שיטה מקובצת על הש"ס/בבא קמא/פרק ז/דף עט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרשב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף עט עמוד א[עריכה]

או פרע בחובו שהיה חייב לחברו קודם לכן מעות גמורין שהלוה לו או פרע בהקפה שקנה בשר ויין מחבירו בהקפה ועכשיו נתן אותו גנב זאת הבהמה שגנב לחנוני שהקיף לו ואף על פי שלא באו מעות לידו מעולם אפילו הכי מקריא מכירה. ה"ר יהונתן ז"ל.

וזה לשון גאון ז"ל ופרע בהקפו שלקח מן החנוני לחם ויין בהקף על יד ופרע בחובו שלוה הימנו מעות בבת אחת. ע"כ.

ושלח סבלונות לבית חמיו נמי מקריא מכירה דשמא תאמר כיון שקדשה מקריא קנין כספו וליחשוב כמי שנתנה לאשתו דלא מקריא נתינה שהרי מה שקנתה אשה קנה בעלה קמשמע לן דלא דמיא ארוסה לנשואה ומכירה גמורה היא. ה"ר יהונתן ז"ל.

גנב והקדיש מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים:    תימה דלעיל אמרינן דלא חשיבא הקדש מכירה משום דמעיקרא תורא דשמעון והשתא תורא דשמעון. יש לומר דלעיל מיירי בקדשי מזבח דהתם שם בעלה עליו לפי שהקרבן קרב לשם בעליו ונשחט לשם בעליו והכא בקדשי בדק הבית דאין שם בעלה עליו.

ואם תאמר כיון דאהקדש דבדק הבית מחייב ארבעה וחמשה אם כן במתניתין ליפלוג וליתני וכו'. וי"ל כיון דחיוב ארבעה וחמשה אינו אלא בשור ושה וסתם הקדש דשור ושה מחיים הוי למזבח הילכך לא שייך לאקשויי ליפלוג וכו' בקדשי בדק הבית דודאי הא לאו בדידה הוי אי פליגי בין קדשי מזבח לקדשי בדק הבית אבל לעיל ודאי הוי פריך שפיר ליפלוג וליתני בדידה כולה בקדשי מזבח בין קדשים קלים לקדשי קדשים. וא"ת והלא השתא מפליג בטבח ואחר כך הקדיש ואחר טביחה תו לא חזיא לקרבן ואם כן לא מפליג בקדשי מזבח. וי"ל דהתם נמי מיירי לדמי קרבן ולעולם לא מיירי אלא בקדשי מזבח דהיינו סתם הקדש בשור ושה מחיים. תלמידי הר"פ ז"ל.

והרב המאירי ז"ל כתב וזה לשונו גנב והקדיש. כבר ביארנו למעלה שאין ההקדש נדון כמכירה הואיל ומכל מקום שם המקדיש עליו ואין אומרים מה לי מכרו להדיוט וכו'. מעתה מה שאמרו בברייתא זו גנב והקדיש חייב אינו. ומגדולי קדמוננו פסקו שתיהן ופירשו שאם הקדישו לקדשי מזבח אין ההקדש נדון כמכירה ולבדק הבית הרי היא כמכירה. ע"כ.

והרמ"ה ז"ל כתב בפריטיו כפירוש ראשון וזה לשונו וכלהו הלכתא נינהו לבד מגנב והקדיש דקיימא לן כסתם מתניתין דפטור ומסקינן טעמא בגמרא משום דמעיקרא תורא דראובן וכו'. ע"כ.

וכן כתב ה"ר יהונתן ז"ל דקיימא לן דמתניתין דלא מיקרי הקדש כמו מכירה להדיוט דמכירה להדיוט משתנה שם הבעלים מה שאין כן בהקדש שאף על פי שהקדישו נקרא על שם ראובן והכהנים שוחטין אותו על שם ראובן שאם שינו שמו לא עלו לבעלים לשם חובה. ע"כ.

