזה הדרך ונסתגלו באומה בעומק נשמתה וכבר סבלה היא וכל העולם כולו הרבה מרתיחת אש קודש זו, יבוא באחרית הימיםביתר שאת ע"י התפשטותה של גבורה רוחנית עליונה מלאה עדינות של שלום ושלות השקט, ודבר שלום לגויים והוכיח במשור לענוי ארץ, וניצוץ אור שלום זה הולך הוא ומוכרח לבא ביחד עם אותו הניצוץ של קץ המגולה אשר לשיבת ציון ובנינה.

י[עריכה]

ההכרות הפנימיות שבנשמה הולכות ומתחזקות בקרבה. כשיפנו לפניה את הדרך מאבני המכשולים. שהם המחשבות הרעות, המדות והמעשים המקולקלים, מתרוממת מעצמה היא הנשמה אל חשקה העליון, להיות טובה וישרה, מוכנת בטהרתה, לטוהר המוסר, לקרבת אלהים, ועדינות הרוח, לאהבת הבריות, הצדקה, החסד והמישרים. העבודות המעשיות והרוחניות. החינוך וההרגל הטוב, אינם כי אם תוכנים כאלה, שהמכשולים מתפנים על ידם. והתנוצצות האורה העצמית מתחילה לחיות את חייה, כבקיעת השמש מתוך העננים. התרוממותה הזיכוכית של הנשמה מביאה היא לקדושה היותר עליונה. סוקרת היא את תמצית הטהרה בנקודתה היותר בהירה, מאוחדת היא עם פנימיותה של ההויה כולה, שהיא מחיה גם את חיצוניותה. על כן היא קרובה להארת רוח הקודש, שכל רזי עולם מתגלים לה. מתחיל הדבר הגדול הזה בטיפין טיפין. אבל כשהולכים ועולים, כשהגבורה האלהית, ברום קדושת טהרתה, מתגברת על ידי החפץ הטוב של האדם, של היחיד ושל הציבור, הרי היא פורצת את הקירות הסותמות, הטיפין מתחילים להיות זוחלים ומקלחים, והקילוח הולך ומתגבר ונעשה זרם, והזרם לאפיק נחלים, ולהמון מים רבים, קול המולה כקול מחנה, כקול שדי בדברו. מההכרות הפנימיות, המתעוררות ועולות בלבם של צדיקי הדורות, נשמתם מתעלה, ואורה מתגדל, ועם גדולת אורה והתגברותו, מתגדלת היא האורה הפנימית של כל הנשמות כולן. הקשר הנשמתי של כל ישראל, שיש הרבה צינורות מקלחים זיו חיים מאחד לחבירו, ולמעלה למעלה, ישנה אחדות גמורה בצרור החיים השרשי שלהם, פועל הוא, שהעליה האורית בוקעת היא על ידי הארתם של צדיקים בכל הנשמות כולן. בין שמרגישים אותה התוספת הרוחנית, בין שאין מרגישים אותה. מובן הדבר, שהקישור הנפשי, שעל ידי החבה, האמון, הכבוד, והדבקות המעשית, חשק ההשתוות, וחמדת ההתבסמות, פותח את הצינורות הרוחניים יותר ויותר, ומחזק את הקשר העצמי השרשי יותר. וההתעלות עוברת בבהירות ובפעולה נפלאה, מאישיות יחידית גדולה על הכלל כולו, הסמוך סמוך יותר, והמקושר ביותר לפי ערכו כך הוא עילויו. אבל עיקר חטיבתה של ההתעלות באה היא גם מעצמה, ומתוספת על ידי עומק החפץ של הצדיקים עצמם, שההטבה המוחלטת, והארת הכל. היא נקודת חשקם. ומקשר הנקודה שבכנסת ישראל יוצאת אורה גם על כל הנשמה,ועל כל רוח ונפש. והאורה הפנימית מאירה לכל צלם אלהים של כללות האדם, ולהאחדות הכללית של חיי החיים, ויסוד החיים העלומים שבכל השדרות. ההכרה הפנימית העליונה, שמתנשאת בתוכן הלב. של חסידי עליון, הגבורים הטהורים, מעלה היא את הכל, ומדשנת את הכל. בעדינות ובברכת שלום, ומעוז של קדושת הקיום בקישור הטוב המוחלט. והשמרים הולכים ויורדים, ושמרי השמרים הולכים וכלים. והאור הטהור של החיים הטהורים, נושאי היושר, הסידור, הצדק, החכמה, התרבות, הדרך-ארץ, הידידות, הבריאות, הנקיון, הנצחיות, הקדושה, האהבה, האמונה, והברכה, וכל ענפיהם הטובים, והמשובחים, הוא הולך ומתעלה. ולקשר עליון של עבודת קודש זאת, שהוא מעין ההולך ומתגבר, הולך ומתברך, בהמוני המונים, של ידיעות, הכרות, הרגשות, זמירות ושירות, עז וחיים, צהלה וחדוה, גבורה ותפארת, חידוש רוח ונפש, התנוצצות זיו והוד של נשמה, הגבה למעלה למעלה, הולכים צדיקים נבוני לב ומתקשרים, בכל עת ובכל רגע בעבודת קדשם, המחשבית, ההרגשית, המלולית, והמעשית. והם הולכים ועולים, הולכים ומתגברים. וכל מכשול אשר ימצא על דרכם, הכל מתהפך לטובתם ושכלולם. כי עם אבני השדה בריתך וחית השדה השלמה לך, ותגזר אמר ויקם לך, ועל דרכיך נגה אור, יתן לך כלבבך וכל עצתך ימלא.

יא[עריכה]

מצד הבינה התשובה באה. וברום מעלתה הזדונות הוים לזכיות, ועליהם חיה יחיה. אמנם תשובה, בכל אופן וצורה שהיא, סובלת בתחלתה מחלישות הרצון של החרטה הקודמת אלא שאחר כך הרי היא מתהפכת לשמחה ורוחב דעת של ההכרה העליונה, של היפוך הזדונות לזכיות. יותר מזה בא האור של החכמה, שמעולם לא הוצרך להחלש ע"י מכאוב החרטה. הוא מוצא כבר את הזכיות מאירות כנכון היום, וחדות ד' מופיעה בו כעליצותה המזהירה בלא שום מועקה של בושה וקדרות, שכבר נתלבן הכל בתחלה ע"י הופעתה של הבינה הנשמתית. למעלה מזה היא הופעת אור הכתר הכללי, הסקירה העלומה המקירה כל עונג ועדן, כל קדוש וטוב, הכוללת הכל באוצר קדשה. אורה זו אינה משתמשת כלל בהכנת החרטה של התחלת הארת הבינה, מתגלה לאורה שאין שום גרעון וחושך כלל, אין כאן כ"א אור קדוש ותפארת עליון, זיו חיים ונהורא מעליא. למעלה מהבינה, המפירה כי ד' צבאות יעץ - ומי יפר, למעלה מהחכמה, המתרת, רק כל טוב שופע באין שום מניעה, וכל רע וכעור שלול מעיקרו מאז מעולם, כי באמת לא היה, לא הוה ולא יהיה, כ"א אור ד' וטובו.

יב[עריכה]

אם נזיר חוטא הוא וצריך כפרה, משום שציער עצמו מן היין, והאדם צריך לתן דין וחשבון על כל מה שראה ולא נהנה ממנו, ובשביל כך הוה ר' אלעזר מצמית פריטי, והוה זבין מכל מין ומין - ק"ו שחטא גדול ועצום הוא מי שמצער את חושיו הרוחניים, את הרגשותיו העדינות ואת שכלו, ומונע מהם אותה ההרחבה והרגשת העונג העליון והנעים של ידיעות נחמדות ושל הרגשות עדינות. וכמו שהיסוד בהנאות החושים הוא שיהיו נערכות בדרך תמים, בהתעלות מוסרית ורוחנית, בהמשכה אל היושר והצדק, אל המוסר הטוב ואל הרחמים, בין כלפי העולם כולו בין כלפי עצמו, ובזה מתכשרות ההנאות הכשרות כולן - כמו כן עולות הן ההנאות הרוחניות במעלתן ע"י הזיכוך המוסרי היותר עליון. וכפי מדה העליונה של האמת והטוב המבורר בנשמה, ככה עולה הוא ומתלהב האור הבהיר, התופס את כל האמת, הטוב והחסון, האזור באזירת הגבורה העליונה, וממולא בהוד תפארת המסולאה, ועל פיהם הכל מתקדש מתטהר, משתגב ומתערץ. וההארה העליונה משפיעה קרני הוד, שעל ידם כל חמדת הידיעות וכל שפעת ההרגשות בוקעות הן וחודרות אל תוכיותה של הנשמה העליונה, להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים, גדולי הגיון וטובי לב, אשר לאמת ואמונה יגברו תמיד באוצר מלא של חכמה ודעת, שחוסן יראת אלהים אמת הוא מעוזם.

