שמונה קבצים א שנא-ת

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · שמונה קבצים א · שנא-ת · >>

שנא[עריכה]

אנו צריכים תמיד להתחיל מראש, מראשית המחשבות של הילדות, לבררם ולזככם, ולהוציא את הטוב והאור שבהם בטוהר ואומץ. אין לנו לזלזל במחשבות הפשוטות, הן הן עומדות לנו להאיר את דרכנו יותר מכל המחשבות, שאנו מדמים שהן רמות ונשגבות.

שנב[עריכה]

אצל חוקרים אחדים נתגלתה קליפת תנין עור בכל גווניה, וצריכים קדרשי לב להכירה, כדי לנצחה.

שנג[עריכה]

הצדיקים אינם נופלים מקדושתם מפני כל חטא, כי הלא הם מקושרים לעולם התשובה תמיד, ואפילו בחטאים שבין אדם לחבירו - באופן שקשה לתקן בפועל, כגזל הנאכל וכיוצא בהם - אינם יוצאים מכלל צדיקים גמורים, אפילו כשלא תקנו עדיין בפועל מפני איזה רפיון ומניעה, שסוף כל סוף לבם לשמים, והם מקושרים לטוב האמיתי.

שנד[עריכה]

המשיכה הפנימית אל הטוב המוחלט, הוא הענין המיחד את האופי של הצדיק בעל המחשבה, החי בעולם האצילות והטוהר. כל פגימה כל שהיא בטהרת המעשים והמדות, היא מורגשת לו ע"י המבחן של קושי ההתמשכות אל הטוב האלהי, שמרגיש בנפשו, ובלבו נורא המכאוב, כי חולה אהבה הוא.

שנה[עריכה]

כל חטא הוא מונע את ישוב הדעת הנדרש להארת רזי עולם. התשובה היא פותחת פתחי בינה, כשם שהיא באה על ידי הבינה.

שנו[עריכה]

עיקר תיקון פגם הברית הוא קידוש הרצון והארתו הברורה, עד שהרצון היותר חזק מצד הטבע הגופני, שיש לו שורש בקדושה חזק מאד מפני הופעת החיים שבו, שהוא הרצון של נטיית המין, אור הקדושה שופע בו כל כך עד שהצד הקדוש שבו הוא הרודה בחיים וממשיך את פעולתו והופעתו. והצד של החול, וקל וחומר של הטומאה שבו, הוא בטל לגמרי לצד הקודש, ואז באמת לא יקרב נגע באהלו, ונעשה צדיק משומר מכל מוקש, וכשהרצון עולה במדרגה עליונה של קודש כזאת, אז הוא מתברר גם מכל מדות רעות ומכל מעשים רעים שבעולם, אפילו מהדברים היותר קלים שהאדם דש אותם בעקביו.

שנז[עריכה]

יצרא דעריות יוכל ללפף את האדם יותר עמוק מהשורש של קישור החיים שלו עצמו, מפני שהוא נעוץ בנטיית המשך החיים של הדורות כולם. ולעומת זה בקדושה יכולים לעלות על ידי קדושת הברית למדרגת דוגמא של צדיק בכל הדורות. שני לזה הוא ענין חמדת גזל, שהרכוש הוא גם כן מעמיד על רגליו את הדורות בתור ירושה, שאהבת הקנין הרעה, תוכל להשפיל מאד, והטובה שבקדושה תוכל לעלות למרומי החיים ועליוניותם.

שנח[עריכה]

מי הוא האשם בהעצבות הנוראה השוררת בעולם: העונות, המעשיים והעיוניים. הוצאת האדם מטבעו, בין מטבע חומריותו בין מטבע רוחניותו, היא מעמידה אותו במצב איום פנימי, מצוקי שאול באים עליו בשטף. ההישרה הרוחנית היא העיקר בזה. כשהדיעות מתישרות, מתאמץ הוא המעשה ג"כ להתישר, והחיים מרגישים את ערכם הנהדר, ושמחת ישרים ממלאת את הנשמה כולה.

שנט[עריכה]

רואים אנו שהנטיה אל החמריות הגסה, לעשותה לבדה לעיקר הכל, היא מביאה את האדם ברשת העצב החשוך, עד לבלי מנוס. וכל זה למה, מפני שהיא סותמת את האורות, מקורי החיים בתוכיותם, ומחנקת את הנשמה באוירה המגושם.