מתניתין גנב ברשות הבעלים כלומר הגביהו וקנאו ונתחייב בכפל. אי נמי שלא הגביהו אלא כשהוציאוהו מרשות הבעלים נעשה עליו גנב וקנאו. אי נמי שגנבו חוץ מרשותם כלומר שלא היתה הבהמה כלל ברשות הבעלים אלא שמצאה ברשות הרבים ונתכוון לגנבה וקנאה במשיכה מיד ונעשה עליו גנב להתחייב בכפל ואף על פי שהחזירה לרשות בעלים וטבחה שם מתחייב בארבעה וחמשה שהרי לא נתכוון בהחזרתה לרשות בעלים לשם תשובה ומשום הכי דין הוא שיתחייב בכפל ובארבעה וחמשה. או שגנב וטבח ומכר חוץ מרשותו כלומר וכן שכן בכהאי גוונא שהיה הכל חוץ מרשות בעלים וזו ואין צריך לומר זו קתני אבל אם גנב וטבח ומכר ברשותו פטור דהא לא נעשה עליו גנב שהרי לא קנאו שהרי רבוצה היתה עומדת וטבחה דליכא הגבהה כלל ואי נמי לא היתה רבוצה אלא שהוליכה בחצר וטבחה בעודה מתהלכת לא קני לה דבחצר בעל הבית עצמו לא מהניא משיכה עד דמפיק לה לרשותיה ממש או בסימטא. ה"ר יהונתן ז"ל.

וכתב הרב המאירי ז"ל וזה לשונו גנב מרשות בעלים כלומר שקנאו ברשותם ליעשות גנב עליה כגון שהגביהו שהרי הגבהה קונה בכל מקום וטבח ומכר חייב בתשלומי ארבעה וחמשה. וזה שאמר וטבח ומכר חוץ מרשותם לאו דוקא שאף בתוך חצרו של בעלים נקרא חוץ מרשותם לענין טביחה ומכירה הואיל וכבר קנאה שכל שקנאה הגנב נעשה אחר כך כל שיעשה בה חוץ מרשות הבעלים. וכן נכלל בדין זה גנב ברשותם שלא בהגבהה אלא שהוציאה מרשות בעלים וכשהוציאה קנאה וכשטבח ומכר חוץ מרשותם משלם ארבעה וחמשה. וכן הדין אפילו החזירה לבית הבעלים וטבחה שם הואיל וכבר קנאה. ע"כ.

אבל גנב וטבח ומכר ברשותם פטור:    כל המפרשים פירשו בשלא הגביה. ויש להקשות אם כן מאי שנא ברשותן אפילו שלא ברשותן כהאי גוונא פטור דהכא לא ברשויות קא מיירי אלא בקניות וכאן וכאן כשקנה חייב וכשלא קנה פטור ואי משום משיכה קאמר דכשמשך בחוץ קנה וחייב דמשיכה קונה אבל ברשות הבעלים פטור אם כן היכי מסתם סתומי גנב בחוץ דהא איכא רשות הרבים שאינו קונה במשיכה ואפילו אם תימצי לומר דמסתמא האי בחוץ במקום הראוי לקנות במשיכה קאמר כגון בסימטא אי נמי בצדי רשות הרבים למאן דאמר כרשות הרבים דמו ואי נמי ברשות הרבים עצמה למאן דאמר משיכה קונה בכל מקום ואפילו ברשות הרבים דעל כרחך אית לן למימר הכי בסיפא הגביהו או שהוציאו מרשות בעלים חייב אכתי איכא למידק דההיא בהדיא קתני לה בבבא אחרינא דקתני היה מושכו וכו' פטור הגביהו או שהוציאו חוץ מרשות הבעלים מתחייב.

והראב"ד כתב דהא אתא לאשמועינן דבעינן המצא תמצא בידו הגנבה כלומר שתצא מרשות הבעלים ואם נמצאת בידו או בשעת טביחה ומכירה חייב ואי קשיא לך סיפא הגביהו ומת ברשות הבעלים חייב התם דעתו להוציאו אבל זה שלא הוציאו משם והיה יכול להוציאו משם מזיק הוא ואינו גנב שדבר בו הכתוב. הרשב"א ז"ל ורבינו אפרים ז"ל.