יג[עריכה]

משפע רוח הקודש בוקעים וזורמים פלגים גדולים מלאים עונג ונחת רוח של נעימות סגולות המצות, וחודרים בנשמתם של צדיקים פנימה, וממלאים אותן גדולת עולמים. ומזיו גדולה עליונה אלהית זו, חוזר הדר שירת קודש מלאתי גבורה וצהלה, על כל נשמה בישראל ועל כל סעיפיה וכל התלוי בה. והוא הוא לשד החיים של אמונת אומן, הפרוסה כסוכת שלום על כל האומה כולה לדורותיה, המחבבת בחבת קודש את המצות, ושומרת אותן בכל יקר וחבה, ומוסרת את נפשה עליהן בכל עת שחפצים כחות זרים לבטלה מהן. והחבה מתפשטת על כל מצוה של תורה ושל סופרים, על תקנות ועל מנהגים שיסודתם בקודש. חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך. ולפעמים מתוך הנטיה הטבעית, הולך זרם האהבה ומתפשט יותר מהשיעור הנכון לו, וסוחף בשטפו גם דברים שהדעת טועה בהן, מנהגים שאינם טובים אלא שהוקדשו בטעות. ומ"מ ההרגשה המקדשתן עדינה, טובה ויפה היא, וצריכה הארת החכמה העליונה להתנהל בנחת ובזהירות גדולה, איך לצמצם את הרוח של החבה המקודשת באופן שרק את הטוב יקבל הקהל המודרך ורוחו הטוב לא יפוג. רעה תרעה פני צאנך, שית לבך לעדרים.

יד[עריכה]

כשהקדושה מתגברת, מתחלת תנועה אדירה בשני העולמות הגדולים, שאין חקר לגדלם. עזוזם והוד תפארתם, עולם השכל ועולם הדמיון. השכל מלא הצחצחות העליונות, שאין קץ לבירורם ואין תכלית לזוהר פליאתם, והדמיון. האספקלריא שאינה מאירה. המלאה הדר. תבנית כל צורה מפוארה, כל חזון לב מרומם ומתעלה. השכל ממעל ישלח את קויו, שהם יאירו ויחממו את הדמיון מתחת, והדמיון ממקומו ישלח מלמטה למעלה את קרני הודו, ותמיד קרן בקו יפגש, וקו בקרן יתנוצץ. והמון יצורים לאין תכלית, מלאי חיים ופליאת רצון וחכמה רבתי. עפים וטסים על פני הרקיע, המבדיל בין עולמי עד אלו. בין השכל והדמיון. ששניהם מלאי אור וחיים איתנים. אדירי אומץ וגבורת רעם, חסיני אהבה ועדנת עולמים, חסיני מרץ מתנשאים ברום עולם, בהדרת קדושה ויפעת פאר, אור אל חי העולמים.

טו[עריכה]

אני רואה עולם מלא של נשמות ישנות, נשמות שבגוף, נשמות ששמרי הגוף מתאחזים בהן, שאין להן המעוף הגמור, הטיסה העליונה, שמעל כל שאר וגוף, ממשלה מוחלטת על הגוף ועל כל ערכי הגוף. ואותו האוצר הגדול המלא נשמות שבגוף מוכרח שיכלה. כל הנשמות הללו שלא על גוף הם שורים, עליו הם מקיפים, חונים סביבו, מאירים אותו מכל עברים, ומשתמשים בו לתעודות המעשה וריכוז החיים הפעולתיים בצמצומם, הם מוכרחים לכלות, מוכרחים להשתלם בצביונם המיוחד, להוציא אל הפועל את תפקידם הגופני ולהתעלות אחר כן ממעל לו, ואחרי כן אור חדש יופיע, אוצר חיים חדש ומלא רעננות, נשמות חדשות, מלאות הופעת חיים גאיוניים, ממשלת עולמי עולמים, הפורחת ועולה, המשחקת בכל עת לפני הדר אל עליון, האצולות מזיו החכמה והגבורה של מעלה. אין בן דוד בא עד שיכלו נשמות שבגוף, שנאמר כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי. אך אז יגיע תור מלכות אל עליון, אל אלהי ישראל, להגלות, על כסא דוד ועל ממלכתו.

טז[עריכה]

ההתגלויות הנפשיות של תכונות האהבה והיראה, לפי ארחותיהן השונות, אינן כ"א גילוי אחד כללי, שבהופעתו העליונה מלמעלה למטה הרי הוא מתנוצץ בגודל עדון, ומרומי עונג, ומתגלה בתכונת אהבה בהחלשו, וברדתו עוד יראה בתור יראה ופחד לפי ההדרגה, עד שמתראה בצורה של יראה חיצונה. והעליה הנפשית הולכת ומעלה את מחשבתה עד שבאה מתוךעומק היראה החיצונה היותר ירודה לרום הודה.

יז[עריכה]

הבטלנות, הנמשכת לפעמים ע"י יראת שמים, באה מחסרון הבירור לדעת מה בין טוב לרע, בתכונות הנפשיות. ומתוך שההשפעה הרצויה של קבלת עול מלכות שמים היא בודאי להחליש את הרע שבנפש, מחלשת היא בחסרי בירור את כללות הכח, בין הכח הרוחני, דהיינו העצמיות המחשבית, על ידי מה שבאה להחליש את הצד המקולקל שבמחשבה, בין הכח החמרי, שהוא התעודדות החיים, חשק העבודה ומרץ הפעולה. והדעה הנכונה צריכה היא תמיד להשיב ליראי ד' את אבדתם הגדולה הזאת, לדעת שיראת ד' בטהרתה מוכרחת היא להוסיף אומץ כח בכלל, ולהוציא אל הפועל את כל סגולה צפונה בתוך הנפש להשכיל ולהיטיב, ושלילתה אינה מכוונת כי אם לגבי הצד הרע שבנפש, מקור המדות הרעות, והמעשים המקולקלים, שבהיות הנפש טהורה ומנוקה מהם הרי היא עולה במעלות החיים בהרחבה גדולה ובתוספת ברכה רבה.

יח[עריכה]

יסוד התפילה היא התרוממות הרצון והתגלותו. כשהמבוקש, הממלא את רצונו של אדם, מובע בקשר הרעיון והחפץ באלהים, עולה הרצון למרומי ערכו, מתאחד הוא עם הרצון הכללי, הרצון העולמי, אור חי העולמים, שבו כלולים כל המאויים. וכשהרצון הפרטי מצייר את מבוקשו בדבר הפרטי, חיי הרצון פועלים את המבוקש, על ידי מה שהרצון ה כללי כולו מצייר את הפרט המתבקש, על פי פרטיותו היותר מבוררת. ובהיות החפץ עולה למרומי הדעת, מתבררת ההכרה, שאין רצון שום בריה דבר מפורד מהרצון האלהי הכללי, המתגלה באור כל חי, וכל בריה. ולפי הערך של הדעה, המכרת את גודל האמת של ים החיים, המשתפך לפלגי הרצונות כולם, הכלליים והפרטיים, ככה מתגברת היא הפעולה הכבירה של הופעת התולדה של המבוקש. וכל מה שההכרה יותר גדולה באחדותה הרוחנית של ההויה כולה, החיה בנשמת אלהים שבה, ככה עולה היא מדת המוסר והחכמה. והצדיק והחכם לאמתתו, הרי הוא פותח בתפלתו שערי הרצון, לסגננו בסגנון וצבע המיוחד לו, שאליו שם מגמתו, ותגזר אמר ויקם לך. וכל מה שהדעה מתבררת יותר באחדותה הגדולה של כל הישות, כשם שפעולת התפלה היא מתבררת, כמו כן מתבררת האמת של כל חריצות, כל חכמה וכל כשרון מעשה, כי גם כל מעשינו פעלת לנו. וכל דעה והגיון שביב מתגלה הוא מאור אל אדון כל הנשמות, רבון כל המעשים, ובמקום שהאמונה גדולה צריכים החיים התרבותיים להתרומם, וערך החפץ האנושי, והתקדמות הסדר שבחיים, עולה הוא למדרגתו היותר עליונה, בסתר עליון וצל שדי.