שס[עריכה]

דבר מוכרח הוא שיסגל האדם לעצמו את המוסר הטבעי הפשוט, בכל רחבו ועמקו, ואת יראת ד', ותמצית הטהור של האמונה הפשוטה, וכל מדותיה ברוחב ובעומק, ועל גבי שתי הסגולות הללו יבנה את כל מעלות רוחו העליונות. אסור ליראת שמים שתדחק את המוסר הטבעי של האדם, כי אז אינה עוד יראת שמים טהורה. סימן ליראת שמים טהורה הוא כשהמוסר הטבעי, הנטוע בטבע הישר של האדם, הולד ועולה על פיה במעלות יותר גבוהות ממה שהוא עומד מבלעדה. אבל אם תצוייר יראת שמים בתכונה כזאת שבלא השפעתה על החיים היו החיים יותר נוטים לפעול טוב, ולהוציא אל הפועל דברים מועילים לפרט ולכלל, ועל פי השפעתה מתמעט כח הפועל ההוא, יראת שמים כזאת היא יראה פסולה.

שסא[עריכה]

כל מה שאנחנו תופשים תפישה שכלית הוא דרך משל. אבל ההכרה הפנימית שבנו מעכלת היא עיכול פנימי את המשלים, ומבררת את התמצית להחיות בה את הוייתנו הרוחנית. והעיכולים הללו הולכים פעם אחר פעם בהדרגה. המשל הגס מתעלה לדק ועדין ממנו, כדוגמא של לעיסה בשינים שהיא ג"כ התחלת עיכול, ואח"כ מתעדן המושג למעמד יותר זך, כדוגמת הטחינה של השינים הטוחנות, ואח"כ כערכו של סיוע הלשון, ועיכול האיסטומכא העליונה, ואח"כ הלאה הלאה, עד כדי הופעת רוח החיים של התכונות השכליות והמוסריות היותר צחות, הנפעלות מכח האכילה.

שסב[עריכה]

מעורבות הן אצל היחיד ואצל החברה הידיעות הטהורות בהמטושטשות, והן מעורות זה בזה. וכשמתבררת איזה ידיעה, מיד מתחלת תסיסה בכל הידיעות כולן, והלב מתחיל להיות נוקף גם בנידונם של הידיעות הברורות. עד שבא התור של התישבות הדעת, והידיעה הברורה החדשה מתאחדת כהוגן עם יתר הידיעות, ואור השלום בא.

שסג[עריכה]

הרמב"ם העיר, להיות שמח מידיעה נוספת בשלילה שבתארי האלהות, ולדעת שע"י ההוספה של הידיעה השלילית, עולה הוא היודע במעלה של קרבת אלהים. הערתו מצא בקרב לבבו שהיא נחוצה, מפני שהלב אינינו שמח בשלילות, כי אם עצב. כל שמחה באה מחיובים, המוסיפים קנין של מציאות, שזהו עושר פנימי, וכל העדר קנין מביא עצבון בטבע. אבל שיעלה האדם לידי מדה זו של התאחדות עם אור האמת, עד שכל אמת יביא לו עושר ואמת שלילי יביא לו שמחה, זאת היא מדה עליונה מאד, שעל ידה כל שלילה נהפכת לחיוב, וכל העדר שכזה לקנין גמור. אמנם, כדי להרבות שמחת דעת אלהים בעולם, כדי לעשות את הקנין הנשגב הזה לקנין פפולרי, צריכים אנחנו להפוך את המדה, לבא לדעת אלהים דוקא ע"י ציורים חיוביים, והציורים החיוביים יהיו בכ"ז בתכלית האמת, לא פחות, ועוד יותר מהציורים השליליים. ותוכן הדבר הוא, שכשם שיש לנו משפט נכון לומר על המון תוארים ודוגמאות, שבחק האל הנם משוללים, מפני שהם לגבי שלמות האין סופית פעוטים וכלא נחשבים, צרים ומוגבלים, כן יש לנו לומר, שכל ענין לא יש, מה שאינו נמצא בחק השלמות האלהית, וכל התוארים שהם מוגבלים, או תוארי חסרון כשהם לעצמם, החסרון שלהם הוא תלוי בפרטיותם, בהתבודדותם לעצמם, אבל בהשלמות האלהית, שהכל יוכל וכוללם יחד, הכל הוא מתעלה. אם כן, מה שאנו צריכים לשלול הוא רק את ההגבלה ואת הפרטיות שבתאר, שהם בעצם העדריו, שהם מביאים לידי עצבון. אבל התיאור מצד עצם היש הטוב שבו, הוא עולה למעלה להעשיר את מדענו האלהי. ובזה יוכלו כל הלבבות להתקרב לדעת ד' ברוח של שמחה, השורה על חדות העושר ורב הקנינים, בשמחה ובטוב לב מרב כל.

שסד[עריכה]

הרצון החפשי, המואר מהשכל העליון, הוא התמצית של ההויה, המתגלה בפנימיותה. וזאת היא נשמת אדם הראשון, בכל מילואה.