תניא בתוספתא גנב וטבח ומכר ברשות בעלים אם הגביה חייב ואם לא הגביה פטור:    ושמעינן מהא דהא דקתני במתניתין גנב וטבח ברשותם פטור כשלא הגביה תנן וכן הילכתא. והא דתנן היה מושכו ויוצא ומת ברשות הבעלים פטור הגביהו או שהוציאו מרשות הבעלים ומת חייב פליגי בה רב אחא ורבינא בפרק אלו נערות לרבינא משיכה ברשות הרבים קניא ולרב אחא לא קניא הילכך היכא דגנב ולא הגביהו אלא משכו לרשות הרבים ומת פטור וכן נמי אם לא מת פטור מכפל ואם משך ולא הגביה וטבח ומכר ברשות הרבים אף על פי שהגביה הלוקח אין הגנב חייב אלא קרן כדקיימא לן בעלמא משיכה ברשות הרבים לא קניא. והוא הדין נמי מרשות הבעלים לרשות הרבים לא קניא דחד טעמא הוא והלוקח נמי לא מחייב שהרי לא גנבו מבית האיש דהיינו בעלים. ועוד שהרי לא היה יודע דמגנבה הוה. ה"ר יהונתן ז"ל.

או שהוציאו מרשות בעלים וכו':    כתבו בתוספות ולא שייך כאן כל היכא דפליגי רב אחא ורבינא הלכה כרבינא ולקולא פירוש דהיינו היכא דלא פליגי אמוראי אחריני. הר"ש ז"ל.

נתנו לבכורות בנו:    פירוש נתנו בעלים לכהן בבכורות בנו או לבעל חובו או לשומר חנם והשואל נושא שכר והשוכר ועדיין הבהמה ברשותו ובא גנב והיה מושכו ומת ברשות בעלים פטור דאכתי לא קם ליה ברשות גנב. ואית דמפרשי נתנו גנב לכהן בבכורות בנו או לבעל חובו או לשומר חנם והיה אחד מכל אלו מושכו ומת ברשות בעלים פטור דאכתי לא נפק מרשות הבעלים.

הגביהו ברשות בעלים או שהוציאו חוץ מרשות בעלים ומת תחת ידו חייב הגנב וכדאמרינן לעיל. גנב ופרע בחובו משלם תשלומי ארבעה וחמשה. בעי אמימר תקנו משיכה בשומרים כלומר דהואיל דאמר מר דדבר תורה מעות קונות אלא רבנן הוא דתקון דלא מיקני אלא במשיכה משום גזרה שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעליה הכא לגבי שומר מאי מי אמרינן כיון דיהב ליה זוזי על שכירותו אי נמי כיון דקביל עליה לשמרה מכאן ועד זמן פלוני תו לא מצי למיהדר בהו אהדדי אף על גב דלא עביד בה משיכה או דילמא הכא נמי תקון רבנן דלא תיקום ברשות שומר עד שימשוך בה ואם מתה מחמת פשיעה בתוך רשות בעלים הוי פטור שומר. תא שמע נתנו לבכורות בנו או הגנב או הבעלים מאי לאו שומר דהכי משמע נתנו בעלים לשומר חנם ולשואל ולנושא שכר והשוכר היה מושכו שומר מבית הבעלים ומת ברשות בעלים פטור משום דליכא משיכה דעדיין לא הוציא לחוץ ושמע מינה דתקנו משיכה בשומרים. נושא שכר היינו שומר שכר. אמר ליה לא גנב דבבעלים שנתנו לשומר קא מיירי ואתא גנב וגנבו משומר שאם היה מושכו גנב משם פטור. גאון ז"ל.

והר"ר ישעיה ז"ל כתב וז"ל נתנו לבכורות בנו פירוש הגנב. ואי קשיא דקתני סיפא הגביהו או שהוציאו השומר חייב הגנב אמאי והא אין שליח לדבר עבירה. יש לומר דמיירי שלא היה יודע השומר שגנבו הגנב ובכהאי גוונא יש שליח לדבר עבירה דלא שייך דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין.

