שמונה קבצים א תא-תנ

<< · שמונה קבצים א · תא-תנ · >>

תא

היסורים שסובל בעל הנשמה הגדולה מההכרח של התעסקות בפרטים קטנים, בין בלימוד בין במעשה, אינם נרפאים אלא במחשבה העמוקה והרחבה, שכל פרט קטן הוא תוצאה של חטיבה שלמה, שכל הופעה היא מגלה עולם מלא בקרבה, ומזעזעת עולמים אין קץ להם בגרמתה, וכל מה שהאמת הזאת חודרת יותר בלב, נעשים כל הענינים הפרטיים יקרים, ובהכל רואים נצוצות אלהיות, זהרי שברי עולמים, שחוזרים ונבנים בשכלול לוקח לב.

תב

מהיכן צהלת הרוח יכולה לנבע, אם לא מהכרת הטוב המוחלט, הטוב האלהי. הרי אפשר לאדם שידאג, שמא יהיה סובל יסורים. בתדירי תדיריות, שמא יש אחיזה כזאת בהויה שאינו יכול להתפרק ממנה עדי עד, והיא מצערת לנצח. בטחון נגד דאגה זו אי אפשר כי אם בטוב האלהי.

תג

הקשחת הלב מהענין האלהי, עד זלותה של הכפרנות, מהרסת את הנשמה ואת העולם בשני דרכים. השקר המצוייר, שהעולם הוא טומטום, תהו, באין נשמה, וכל הבנין מלא חכמה חסד ותפארת הוא פעולה מקרית, ממריד את כל האמת עליו. ונטיית החפץ מלהיות קשור במחשבה בהתוכן האלהי שכ"כ רבה חמדתו, יפעתו וחסדו, היא ממרידה את כל היושר והעדינות, עד שהקושי המכוער והניבול הפנימי מתחלחל בנשמה ובעולם.

תד

האליליות, טוענים נוטים להסתה, עזיזה היא בהבלטת רשמי החיים, בהבעת הפרטיות, בחדירה אל היופי ואל העשירות הגונית, האחדות האלהית מטשטשת את הכל, מכל הגוונים גון אחד היא עושה, ועושר החיים מתדלדל באה טענה זו מחסרון ידיעה וכהות רגש. האליליות עם ההתעוררות העזיזה שלה עשתה כבר את הרושם שלה להשחית את החיים, והתביעה של עושר הגוונים ושל הבלטת הרשמים. בשביל כך האחדות האלהית, בתאר אחדותה היא מתעלה על ציור האחדות הרגילה. והיא באמת מתעלה על האחדות באותה המדה שהיא מתעלה על הריבוי, ואותו העושר של הריבוי לעולם נמצא בקרבה בצורה יותר מבהיקה באין סוף. האחדות המחיה את הריבוי, הסופגת בתוכה את הריבוי, וממעל לכל מציאות ולכל תוכן היא מתנשאה, לא תוכל להמעיט את רשמי החיים, כי אם להרבותם על ידי שפעת אומץ וגודל האחדות לתוך הריבוי, וכל אחד מניצוצי הריבוי יש בו ברכה של גודל אין סוף. הרזיות, באה להשלים את הציור, ולהראות איך כל יפיפותו של יפת לקוחה היא בעיקרה מאהלי שם, אלא שנתטשטשה הצורה,. בריחוק מקום. ומדברת היא הרזיות בהרחבת הביאור, בעולם האלהי האחדותי, בכל העושר הגווני הפרטי, המתגלה מהופעת האלהות האחדותית, בהגלותה לבני אדם בשכלם ובהרגשתם. וקמים קנאים ואומרים על חכמת אמת זאת, המחיה את כל נשמה יפה, ילידת חוץ היא דמיון של מיתולוגיה יש כאן, ואינם יודעים תבענים הללו, שכל ניצוץ אור חם וחיים לקוח ושאוב הוא מיסוד של קודש האחדות. ולהבין את האחדות, להרגישה בכל עשרה, את האחדות ואת מקורת את גילוי ההויה שלה, ואת עזוזה, הננו נקראים לדבר במושגי האחדות על פי הופעת הריבוי. והריבוי האחדותי זהו הריבוי העשיר שבעשירים, הריבוי של אחד של לפני אחד, כלומר השלמות של הריבוי בהוד תפארת האחדות האלהית.