שסה[עריכה]

כל חטא ועון מטמא הוא את הקודש. קטנות הרצון שבא על ידי פגם המדות, והמתחזק על ידי חטאת האדם, הוא מחנק את נשמת הקודש, שלא תוכל לשאוף את אויר קדשה. האהבה נעשית חולנית ופעוטה, עד שכל הענינים הנתלים בה מתאחזים רק בקטנותה. וכשמדברים על דבר היתרון המיוחד לאומה ברוחניותה ועליוניות ענינה, מתקבלים הדברים מצד הרפיון הנפשי של חנופה, ולא מצד רוממות אמתתם. על כן זאת היא ראשית החובה, אומץ הרוח והתעלות המחשבה, עד כדי בירור הענינים, באופן שמה שהוא מרומם ישאר מרומם מצד עצמו, וההמשכה אל הגדולה תהיה בגדולת אמת.

שסו[עריכה]

הננו תופסים ציור גדולתו של האדם, ציור המרכז את ההויה אל הוית האדם, אל גדלו האיכותי ואל שאיפת רצונו, האמיץ והקדוש. הגויה וכחותיה הנם התמצית הארצית כולה, והרוח וכחותיו הנם התמצית השמימית כולה האמת לאמתה זורחת היא האמת הנסתרת הגלויה לכל עיני נשמה בהירה. ההתעלות של הגוף ושל הרוח היא התעלות חלק מרכזי, שעל ידי עילויו מתעלה כל הסובב אותו, המעלילו, ושופע ומשפיע תמיד על הויתו. הרוממות הזאת צריכה להיות מובנת במובן חפשי מאד מכל דמיון תועה, אז תהיה למקור גבורת הרוח, ואושר האדם בכל צביוניו.

שסז[עריכה]

כשמציירים את החיים בתור תקופת גידול להרוח ההולך ומתבשל מדי יום ביומו, כשמטפלים עמו כהוגן - והטיפול הזה הוא הרצון הטוב והמעשים הטובים, הלימודים והמדות הטובות - עד אשר יגמר בישולו של הרוח בכל מילואו, שאז אינינו זקוק אל הבשר - כשם שהתפוח המבושל יפה אינינו זקוק אל העץ - מתבארת יפה חדת החיים והמות, והדעה נעשית נוחה, ומתוקנת לקבל דיעות עליונות והרגשות נעלות ממרומי קודש.

שסח[עריכה]

היראה, כשלא תזדקק כראוי, עושה היא את האדם לסמרטוט, פחדן ועלוב מעצמו, וממילא מסוער ג"כ מכל תאוה פחותה. ע"כ צריך להיות דוקא ערום ביראה כדי לטהרה.

שסט[עריכה]

כיון שמחשבה קטנה תופסת מקום בנפש בדברי הענינים האלהיים וכל תכני הקודש, הרי היא מפשטת את ארס הקטנות שלה על כל המון המעשים הלימודים והדיבורים, שהם הולכים ונעשים על פי השפעתה. והסיגים הרוחניים, הצללים, מחשבות השקר והחולשה, החנופה והתאוה מתאחזים בכל דברי קדושה, ומבצרים להם מקום בתורה שלא לשמה ובמצות לשם חנופת שוא. והאדם הקדוש, שחושו הטהור לא יוכל לסבול תהפוכות כאלה, מוצא בקרבו עיפות נוראה בעת שיגש לעבודתו בלתי מטוהר. ואף שלפעמים מוכרח הדבר שלא להמתין עד ההשלמה של רוממות הרוח, מפני הדאגה של הדלדול הגמור שהלימוד והמעשה בצורתו החיצונית יסבול מזה באופן נורא, מכל מקום תמיד יש מקום לחשבון זה, ולבושה פנימית, הלובשת את האדם בידיעתו, שרוח הקודש העליון איננו שורה בו עדיין, ולא הוא הוא הדוחפו לעבוד ולפעול, ללמוד ולקיים. ומתוך התשוקה אל קדושת אמת יזכה לברר את נטיותיו, עד שתמיד יצעד ממדרגה למדרגה בדרגת טהרת הרוח, ותמיד יזכה שיותר ויותר יתעורר אצלו הצד הטהור העליון, שיקח את החלק היסודי והעקרי בנטיותיו לפעול, ללמוד וללמד, לשמור ולעשות כל דברי תלמוד ומצות ד' באהבה, והאהבה תהיה צרופה ועליונה, חזקה, קדושה ומאירה.