והקונטרס פירש דנתנו לבכורות בנו מילתא באפי נפשה היא ולא איירי בגנב כלל אלא בעל הבית נתנו לבכורות בנו או לשומר חנם וכו' ופטורין השומרין מפשיעת הבהמה קאמר והוא חייב לשלם לכהן או לבעל חוב. ואין נראה דמה שייך פטורא לכהן או לבעל חוב דודאי לשומרים שייך למיתני פטורא. ובתוספתא נמי משמע דאגנב קאי דתני הגביהו נתנו לבכורות בנו ואי בבעל הבית מאי הגבהה שייך ביה. ומכל מקום כי מיירי בגנב צריך לפרש התוספתא כפירוש הקונטרס דגנב נעשה כבעל הבית ופטור אשומרין קאי. ע"כ.

וכן כתבו תלמידי הר"פ ז"ל וזה לשונם נתנו לבכורות בנו וכו'. פירש הקונטרס לישנא אחרינא אבעלים קאי כלומר כשנתנו הבעלים לבכורות בנו וכו' ומת פטור פירוש שעדיין לא נתחייב בשמירתו כיון שלא הגביהו והוי ברשות הבעלים אבל הגביהו ומת חייב דכיון שהגביהו קנאו והשתא נתחייב בו ונעשה כמו שהיה ברשותו.

ולא נהירא דהיכי קתני ומתחייב גבי שומר חנם ושוכר ונושא שכר והלא הם פטורין מאונסין וכי תימא דמת בפשיעה אין זה דסתם מת כאורחיה משמע דבשלמא שואל מחייב משום שחייב באונסין אלא הנך למה תנא בהם חייב. ועוד קשה דגבי בכורות בנו ובעל חובו לא שייך לשון חיוב ופטור והפסיד ולא הפסיד מיבעיא ליה. לכך נראה וכו' ככתוב בתוספות. ע"כ.

וכן פירש ה"ר יהונתן ז"ל וז"ל נתנו לבכורות וכו'. כלומר נתנו הגנב אותו שור לכהן שיזכה בו בשביל פדיון בנו שהוא חמש סלעים או לבעל חובו אי נמי שמסרו הגנב לאחד מן השומרים שישמרוהו לו ובעוד שהיה בתוך החצר מת ועדיין לא הכהן ולא הבעל חוב ולא אחד מן השומרים לא הגביהו אם ימות השור בחצר מיפטר גנב מתשלומי כפל שהרי אלו שהיו כשלוחיו לא קנאוהו שאם הגביהו אפילו בחצר בעל השור או שהוציאוהו אלו הכהן או שאר הנזכרים אם מת מתחייב הגנב במשיכת אלו השלוחין הנזכרים דשלוחו של אדם כמותו והכא לא שייך למימר אין שליח לדבר עבירה שהרי הכהן או השומרין אינם מתכוונים לאיסור וקא משמע לן מתניתא זו דתקנו משיכה בשומרים ולא אמרינן דתיכף שנותן לשומר נתחייב באחריות השמירה אפילו בלא הגבהה ומשיכה דאם כן אפילו מת ברשות בעלים הוי ליה לגנב להתחייב כפל לבעלים שהרי הגנב קנה הגנבה במה שמסרה לשומר והועילו מעשיו של גנב שנכנסה הגנבה בתוך רשותו מדמתחייב שומר באחריות הגנב אלא ודאי מדקתני ומת ברשות הבעלים פטור מכלל דתקנו משיכה בשומרים וכיון שלא משכו שומר לא נתחייב שומר באחריותה ולא הכניסו הגנב עדיין בתוך רשות שלו לפיכך פטור הגנב והיכא שהגביהו הכהן וחבריו הנזכרים נתחייב גנב בהגבהתן ובקנייתן להתחייב בכפל אבל לא בארבעה וחמשה כדין נמוכר. אף על גב דתניא גנב ונתן במתנה גנב ופרע בהיקפו גנב ונתן בחובו משלם ארבעה וחמשה לפי דלא מקריא מכר אלא אחר גנבה אבל הכא דהויא המכירה והגנבה בבת אחת לא מקריא מכירה אלא גנבה לחודה דבההיא שעתא קני לה. ע"כ. וכן פירש הרב המאירי ז"ל.