יט[עריכה]

הריקניות שבחיים מתמלאת בכחם של צדיקים עליונים, שחייהם תמיד מלאי ישות של אמת הם, אור אלהי אמת המופיע עליהם תמיד בעושר רב, ממלא את חייהם מילוי דשן ושמן שפעת אור נשמתם מזלת טללי תחיה על המון רב, בחקים נפשיים נסתרים, שהייחושים של ההוייות הנראות רחוקות אלו מאלו, מתיחשים על ידם יחש עצמי. כל משובה, רק מריקניות החיים היא באה. כל עמל ותלאה, כל הירוס יחידי וציבורי, ממקור המשחת של משובת החיים הם יונקים. כשהחיים מלאים ענין, כובד הראש מתמזג עם השלוה והשמחה, ועדן העליון מפכה את מימיו, מי פלגיו, משמחי כל נשמה, והחיים ממלאים את תפקידם במדתם היותר נכונה, והם הולכים ומתעלים, וכל העולם כולו מתברך בכל ערכיו.

כ[עריכה]

כמה הומה הוא הלב לאהוב את הכל, את כל הבריות, את כל המעשים, את כל היצור, את כל המון מעשי יוצר כל, את שרשי המעשים, את החיים, את העז, הכח, ההוד המתנשא, החכמה הבינה הדעת, התפארת הנצח וההוד, היסוד והמלכות. מה יקרו רעיך אל, ומה חמדה לבי לאהבת כל הנשמות, וליפי הטובות והגמורות שבהן, מה נעמו ומתקו הנפשות העדינות, של נדיבי הלב, של הוגי הדעה, של קדושי החפץ, של תופשי התורה, אדירי האמונה, גבורי הרוח, חושבי ההגיון והשירה, מקדישי הקדש, משפרי החיים והעולם, מה עצמו ראשיהם, מה נחמדו חסידי עולם, מוחות ממלאים אצילות ותפארת קדושה. מה אהבתים כלם יחד, מה עצמה ידידותי לכל חד וחד מהם, מה מאשר אני בטובתם בכבודם בשלותם, בענג ונחת שהם מוצאים בחייהם. מה לי יותר נשגב, מלהיות משתתף עוזר עובד ופועל להרבות את אור החיים. להרחיב את המשכיות, שיראה ההוד וההדר, הזיו האלהי של נעם האהבה, של אהבת עולמים, המשתרגת בענפיה הרבים, מתנשאת ממעל כל היש, ומתמשכת על כל היצור, מבלטת את הפרצופים הנאהבים. מגדלת את הידיעה. מחדדת את ההרגשה, מבררת את החיים, מבררת את העידון, ומלהיבה את הגבורה, ממלאת את כל רחבי הנשמה בעז עליון, בעז אלהים, בעזוז האמת והאורה.

כא[עריכה]

הספקנות היא תוצאה של האליליות, והאחרונה היא תוצאתה של התרשלות המחשבה כשכופה האדם את שכלו לפתור לו את חידת הכל ע"פ אותו החלק של החמריות שהוא סופג בחושיו, בודאי מתקוממת המציאות לעומתו, והחמרנות כשהיא תופשת את האדם בחזקה בצבתיה, אפילו אלפי פעמים יתפלסף, לא ישלים עם המציאות הרחבה להביא בחשבון הקפי את הגשמיות והרוחניות ביחד. את החיים שתחת השמש עם שלמעלה מהשמש. וכשהשירה מנגנת בקרבו לא תועיל לו כל התחכמות, הכל הבל יגזור ולמסקנא של כי זה כל האדם לא יבא, ולא יוכל לבא, לראות חזות הכל בשכלול הרצון, בתגבורת עזוזו, באותו אומץ הנפש, המבוטא באמת במלה הגדולה של יראת אלהים, שהגמדים הרוחניים מוצצים ממנה המון רב של רפיון לב ומחשבה נודדת. זה יוכל רק פילוסוף עליון, שהנשמה הישראלית מאירה את חדרי לבו, התגשמות ותו האומץ והגודל בחיים, המשכתו של חיי הרצון שהם בעצמם נוזלים ממקור קדומים, מחיי כל העולמים וממקורי מקורותיהם, עד עומק היסוד של חיי המעשה, החברה והתרבות, ולמצא ע"י תורה בלתי פוסקת זו את כל עומק האמת, את כל התנחומים והגבורה, זאת היא הפילוסופיה הישרלית, העומדת על המפתן, שבין השכלת החול, ובין הופעת הקודש, חכמתו של שלמה. אופיה ותוכנה, המקיפה את יסוד ההויה, ומסיימת סוף דבר, את האלהים ירא ואת מצותיו שמור, כי זה כל האדם. והלא כל הפסימיות נובעת היא רק מזה התוכן היחידי, של הספקנות. שמא החיים החמריים הם כל היש כל החיים. ועד כמה יוכל יסוד רעוע כזה שאין לו כל סמיכה מדעית ברורה כ"א אי אמנה עקשנית, לערער יסוד חיים מלאי דעת ואמונה עליונה, האומר בבטחה, שכשם שהחיים העוברים שלנו בימי העיבור היו רק הכנה לחיים יותר עליונים, ואם היה בהם איזה כח של בקורת, וכח זה היה לוקחם לכל החיים ודאי היתה הבקורת ההיא יוצאת מלאה זעם וספקנות, כן החיים הגמורים, שבגוף, האמת היא האמת האמונית, שהם רק התחלת חיים, פרוזדור של חיים. אמנם אם מהפרוזדור יתבע כל התביעות הטרקליניות יהיה רוגז בלי נחת הגורל, אבל אם יערך הפרוזדור לפרוזדור, והטרקלין לעומתו לטרקלין, ודאי יונח החפץ, ולאיחודם של הפרוזדור והטרקלין אין מתודה אחרת כ"א זאת.

כב[עריכה]

יראת אלהים, ושמירת מצות אלהים. בחיים חלקיים, הנראים רק לעין הגסה החמת אפשר לסלול נתיב במצות אנשים מלומדה, בהגיון אדם מוגבל, אבל בחיים הכוללים את כל היש בחיים שגבוליהם רחבים כרוחב ההויה כולה, שתמונותיהם כ"כ עשירות ומשופעות במדתם עד שגבהי שחקים לא יכילום, אין דרך לפנות כ"א בחק ומצוה אלהית. ומקור האומץ אי אפשר להיות פחות ויתר מיראת אלהים החיה והרעננה, שהיא הולכת ומשפעת את טללי תחייתה על הככבים המעשיים שבחיים, מצותיו שמור. כי האדם כולו צריך שיחונן, שיודרך שיסתגל לההויה הכללית, ולמקוריותה. אי אפשר ליסד מכון של חינוך בעד ניצוץ של האדם, בעד נטף חד מים החיים שלו, כ"א כל האדם צריך שיבא לרוממות שאיפתו, וכל האדם כולו בכל ערכיו, בחייו המלאים כל היש שבחומר וכל היש שברוח, כל החיים שבשעה, וכל החיים שבעולם, כל האדם, הוא רק הוא העומד לספג אל תוכו פתרון גמור ורצוי לחדת העולם והחיים העוקצת ומכאבת כ"כ. אין תועלת בעקשנות ספקנות, האומרת במרמה, שתתנה תנאים של שוא, לבנות עליהם את קולונותיה, כלפי האלהים ועולמו שתתעקש למצא את הנוחם את הפתרון דוקא ברשף הקטן הזה של חיי החושים הבשר והרוח המוגבל, בחיי השעה החולפים כצל עובר, לא זו הדרך, החלק חשוב ונכבד, הבשר עדין וחביב, הרוח ער ומתנשא, אבל כל אלה רק אז לגדלם לזיום יבאו בהיותם שואפים וזורחים אל מרכז מהלך הוייתם, שרק בחקיקה אלהית היא בולטת, רק מהמקור האלהי, שקדושי העולם, אדירי המוסר העליון, אריות הצדק והאמת, מלכי האמונה והתום, מושלי החיים, וכובשי המות, כוכבי במות ההויה בשכלם והרגשתם, ברוח עזוז קודש הקדשים המקשקש לפניהם כזוג, וברעם גבורתם המתרומם מעל כל גבולי זמן ומקום, הם הפוטרים את עצמם ואת כל העולם עמם, מחובות מצרים וגבולים צרים, ועם זה דוקא הם הם המבססים את עדן החיים ונועמו, הם הם היודעים לתן מדה וקצב לכל חיוב ולכל שלילה, לכל עונג של גוף ושל נשמה, לכל חמדת עין ולב, הם הם מחוקקי הצדק רוזני עולם, המתלוננים בצל שדי, הם הם המלמדים לאדם את תוכן חייו, המושלים ביצרם, המחשבים חשבונו של עולם ועצתם אמונה, לכל האדם.