שע[עריכה]

העולם כולו מלא הוא הרמוניא. ההתאמה המאחדת מפלשת בכל חדרי המציאות וחגויה. המוסר הפנימי ותביעותיו החזקות הנם נמשכים ובאים מהד קולם המאוחד של כל חלקי ההויה, שכולם חודרים זה בזה, והנפש כולה היא מלאה בכולם ומאוחדת בכולם. כל קציצה מוסרית, ברעיון ובמעשה, בתכונה ובמזג, גורמת חתיכות רבות שמביאות יסורים רבים פנימיים לכל מערכי הנשמה, שיסודם של יסורי רוח אלה הוא כח המרעיד של סלוק אור החיים של הסדור הכללי של ההויה כולה מצנורי החיים של הנשמה החוטאת. וכל מה שהנשמה יותר טהורה היא מרגשת יותר את הרעדת מכאוביה, עד שתשקיט את כאבה בזרם של חיי התשובה, הנובעת ממקור העליון, שהיא מאחה את כל הקרעים כולם ומזלת טל חיים ההולכים למישרים מכל שדרות ההויה, אחד באחד יגשו, עד חלקי הנשמה השבה לתחיתה העליונה ברחמים רבים ובחדות עולמים.

שעא[עריכה]

ההשגה העולמית הכללית והמאירה מביאה לידי איחוד המוסר בעולם, ובזה מתעלה שורש יראת חטא למושג עולמי כללי, שהוא בסיס ליראת שמים, המבססת את יסוד האהבה העמוקה, מעלת השלמות העליונה. המוסר הולך ומסתעף ומתפרט לפי בינתו של אדם ולימודיו, לפי גורלו וקבלותיו, וכל מה שהיסוד שעל ידו המוסר מתפרט הוא יותר חזק, השפעתו הולכת בצורה יותר חזקה, בהיחש שיש בין קשר המעשים להתכונה המוסרית הכוללת. ומזה יוצא שכל מוסר המרוכס בקריאת שם שמים הוא נובע יותר ויותר ממעמקי כל היש, וחודר עד לעמקי נשמת הנשמה. זהו סוד רתיתת האמונה, ועלייתה במרום עז השמחה והאהבה הנשגבה.

שעב[עריכה]

כשלומדים תורה לשמה עושים חסד עם כנסת ישראל. הא כיצד, רוח האומה מתחזק על ידי מה שבניה מתפרנסים בפרנסתם הרוחנית מפרי רוחה, והתורה כולה היא מלאה רוח ישראל, וכל יחיד העוסק בתורה הוא מגלה כח חיים חדש בנשמת ישראל ע"י המזון הנשמתי שהוא מקבל מהתורה. וכל מה שהתלמוד יותר מואר ומוכתר יותר בדעה רחבה ובשכל טוב, וכל מה שמתוספת בו יותר נדיבות לבב וטהרת נפש, כן כח החיים הישראליים הולך ומתגלה על ידו ונותן להאומה כח ושמחת חיים להתעודד ולקום. וכל הרפיונות שבאים לעולם ברוח ישראל, מקורם הוא שכחת התורה ורפיון ידים מן התורה.

שעג[עריכה]

מסך מבדיל מוכרח להיות מונח בין עולם אחד לחבירו, שאם אין שום הבדלה, הרי האור הגדול שבעולם העליון מטשטש את כל הפרטים של העולם התחתון. למשל, בלמוד דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים בפרטי פרטים, הרי הולך ומתכלל באבוקה אחת במגמה הכללית של יסוד הדת ושאיפת הקודש והעליוניות שבתוכו. ואם באמת יטושטש האור המבהיק של הפרטים, יחרב העולם המעשי כולו. על כן מוכרח מסך להיות נפרס, והוא נותן מקום לבירור של כל פרט ופרט בעולם חשוך לגבי האורה הכללית. ועבודת בירור זה, בידיעה ועבודה, משכללת היא את החיים. וממעל להמסך האור מזהיר בכל הוד כללותו, ודרך מעברו מרעיף טללי אורה לכל הבליטה הפרטית, עד שיונק הוא העולם התחתון מהעליון, והולכים הם ומתאחדים.

שעד[עריכה]

הדעה שהאדם הוא התוכן המרכזי של ההויה כולה מגדילה את האחריות המוסרית, ומעוררת את החפץ לפעול גדולות. אם הצורה העולמית החומרית נתגדלה על ידי ההתגליות הרבות, מציב המדע לפנינו את השליטה החפשית בתור האדם, והתגלותו היא המרכז התמציתי היותר עליון של ההויה, שבודאי החיים הם תמצית המציאות הבלתי מרגישה, ותמצית החיים היא שליטת החפץ, שבא למרום עזו על ידי איחודו עם הטוב המוחלט, והופעתו בפועל בצורה היותר אפשרית.

שעה[עריכה]

לפעמים מתחילים מהציור הדמיוני והדברים הולכים עד השכל היותר טהור, ועוד הגבה למעלה יותר מהשכל ושרשיו, והאושר האלהי מתמלא בכל החיים של כל שרשי הנשמה, באדם ובעולם. ולפעמים ההתחלה באה מהופעה שכלית, או עוד עליונה ממנה, והיא מתפשטת והולכת עד הציור הדמיוני, וענפיו ההרגשים הגופניים כולם. ולפעמים שתי ההשפעות פוגשות זו את זו, בזרמן הקדוש, ואז האדם הוא סולם שמלאכי אלהים עולים ויורדים בו, ונימי הנשמה הנם הכנור, שהולכת הזרמים והובאתם מנעימות עליהם נועם קולם, קול עז, חכו ממתקים וכלו מחמדים.