תה

יראת העונש, המדה השפלה, שבצורת המוסר הרוחני, הרי היא גם כן המדה העליונה כשהיא אידיאלית. הא כיצד, מכיר האדם את החטא לכיעור, והכיעור למתועב להנפש, ומתועב אל ההויה. והתיעוב מצער הוא צער רוחני אמיץ מאד. ולפי גודל האור שבנשמה, ככה הכתם של החטא נראה, וככה הוא מונע את ההרמוניה היפה שלה עם ההויה, עם יפיה ותפארתה, עם כבודה וקדושתה, ויראת החטא באה.

תו

האליליות לא תוכל להרגיש בכיעור של החטא. הניצוצות הפזורים, הפרודים כל אחד לעברו, לבצעו - עם כל האפשרות להבלטת יופי שיש בכל אחד בפני עצמו, מפני החלקים שנערכים במשטר הגון ואסתתי בקרבו ובחוגו - אין בהם אותו תפארת עולם הסוכם את כל ההויה, החיצונית והפנימית, לסך שלם אחד, המכניס את תנועות החיים הגשמיים והרוחניים עם כל הדר המציאות לדיר אחד, ומזקיק את כל חלק לחבירו זקיקה מוחלטת של פאר חי העולמים. רוח הטומאה ורשעה חלוטה מחוברת היא עם האליליות, רצח ונאף, ופנה אל אלהים אחרים, מצרנים הם זה לזה. תפארת של אמת היא ההרמוניה בעצמה, הדרת האחדות ביקרתה.

תז

הגבורה שהכפירה משתוקקת אליה, לא תוכל לעלות בידה. קצף ימלא האדם על חולשתו, ולעזור - מאומה לא יוכל. הרחבת הגבולים, העלאת האדם לשורש נשמתו, והכרת הנשמה לחלק אלוה ממעל, ברב עז ותעצומות, משיבה לאדם את גבורתו. והתעלותו למרומי האלהות - ברצונו היא תלויה, ובאחרית-כל לכל היא מובטחת, ומהאחרית המאושרת, מתעלה האדם ומתאמץ בכל זמן ועדן.

תח

כשם שמדברים בחכמת הנפש, בפסיכולוגיה, מצד השירה והפיוט שבהסתכלות פנימית במעמקיה, ובמדע מצד הופעותיה בחיים הגלויים, כן מדברים באצילות האלהות בתור נפש ההויה, מצד הסתכלות השירית שברוח הקודש, באור הפנימי, ומצד המדע האלהי, בהופעות הסדרים, המעשים והחזיונות, בכלים. והנשמה עצמה מתעלה היא מחוקי הפסיכולוגיה המתגלים, והאצילות האלהית היא ממעל להבריאה.

תט

החוצפה שבעקבא דמשיחא באה מפני ביסום העולם, והתפרצות האורה העומדת לבא ועדיין לא סגלה לה את כל אפיה. ההכרה האלהית מתפרצת כנחל מים, וכל רעיון דוחק רעיון. כמה שהתבונה עומדת על איזה מכון של השערת שיגוב, מיד שפעה רבה באה, שמגלה את הקוטן שבשיגוב הקודם, ועד שלא הספיקה ההזרחה השניה להתאזרח בנשמה, בא עוד גל אור חדש, וממהירות השטף אין העין רואה, והחזיון מתהפך לאיזה בליטה של שלילה, עד שהכלים מתתקנים, והאורה האלהית מסתדרת ברוח ובמעשה.

תי

ישנם אנשים גדולים כאלה, שמהלך רוחם הוא כ"כ נשא, עד שמצדם אם כל העולם היה במעמדם, היו המצות בטלות, כמו שיהיה לעתיד לבא, לימות המשיח או תחיית המתים, והם בכ"ז מקושרים הם במצות הרבה מאד, לא למענם כ"א למען העולם כולו המקושר עמם. וכשהם באים אל הפרטים לעסוק בהם מצד עצמם, מוצאים הם סתירות נפשיות גדולות כאלה, שהם נמוגים מרוב יגונם. וכשבאים לעסוק בתורה ובמצות בפרטיות בשביל העולם, יושפע עליהם מעין של גבורה ושל קדושה שאין דומה לו.

