שיטה מקובצת על הש"ס/בבא קמא/פרק ז/דף עח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרשב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף עח עמוד א[עריכה]

והא גבי קדשים נמי נאמר שור או כשב וכו':    תימה כיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי יש לנו להחמיר ולמעט כלאים ולא לרבות. ויש לומר דהיינו קושיא אי למעט אתי לשתוק משני אואין ולכתוב שור וכשב ועז דשור משמע שאינו כלאים וכשב ועז משמע אף כלאים וכיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי ממילא אזלינן לחומרא וממעטינן ליה. ה"ר ישעיה ז"ל.

אי אמרת בשלמא או למעט היינו דאיצטריך תרי מיעוטי וכו':    וקשה לי דאפילו למעט נמי קשה אמאי איצטריך תרי מיעוטי לכתוב קרא מיעוטא בנדמה ומיניה ניליף כלאים למיעוטא מק"ו דהשתא נדמה דקיל אתמעט כלאים דחמיר לא כל שכן. עיין שיטה.

וה"ר ישעיה ז"ל כתב וז"ל דאף על גב דאיצטריך למעוטי כלאים איצטריך למעוטי נדמה ותלמודא דנקט שור או כשב למעוטי כלאים או עז פרט לנדמה איפכא הוי ליה למימר שור או כשב פרט לנדמה או עז פרט לכלאים דהכי מידרשי קראי אלא משום דהוו תרווהי עלמא כיון דאמעוט נדמה למה לי קרא למעט כלאים והמקרא לא רצה לסרס ולומר או עז פרט לכלאים שור וכשב פרט לנדמה. ע"כ.

אלא אי אמרת לרבות תרי רבויי למה לי:    קשה לי דילמא אי לא כתיב אלא חד ריבויא הוה מוקמינן ליה לנדמה אבל כלאים אסור לפיכך איצטריך תרווייהו כדי לרבות את הכלאים. וליתא דכל דמרבינא משור וכשב כלאים מרבינן ולא נדמה כלומר אותו שאי אתה יכול להוציא מביניהם דהיינו כלאים אבל נדמה שאפשר להוציא מהם כלומר מאחד מהן אי לאו דאיכא ריבויא אחרינא לא הוה מייחדינן לה להכי. ותדע מדרבי מכי יגנוב שור או שה כלאים ולא מוקמינן ליה לנדמה בלחוד. הרשב"א ז"ל.

ובשיטה כתוב אלא אי אמרת לרבות וכו'. וקשה לי דילמא לעולם לרבות ודקא קשיא לך נדמה מיבעיא איכא למימר דאי לא כתיב אלא חד או הוה מוקמינן ליה אנדמה דקיל אבל כלאים אימא לא משום הכי צריכי תרי קראי. ושמא יש לומר דמסתמא או דרישא לכלאים אתא וכו'. עיין. ע"כ.

וזה לשון גאון ז"ל היינו דאיצטרכו ליה תרי או דממעטי לכלאים ולנדמה וכדקאמינא לך לעיל דמהו דתימא נדמה הואיל ואביו ואמו ממין אחד הוא ליתכשר להקרבה קא משמע לן או עז למעוטי השתא כלאים דממין אחר אתי איתרבי ליה מרישא נדמה לו מיבעיא דמותר. ע"כ.

השתא כלאים איתרבו וכו':    וא"ת ולמה לי למילף נדמה מק"ו מכלאים בלאו הכי נמי הוה מתרבי נדמה כיון דליכא מיעוטא דהא מצרכינן למסקנא קרא למעוטי נדמה שמע מינה דאי לאו מיעוטא ממילא לא הוה מתרבי נדמה ואם כן למה לי קרא. ויש לומר דהא איצטריך ק"ו לרבויי אמה היינו לרבות נדמה גמור שאינו דומה כלל לאמו דהאי נדמה לא הוה מתרבי ממילא דאף על גב דליכא מיעוטא ממילא הוה ממעיט הכא בקדשים בגזרה שוה תחת תחת ממעשר העברה העברה מבכור דבבכור איכא קרא למעוטי נדמה גמור בפרק קמא דבכורות הילכך שפיר איצטריך האי ק"ו דקאמר לרבויי ההוא נדמה גמור דלא לילף מבכור.