שעו[עריכה]

כשחודרים בעמקי הדעה, רואים שאין המצות ענינים סימבוליים, להזכיר ולחקות איזה ענין על הדמיון לבד, כ"א הם ענינים שעושים את ההויה האנושית והעולמית. ומ"מ אין הסימבליות יוצאת מכלל הפעולות, כי לבנין הנפש היחידית והכללית צריכים לתקן גם את צורותיה הדמיוניות, כשם שצריכים לתקן תכונותיה ומדותיה וציורי השכלותיה. הדעות שיסודן הנו במצות מעשיות קבועות, הולכות ומתעלות, מתעדנות ומתקשרות, ע"י עשייתן וע"י תלמודן דוקא. ודוקא באורח שמירתן יכולים לפתח את האדם ואת העולם עד לכדי אותה המדה של העדר הצורך בהוספת חיקויים, מפני שכבר גמרו כל פעולתן. אבל אז, בהגיע תור לע"ל שמצות בטלות בו, הכל יראו את התוכן הפנימי של המצות כולן, והנה הוא מלא עולם ומלא כל נשמה, והנה הנם המצות עצמן. אבל הפסקת זריזות קיומם בעוד שהעולם כ"כ נבוך ומעורפל, אינו כ"א מוסיף מבוכה, ומצריך זמן יותר ארוך לרפואת כל התחלואים.

שעז[עריכה]

אין להבהל כלל, אם אחרי עבור תקופה ארוכה של פעולת ישראל על עצמם ועל העולם, ישובו המחשבות של הכפירה להתפשט בעולם - א"כ צדיק מה פעל. כי אין עיקר תיקון העולם ניכר במה שמתבטא בפה ודבר שפתים, עיקר הדבר תלוי בעצמות שכלול החיים ופנימיות הנפשות, באדם, ובחיים המתפשטים במלא כל, ובזה אין לשער כמה נתפתח העולם, וכמה אמת צדק ויושר מונח הוא בתוך עצם חיי הנפשות, יותר ממה שהיה בימים הקדומים שאור ד' לא פעל בעולם. הפנימיות היא דעת ד' ואור ד', אפילו כשהיא מתגלמת בלבוש של כפירה.

שעח[עריכה]

מונע הוא העון את גילוי החכמה, מפני שהוא פוגם את הרצון, ועיקר הופעת החכמה גנוזה היא במעמקי הרצון.

שעט[עריכה]

כשמדברים ע"ד אלהים בלא דעה והעמקה, מתיצבת הנשמה נגד חזיון של שממה שמטמטם את הלב, ומחשיך את אור החיים.

שפ[עריכה]

התפילה והתורה בקול ובדיבור מלא, מרימה היא את כחות החיים למרום הרוחניות הכמוסה, והמדות הפגומות מתתקנין על ידן.

שפא[עריכה]

כשלומדים ועושים מצות, הקדושה מתקבצת בנשמה כאוצר של חיים, ואח"כ כשחושבים בעניני קדושה ואמונה והשקפת עולמים, מוצאים את הרוח נכון והלב אמיץ, לפי אותו הערך של רכוש התורה והמצוה, שרכש לו האדם במעשהו ובטוהר כונתו וחריצותו.

שפב[עריכה]

כ"ז שכבוד המדומה הוא חביב על האדם, עינו סמויה מההסתכלות של אור ד' באמת.

שפג[עריכה]

מן השעורים, מאכל בהמה, בא העומר, וכשהנפש הבהמית מתעלה לעליוניות מקורה, ובכחה העז היא נוטה לקודש ולטהרת אמת, האהבה העזיזה האלהית חוגגת את חג קדשה, והאומה כולה, כשהיא מקרבת את כחותיה החמריים, המתפשטים בכללותה, להיות קודש לד', מתאחדת היא ברצונה עם רצון אלהי עולם ד', וברית האהבה והשוויית הנטיות בדרך החיים, שבמהלכה של ההנהגה האלהית בעולם, השלמה במרום קדשה, ובמהלכה של האומה המקודשת כולה, הולכת היא ונקבעת ע"י פעולת קודש זאת, ואהבת עולם נקבעת בין ד' ובין ישראל עם קרובו.