נתנו לבכורות בנו:    כתבו בתוספות אבל קצת קשה היכי יליף ממכירה מה מכירה דלא אפשר אלא על ידי אחר אף טביחה על ידי אחר דילמא משכחת לה על ידי אחר כגון שסבור שהוא שלו כיון דליכא יתור דהא לאו היקשא הוא לומר מה מכירה על ידי אחר בכל ענין אף טביחה נמי אלא מה מכירה דאי אפשר אלא על ידי אחר אף טביחה נמי יש לך למצוא על ידי אחר וכיון דמשכחת על ידי אחר היכא דסבור שהיתה שלו האיך תפשוט מכאן דיש שליח לדבר עבירה היכא דידע שהיא שלו. הרא"ש ז"ל.

כתב מהר"י כהן צדק ז"ל נתנו לבכורת בנו. הקשו בתוספות ותירצו. וה"ר יעקב מקורצא הקשה על תירוץ התוספות אי הכי מאי איריא מת אפילו לא מת נמי חייב הגנב כיון שהוציאה. ונראה דאיידי דתנא רישא מת דלא סגי דלא קתני מת דאי לאו הכי מאי פטור מאי קא עביד דליחייב הא לא אפיקתיה מרשותיה אלא הכי קאמר ומת דלא אמרינן חייב ולהכי קתני סיפא דומיא דרישא. ע"כ.

תקנו משיכה בשומרים:    הקשה הראב"ד ז"ל לפירוש התוספות דהאיך איכא לומר שתהא משיכת השומר כמשיכת הגנב לקנות אותה הגנב באותה משיכה ולהתחייב דלא מיבעיא למאן דאמר המגביה מציאה לחבירו לא קנה אלא אפילו למאן דאמר קנה חבירו הכא לא קנה הגנב דהתם שאני שמתכוון לזכותו למי שהגביה לו אבל הכא שומר כי מגביה ליה לא לזכותו לגנב הוא מגביהו אלא לשמירה בעלמא.

והוא ז"ל פירש הא דאמימר תקנו משיכה בשומרין כלומר ולא נתחייב השומר באונסין עד שימשוך או דילמא מכיון שקבל עליו ונתחייב בשמירתו וכדאמר בהשואל פרה במשיכה ובעלים באמירה ושאל כאן אמימר מי נימא דפרה באמירת בעלים. ואתינן למיפשטה ממתניתא דקתני נתנו לבכורות בנו ולבעל חובו ולשומר חנם וכו' היה מושכו ויוצא וכו' ברשות בעלים פטור מאן פטור לאו שומר ותרתי מילי קתני נתנו הגנב לבכורות בנו ולבעל חובו ומשכוהו אצלו ויצא פטור הגנב מתשלומי ארבעה וחמשה שעדיין לא קנאו ואין כאן מכירה וכן אם אדם אחר מסר שורו לשומר וכו' אין השומר חייב בשמירתו עד שיוציאנו מרשות הבעלים ושמע מינה תקנו משיכה בשומרים. לא גנב וחדא קתני שאם נתנו גנב לבכורות בנו ולבעל חובו אם לא הוציאו מבית בעלים פטור. וכן אם גנבו מבית שומר והיה מושכו ברשותן פטור ואם הגביהו או שהוציאו מרשות השומר חייב דוגנב מבית האיש קרינן ביה דפקדון כל היכא דאיתיה ברשותא דמאריה איתיה. הרשב"א ז"ל.