תיא

אי אפשר להיות זוכה לענוה כ"א ע"י דבקות אמתית בהקב"ה. והמוכשר לדבקות של אמת, ראוי לו להרבות בלבישת תפילין, ואז יהיה באמת מלא ענוה.

תיב

האדם הגדול, כשהוא מכניס את עצמו יותר מדאי במדת הפרטים, בין בלימודם בין בחרדתם, הרי הוא מתקטן, ומעלתו מתמעטת, וצריך לשוב בתשובה מאהבה, מתוך גדלות הנשמה, לקשר את תוכן חיי נשמתו בענינים גדולים ונשגבים. ומובן הוא שלא יזלזל חלילה בשום פרט, ויוסיף תמיד אומץ וקדושה מעשית גם כן. ההרגשה של הנשמה הגדולה עמוקה היא, והחוש המוסרי שלה חד הוא ונוקב עד התהום, ואם לא תבוא הארה, המענגת ומשמחת מתוך הסתכלות כללית, להסיר את האיום של חרדת הפרטים, שאין להם קץ, מוכרח הוא להיות נמוג ביגון חרדתו, ומתבטל על ידו מתורה ומתפלה, וממושכלות עליונים, שהם יקרים מכל.

תיג

האומרים לבקש ציורי רוח כאלה בהשגת העולם, שאין עמם הכנעה, כדי שיהיה האדם מלא גבורה, שמזה באים הם לידי כפירה, הם טועים טעות מוסרית. שבלא הכנעה לא יעמוד האדם בפני נטיותיו הרעות, האוכלות את כחו הרוחני, שהן מתגברות בו. ודוקא ע"י הכנעה מלפני ד', שהוא המקור של שלמות הקדושה והטוב, נכנע הרע, ואפשר למוסר טהור לצאת מן הכח אל הפועל. אמנם אם באמת כבר טהר האדם את כל עצמיותו, עד שאין בו תערובות רע, אז איננו מוצא בגדולת ד' כ"א גדולה ויקר, ויראה כזאת, המעטרתו כבוד והוד, ומרהבת את נשמתו שאין לה שום דוגמא בכחות הנפש, בלא שפעת הקדושה האלהית העליונה.

תיד

כשמרגישים את היסורים של מצרי שאול, שעל ידי המעשים הרעים והמדות הרעות, וחסרון התורה, הבא מביטול תורה, וצער מניעת הדבקות האלהית, כל אלה הם אש מצרף לטהר את הנשמה, ומהם יצפה אדם לישועה.

תטו

היצר הרע איננו מתכתש בתוכיותו של אדם כי אם על ידי הפרטים של התורה והמוסר, והיצר הטוב מתחזק על ידי ההופעות הכלליות, הבאות אחר שהנשמה מטהרת בביעור הסיגים שבתוכה.

תטז

הניסים מבארים הם את האמונה האלהית, שהיא ממעל לכל גבול, והשלמות האלהית נקבעת ע"י אמונה קדושה זו בנפש. וכשתגמר לגמרי האמונה את תפקידה, ותוציא את הנשמה לאורה, אז לא תהיה צריכה לעצמיות האמונה בהניסים ולזכרונם. אבל אין השלמת האמונה ברום קדשה באה, כ"א ע"י קביעות קשר האמונה בניסים בפועל. ויציאת מצרים והניסים הכרוכים בה היא יסודם, שממשכת והולכת עד לימות המשיח, שאז לא תהיה יציאת מצרים עוד ליסוד עקרי, כ"א או טפל לעיקר, או דבר שכבר שמש את תפקידו לגמרי, ולא יאמר עוד חי ד' אשר העלה את ישראל מארץ מצרים, כ"א חי ד' אשר העלה את בנ"י מארץ צפונה, ומכל הארצות אשר הדחתים שם, והושבתים על אדמתם, נאם ד'. והאורה המשיחית תשיב את הזוהר העליון של האדם לאיתנו, ותהיה לכן גבוהה מכל התגלות אלהות שעד כה, עד שאפילו תורה שבעוה"ז הבל הוא כלפי תורתו של משיח. וזוהר עליון של אדם הראשון שואב את טל חיי קדושתו ואשרו מן ההוה, ואיננו נזקק לשעבר, ממעמק הדעת והחיים, ולא מן הזכרון.