שפד[עריכה]

אחד מיסודי הידיעות העיקריות הוא: שאין המצות דברים סימבוליים, כמו סימני זכרון, אלא הם פעולות יציריות שהמחוגה האלהית תארתן, ומ"מ יש בהם מרחב גדול לכל היופי הסימבולי. תפיסת יסוד הכח הבהמי המשותף לאדם ולבהמה, הכלול במהותם של השעורים, המתכלל בעומר, כשהוא עולה למזבח בהקרבתו ובכוונתו, שהיא נטיית רצונו של הכלל לצד העילוי והקודש, עושה תסיסה גדולה לשבח בכל הנפשות, ובכל צדדי החיים וההויה השייכים להן.

שפה[עריכה]

המוסר הפנימי צועק הוא לקרבו של אדם : כן אדם שובה מעונותיך. לפעמים הצעקה כל כך הומה היא עד שהיא מערבבת את כל ההרמוניה של החיים, והאדם מוכרח לעלות במעלות הרוחניות הגבוהה מערכו, עד כדי לבסס את סדר עולמו הפנימי. אבל כאן הגבורה מוכרחה לבא לעזרה, גבורתו הפנימית של האדם צריכה לעמוד לו בעת כשלון הרוח היותר מרור. מפני אמץ הכח של התביעה המוסרית לפעמים מבולבל הוא האדם ואינו יכול להחלץ ממסגרותיו, מדות ותכונות רעות, מעשים רעים, עוזבי דרך תורה ומוסר, מעיקים עליו, רואה הוא דרכו סוכה בסירים, אין מוצא לתקון, חבול הוא בידי אחרים ואין מעמד: - אבל מכל אלה אור שמש צדקה יזרח.

שפו[עריכה]

צריך להחל בטהרת המעשה, ולטהר אחר כך את ההרגשה והמדות, ולעלות מזה לטהרת השכל, ואז הענינים הולכים כסדרם, אשרי מי שזוכה לכך. אבל לפעמים מזדמן הדבר שאי אפשר לאדם לעסוק בתיקונים כסדר, ואיש כזה אסור לו להביט על סדר, כי אם יחטוף מכל הבא, וכשרוחו מוכשר לעילוי הדעות יעלה, ויזכך, ירחיב, יגדיל תורה ויאדיר. אף על פי שרבו עליו תביעותיו מצד התכונה של ההרגש ושל המעשים, שלא נתקנו עדיין ולא הובררו, ואפילו אם יהיו מהיותר כבדים שבהם, שהם ענינים שבין אדם לחברו, מכל מקום הוא לא יעזוב את עלייתו, ואת פעולתו לטובה ולעילוי, בכל אשר תשיג ידו, אף על פי שיהיה מנוע מאיזה צד שיהיה, בין מצד חסרון היכולת, בין אפילו מצד חסרון הרצון, כי לפעמים מזדמן, שחסרון רצון הוא גם כן דומה לאונס. ואף על פי שחלילה להשתמש בהתנצלות של הכופרים בבחירה חפשית, שהיא דעה מושחתת, מכל מקום לפעמים ישנם צחצוחים מדעה זו, שמביאים רפואה למחלות קשות שבנפש, היוצאים מהכלל של אלמלא שלשה מקראות הללו נתמוטטו רגליהם של שונאי ישראל. והכלל הוא, שהאדם לפי גדלו בהשגה ובחשק הגדלת הטוב, יגדיל וירחיב מעשהו, ולא יבהל ולא יפחד משום עיכוב, לא רוחני ולא חמרי, וכשמתחזקים ומתמלאים אומץ, מתחלת גבורת קודש של מעלה לפעם בנשמה, ולהצליח את כל דרכיה.

שפז[עריכה]

לפעמים מתגבר כל כך הצמאון לאלהים, עד למעלה מגבול הכלים כולם, וכל כוחותיו הרוחניים של האדם, עד שמתקלקל סדר ההנהגה הנפשית. והרבה פועל החטא שממעט את הופעת האורה האלהית, ומקלקל את כשרון הנשמה להכיל את הזיו, היורד באופן שיחולק בם כראוי, לכל פלגותיה. והאדם צריך להתגבר מאד מאד, ויחזיק באמונה בחסד עליון לאין קץ ושיעור, לאין תכלית ומדה, ותתחולל דעתו להפוך את הצמאון המחליש ומדאיב, לצמאון מעורר להתענג על ד', באור תורה, חכמה ומצוות.

שפח[עריכה]

כשלומדים תורה לשמה ממשיכים מהרצון את התכלית הנשגבה של התורה, שהיא מתפשטת בכל ענין פרטי, וחסד עליון הולך ומתרבה על השונה בעצמו ועל כל העולם עמו. אבל כשלומדים שלא לשמה, אז ההופעות הפרטיות מתגלות על הפרטים כשהם לעצמם. ושכלם הכנוס בהם הוא מצומצם, ולפי מדת השכל הרצון הוא קצר, ומלא קפדנות וזעף, ונח לו שלא בא לעולם.