כג[עריכה]

עומד האדם ותוהה איזה צורך יש בכל המון המעשים והברואים המשונים והרבים, ואיננו מבין איך הכל הוא חטיבה גדולה אחת. החיים התרדמתיים שבדומם הם התחלת הברק ההולך ומזהיר בתוך העולם הצמחני, מתפלג לאלפי רבבות קוים, מיוחדים ושונים, באים הם עד מקדש החיים, ושם הם מתנוצצים כבר בעליצות, הולכים ועולים עד רום עטרת ברואי עולם, האדם, שכל מהות חייו, זרמי אורותיהם, והתמדת הלך נפשו העולה למעלה, הם הם רק גלי ים גדולים, שהם הולכים ושבים מכחם של כל תנועות החיים שבמציאות, מראשית הקטנות של החיים עד גדלותם, מדומם עד המדבר. אם מתפלא אתה איך תדבר, תשמע, תריח, תחוש, תראה, תבין ותרגיש, השב לנפשך, כי כל החיים, וכל הקודמים למערכתם, הכל שופעים עליך את כל הויותיך. אין נקודה קטנה יתרה, הכל נצרך והכל משמש לתפקידו. אתה בכל מה שלמטה ממך, והנך קשור ועולה עם כל מה שנשגב ממך ועולה עליך. הרצון הארצי החזק שאצל בעלי החיים, שאין להם הופעה שכלית גדולה, גם הוא מתחלש קצת מרעננותו ואומץ היש שלו בדחיקת פעלו, על ידי אותו הקורטוב האידיאלי הרצוני הנכנס בתוכו, והוא יונק את אומצו הגמור מתוך חיבורו עם עולם הצומח, שאין בו אפילו אותה ההפרעה המועטת של גילוי החיים. והצומח, עם כל זרמתו הבריאה, הבלתי מפוקפקת, מסובל הוא מנדידה וטפול ציורי מוגבל, והוא מתרפא מחולשתו על ידי התבססות חיבורו עם העולם הדוממי, שבו נפש בעלת קביעות ואומץ עמידה תדירית. ופסגת החיים עולה היא באדם, ונחלשת הרבה על ידי החופש אשר לרצון, ומשיגה את אמוצה על ידי בסיסה וחבורה בעולם החי, המגושם. והשדרות האנושיות לפי התפלגותן הולך משפט זה וחורז בהן, הצד האידיאלי עומד להתמוטט מחולשה שבעדינות, ומשיג את תקומתו על ידי הביסוס שמתבסס הוא בהצד הממשי שבהויה וככה נעשים כל ברואי עולם חטיבה אחת, ואומות ומפלגות, ובעלי דעות ואופיים שונים, בונים יחד עולם מלא, שהוא מלא עז והדר יחדו.

כד[עריכה]

ואני בתוך הגולה, האני הפנימי העצמי, של היחיד ושל הציבור, אינו מתגלה בתוכיותו רק לפי ערך הקדושה והטהרה שלו, לפי ערך הגבורה העליונה, הספוגה מהאורה הטהורה של זיו מעלה, שהיא מתלהבת בקרבו, חטאנו עם אבותינו, חטא האדם הראשון, שנתנכר לעצמיותו, שפנה לדעתו של נחש, ואבד את עצמו, לא ידע להשיב תשובה ברורה על שאלת אַיֶּכָּה, מפני שלא ידע נפשו, מפני שהאניות האמיתית נאבדה ממנו, בחטא ההשתחואה לאל זר, חטא ישראל, זנה אחרי אלהי נכר, את אניותו העצמית עזב, זנח ישראל טוב. חטאה הארץ, הכחישה את עצמיותה, צמצמה את חילה, הלכה אחרי מגמות ותכליתות, לא נתנה את כל חילה הכמוס להיות טעם עץ כטעם פריו, נשאה עין מחוץ לה, לחשוב על דבר גורלות וקריירות. קטרגה הירח, אבדה סיבוב פנימיותה, שמחת חלקה, חלמה על דבר הדרת מלכים חיצונה, וכה הולך העולם וצולל באבדן האני של כל אחד, של הפרט ושל הכלל. באים מחנכים מלומדים, מסתכלים בחיצוניות, מסיחים דעה גם הם מן האני, ומוסיפים תבן על המדורה, משקים את הצמאים בחומץ, מפטמים את המוחות ואת הלבבות בכל מה שהוא חוץ מהם, והאני הולך ומשתכח, וכיון שאין אני, אין הוא, וקל וחומר שאין אתה. רוח אפינו משיח ד', זהו גבורתו הדר גדלו, איננו מבחוץ לנו, רוח אפינו הוא, את ד' אלהינו ודוד מלכנו נבקש, אל ה' ואל טובו נפחד, את האני שלנו נבקש, את עצמנו נבקש ונמצא, הסר כל אלהי נכר, הסר כל זר וממזר, וידעתם כי אני ה' אלהיכם, המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים, אני ה'.

כה[עריכה]

צער היצירה הטהורה הוא מעין צער הנבואה, המתוארת ביחוד בנביאים האחרונים ובחזיונות דניאל ביותר. המדרגות שבבהירות החיים שבהשגה היותר עליונה באות במהירות, שוטפות על רשת העין הרוחנית שבנשמה, והיא לא הוכנה די סיפוקה כדי לקבלן. גילויי ההויה עולים ממעמקים, מהחיים הערפליים שבבשר, הולכים ומתבהרים, ובכל זאת לוקחים עמם את צללי האפלה, ואת ריח הבורסקי הגופני. לעומתם יורדים גילויי חיים, מספירת הנשמה היותר עליונה, הולכים ומתגלמים, הולכים ומצטמצמים, עד שהם פוגשים זה בזה, ורזי עולם, ויצירות גדולות ערך, מתהוים ונולדים. לפי רוב העז, לפי גודל החיים, שבבשר מעבר מזה, וברוח הנשמה מעבר מזה, ככה מצטיינות היצירות בגבורתן, ביפין, בפעולתן על החיים, בקיומן ובנצחיותן. הרצון והשכל, כשהם עדיין בחטיבה אחת, בחביון הנשמה, ממעל, ולעומתם במעמקי רגשות הבשר מתחת, יש לכל אחת מהן סדר עולם מיוחד, נשמה פרצופית מיוחדת. שעמדתה מותנה היא ברצון שבשכל ובשכל שברצון, ביסוד ההויה המהותית, שיש בה זה וזה, והם למעלה ברום. ולמטה בעומק, מזה ומזה. סדר העולם, עולמה של חטיבה זו, הוא של החיים עצמם. כשסדר עולם זה צריך להתפרק, להתפוצץ ולהשתנות, בשביל הופעת היצירה הטהורה,יש בזה יסורים של חורבן עולמות. אלה היסורים רק לבעלי נשמה מתגלים הם. כצער ילדים על אבדן שעשועים קטנים נחשבים הם כל יסורי העולם הרגילים, לגבי יסורי היצירה של חורבן עולמות. אלמלא יש כאן אור חסד מקיף. שתכף לחורבן עולמים, בא אור של הוית עולמים, וההויה היא בודאי יותר חשובה מן החורבן, ויותר רוממה מן כל היש שנחרב. וההויה מנחמת את האבל של החורבן. וההויה משיבה את כל האבדות של החורבן. וההויה מחיה את כל המת שבחורבן, לולא חסד גדול זה, לולא רחמים רבים הללו, לא היה אפשר לעמוד בפני יסורי החורבן של העולמים שבצער היצירה. היוצרים השטחיים חפצים ביצירה מתוך שובע, מתוך קלות ראש, מתוך אכילה ושתיה וטיול, חושבים את הצער ואת המרירות, ששם גנוז כתר המלוכה הרוחנית, למין זעה המיוחדת לאמנים נכשלים. אבל זוהי טעות מרה, אף חכמתי עמדה לי, חכמה שלמדתי באף עמדה לי.

כו[עריכה]

מסתכלים בחביון עז בהשגות רוממות אף על פי שאינן מובנות מפני רוב זהרן, אף על פי שהן מפחידות מרוב איומן, וחוזרים עליהן בהשפעת השכל המיושב אחרי עבור חזיונן, ובמשך הזמן ההשפעה השכלית והמוסרית, אומץ הנשמה והדר הקודש, חידוש הרוח ושלמות המהות העצמי יוצא מן הכח אל הפועל, ומתגלה בההגדלה האישית, הבאה מתוך הכרה עצמית, משוקה כולה בטל חיים של ענוה וטהרה.