והא דמצרכינן למסקנא מיעוטא למעט נדמה דמשמע דאי לא מיעוטא ממילא הוה מתרבי נדמה האי בנדמה שאינו גמור שדומה במקצת סימנים לאמו דההוא ליכא למילף מבכור למעוטי דקדוש הוא בבכורה כיון שדומה במקצת סימנים דלא ממעיט נדמה בבכור אלא נדמה גמור שאינו דומה כלל לאמו כדאיתא בפרק קמא דבכורות וכך הוא הענין כי מוקמינן ליה לקרא למעוטי אז ממעטינן כל נדמה אפילו דומה במקצת סימנים והיכא דאוקמיה ליה לרבות בעי לרבויי אפילו נדמה גמור שאינו דומה כלל לאמו.

וא"ת ומאי שנא. יש לומר דודאי כי מוקמינן ליה למעוטי צריך לומר דאתא למעוטי כל נדמה אף על פי שדומה במקצת סימנים דלמעוטי נדמה גמור לא איצטריך דמבכור הוה ילפינן כדפירשתי אבל כי מוקמינן לרבויי אז אתי לרבות אפילו נדמה גמור שאינו דומה כלל לאמו דלרבות שדומה במקצת סימנים לא אתי קרא דאם כן לשתוק מריבויא דממילא איתרבי נדמה שדומה במקצת סימנים דמהיכא תיתי למעוטי כיון דליכא מיעוטא דמבכור ליכא למילף דהא בבכור קדוש הוא כדאיתא בפרק קמא דבבכורות. תלמידי הר"פ ז"ל.

אלא הא דאמר רבא כל מקום שנאמר שה וכו':    למאי הילכתא אי לטביחה ומכירה הא אמרת דאפילו בכלאים נמי חייב אי לקדשים בהדיא כתיב בהו שור או כשב פרט לכלאים וכו' אלא לענין פטר חמור וכו'. ואי קשיא לך אי יליף להו מפסח אי מה להלן זכר תמים ובן שנה אף כאן זכר תמים ובן שנה וכו' הא אמרינן בבכורות תפדה תפדה ריבה. הראב"ד ז"ל.

אי למעשר וכו':    אף על גב דלא כתיב ביה שה פירש הקונטרס כיון דכתיב צאן כמאן דכתיב ביה שה. והקשה ה"ר שמואל מוורדוס ז"ל בפרק בתרא דבכורות כי פריך התם גבי מעשר אי גמר תחת תחת מקדשים וכו' ומאי קאמר נימא דמבנין אב נפקא כיון דכתיב ביה צאן דכמאן דכתיב ביה שה דמי. וצריך לומר דודאי לא חשיב צאן כמו שה והכא הכי פירושא אי למעשר אפילו אם תדחוק לומר דחשיב צאן כמו שה הא תחת תחת יליף מקדשים. ה"ר ישעיה ז"ל.

עד שיהא הוא שור ובכורו שור:    וא"ת למה לי האי קרא תיפוק ליה העברה העברה ממעשר ותחת תחת מקדשים. ואומר ר"י וכו' כמו שכתוב בתוספות. הרא"ש ז"ל.

לטמא שנולד מן הטהור ועיבורו מן הטמא ודלא כרבי יהושע:    רש"י ז"ל מייתי פלוגתא דתניא רבי שמעון אומר גמל גמל שני פעמים א' גמל וכו' ופליג עליה רבי יהושע וכו'. וקשה דהא דבעי וטהורה מטמא מתעברא אף לרבי יהושע בעי התם דקאמר יכול אפילו עבורו מן הטמא ומאי בעי הא לרבי יהושע לאו טמא הוא. ועוד דצריך לומר כי משני דאיעבר מקלוט כרבי שמעון דלרבי יהושע קרי ליה טמא מפני שהוא טמא לרבי שמעון. ועוד דהתם משמע הטעם דרבי יהושע דגלי קרא הכא דזה וזה גורם אסור מה שאין כן במקום אחר לרבי יהושע ולפירוש זה מאי זה וזה גורם איכא.

ונראה דבהא פליגי רבי שמעון סבר גמל גמל שני פעמים אחד נולד מן הגמל ואחד נולד מן הפרה ואפילו עברו שור ואף דומה קצת לשור אסור ורבי יהושע דריש את זה לא תאכלו זה אי אתה אוכל בסימן אחד פירוש בדמיון קצת לפרה הואיל וקלוט הוא אבל אתה אוכל בדמיון קצת לאמו כגון שנולד מן הפרה ועברו שור ואף על פי שהוא קלוט יכול אפילו עבורו מן הטמא מגמל ממש ונולד מן הפרה יהיה מותר בדמיון קצת תלמוד לומר שה כשבים ושה עזים עד שתהא אמו ואביו כשבה. והשתא פריך לכולי עלמא ומטמא מי מעברא ומשני דאי עבר מקלוט בן פרה ובן שור ואינו דומה קצת לאמו כרבי שמעון כלומר דבהא מודה רבי יהושע לרבי שמעון דטמא הוא לאפוקי מרבנן דאמרי התם כל היוצא מן הטהור טהור. ואל תתמה אי קרי סימן דמיון האם דכן מוכיח תלמודא התם ושם יש להאריך. ה"ר ישעיה ז"ל.