שפט[עריכה]

ת"ח הם כדגים שאינם יכולים לפרש מן המים, כן אינם יכולים לפרש מן התורה. וכשהם פורשים מן התורה, מיד הם מרגישים בקרבם נטיה לכל אפילות הרוחניות, והתעוררות הרע המחריד. וכל מה שמדרגתו של התלמיד חכם יותר גדולה, כך אינו יכול לפרש ממדרגת תורתו, עד שצדיקים הגדולים, שגדלה מעלת רוחם ונשמתם, אינם יכולים לפרש מהדבקות האלהית, ומעולמים עליונים. וכשהם צריכים לעסוק בתורה הנגלית ובמצות מעשיות, ובעסקי העולם לחברת בני אדם, אפילו בדרך מצוה וקדושה, הם צריכים להכין להם מגינים, שלא יפגעו בהעתקם ממעלתם הטבעית שלהם, שהיא ההתקשרות בצרור החיים של ד' אלהיהם.

שצ[עריכה]

הנבואה של התורה, נבואת אספקלריא המאירה, משקפת היא על המקור, מהיכן נובע הוא הצדק והמוסר העליון. וכיון שהיא מוצאת אותו במצות המעשיות - שע"פ תכנן האלהי הן משפיעות על המציאות בכללה ועל האדם המקיימם, את האופי של קדושת הצדק המוחלט - היא שמה לעיקר את המצוה האלהית, את העבודה ואת השמירה. והקרבנות עומדים במעלה עליונה, בתור מקור החינוך לדבקות האלהית, שהמעשים הטובים נובעים ממנה. והנבואה הנבואית זו של האספקלריא שאינה מאירה, מבטת לא אל המקור, כ"א אל הסתעפותיו המעשיים. על כן מרוממת היא את המוסר המעשי, את הצדק והמשפט, ממעל להחק והעבודה. הנה שמע מזבח טוב. ובאמת, כשאספקלריא המאירה משפעת איזה הופעה אפילו קלושה מאורה הגדול, סרים הם הצללים שמכסים את הזוהר של הופעת השורש, והזקיקה של הדבקות האלהית נוצרת מתכונת העבודה והמצוה, וממילא בא אחר כן המוסר בתור מסובב מוכרח מסבתו העליונה. אבל כשהיא מתעלמת, הקדרות מתגברת, ובאים ההסברים של הדמיון הגס ומאבדים את כל הזוהר של העבודה, עד שרוח הקודש מוכרח להיות נזקק לטהר את המושגים, ואומרת: אם ארעב לא אומר לך, כי לי תבל ומלאה. האוכל בשר אבירים ודם עתודים אשתה. וחוזרת אח"כ אל השורש ואומרת: זבח לאלהים תודה ושלם לעליון נדריך, וקראני ביום צרה אחלצך ותכבדני. עד שחותמת את פשרתה העדינה הכוללת - רוח השלום שבין אספקלריא המאירה לאספקלריה שאינה מאירה - את היסוד המאחד את הנבואה עם התורה. זֹבח תודה יכבדנני ושם דרך אראנו בישע אלהים.

שצא[עריכה]

תביעה של שקר היא לבקש מהנשמה דבקות אלהית אמיתית, בלא שיגוי של לימוד במעמקי רזי תורה. וכל מי שכבר קרב לטרקלין, כשיתרחק ממנו גם לזמן קצר, הרי הוא נלכד ברשת של שנה ופירש, אע"פ שיעסוק בשאר מקצועות שבתורה, וקל וחומר כשליבו ישאהו לבטל לגמרי מן התורה. מאיזה טעם שיהיה.

שצב[עריכה]

לא יבטל אדם מן התורה ומן העבודה ומן מנוחת הנפש משום טעם שבעולם, אפילו כשימר לו לבו עד מאד בעניני רוחניות, ויחשוב בדעתו שהוא פושע, שאין לו תקנה חלילה. אפילו אם כשלונותיו רבו בדברים שבין אדם לחבירו, שתשובה ג"כ אינה מכפרת בלא תיקון המעוות, מ"מ הוא ילך בדרכו בעבודה ותורה, ובשמחה וטוב לב.

שצג[עריכה]