והרמב"ן ז"ל פירש הגביהו שומר חייב לשלם לבעלים כדרך שהוא חייב לשלם אם הוא שומר שלהם וכן לבכורות בנו ולבעל חובו כיון שמשכו כדי לקנותו קם ליה ברשותיה ונעשה שומר או שואל לבעלים הראשונים כענין ששנינו תחזור פרה לבעלים הראשונים. והיינו דאמרינן מאי לאו שומר ודחיה לא גנב כלומר וגנבו מרשותם והיה מושכו ויוצא ומת ברשותם פטור ותנא גנב מרשות הבעלים וקתני גנב שגנב מבית השומר ואי קשיא נתנו לבכורות בנו ולבעל חובו שעשאו אפותיקי להם דכשומרים דמו. וכן לדברי רש"י ז"ל צריך אתה לפרש כן ואסיקנא אלא לאו שומר ותקנו משיכה בשומרים וכדפירשתי. ואם תאמר לדבריך הוה ליה למיתני פטורין וחייבין מדקתני פטור וחייב שמע מינה אגנב קאי ולטעמיך הא קתני מושכו הגביהו או שהוציאו ולא קתני משכו אותו הוציאו אותו הגביהו אותו אלא איידי דתנא רישא בלשון יחיד תנא סיפא נמי בלשון יחיד.

והראב"ד ז"ל פירש נתנו לבכורות בנו גנב פטור מארבעה וחמשה שלא קנאו וכן אם נתן אדם שורו לבעל חובו ולשואל וכו'. והיה שוכר מושכו ויוצא פטור וכו' וכי קתני סיפא הגביהו או שהוציאו מרשות הבעלים אכולהו קאי בין גנב שנתנו לבכורות בנו בין השומרים.

ולי נראה דאי הכי מאי שייטא דהא מתניתא הכא ליתנייה בפרק המפקיד או בפרק השואל. ומיהו לא קשיא דמשום רישא תנא. ותניא נמי בתוספתא כוותיה נתנו לפדיון בנו או לבעל חובו ולאשה בכתובתה לא עשה ולא כלום פירוש ופטור מארבעה וחמשה הגביהו ונתנו לבכורות וכו' מה שעשה עשוי פירוש וחייב בארבעה וחמשה שהרי מכרו. ורבינו הגדול ז"ל כתב בהלכותיו ומאן פטור פטור שומר. למדנו שאינו מפרשה כלשון רש"י ז"ל אלא כמו שכתוב. ע"כ לשונו בפרק קמא דמציעא. עיין שם.

דף עט עמוד ב[עריכה]

מטלטלי בני שטרא נינהו והא שטר לא אשכחן אלא בקרקעות דכתיב וכתוב בספר וחתום ואי לא דכתיב קרא אף בקרקעי לא היה השטר קונה וכדאמרינן בקידושין בשטר מנא לן דכתיב וכתוב בספר ואגב נמי דקתני במטלטלין היינו משום דכתיב ויתן להן אביהן וגומר אבל שטר למטלטלין לא אשכחן כלל. הרשב"א ז"ל.

אמר רבי אלעזר ראוהו שהטמין וכו':    יש מפרשים שהטמין עצמו לגנוב. וכן נראה דאמרינן כיון דמטמר מינייהו גנב הוא. אבל הלשון קשה לי קצת שהיה לו לומר ראוהו שנטמן בחורשים ואף על גב דכתיב ופרעה הקריב כבר הקריב בחיילותיו. והנכון בעיני מה שפירש הראב"ד ז"ל שהטמין הבהמה בחורשים בענפי האילנות שעשה ענפי האילנות כסכך בפני הבהמה. ונראה עוד כפירושו ממה שהקשו והא לא משך שאלו לפירוש ראשון מאי קושיא דילמא הכי קאמר הטמין עצמו בחורשים וגנב וטבח ומכר שאף על פי שלא הזכיר שמשך דרכן לקצר וכדינו משמע ובכולהו מתניתין וברייתא גנב סתם וגנב כדינו קאמר שהגביה או שמשך. ויש לומר שמשום שלא קאמר הכא וגנב וטבח ומכר דמשמע שלא הגביה ולא משך אלא שטבח בלבד קא מקשי הכי. הרשב"א ז"ל.

וכן פירש גאון ז"ל וזה לשונו ראוהו שהטמין בחורשין שהיתה בהמה רועה שם ובא גנב והטמינה אחורי אילן וטבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה. חורשין יער והא לא משך מרשות בעלים דבמקום שהיתה עומדת ביער כבשה תחתיו ושחטה שהכישה במקל דהוה ליה כמשיכה כיון דאיתמר בכי האי גוונא לאו גזלן הוא. ע"כ.