תיז

הצדיקים הגדולים מלאים אהבה הם. ואהבתם הגדולה אינה ראויה שתמלא כל דבר. כי כל הדברים שבעולם קטנים הם לעומת חוש אהבתם. ואין דבר שיוכל למלא את אהבתם, כי אם הענין האלהי. וכל הדברים שבעולם הם אוהבים, מפני שכולם הנם תוצאותיה של האורה האלהית.

תיח

בשעה שרוח הקודש הנובע מכנסת ישראל שורה על האדם, רואה הוא בעיניו איך שכל תורה שבעל פה כולה לכל פרטיה היא הסתעפות שרש רוחה הקדוש של האומה, וכולם יחד, הפרטים ופרטי הפרטים. מציגים הם במלא החיים והאורה את נשמתה בכל מלא קומתה. ומתוך האהבה הגדולה, שמתגלה בנשמה להאומה כולה, וכל סגולת נשמתה, מתפשטת אהבה טהורה תמידית עליונה על כל תורה שבעל פה, והאהבה מבהקת את ההכרה של הפרטים, ומחדרת את הכשרון להוציא דבר מתוך דבר בבינת אמת, וממנה חוזרת החבה בקדשה העליון לתורה שבכתב ברום תפארתה. ושניהם יחד מתנוצצים בגוונים נהירים בתור שרש נשמת האומה וענפיה.

תיט

הצפיה הרוחנית מלאה היא בהירות הזכרון הכללי, זכרון גדלה של האומה וכל מלא הודה בעבר, וכמו כן היא מופעת משכלול התקוה בעתיד. ואלה שתי ההופעות משכללות את הנפש כולה, ומזה באה החבה הגדולה למצות התלויות בארץ ובמקדש, וכל הרגשות התלויים בהן.

תכ

הגילוי הסקירתי הרוחני הפנימי במעמקי נשמת ישראל מציג לפנינו את כל התורה המעשית כולה בצורתה הפנימית האידיאית על כל פרטיה. כל ההתפשטות של תורה שבעל פה עם ענפי ענפיה כולם כאחד חיי האומה הם עצמם, הנובעים ממקור עליון, ומחוטבים בחטיבה איתנה. ומתוך רישום זה של גילוי נשמה זו באים לידי עילוי יותר נשגב, והולכים ומתעלים, והמדרגות העליונות של רוח הקודש הולכות ומתגלות, הכל לפי השקידה של התורה והמעשים הטובים, עילוי המדות, וההארה של הדבקות האלהית ברוח דעת עליון.

תכא

הנשים, מדת הנפש זורחת בהן, ע"כ רשמי הקודש קבועים בהן, ודי שהן מחיות אותם ע"י מקצת המצות שבידן, ואינן צריכות לתחית רוח תדירי של תלמוד תורה. האנשים, הרוח מאיר בהם והוא הולך ואינו פוסק מתנועותיו הרוחניות, ועלולים הם מאד לירידות כשם שהם עלולים לעליות, והם צריכים לתחית רוח של תורה. אמנם כשהם קובעים עתים לתורה, מסעדים הם את רוחם הסוער, ותומכים אותו שלא ימוט. אמנם כ"ז הוא במדת רוב בנ"א, אבל בעלי הנשמה, הם כנחל שוטף שאינו פוסק רגע מחידוש עולמי עד, והם צריכים להיות שרויים באורה של תורה באין הפסק כלל. הם כדגים שבים, שכולם במים ואינם יוצאים ליבשה כלל. על אלה נאמר: כל הקובע עתים לתורה מפר תורה. ותורתם התדירית שאינה פוסקת, יש שהיא תורת פה, המתגלה בדיבור, ויש שהיא תורת המחשבה, הדבקות השכלית ההולכת ועולה תמיד.