כז[עריכה]

התפילה השלמה, מתעכלת היא עיכול רוחני, ומתהפכת לאור תורה. היא משגת את טבעה השלם, דוקא כשההגדלה התלמודית של התורה בשכל צלול וחופש דעת באה אחריה. יש אמנם קצב להזמן במובנו הרוחני - מתי יוכל העיכול הזה להחל ולסיים את פעולתו. סגולת תפילה ישנה לכל געגוע טהור טבעי, המתלוה לכל ענין שיסודו ברום עולם של תשוקה אצילית, עד אשר אפילו אהבת המשפחה הרגילה, כשהיא ביושר בטהרה ובכשרות, מתהפכת היא לאור תורה, ומוסיפה להתורה לשד רענן ושפעת קודש. ובאופן היותר עליון באה האהבה הטבעית של האומה, המתגלמת באהבת ארץ ישראל, ובכל הסעיפים שדרכה של אהבה זו להתפשט אליהם - השפה, ההיסתוריה, הגאון הלאומי - בין שהם מלובשים בגדי קודש, בין שהם עטופים מעטפה חולית, היסוד הפנימי הוא אהבת הקודש האיתנה שבסגולת ישראל, שזולתה כבר היתה האומה חרבה ונמוגה. בטוחים אנו, שמכל התנועות היותר חופשיות ומגושמות שהולכות לבסס בנין האומה, משך נמשך לאהבתה, אע"פ שהן נראות רחוקות מהופעת התורה, כולן מלאות הן מאותיותיה של תורה העליונה, החיה בעז קודש מלא בנשמתן של ישראל, בנשמת הציבור בכללו ובנשמתו של כל אחד ואחד מישראל. זאת נשמת משיח, שהיא נשמת משה, המתפשטת בכל דור ודור ובכל יחיד ויחיד לפי מדתו מעשיו ומדותיו, מגדול ועד קטן, הכל לפי הערך, אבל אין אפילו אחד מישראל שלא יחייהו ניצוץ אחד מנשמתו של רוח אפנו משיח ד'. ותיכף כשבאה אהבה כללית ונטיית לב לטובת האומה בכללותה, מחוברת לתקוה של ישועתה לידי הבעה, מיד החיים המשיחיים מתגלים בקרבה, והודו של משה הולך ומתפשט, הולך ומתגלה, ואותיות התורה המקורית במקור הנשמה הגדולה של האומה מראש צורים, יסוד תורה שבכתב מעוטפת בתורה שבעל פה, הולכות ומתבלטות. ואחרי העיכול הרוחני באים הדברים בתור לשד חיים ומרפא, לאמץ את הכח האלהי של הכלל, ולהרבות גודל ועצמה לישראל ולקודש ד' במלא העולם. וצדיקים צופי ישועה מבליטים את האותיות ברוח קדשם, הדומה לאורים ותומים.

כח[עריכה]

כל רעיון מצויר, כל זמן שהוא פועל בצביונו על היחיד או על הציבור, אין פעולתו, נאמנה שלא בא עדיין לתעודתו, הקוים המגבילים שלו, הם מעכבים בעד נשמתו הפנימית. כשם שאין הגרעין צועד לעשות פרי, כ"א לאחר רקבונו, שהוא איבודו השטחי, שרק הוא מביאו לידי תחייתו העמוקה, כן אין מחשבה גדולה באה במילוי נשמתה, כ"א לאחרי שקויה החיצוניים מתטשטשים, אז נשמתה משתחררת, והיא פועלת על החיים וההויה בהדר גאונה. ומכאן יש מקום לטעות: זחוחי לב באים לפעמים, ומרקיבים גרעינים חיים בדרך מלאכותי, בזדון לב או בפתיות של משובה, וחושבים בזה להחיש את שחרור נשמתם, ולהקדים את הצמיחה הרעננה הבאה מכחם. אבל זהו טעות מוחלטת, אלה המתנשאים להעמיד חזון ונכשלים, לא ידעו ולא יבינו, כי רק כח היצירה הכללי כשהוא מרקיב את הגרעין, הוא משחרר את הנשמה הפועלת וקוראה לחיים עליונים פוריים, אבל לא אותה החבלנות הקטנה של שועלים קטנים מחבלי כרמים. אחזו לנו שועלים שועלים קטנים מחבלי כרמים וכרמנו סמדר.

כט[עריכה]

וכשהנשמה מתגלה, בגאון עוזה, בהדרה וכבודה, מלאה היא את כל היש, הכל בה חקוק. חרות בכתב קודש לאלהים, קרני אורה כל מלאו. והופעות מלאות עוז, שלות ענג, וחדות עולמים, אלה על אלה משתפכים, אלה על אלה מתעלים. ובגויה היא לא סגורה, רק אחוזה, בקצה שרוך נעליה. כצפור שטה ברחבי שחקים קשורה בחוט משי דק, ארוך לאין קץ, אשר לא יעצור מאומה את מעופה, רק אם תגביה אבר, הגבה למעלה מאד מאד, יזכירנה לבלי נתק את חוט המשי הדק, יקר הערך, המענב אותה אל מרכז אוצר חושיה ורגשי גוייתה. מתוך זהירות של עדנה רוממה, מלאת הוד קודש, רצופת ענוה ושירת חסד ורחמים. אהבה וכבוד. דמות דיוקנו של הלל הזקן, הנפש התמה, המלאה חכמה ומחשבה רחבה, העמוסה ענוה ורוחב לב, החשה את חובת הכבוד לעצמה ולגופה, וזיקוק החמלה אל עצמיותה, באותה העדינות של צדקה ורחמים על כל דורש עזרה. ומה איקונין הללו שמעמיד אותן בבתי טיאטראות ובבתי קרקסאות הממונה עליהן מורקן ושוטפן, אנו שנבראנו בצלם ובדמות על אחת כמה וכמה. ניזיל ונגמול חסד עם הדין אכסנאי, דא נפשא דגבן, גמל נפשו איש חסד.

ל[עריכה]

והצדיק תמיד עומד בין האלהים ובין העולם, מקשר הוא את העולם, האלם, החשוך, להדבור והאורה האלהית, כל חושיו של צדיק אמיתי נתונים הם להקישור האלהי של העולמות כולם. תאותיו, חפציו, נטיותיו, הרהוריו, פעולותיו, שיחותיו, מנהגיו, תנועותיו, עצביו, שמחותיו, צעריו, ענוגיו, כולם בלא שום שיור הנם אקורדים של המוסיקה הקדושה, שהחיים של האלהות, בהיותם מפכים בעולמות כולם, נותנים על ידם את קולם קול עז. ונשמות לאין קץ, אוצרות חיים לאין תכלית, הממלאים את כל היש, רק הם בהתאמצם לעלות מתחתית עומק שעמום שפלותם לרוממותה של חדות החופש האלהית, מקור העדן והעונג, הם הם הדוחפים את כל מפעלות הצדיק, אשר הוא תמיד מכהן בעבודת הקודש, שכל חייו הם קודש לד'. אמת גדולה חיה בלבו, גבורה חיה ומנצחת ערה בנשמתו, והוא חש את גדלו והוד גודל חפצו, ולפי גדולתו רבה ענותנותו, פחות מניצוץ של רשף קליל נגד מרחבי כל עולמים הוא בעיניו באמת, נגד הגודל של תפארת אלהים חיים, שמפעם תמיד ברוחו. אהבה לאין קץ לאלהים היא משוש גילו, וחבה פנימית לכל היצור, ידידות נאמנה לכל הבריות, ואהבה מסורה לכל דרגותיה, למשפחה, לחברים, לעם, לאדם, לחי ולצומח, ולכל יש ומצוי, היא חקוקה בכל מלא צדקה במורשי לבבו. גבורת שמים וכבוד מלא אונים מלאים הם כל שרעפיו, ודבורו נחל עדנים מלא חיים ומפעל, אומר ועושה, גוזר ומקיים, ותגזר אמר ויקם לך, ועל דרכיך נגה אור.

לא[עריכה]

המחשבה, והיצירה הרוחנית בכלל. צריכה היא לרוח אהבה עם חוש של עונג אצילי. אבל ההתגשמות המעשית של החיים הרוחניים, זוהי הקדושה שבחיים, צריכה היא לגבורה. ורוח הגבורה הנועד להפראת היצירה העליונה, עד כדי הוצאת תולדות מעשיות. נושבת היא מתוך העז העליון בחסד הגנוז, ששם שרוי העדן של העונג האצילי, רוחב הדעת ושלות המחשבה, השוטפת מתוך עצמותה שטפי פלגים של אוצרות חיים. מלאים הוד והדר, גדולה וקדושה, תפארת ומלכות. שכל הצער הגדול והחבלים של הלידה הרוחנית מתהפכים על ידם למקורות של עונג נעים ונפלא, זיו חיים, המחיים גם כן את המות,ומהפכים את כל בלהותיו למגדל עז ומבצר מלא בטחון, ואומץ לבב. עז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון.