ותלמידי הר"פ ז"ל כתבו וזה לשונם שהטמין בחורשין פירוש שהטמין בהמה בחורשין. וקשה דמאי פריך והא לא משך והלא כיון שהטמין הבהמה אם כן משך. לכך נראה דהטמין עצמו קאמר והשתא סלקא דעתיה שהלך בחשאי וטבח הבהמה במקום שהיא ומשום הכי פריך והא לא משך. ע"כ.

שהכישה במקל וכו':    ופירש הראב"ד ז"ל דהא קא משמע לן דיער מקום משיכה. ואינו מחוור בעיני דפשיטא דלא גרע מסימטא. אלא קא משמע לן דאף על גב דראוהו דמטמר מינייהו גנב הוא כדמקשינן ומפרקינן וכיון שראוהו גזלן הוא כיון דמטמר מינייהו גנב הוא.

ואיכא למידק וכי כל שיש עדים לאו גנב הוא והא אמרינן לעיל בפרק הכונס דליסטים מזויין גנב הוא. ומיהו לספרים דגרסי התם שאני ליסטים מזויין דכיון דמטמר מאינשי גנב הוא לא תיקשי מההיא. והראב"ד ז"ל כתב דלא דמי לגנב בעדים דגנב בעדים כיון שהולך לגנוב אינו יודע אם יפגע בו אדם לפיכך הוי גנב אבל זה שיודע שהם רואים אותו וגונב הרי הוא כגזלן ומשני דאפילו הכי כיון דמטמר מינייהו גנב הוא. הרשב"א ז"ל.

כיון דראוהו גזלן הוא:    כלומר כיון שעושה במקום גלוי ולא דמי לגונב בסתר בבית או בחצר וראוהו עדים. לשון הרא"ש ז"ל.

ורבי יוחנן אמר לך כל כי האי גוונא גזלני נינהו דהאי דקא מטמרי לאו משום דלא נחזינהו אינשי דעלמא וליתו עלייהו אלא דלא ניערקו אינשי מינייהו. והא דלא בעי ורבי יוחנן מאי טעמא לא אמר כרבי אבהו הא לא איצטריך דרבי יוחנן אית ליה דרבי אבהו והאי דקאמר רבי יוחנן מהאי קרא משום דקא משמע לן דאפילו כהאי גוונא דהוו מטמרי גזלני נינהו. גאון ז"ל.

וכתב הרמ"ה ז"ל בפרטיו וז"ל ליתא לדרבי אבהו דתלמידיה דרבי יוחנן הוא ואין הלכה כתלמיד במקום הרב. ע"כ.

מפני מה החמירה תורה בטוען טענת גנב וטענת גזלן אף על גב דלא שייך בהו האי טעמא מכל מקום השוה אותם תורה לגזלן ולגנב. הרא"ש ז"ל.

בא וראה כמה גדול כבוד הבריות שור שהולך ברגליו וכו':    וקשיא לי אי מהאי טעמא קנסיה רחמנא הכי אם כן גבי גנבה שמתחייב כפל בתרווייהו אמאי לא קנסיה רחמנא בשור שלשה שהלך על רגליו ושה שהרכיבו על כתפו כפל. ויש לומר דבגנבה מתחייב מיד כשמוציאו מרשותו אף על פי שאינו מרכיבו מה שאין כן בטובח שאין רגילות לטבוח עד שירכיבנו עד ביתו. מהר"י כ"ץ.

אין מגדלין בהמה דקה:    כתבו בתוספות וכן משמע דאפילו על ידי אחרים אסור מדלא מסר ההוא חסיד בהמה לרועה וכן בעלי בתים וכו'. וכתב הרא"ש ז"ל מאותו חסיד אין כל כך ראיה שהרי צריך להחמיר וצריכה להיות אצלו אבל מבעלי בתים שבגליל הוי ראיה. כן נראה לי. ע"כ.