תכב

באנושיות בכללה לא שייך לומר חסרון מדותי, כ"א ביחושו לשאר היצורים, שעוד לא עלה העולם עד לגובה זו, לחוש חוש מוסרי כזה. אבל לענין אומה מיוחדת, שייך לומר חסרון מוסרי כשמתגבר בה חלקה הרע. והצד הסיגי שבכנס"י הוא גדול וחריף מאד, לפי גודל כחה של האומה לטוב, כעין כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו, והגלות מצרף סיגים הללו.

תכג

ההשגות הולכות בדרך הופעה ועבודה. כלומר, הופעה פתאומית המזרחת אור על תכנים ידועים, ולפעמים מזרחת הופעה אחת עולמות מלאים, ואחר כך בא זמן העבודה לברר את הפרטים הכלולים בההופעה. וכשם שאצל כל יחיד באה הופעה המצריכה אח"כ לעבודה, והעבודה אינה כ"א מבררת את רכושה של ההופעה, כן בציבור התגלות עליונה הפועלת עליה, מצרכת עבודת דורות לברר כל הגנוז בה. ולעולם לא תשיג העבודה את קץ כל גניזתה של ההופעה, שהיא הרבה למעלה מהראשונה. הופעת ההופעות היא מתן תורה, שכל הדורות הולכים וחותרים, הולכים ועובדים לגלות את אורה, ואפילו ברקי הופעתם הם תולדותיה של הופעת עולמים זאת.

תכד

השכל מחובר הוא מהמושגים הפנימיים, שבאים לאדם מתוכיותו, ומתגלים בו בתור דבר ההולך ומתגלה מפנים לחוץ, ומהמושגים החיצוניים, שבאים לאדם מחוץ לפנים. והם נפגשים זה בזה, ומחיבורם ותסיסותיהם מתעוררת התחיה השכלית, בכל הרחבותיה.

תכה

הדעת צריכה להתרחב ולהתעמק, עומק הדעת הוא מכוון עם הרצון, כשהדעה מתעמקת נוטלת היא עמה את הרצון בכל מקום שהיא מתפשטת.

תכו

לפעמים הרצון חלוש מפני חולשת הגוף, והצד הרוחני אינו מוכשר להתבסס יפה מפני חוסר אחיזה חמרית מבונה, והעזיבה החמרית מוסיפה מכאוב בזה, במקום שהבראת הגוף בסדר היא מעלה את האור הרוחני מחזקתו. וכלל זה נוהג גם בעם כולו, ובישראל הוא מתגלה ביחוד בעיקבא דמשיחא, בתור תביעה של חיוזק חומרי, שמכל מקום מגמתה הפנימית היא עילוי הנשמה, והארתה המבהקת.

תכז

יש צדיק שמזדמנות לו מניעות גדולות לאין חקר, משום שאם ילך במעלתו כסדרו, יבטל את מדת הדין לגמרי מן העולם, והעולם צריך לה עד עת קץ.

תכח

הערום מכל לבוש חכמה, הכל דומה לו כמישור, על כן אינו מתפלא ואינו בא לידי ידיעה. זאת היא מדה נוהגת בין בערכים השכליים ובין בערכים המוסריים: מי שלא נתגלתה עליו הארתה של הנשמה העליונה, אינו יכול לחזות פרעות מוסריות בהגיונות שכל בני אדם מעריצים אותם, והוא מקבל את הכל עם הפסולת. וכיון שאור היושר העצמי מתגלה באדם, מיד רואה הוא את הפגמים המוסריים, הנמצאים במחשבות שבני אדם לוקחים אותם ממקור של קודש, ורזי עולם מתגלים לפניו, והוא הולך ומעלה את המחשבות, ומטהר את הקודש מכל טומאותיו.

תכט

חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם. ולא יחלישו דעתו כלל מה שנמצאים רשעים מקולקלים במעשיהם ודעותיהם, ואם נטייתו היא כלפי חסד, ישכיל בדעתו שהוא יכול לזכות את כל העולם כולו, ככתוב: ימלט אי נקי. אבל מילוט זה בא יבא ע"י מה שיתגדל תמיד במעלות הקודש של דעת ושל קדושה וגבורה עליונה.