קושי גדול יש בהציור של השגת אלהות ויחוסה להעולם ולכל הנבראים כולם, על פי הציור של ההויה האלהית מחוץ לההויה של העולם, אז נראה הדבר כאלו איזה הצלחה עמדה, שהאלהים יהיה בחיובו המאושר מהכל, וכל הנבראים הם החסרים, ממניעת הצלחתם, להיות כאלהים. ומפני זה יש נטיה בנפש להציור של האחדות הכוללת, המכרת רק את האלהות, ויודעת גם כן שכל גילוי פרטי איננו ענין האלהות, כי אם הכל, ומקור הכל, ומה שהוא למעלה למעלה מזה. אבל מה שמחלק את הגילוי הפרטי מאלהות, איננו ענין של אמת מצד עצמו, אלא סמיות עינים שלנו גורמת כן, שאיננו מכירים כי אם את הפרטיות. ואנו בעצמנו מציאותנו הפרטית בחסרונותיה היא סמיות עינים. אבל גם דעה זו אינה מתאימה לכל יתר תנאי האושר הכמוסים בגנזי הלב. מה שהוא מישב את הדעת הוא יסוד האושר שבחופש, הצדק החפשי המלא. הטוב המוחלט, החפשי שנוטה בחופשו אל הטוב, הוא מחויב המציאות, וכל יחיד יכול להתעלות בעצם חופשו אל מקור החפץ הטוב, וכשירצה את הטוב המוחלט, ישתאב בגופא דמלכא. ולא תהיה שום הבדלה בינו ובין אלהיו. כי אם עונתיכם היו מבדלים בינכם לבין אלהיכם. חוזרים אנו לפי זה, שההויה האמתית היא האלהות, וכל ההויה הירודה ממעלת אלהים עליון איננה כי אם ירידת הרצון בבחירתו הבלתי שלמה, וזה גורם תוספת של גרעון. וסוף כל סוף שכל הטומאה תכלה, והרצון מתוך חופשו יתעלה אל הטוב המוחלט, ויהיה ד' אחד ושמו אחד. והויה זו של חזרת הכל אל האלהות היא השלמות העליונה בהויה, ואין כח להשיג ערכה.

שצד[עריכה]

העולם בהתבסמותו הולך הוא ומתעלה בתוכיותו. האדם מוצא את חפצו, הולך וטוב בערכו הפנימי, והזיקוק של חיצוניות הולך הוא ומתחסר. מתוך הכרה זו באות תסיסות רבות הנוגעות בפינות גדולות, שהן מחזיקות את המעמד הרוחני בעבר, ונותנות להן צורה חדשה שנראית כסותרת, ובאמת אינה כ"א בונה.

שצה[עריכה]

צדיקים גדולים, כשהם מתיראים יותר מדאי מן החול הם נופלים ממדרגתם, והם מוצאים את עלייתם בזה שהם מתחזקים להיות נוטלים את החול וכל מעשיו, עסקיו ומחשבותיו, ומעלים אותו כולו בקדושה העליונה.

שצו[עריכה]

עבודת הצדיקים העליונים הוא להרחיב את רצונם ולהגדילו, לחזקו ולאמצו, וכל מה שיהיה הרצון שלהם יותר יוצא אל הפועל, ויהיה יותר חזק ואמיץ, יבוסס העולם כולו וימלא אורה. ברבות צדיקים ישמח עם.

שצז[עריכה]

כשם שנבואתו של משה מצטיינת היא מפני זוהר האספקלריא המאירה שלה, שאין הגוף וכחותיו מתבטלים, כך לפי הערך של האורה העליונה הזורחת בנפש, אין השכל האנושי והרגשות האנושיות החיות מתבטלים.

שצח[עריכה]

האמונות הנפולות, מביאות הן את הכפירה כדי להטהר מהן, והיא ממרקת בחריפותה את כל הזוהמא שיש באמונה, ופוגעת גם באמונה הטהורה, כדי למרק את טהרתה ולעשותה כזהב מזוקק.

שצט[עריכה]

המוכשר להבנה כללית, מוכרח הוא להשכיל העבודה כולה, שורש האמונה וענפיה, המצות וכל פרטיהם, מעמדם בעבר ובהוה, הכל מוכרח להיות אצלו סקור בסקירת הבינה. וכשיניח עצמו לפול בתרדמת ההרגשה הכהה, ימצא את כחותיו הרוחניים נחלשים עד מאד, והוא מוכרח להתגבר ולהתאמץ באומץ הדעת, כי הנשמה המושרשת בדעת, אינה יכולה לנוח על בסיס ההרגשה המחוברת אל הדמיון לבדה.

ת[עריכה]

בעל הנשמה הגדולה, תיכף כשהוא עוסק במצוה, נשמתו ממנו שואלת מה היא תכליתה של המצוה, איך היא פועלת לטובה, באיזה אופן אפשר לקשור אותה עם הדעת ועם הרגש. את התשובה, זהו רצון ד', אינינה מקבלת לביאור האחרון, כי ביאור זה הוא נושא לביאורים אין קץ להם, ושמחת המצוה ימצא תמיד לפי ערך הטעם והדעת שימצא במצוה. וכן הולך הדבר בכל לימוד, בכל הלכה, בכל אריכות דברים המסתעפים, מוכרח הוא לראות איך הכל יונק מעיקר שרשו, ודרך אחר לא ידע ולא יוכל ללכת בה. ובודד הוא בעל הנשמה הגדולה, ורבו מאד יסוריו, יסורי הבדידות הפנימית.