לב[עריכה]

האחדות הגדולה, שצדיקים טובים, אדירי הקודש, מרגישים בעצמם מרוב אהבתם את כל היצור, שהיא הולכת ומתרכזת בצדיקי ישראל באהבת ישראל האידיאלית, היא ממשכת אליה את אור החיים ויסודו של כל יחיד ויחיד, ומהפכת את כל הנטיות היחידיות והמעשים שלהם לטובה ולקדושה. מרוב תשובה מאהבה של אנשי מופת הללו מתהפכים כל הפשעים לזכיות. ואור החיים היותר רוממים וקדושים מאיר על ידי כל פעולה וכל שיג ושיח של כל יחיד ויחיד שבישראל, והוא עומד הכן להתגלות בשעת הכושר, אשר מהרה יבוא ויגלה ויראה, והיה בימים ההם ובעת ההיא נאם ד' יבקש את עון ישראל ואיננו ואת חטאת יהודה ולא תמצאינה כי אסלח לאשר אשאיר. בכח עליון של אחדות מאירה זו היא סגולת הסליחה לכל חטא ועון, המיוחדת לצדיקים בני עליה . אמר ר' שמעון בן יוחאי, יכולני לפטור את כל העולם כולו מן הדין, ואלמלי אלעזר בני עמי מיום שנברא העולם ועד עכשיו, ואלמלי יותם בן עוזיה עמנו מיום שנברא העולם ועד סופו. וכל בר לבב ידע וישכיל, כי כל פלא היותר עליון איננו כי אם התגלות זעירה של החסד האלהי, שאין קץ לטובו, אשר צדיקים רמי מעלה מסירים באור נשמתם את הקיר החוצץ של החולשה האנושית, המבדלת ביניהם ובין האלהים וטובו.

לג[עריכה]

כשהספרות של חול וכל סיגיה עמה הולכת ומתפשטת, מתרחבת ומתגדלת, יוצאים מן הכח אל הפועל בכתב חרות ובאר על הלוחות, כל הגיוני רשעה נבלה וכל השמרים שבנפש האדם - כשהם משתפכים החוצה - כחם כהה ורשעתם מתבררת, ובזה הרשעה אוכלת את עצמה. הכסיל חובק את ידיו ואוכל את בשרו. כל מחשבה נצחית קדושה, כל מה שהיא יוצאה אל הפועל, היא יותר מתחזקת, הודה הכמוס הולך ומתגלה, ואמתה החזקה הולכת ומתחורת. ולעומת זה כל מחשבה פסולה, אשר רק עד ארגיעה לשון שקר, כל כחה תלוי רק כל מה שהיא יותר עלומה. והיה במחשך מעשיהם. והסתה של עבודה זרה ואבזרהא היא בסתר, וכל מה שהיא יוצאה יותר אל הפועל, הרי היא מתנולת וכחה מתבטל. ולא עוד אלא שעל ידי שהחוצפה מגלה היא בבירור את כל הגיונותיה הכמוסים מתעוררת הקדושה, הכמוסה בלבם של ישרי לב וחושבי מחשבות קדושות עליונות, להביע גם היא את הגיונותיה בבירור. והולכים ע"י זה רזי תורה ומתגלים, ואור גדול מופיע בעולם. אור חדש על ציון תאיר ונזכה כולנו מהרה לאורו.

לד[עריכה]

הנשמות הגדולות ספוגי האור, של החפץ העליון הטוב, ושל המחשבה, והשירה הרוממה, הם הם הנותנים לכל האנושיות כולה את צורתה הבהירה האידיאלית. ולא רק מפני שהחשבון החיצוני מראה ככה. כלומר שיש להאנושיות במה להתקשט, בזה שהיא מראה באצבע על בחירי בניה, אלא פשוט, שמצד התערובת התדירית של הוית החיים ופעולתם. הנשמות פועלות זו על זו פעולות נשגבות, שהעתיד מחכה להופעת המדע, שיגלה בבירור את ערכן ומהותן של הפעולות הנשגבות הללו, ויראה את הצנורות ההולכים מנשמה לנשמה בדרכי אצילתם. ונמצא שכל עדין וכל טוב שנמצא בעולם בכללו מושפע הוא מאוצר הטוב של החלק היותר טוב ומרומם קדוש ונעלה שבאנושיות. ממילא מובן שכל מה שיתאגד הצבור האנושי יותר אל אותם המקורות של החיים הרעננים והעדינים. משוקי טל החיים העליונים, בחירי העולם, ישרי לבב, הצדיקים והישרים, ככה יוסיפו אושר וגדולת חיים. הפגימות של החיים בפנימיותם, המרירות המחפירה ומעליבה את האדם, מצד חולשתו המוסרית, המחשכת את עיניו, וגורמת לו להביט על כל העולם כולו במכט של יאוש מלא רוגז וקלון, כל אלה הם תוצאות הנתיקה, שמתנתק החלק הזבורי של האנושיות מהעידית שבו. וימים באים, שתשים הדימוקרטיה אל לבה, שאושר הכלל כולו תלוי בהדבקות הטהורה שיתדבק ההמון בכללו לאצילי הרוח, וע"פ מדה זו יתרחבו חוגי הזכיות של הראשונים, וחייהם יתמלאו ענין. מוכן הדבר, שאצילות הרוח אינה תלויה במצב מיוחד של הקנינים המוסכמים, אבל בכ"ז תלויה היא הרבה ככשרונות, ובבחירה היוצאת אל הפועל ע"י שימת לבב לעיבודו של הצד המוסרי בפרט שכאדם, וצדו הרוחני בכלל, ביחד עם התאמתו הגדולה של היחיד אל הציבור הגדול. שהוא עצם מעצמיו, וקישורו החי עם הטבע הכללי, שהוא נשוא בחיקו. אבל כל אלה הנם רק בתור שלבים לסולם אשר ראשו מגיע השמימה, אשר עליו יעלו מלאכי אלהים, גדולי הנשמה, שהם נושאים במרחב אישיותם את נשמת כל היצורים,שיש להם עמם זיקוק של אחוה ואחדות, באיזה צד ואפן שהוא, וכפי המדה שהאחדות הזאת מתגדלת היא ומתבלטת ביותר, וקובעת את מרכזה כמעמקי החיים, בה מתעלה היא הנשמה הכללית והפרטית של ההמון כולו, החש את נחל עדניו, בתפארת גדוליו, שרי קדשו, ואשיות כבודו.

לה[עריכה]

מרוב התפשטות החסד יוכל היסוד המוסרי להתרופף. אף על פי שלגבי חסידי עליונים, אשר על פי הדרגה ועבודה נפשית וגופית גדולה עלו עד למרומי ההכרה של החסד הבלתי גבולי, של אור עליון וטובו, אין לחוש לקלקלה מוסרית, שמורים הם גדולי עולם הללו מכל חטא, ורגלי חסידיו ישמור, אבל ההשפעה של הלימוד וההסברה של אור החסד תוכל לטשטש את המחשבה המוסרית, של מקבלי הלימודים הנכבדים. וזהו סוד היסורים הנפשיים, המזדמנים דוקא לאותם המתאמצים לעלות במעלות החסד היותר גבוהות, לברר להם, שעם כל הכלליות הרחבה, שעל ידה החזיון של ההויה זורח בהדרת טובו ונעימות חסדו, יש עדיין זיקוק פרטי התופס מקום גדול, והוא מוגבל בגבולים, שהם מבדילים בין איש לאיש וקניניו, בין עם לעם ושאיפותיו, וקל וחומר בין הטוב והרע, בחיים ובמעשה, בין אור לחושך, בין קודש לחול, בין ישראל לעמים, בין יום השביעי לששת ימי המעשה, ואפילו בין קודש לקודש, בין חיין וחיין דחיין, ועל יסוד הבדלה עמוקה זו הולך הדעת ומתרחב, מתבהר ומתענף, וממלא את כל החדרים בהון יקר ונעים, שעל גביו אור החסד העליון, הממולא זוהר תפארת, הולך וזורח בגאון הודו, והוא נעשה בנין מתקיים לדורי דורות, עמוק ממעמקי תהומות, ומושרש בשרשים עצומים. וחסד ד' מעולם ועד עולם על יראיו וצדקתו לבני בנים, לשומרי בריתו ולזוכרי פקדיו לעשותם.