תל

מי שהנטיה להדעות הרוחנית, שכללותן היא דעת אלהים וסעיפיה, חזקה בו, הרי הוא בעל מקצע זה. וצריך שיתקן כל מעשיו וכל עיוניו לקרבת אלהים בשכל טוב, וליחד את עצמו בחכמות וידיעות המודיעות לו את קונו. וידע שתמיד הוא צריך להוסיף חכמה ודעת קדושים, ויעשה לו סדרי לימוד נאותים למטרתו העליונה הזאת.

תלא

כשלומדין עניני המצות וכשעוסקים בהן בהסכמת אהבה, מעוררין בנפש את האהבה העליונה ממקור ההשכלה האלהית, שיסודן של המצות מונח שם, וזהו העלאה מלמטה למעלה. וכשמשכילים בשכל טוב, עד כמה המצות נחמדות הן, והלב מתעורר לאהבתן, עד שהידים וכלי המעשה מתעוררות לעשותן, זהו הורדה מלמעלה למטה. וכשתכונות משני מיני הרעיונות הללו מתמזגות בצורה הגונה, תופיע תכונה נפשית שלמה מאד.

תלב

בתפילה אנו נפגשים עם הרגש הבא במעבר האבות, ואומרים או"א. ובמצות הננו עולים לכללות העולם ומתאוים לשכלולו ע"י הרמת עצמיותינו המעשית, ומברכים מתוך כך במלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו וציונו.

תלג

מקוה ומעין, מחדש ומקבל, זה שבחו במנוחה, באשבורן, וזה שבחו בשטף, בזוחלין. בור סוד, ומעין המתגבר.

תלד

כל הנושאים שבהויה וברעיון הם חומר לרוח האדם להתעלות על ידם. ובדרך הרגיל מחולקים הם למדרגות, זה למעלה מזה, ועל פי התעלות גדולה הכל עולה במעלות הקודש. וזאת היא מדתו של רב המנונא סבא, דלא הוה שאיב מכדא, דאיהו כד ספרין דאורייתא, אלא הוה שט בימא רבא, מקור התורה. ומשו"ה דוקא הוה יכיל לסדרא פירקא דמילי דשטותא לתלמידיו, לפני הצעת מילי דחכמתא, כדי לקיים ויתרון האור מתוך החושך.

תלה

אין ההשקפה השופנהויערית ע"ד הרצון רחוקה מצד עצמה, כל רעתה היא רק מה שתחת להבינה בתור אחד מחזיונות המציאות, יבין בעל השיטה עצמה אותה בתור כל המציאות וסבתה. וזאת היא עקשות, היוצאת מהוכחה של לא ראינו שאינה ראיה, במקום שכל פקוחי העינים הרוחניים הנם רואים. לא רק רצון עור וחרש, אלא מלא עצה ותבונה. החרשות והאלמות שברצון הן התגלות של השדרה התחתונה של כח היצירה, בתכונה המעשית, שיש מטרה עליונה להשאירה במצב מטומטם כזה, כשם שיש מטרה כזאת בשלילת הדעת של האדם מבעלי חיים אחרים. ובראשית הקו, הרצון הוא הכל וכולל הכל, והוא הולך ומתפתל, מתגלה במיעוט אחר מיעוט, עד שבסוף מתגלה רק יסודו העצמי הנקודתי, שהוא רצון לבד שאין עמו שום תאר חיובי אחר. רצון האדם הוא פועל הרבה על התפשטות הרצון הכללי, והוא עתיד להעלותו מירידתו, ולתן לו כח וחיים, עד ששמים וארץ יהיו שמחים בתחיתם, אחרי אשר ירדו לשערי מות, באין כח חיים, ובאין רגש ודעה.

תלו

האמונה האלהית היותר בהירה וקדושה, שרויה היא על הנשמה המלאה חופש מוחלט. כל מי שלא טהר לגמרי את מדותיו ואת מעשיו, כפי אותה המדה של הפגמים שלו איננו ראוי להאיר בנפשו את אור אמונה העליונה המבוססת על יסוד חופש העליון. וכל שמדת התשובה היא מתגברת באדם, והוא עלול להתדבק באהבה העליונה, החופש מתגלה עליו, והוא מתדבק על ידו באור האמונה שורש כל הקדושות.