וזה לשון תלמידי הר"פ ז"ל לטמא שנולד מן הטהור פירוש קלוט שנולד מפרה ועיבורו מגמל ופריך טהורה מטמאה מי מעברא ומשני דאיעבר מקלוט כרבי שמעון. ופירש הקונטרס הא דקרי ליה טמא לקלוט היינו כרבי שמעון דרבי שמעון טמא קרי ליה בפרק קמא דבכורות דפליגי רבי שמעון ורבי יהושע דריש גמל גמל שני פעמים וכו'. והשתא הא דקאמר הכא כרבי שמעון ודאי לא סברי כוותיה דהא לרבי שמעון מיתסר מגמל גמל שני פעמים אפילו כשעיבורו מטהור גמור משור כל שכן כשעיבורו מקלוט ואם כן רבי שמעון אינו צריך לא לדרשה דשה כשבים דקאמר רבי יהושע ולא לבנין אב דרבא כדפרישית. עד כאן פירוש שיטת הקונטרס.

וקשה לפירושו חדא דהא דקאמר כרבי שמעון משמע דקא סבר כרבי שמעון ועוד דמשמע התם דקסבר זה וזה גורם אסור פירוש איסור והיתר גומרים לולד אלמא האב אסור לרבי יהושע ולפירוש הקונטרס מותר הוא כדפירשתי. ועוד קשה דהתם גבי רחל שילדה מין עז ועז שילדה מין רחל מזכיר סימנים ומייתי נמי גבי ההיא מילתיה דרבי יהושע אבל אתה אוכל הבא בסימן אחד ואי בסימן אחד טהרה קאמר וכפירוש הקונטרס אם כן מה שייך גבי רחל שילדה מין עז שכולה טהורה שיש לה כל סימני טהרה.

לכן נראה דאבל אתה אוכל בסימן אחד דקאמר רבי יהושע לאו סימן טהרה קאמר אלא רצה לומר שנשתנה מן הגמל אביו מקצת צורתו שדומה לאמו הפרה באחד מאבריו בפרצוף פנים או באחד משאר אברים דכיון דדומה לאמו באחד מאבריו שרי לרבי יהושע דדריש ליה מאי אתה אוכל וכו' אבל הכא שאינו דומה כלל לאמו אלא דומה לגמל לגמרי מודה רבי יהושע לרבי שמעון שהוא אסור גם כשנולד מן הפרה ומן השור כדדריש רבי שמעון מגמל גמל שני פעמים ורבי יהושע אית ליה שפיר האי דרשא כיון שהוא גמל גמור והיינו דקאמר רבי יהושע ואי אתה אוכל גמל גמור אבל אתה אוכל הבא בסימן אחד פירוש ואי זה זה טמא שנולד מן הטהור שאם דומה במקצת סימנים לאמו מותר באכילה וכו' אפילו עברו מן הטמא כלומר כשם שאני מרבה קלוט בן פרה שעברתו מן השור שדומה באחד מאבריו לאמו כך אני מתיר בו כשעבורו מן הטמא היינו כשעברתו פרה לקלוט זה שדומה במקצת סימנין לאמו מקלוט אחר הבא משור ופרה והוא טמא כגון שאינו דומה במקצת סימנים לאמו אלא דומה לגמל גמור דהוא טמא אפילו לרבי יהושע כדפירשתי תלמוד לומר שה כשבים ושה עזים עד שיהא אביו כבש ואמו כשבה כלומר שיהא אביו ואמו טהורין לאפוקי היכא דאביו טמא דמיתסר נמי בנו.

ושמעתין נמי דקאמר לטמא שנולד מן הטהור רצה לומר בקלוט פרה שדומה במקצת סימנין לאמו ועיבורו מן הטמא היינו כדמסיק שעברתו מן הקלוט הבא משור ומפרה שאינו דומה כלל לאמו דאותו קלוט טמא אפילו לרבי יהושע. והשתא ניחא דקאמר כרבי שמעון דרבי יהושע סבר כוותיה כיון שאינו דומה כלל לאמו וכן רבא. והא דנקט בין הכא בין התם לטמא שנולד הוא הדין אם היה טהור גמור שהיה דומה לגמרי דמיתסר כיון דעיבורו מן הטמא והרי טעמא דרבי יהושע משום דקסבר זה וזה גורם אסור משה כבשים וליכא משום שה להוציא את הכלאים אלא דקאי ארישא דברייתא דרבי יהושע דקאמר אבל אתה אוכל הבא בסימן אחד וכו' ואי זהו טמא הנולד כלומר דאישתני מגמל פורתא אך מכל מקום דומה לגמל. ע"כ.