לו[עריכה]

כמה נאה היא המחשבה הסודית על דבר האצילות האלהית, בתור מקור כל ההויה כולה, כל החיים, כל היופי, כל העז, כל הצדק, כל הטוב, כל הסדר, כל ההתעלות. מה גדולה היא השפעתה של מחשבת אמת זאת על כל מהלכי החיים, כמה עומק של הגיון עליון יש בה, כמה הוד נערץ של מוסר, ומבוע של יצירת נשמות עליונות, קדושות, כבירות וטהורות, יש בה. האצילות האלהית, היותה, מהוה את הכל, אין קץ לחופש שלה, אין סוף לאחדותה, לאושרה ותמותה, לזהרה ושפעת כחותיה וגוניה. כל ימי השירה, כל פלגי נחלי ההכרה, כל עזוז החיים, כל השחוק ושמחת העדנים, הכל ממנה הולך ונוזל, בכל היא משפעת את הדר נשמת נשמתה, בכל מורד עמוק עד עמקי תהומות מגעת הופעתה, כבודה ותשועתה. הרצון התמים והבהיר של האדם כבר הוא תופס קצה זיווה הולך הוא ומתעלה, מעלה עמו את הכל, כבוד אמר כלו, לביתך נאוה קודש ד' לארך ימים.

לז[עריכה]

כיצד היא הקדושה, מאירים את הדעת בבירור ההכרות היותר טהורות ועליונות, מתוך מילוי האורה של ההכרה בא החפץ הקבוע להיות תמיד שרוי בספירה כזצת שחיי הרוח העליונים שולטים שם. מתוך התגברותה של ההכרה, המכה גלים בתהום החפץ,מתפתחים רשמי הענוגים העליונים, הקישור הנפשי לצורה של חיים רוממים הולך ומתחזק, עד שמרכז החיים הולך ונקבע במרומים הללו. חושי הבשר הולכים ומתעדנים, וכל המשך הנאוה שלהם מתמזג בהופעה של אצילות קודש, עד ששלהבת החיים ועירותם נעשה כולו קדוש ונשגב. החיים הרגילים אינם מתבטלים מתכונתם, השיג והשיח האנושי הרגיל, חיי הגוף היחידי, וחיי החברה, הנמוס והכבוד, אינם מתטשטשים, אבל הם עולים במעלה אידיאלית. מהות החיים מתרוממת, מגמתם מתקדשת. הרצת לטוב עליון, כללי ומקיף, ועם זה גם פרטי וחודר, הולך ומתבטא בביטוי חי בההגלמה המעשית. הגודל של החיים האלהיים, חיי הקודש שבמציאות, חיי הנשמות, המלאכים, החיים הצורתיים, שהוד היושר, ותפארת הגבורה, המרופדת בצדק ואמת, רקומים בהם, הולכים ומשתלמים, והאדם כולו נעשה בכל הרגשותיו, מחשבותיו, רצונותיו וחפציו, מדותיו, תאותיו, הרהוריו, וחזיונות דמיונו, כולו מלא שרשים איתנים, שיונקים מכל ההויה הטבעית, ושלמעלה מן הטבע, שמתמימים את החיים המוגבלים עם החיים שלמעלה מכל גבול, שעושים תמיד את האדם היחידי לכח מרכז את הכל, בלהט אידיאל קבוע, רם עד אין קץ, וחובק את כל, עד בלי אבד גם ניצוץ קל. ויושר אלהי, ואמת שמימית נצחית, ומוסר אנושי, ודרכי שלום ונועם, מתלכדים יחד. ומעלה אחר מעלה באה ההכרה של חפץ ד' בעולמו, של אידיאל היצירה הכללית, עד לידי התגלות של מקור למגמה, הנאותה לפי גדלה לקשרה בקשר של מבטא הרצון, שאנו כבר באים למצב של חופש כזה, ליחס אותו לאלהי מרום, יוצר כל, שאין חקר לגדולתו. ותואר הגודל מתמלא מפגימותיו, והולך ומרוה נחת את האדם, המלא אושר אלהי בכל חייו, ואת כל היקום העומד ברוח חכמת אלהים חיים.

לח[עריכה]

בעלי הכשרון העליונים, בחירי הדורות, לוהטת היא נשמתם בשפע אורותיה, הררי אש מתרוממים ברצונם, ונחלי שלהבות בהגיונותיהם ושאיפותיהם, כשהם במנוחה חיצונה. לבם בקרבם הוא פוחד מרב טוב אידיאלי, מרב הרגשה של הצמיחה הרוחנית, ההולכת ומתגברת בעוצם קדושת רצונם. יום ליום יביע אומר. כי עצום עושה דברו, שמעצים כחם של צדיקים לעשות רצונו.

לט[עריכה]

בעלי הנשמות הזכות, שהמחשבה פועלת בהם בתדירות באופן בהיר, בולעת היא אצלם את כשרון הדיבור, ועל כל פנים את הנטיה ואת החפץ של דיבור, מרגישים הם בכל דיבור מעמסה ודחיקה על המרחב הגדול של החופש שבמחשבתם הפוריה, השולחת תמיד קרני אורה לעברים שונים. אם יזדמן הדבר, שירדו מרוממות מעלתם וידברו דיבורים בהרחבת פה, כאחד האנשים הרגילים, ירגישו בעצמם צער ועלבון גדול על אשר צערו את נשמתם העדינה על ידי כבישת מעין החי, הזורם בעז גאון של המחשבה המלאה בהירות עליונה. ותכסיסם הרגיל הוא, שיהיו הדברים שהם מוציאים מפיהם ספוגים ברטיבות הלח של המחשבה הנאדרת בקודש, ואינם שחים שיחת חולין מימיהם.

מ[עריכה]

בכל גאונות רואה העין הבהירה, החודרת אל התוכן הרוחני, המסבב את הפעולות, את הוד הרוח הגאוני בעצמותו, בכביריות חילו, בפאר תפארתו. בגאונות החסד של נדיב גדול, שהחסד וההטבה הם משאת נפשו ונזר חייו, מכירה ההסתכלות הפנימית את זיו החסד מצד עצמו, שהוא דבר יותר יקר ומרומם, יותר נשגב ונעלה, מכל הפעולות של החסדים וההטבות המתגשמות במעשה ובפועל. מאושרים אנו כולנו אם אור של חסד זורח בקרבנו. מאושר הוא העולם, מאושרת היא האנושיות, ומאושרת היא האומה, כשחזיון של נדיבות גאונית מתגלה באחד מבניה. רוח הקודש של הנדיבות אוצר חיים הוא, שנותן שיווי אדיר לכל, נשמת חיים לכל נפש יחידית שבאומה, ומעטר אותה בכללותה בעטרת תפארת לנצח. וגאונות החסד הזאת מתגלה לפעמים אצל עניי ארץ, רק שהוד הקודש של חיי החסד שוכן תמיד בלבבם פנימה, ולפעמים יוצא אל הפועל בנדיבות מעשית. כשיפגש הכשרון הנדיבותי את היכולת לזה, בהתגלמו בפועל, יפליא רוח זה יותר. אבל מעריכי החיים בערכם האמיתי, הוגי הדעות וחושבי המחשבות בטהרתן, יכירו את הדר החסד, גם בהיותו מעולף בצעיפים רבים של חסרון יכולת להגלות.

מא[עריכה]

יונקים הם הרעיונות, המחשבות והרגשות, אלה מאלה, ויונקים ג"כ התוכנים, החיים הרוחניים של כל איש, מחבריו ומבני סביבתו, ממשפחתו, מעמו, ומהציבור האנושי כולו, הכל לפי הערך של הריחוק והקורבה. ההרגל הטהור בהכרות רוחניות, מביא את טביעות העין הרוחנית להכיר את המשך של צינורות הרוח הללו, שדרכי היניקות הולכות ומתברכות.

מב[עריכה]

ההכרה האלהית, מוזרחת היא באדם ע"פ תכונת עצמות החיים שלו. ומנקודה זו, הולכים הקוים ומסתעפים לצד הרום, אבל לעולם נושאים הם את הרשמים של מקורם הצר, שהיא התכונה העצמותית של המכיר, ומבשרי אחזה אלוה. ומזה באה החובה של הזיקוק המוסרי העליון הטהור, מצד ההרמה המוכרחת של ההכרה האלהית, שהוא כל החיים ואופיו. מכירים אנו לפי זה כל ירידה מוסרית לגדופה תדירית, וכל עליה וטהרה לתהילה מתמדת. תהילתו בקהל חסידים.