תלז

כל מחשבה שאם נבא למצות את מדתה, מוכרחה היא להרוס את הטוב ואת האושר בעולם, הרי היא מזקת גם כשלא נמצתה עדיין. וזהו סוד הדעות הכוזבות, שהן מאבדות את כל העושר הרוחני, ומטשטשות את ההויה ואת החיים.

תלח

יש שהאדם רוצה להיות צדיק גמור, וכל פגימה מוסרית וכל חטא קל מורגש בקרבו לקיר מבדיל בינו ובין אביו שבשמים, ומתוך כך עלול הוא לנפילה וריחוק. וצריך תמיד לשום לב, כי קרוב ד' לכל קוראיו. וגם אם ישנם בידיו של אדם עונות כאלה, שלפי דעתו הם מכלל הדברים המעכבים את התשובה או את התפילה, אל יתעכב בשביל כך לא מן התשובה ולא מן התפילה. כי יכול להיות שיגלו לעיניו הכרות כאלה, שימצא שמה שחשב שהוא חטא גדול, אינינו כ"א קטן או אינינו חטא כלל, ולפעמים מה שחשב שהוא חטא, עד כדי איבוד עוה"ב או עיכוב תשובה וסיתום תפילה, הוא זכות גדול המרוממו עד למעלה בקודש.

תלט

כל המצות צריכות להיות מיוסדות בהמוסר המדותי, אלא שהן הולכות בדרך עמוק מאד. שהעין הפשוטה לא תוכל להגיע אליו. ומ"מ גם בלא דעת והכרה, הפעולה נפעלת, אלא שהיא מוסיפה יפעה כפי התגלות הדעת של היחס שבין המצוה והמוסר הנפשי.

תמ

ההסברים הנסתרים שבחכמה האלהית, מועילים הם להעמיד את הענין האלהי בכל התוארים החיובים, בסילוק הגמור של החסרון שבהם ובההשתלמות העליונה של השלמות שבהם, שרק באופן זה באה הדבקות האלהית למדריגת פועל החיים בכל פרטיהם, מה שאין ההגיון והסילוק השלילי יוכל לגרום, כ"א לפרנס אחד מארחות ההכרה האנושית לבד. על כן האמונה היא תמיד מגלה את הנסתר ומשארת אותו בתכונתו הנסתרת, כדי שיהיה כח המחיה את החיים כולם, הכולל את הכל, ולא המפתח רק איזה פרט, אפילו אם יהיה היותר נכבד שבפרטים.

תמא

התנועות הרוחניות של השכל ושל הרצון, שתיהן צריכות להיות מסודרות, וסידורן תובע חינוך מעשי, שהוא סוד התורה.

תמב

העולם כולו עסוק בפירורים של מחשבות, שאינו יכול למצא את האחדות החיה שבהם, ומתוך ריבוי הפירורים האחדות מסתתרת. באים בעלי הרעיון הפנימי וגוללים את האור האחדותי, ואינם מתחשבים אם התעמולה של פירורי המחשבות תלחץ על ידם וכמותם תתמעט.

תמג

מה אנו חושבים על דבר המטרה האלהית בהמצאת ההויה. אומרים אנו, שהשלמות המוחלטת היא היא מחויבת המציאות, ואין בה דבר בכח, כי אם הכל בפועל, אבל יש שלמות של הוספת שלמות, שזה אי אפשר להיות באלהות, שהרי השלמות המוחלטת האין סופית אינה מניחה מקום להוספה, ולמטרה זו שהוספת שלמות גם היא לא תחסר בהויה, צריכה ההויה העולמית להתהוות, ולהיות לפי זה מתחלת מתחתית היותר שפלה, כלומר ממעמד של החסרון המוחלט, ושתלך תמיד הלוך ועלה להעליה המוחלטת. וההויה נוצרה בתכונה כזו, שעדי עד לא תחדל מהתעלות, כי זאת היא פעולה אין סופית. וכדי להבטיח את העליה בעצמותה של ההויה נוצרה כולה בעילוי עליון, והעילוי היה יותר מכדי השעור שתוכן מוגבל יכול להיות בפועל, אף על פי שהוא יכול להיות בכח, על כן בהופעת ההויה בפועל נתקלקלו הדברים, והכחות נסתבכו זה בזה, והנם עוסקים במלחמה חריפה, עד שתנצח המחשבה המוחלטת האין סופית של הטוב, ויתוקן הכל, בצירוף העילוי של נתינת מקום להשלמתה של עליה בלתי פוסקת, שזהו עדן מיוחד, שבזה הבריאה משלמת את כבוד בוראה.