והרשב"א ז"ל כתב וז"ל לטמא שנולד מן הטהור. פירש רש"י ז"ל דבפרק קמא דבכורות דריש רבי שמעון גמל גמל שני פעמים וכו' עד משמע ליה לרבא משה. ע"כ לשון רש"י ז"ל. ומשמע מדבריו ז"ל דרבי יהושע פליג אדרבי שמעון בקלוט בן פרה ושור גמור אף על פי שאינו דומה בסימני צורת גופו כלל לאמו. ועוד פירש הוא ז"ל סימן אחד אחד מסימני טהרה שבתורה כלומר או מעלה גרה וכו'. והקשו עליו בתוספות דבבכורות משמע דמודה רבי יהושע לרבי שמעון כשאינו דומה בצורתו כלל דהתם מיבעיא אי בעי ראשו ורובו או לא ואתינן למיפשטה מדרבי יהושע וכו'.

לכן נראה לפרש דסימן אחד דקאמר התם היינו סימני צורתו בצורת פניו או אחד מאבריו דבקצת סימנין שרי רבי יהושע ופליג עליה דרבי שמעון אבל בשאינו דומה כלל מודה לו דאסור ורבי אליעזר נמי אסר ביה כרבי יהושע בשאינו דומה לאמו כלל אלא דפליג עליו בבנו דרבי יהושע אוסר משום דזה וזה גורם אסור ורבי אליעזר שרי בבנו משום דסבירא ליה זה וזה גורם מותר. ולפי זה טהור שנולד מן הטהור ועיבורו מן הטמא כלומר שאינו דומה כלל לאם אסור לרבי יהושע אלא איידי דנסיב רישא טמא שנולד מסיק לה בטומאה מדקאמר שנולד מן הטמא דוקא בשדומה קצת לאמו שאילו אינו דומה כלל לאמו אפילו נולד מן הפרה ומן השור אסור אפילו לרבי יהושע כמו שאמרנו זהו כשיטת התוספות.

והא דקאמר לאפוקי מדרבי יהושע לומר מאי דאסר רבי יהושע ונפקא ליה משה כשבים נפקא ליה לרבא אליבא דרבי אליעזר מבנין אב דשה. ותימא לי לישנא דקאמר דלא כרבי יהושע דמהאי לישנא משמע דפליגי עליו בדינא דמאי דאסר זה שרי זה ולא אשכחן כי האי לישנא במשמעות דורשין.

ונראין דברי המפרשים דרבא אליבא דרבי אליעזר מפיק בנין אב דשה שה להוציא כלאים אלו דטמא שנולד מן הטהור ועיבורו מן הטמא לענין פטר חמור ולומר שאין פודין בו מכלל דמותר באכילה דאי אסור באכילה פשיטא דאין פודין בו וזה הוא דלא כרבי יהושע דאלו לרבי יהושע אפילו באכילה אסור ואין צריך לומר לפדיון פטר חמור ולא איצטריך בנין אב דשה למעוטי ולרבי יהושע בנין אב דרבא למעוטי פדיון פטר חמור כלאים דעלמא הבא מעז ורחל והא דקאמר דלא כרבי יהושע בדווקא נקט רבי יהושע דאלו רבי אליעזר בר פלוגתיה דרבי יהושע כלאים הבא מן הטהור והטמא כלומר מן הקלוט שאינו דומה לאמו כלל מותר הוא באכילה משום דזה וזה גורם מותר סבירא ליה כדאמרינן הילכך אף לדידיה אפשר דבנין אב דרבא לטמא שנולד מן הטהור ועיבורו מן הטמא שמותר באכילה כשדומה בסימן מצורותיו לאמו ואין פודין בו פטר חמור. וכן נראה לי מדברי הראב"ד ז"ל. ע"כ הרשב"א ז"ל.

וזה לשון הראב"ד ז"ל ולרבי אליעזר דשרי בכלאים אלמא לא יליף משה דפסח למאי הילכתא אמר רבא כל מקום שנאמר שה וכו'. אמר לך רבי אליעזר כי איתמר דרבא איתמר לטמא שנולד מן הטהור ועיבורו מן הטמא. פירוש לקלוט בן פרה ועיבורו מקלוט ודלא כרבי יהושע דאי כרבי יהושע אפילו באכילה נמי אסור דנפקא לן משה כשבים שה הבא משני כבשים שלא יהו קלוטים.