מג[עריכה]

התפלה היא מחיה ממש את הרוח, הבעת הרצון, כשהוא מכוון כלפי האלהות, בהוד הקדושה והאצילות העליונה, שכל רמי נשמה חשים את הדר כבודה בגלוי של הכרה והרגשה חיה, וכל קטני נפש מרגישים הערצה עליונה, בנקודת החיים היותר פנימיים ועצמיים שלהם, על ידה, אף על פי שלא יוכלו להביעה ולהסביר אף קצת ממנה, הבעת רצון כזו, מאיזה מבוקש שיהיה, מאיזה צורה של שבח ותהלה שתצויר, מאיזה תפלה והשתפכות נפש שתבולט, הכל מעורר את כל מקור החיים של החיים הרוחניים, הגנוז בחביונה של הנשמה, ואת כל יחושה לכל מלא העולמים. וקנין של הויה יותר מטוהרה, יותר מפוארה וחזקה באשיות רוחניים, מתחדש בנשמה. כמה גדול הוא הערך של תפלת ישרים, כמה ראוי הוא להעולם התרבותי שיהא צמא לתפלה זכה, כמה צריכה היא ההתקדמות לפנות את כל המכשולים, המונחים על ארחות התפלה, כדי ליהנות מזיו של מעלה הגנוז בה. וזה בא יבא. זאת היא עבודת ישראל בעולם, קולו של יעקב יחגר ממסגרותיו, ויבא לרוממות שאיפתו, מחנך הוא את עצמו לטיסה עליונה, כגוזל רך בתחלת אביב חייו. כל תפלת ישראל וכל תהלותיו, מאז מקדם עד בא תור השלמת אופיו, כולה מסה אחת גדולה, להוציא אל הפועל את הכשרון העליון של הוד התפלה וגבורת חייה, על כל הנשמות ועל כלה מעשים. ובא יבא המועד, יום גאולה וישועה, והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי, כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים, וכל הנשמה תהלל יה הללויה.

מד[עריכה]

כשמזדמן הדבר וצדיק עובד, שיסוד חפצו התדירי הוא התעלות החיים להאורה האלהית, להשלמת הכל והשלמת העדן של מקור הכל, העושה תדיר נחת רוח ליוצרו, בהרגשתו בשכלו בדעתו ובפעולותיו, אם להט הרצון, המקושר באיזה קשר עדנה עם הבהמות הטבעית, נטה מדרכו הסלולה, והנטיה הגופית נצחה בעת התעסקו בפעלה הגופני, ביחוד בשעתא דמיכלא, שהיא שעתא דקרבא, עת אשר מתנגשים כחות החיים הרוחניים עם הכחות הבהמיים, בהתגלות פעולותיהם, מיד אחרי הסעודה, שב הוא ומתקדש למפרע, מרים את הנטיה אשר הושפלה, וזרמי החיים, אשר נטו אל ארץ תחתית, והתקשרו עם יחושיהם, מתרוממים בשובם לשמי רומם, בעוד רכוש גדול, של ערכי חיים, עמוקים מני ים.

מה[עריכה]

התשובה הגדולה, שתחיה את האומה ותביא גאולה לה ולעולם, תהיה תשובה שנובעת מרוח הקודש שיתרבה בה. כשרון הנבואה במקורו, קודם שהוא מתפתח במלואו, הרי הוא רוח הקודש, אשר נזדווג בתחלת מטעם, ורוחך הטוב נתת להשכילם. רוח קודש זה אינו סר מבחירי האומה, מפעם הוא בכל ישרי לב, לפי שיעור וערך מיוחד, לכל אחד לפי מדתו. מרומם ומעדן הוא את רוח גדולי דעה, חכמי לב העוסקים בתורה לשמה, גדולי הנדיבים, שכל המשכת חייהם הרוחניים הוא נחל גדול של טוב וחסד, משוררים מלאי רוח מוסר וקדוש, חושבי מחשבות טובות על ישראל ועל העולם כולו. ורוח הקודש ביסודו הכללי גנוז הוא באוצר החיים הגדול של הנשמות העליונות, החשות את הוד רזי תורה, ואת שפעת יקרת פנימיותה של העבודה האלהית בהדרת גדולתה, המקשיבים קול קדושת החיים, וזמירות פרקי שירה מן השמים והארץ וכל אשר בהם, מימים ותהומות וכל מלואם, ונשמת כל יצור, ומרגישי כל מרגיש, המתעלים ומתרוממים ברוממות האחדות העליונה, בעשרה הגדול, הנערץ והמבהיק. גנוז הוא רוח הקודש, בנקודה הפנימית העזיזה של נשמת ישראל, חתום וטמיר הוא באוצר המהותיות הישראלית, שהקודש האנושי כלו הוא סגולת סגולתה, בגבור כח ישראל הקדושה מתגברת, בכל מקום שפעולת ישראל חיה, אור אלהי אמת מתלהב, מאיר ומגיה, עומק חסד עליון זה, זיו ברק מתנוצץ בצחצחות עליונות בכל אופן שהוא מתגלה, אפילו בדרך טבעית פשוטה, אפילו במשאלי החיים היותר רגילים, ואפילו בשעת קלקלה וחטא, אור האלהי איננו כבה, נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם.

מו[עריכה]

השאיפה במובן האצילות שלה, היא מזיגה של השכל והרצון, כשהם מתאחדים ביחד לצד הטוב האידיאלי. וכל זמן שהשכל והרצון הנם יסודות מופרדים זה מזה, אף שיהיו מתחברים לפעמים התחברות שכונית, עדיין לא תצא השאיפה האצילית לפועל, כי אם יהיה לפעמים איזה רצון טוב, מואר בהכרה טובה ומבוררת. אבל מדת הקדושה העליונה, שהיא השאיפה האצילית, באה אחרי שהשכל מתמזג עם הרצון, עד שאין להם כלל אותו הטבע ואותה התכונה שיש לכל יסוד מהם בפני עצמו, אלא אור של איזה מה חדש יוצא ממיזוגם גם בצביון של דעת המלא תפארת, המופיע נשמות יסודיות לבנין עולמים עדי עד.

מז[עריכה]

אי אפשר להבין את פליאת הרצון של האדם, בכל פאר חופשו, רק בתור ניצוץ אחד מהשלהבת הגדולה של הרצון הגדול שבכל ההויה כולה, הופעת רצון רבון כל העולמים, ברוך הוא. בהתקדשותו של הרצון הרי הענף דומה לשרשו הגדול, יונק ממנו ומתחבר אליו ומתמלא מאורו שפעת חייו, מתמלא אותו המילוי הנצחי והשלם שלו. ובהעתק הרצון הפרטי, בהשתקעותו בהקטנות והפרטיות של השביה החלקית שהוא אסור בה, הרי הוא מנתק את רצונו ממקור החיים שלו, ומביא בזה אפסיות, חלישות כח, וחשכה על מהותו היותר פנימית של עצמיותו, שהוא רצונו, שהוא כבודו. וכל עמל המוסר, וכל ההופעות הרוחניות שבעולם, מכוון הוא למטרתה העליונה של גאולת הרצון, והשבתו למקור חייו היסודיים, להשתל בבית ד', לשא ענף ופרי, ולהציץ ציצים ופרחים, ורב תבואות, להתאחד באחדות שלמה וחיה באמתת הרצון הכללי, שהוא אור ד' וכבודו, אשר בנשמת היקום כולו.

מח[עריכה]

נשמה עליונה מלאה רוח הקודש, יורדת על בחירי בני אדם, קדושי ישראל הצדיקים, בעת שהם באים לאכול את סעודתם, זה השולחן אשר לפני ד'. התרוממות נפשם מתגברת למעלה למעלה, ומרוב זיו חיים העליונים מתגלה גם כן הדר ניצוצות החיים, המפוזרים בכל דבר אשר יאכל, והכחות הכמוסים של השכל, הרצון, השירה האלהית וההכרה העליונה, שבמצב תרדמה וקפאון הם נמצאים בכל היצור, הולכים הם ועולים, ומתאחדים בנשמתו הגדולה של קדוש עליון, והעולם כולו מתמלא אור ושמחה. וכל הנהנה מסעודה שתלמיד חכם שרוי בתוכה כאילו נהנה מזיו השכינה.

מט[עריכה]

מחשבות עמוקות וחודרות בדבר קדושת האכילה, בצורתה האידיאלית ריאלית, העולה למעלה מכל ערכים מוסריים מוגבלים, שכל כחם הוא רק בההצגה הנפשית של המושג הסוביקטיבי, הוא רק נחלתן של ישראל, הרחוקים מגורלו של עשו, באמרו הלעיטני נא. אשרי העם שככה לו אשרי העם שד' אלהיו.

נ[עריכה]

חטא הארץ, שאין טעם עצו ופריו שוים, הוא הגורם לכל השינויים של הדרגות, שיהיו באופן מנוגד זה מזה, ובעולם המוסרי והחברותי הוא היסוד לשינויי הדעות שבין האנשים שתפקיד חייהם הוא הרוחניות, המדע, האמונה, התורה והמוסר העליון, ובין האנשים, שהממשלה וההנהגה הוא גורלם, הנדיבים הגבורים המלכים, וכל ההמון כולו. אכילת הצדיקים, המרימה את יסוד החיים הכמוס שבכח הארץ, היא מחזירה את הארץ לתפקידה, והדרגות מתחילות לקבל צורה הדדית, שתהיה מוכנת להתחברות האופיים של המעשיים והרוחניים בכל יסודי החיים.