והר"ר ישעיה ז"ל כתב וזה לשונו אין מגדלין בהמה דקה נראה דאף על ידי אחר כדאשכחן גבי ההוא חסיד. ונראה דלאו לרעות קאמר אלא אפילו בבית דאלו לרעות אף פסול לעדות הוא ואף בבהמה גסה נמי אסור כדאיתא בפרק זה בורר וכו'. ע"כ.

במדברות שבארץ ישראל דליכא תבואות וליכא פסידא:    ובחורשים בארץ ישראל משום דלאו בני זריעה נינהו כמדברות דמי. כפר עמקין נמי מארץ ישראל הוא אלא איידי דתנא מדברות שביהודה שהוא מלכות בפני עצמו שהוא אחד משלש ארצות שבארץ ישראל תנא נמי מדברות של כפר עמקין. גאון ז"ל.

שאין גוזרין גזרה על הצבור אלא אם כן רוב הצבור וכו':    בהמה דקה אפשר להביא מחוצה לארץ ולשחוט כל זמן שצריך אבל בהמה גסה לחרישה ולמשוי ולמלאכה אי אפשר בכל יום להביא מחוצה לארץ. רבינו חננאל ז"ל.

וזה לשון גאון ז"ל לפי שאין גוזרין גזרה וכו'. כמפורש קרא במסכת עבודה זרה במארה אתם נארים וכו' שאין גוזרין גזרה על הצבור וכו' ואי אפשר להו לישראל בלא בהמה גסה לרדיא ולמשוך בקרון. ע"כ.

דסלקא דעתך אמינא דאי נפיק ליה רגל ומכי זבנה עד השתא אכתי לא מלו וכו'. יש ספרים דלא גרסי האי אבל מפרשים כן אלא שאינו נזכר בגמרא ואית ספרים דגרסי כן בהדיא. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון הרמ"ה ז"ל בפרטיו ובלבד שלא ישהה את האחרונה שבהם שלשים יום לישנא רויחא נפיק רגלא מכי זבנה עד השתא אכתי לא מלו תלתין יומין משרי שרי לישהוייה אלא כיון דנפק ליה רגל לא מיבעי ליה לישהוייה והטבח לוקח ושוחט לוקח ושוהה על מנת לשחוט ובלבד שלא ישהא את העגונה שבהן יותר משלשים יום. ומסתברא מהאי לישנא רויחא דהאי ובלבד שלא ישהא האחרונה שבהן שלשים יום הוא הדין לפחות משלשים יום לאחר הרגל ואיידי דתנא רישא גבי היתרא שלשים תנא סיפא גבי איסורא שלשים. דייקא נמי דקתני ובלבד דאלמא דינא דסיפא לאו כרישא. ועוד מדקתני נמי רישא שלשים יום וקתני סיפא יתר משלשים מכלל דשלשים שרי שמע מינה. ע"כ.

וזה לשון הר"ר ישעיה ז"ל והטבח לוקח ושוהה. פירש הקונטרס לוקח קודם השוק שלשים וכו' ככתוב בתוספות. ונראה לפרש הטבח לוקח כל ימות השנה ושוהה שלשים יום ובלבד שלא ישהה העגונה כלומר הנשארת לבדה שמעכבה לשחטה וקרי לה עגונה כמו אשה עגונה מבעלה שלא יאחרנה יותר משלשים יום. ברוב הספרים לא גרסינן יותר וגרסינן שלא ישהה העגונה שלשים יום ולא נהירא. ובתוספתא גרסינן יותר משלשים יום אבל גרסינן האחרונה כמו בלוקח ולפיכך אף הראשונה יכולה להיות עגונה. ע"כ.

וכתב גאון ז"ל וז"ל ומה שהתירו לשהות לפני הרגל ולטבח לא התירו לו אלא שיהא קושרה בכרעי המיטה דהכי נמי מפרש עלה בברייתא אמר להם מותר ובלבד שיהא קושרה שלא תצא ורבנן פליגי עליה וחיישי שמא יתיר הקשר ותצא ותרעה והוי הפסד דארץ ישראל. ע"כ.