תמד

שאול היה יותר גדול מדוד, ולכן בעצם נשמתו האירה מדת הרחמים גם על עמלק. אבל זו היא מדה שהיא רק מכשרת מלוכה, מאירתה לתקופה ואינה יכולה להמשיכה, מפני חשכת העולם, ומתוך כך אינה יכולה להעלות את העולם. אבל חסידי עולם צריכים להיות בכל דור אוחזים במדותיו של אברהם, ברעיון שחסדם מתפשט על הכל, ומוצאים הם את הטוב בכל מקום, ותורת חסד על לשונם.

תמה

לפעמים ישנה התמדה כזאת, המאבדת את כל הונו הרוחני של המתמיד, ובטלה כזאת, הממלאה את כל עולמו של אדם קדושה וגבורה, סוד הדומיה.

תמו

הקדמות במובנה האריסטי, בתור חיוב של מושכל ממשכיל, אינה קוצצת כ"כ את ענפי המוסר, כמו קדמות החומר הקדום בלא שום התחלה רוחנית חיובית. שלדעה זו יוכל להיות נצחון לאיזה רע מוכרח מצד תנאי החומר, מה שא"כ לדעת הקדמות המחייבת, שסוף כל סוף הטוב יחייב טוב. והכוזרי שאמר שאין פגם באמונת חומר קדום, ראוי לומר שהוא דוקא אם הוא ברעיון של התחייבות ע"ד עילה ועלול מהסבה הראשונה, שאז אינה מהרסת בזה את החלטת המוסר.

תמז

בעיקבא דמשיחא, הנשמות הן נמוכות בערך החיצוני של שיעור קומה, אבל החיים הפנימיים חזקים בהן. והרי מיום שחרב בהמ"ק, הקב"ה מתאבל על חורבנו, וענן אבק רגליו, והנשמות שבעקביים אינם מהלבושים כ"א מאור חיות פנימי. אבל הדורות שלפני עיקבא דמשיחא היו ג"כ נשמות מלבושים שאין הפנימיות מתגלה בהן, ולמראית עין עמדו במקום יותר גבוה מהעקב, אבל הנם כבגדים שהם רק כתפארת אדם.

תמח

קיבוץ כחות החיים העזיזים, מתאחדים להיות לכח אחד גדול פועל בהגלותו ישועת עולמים. וישראל עושה חיל, והחיים של דייקי במצות דחביל גופייהו, לא יוכלו מצד עצמן להראות גבורת רעם כזאת.

תמט

לפעמים כשלומדים דברים קטנים בהתפעלות מרובה כזו, שרישומה על הנפש פועל כאילו היה הענין הזה הקטן הגבוה שבגבוהים, מתגשמת הדעת, וכנפי הרוח מתקצצות. וההדרכה הישרה היא ללמוד כל ענין בהתפעלות של שמחה, שיש בה הרגשה כפולה: רגש של גדולה עליונה, מתוך שכל סעיף קטן רוחני הלא משלים הוא את עץ החיים כולו, ומתוך כך הכל הוא גדול, ורגש שני שבתוכיות הפרטיות של כל ידיעה, ובפרט תורית, יש בה ערך חיובי מאד, שראוי להעריכו בשמחת כבוד לפי מדתו. ואש של מעלה ואש של מטה מתחברים ביחד להאיר ולחמם את הנשמה.

תנ

יש להעלות את הדמיון האנושי, ואת כל הרצונות הטבעיים שלו, בין ביחיד בין בצבור, להרום היותר עליון. והעליה השכלית והשירית העליונה מורידה היא רצונות ודמיונות נשגבים, המביאים ברכה רבה. וכשהזרמים, העולים והיורדים. נפגשים בדרכם, בתכונה הרמונית, הוה עונג אצילי, ושמחת עדנים, המתגלה לישרי לב.