מיהו אם הוא עצמו קלוט מותר דכתיב אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה את הגמל זה אי אתה אוכל אבל אתה אוכל הבא בסימן אחד שהוא מעלה גרה בלבד ואיזהו זה גמל הנולד מן הפרה ועיבורו מן הפרה אף על פי שאין מפריס פרסה שסועה אלא לרבי אליעזר דמכשיר קלוט בן פרה (בן פרה) בן קלוט באכילה אפילו הכי לענין פדיון פסול ונפקא לן משה דפסח דנהי דלא גמרינן לכלאים מהתם משום דתפדה תפדה ריבה לכל מי שהוא שה וכלאים דעלמא שה הוא אבל לקלוט בן קלוט מיהא ילפינן מהתם ופסול לפדיון. דאיעבר מקלוט בן פרה וכרבי שמעון דקאמר שהוא אסור אפילו בן פרה בן פר ומשום הכי קרי ליה טמא ולדעת רבי שמעון הוא דהוי טמא אבל לא סבירא ליה כוותיה שיהא אסור באכילה והכי איתא בבכורות קרי ליה טמא כרבי שמעון וקאמר אבל אתה אוכל סבר לה כוותיה בחדא לשום בעלמא ופליג עליה בסתם אכילה. ע"כ.

דף עח עמוד ב[עריכה]

הרי עלי עולה והפריש שור וגנבו הגנב פוטר עצמו בכבש לרבנן שאף על פי שהנודר חייב באחריותו כיון שלא נדר שור מתחילה לא קבע נדרו בשור ואם מת או נגנב מוציא עצמו בכבש לרבנן וכיון שזה פוטר עצמו בכבש האי נמי פוטר. ונראה לי כשאבד ממנו וכו' כמ"ש הרשב"א ז"ל לקמן משמו. הראב"ד ז"ל.

הדר פשט גנב פטר עצמו בכבש וכו':    ונראה לי דדוקא כשאבד ממנו קאמר שלא יהא אחריות הגנב חמור משל נודר אבל אם אכלו הרי נהנה מן ההקדש שור וקרן מיהא משלם להקדש וכל שכן אם ישנו בעין שמחזיר להקדש. הראב"ד ז"ל.

עוד כתב הראב"ד ז"ל דלדעת רבי שמעון קא מיבעיא ליה ולתשלום כפל לבעלים דלענין ההקדש ודאי שור הוא משלם שהרי הזיק שור אבל הכפל שהוא משלם לבעלים שהרי מבית האיש קרינא ביה הואיל וחייב באחריותו לדעת רבי שמעון מאי משלם כבש שהרי לא הזיקו אלא כבש שהרי פוטר עצמו בכבש או דילמא מצי אמר ליה לקרבן גדול איכווני. הרשב"א ז"ל.

ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וזה לשונו מי שאמר הרי עלי עולה ולא פירש מאיזה מין כלל הרי זה פוטר עצמו אם רצה בתור או בבן יונה ומכל מקום יתבאר במקומו שאם אין דרך אותו מקום לקרות עולה סתם אלא לעולת בקר יביא שור אין הדבר תלוי אלא במנהג לשון המקום. אמר הרי עלי עולה במקום שקורין עולה אף לעולת העוף ובא הוא והפריש שור ובא אחר וגנבו הגנב כבר ביארנו שפטור מבית האיש אמר רחמנא ולא של הקדש ואפילו בקדשים שהבעלים חייבין באחריותן כמו שביארנו. והבעלים יראה מכאן שאין חייבין להפריש שור פעם אחרת אלא רשאין לפטור עצמן בתור או בן יונה אף על גב שגילו דעתן דלקרבן המובחר היו מכוונין. ע"כ.

מתניתין או שהיה לו בו שותפות:    הקשה ר"מ ז"ל מאי קא משמע לן כבר השמיענו ברישא דגנב משל אביו ומת אביו ואחר כך מכרו דפטור משום דיש לו בה שותפות. ותירץ דאיצטריך לאשמועינן הכא דשאני התם דיש לו שותפות בכל אבר ואבר אבל הכא אין לו שותפות אלא באבר אחד או בגיזה. הרא"ש ז"ל.

רבי אומר דבר המעכב בשחיטה וכו':    פירשו המפרשים דלכשעושה עושה טרפה שהוא מעכב בשחיטה שאין בהמה ניתרת בשחיטה דטרפה היא. ומסתבר לי דכל שאין עושה אותה נבלה אלא טרפה אינו קרוי מעכב בשחיטה דמעכב באכילה הוא אבל לא בשחיטה שהטרפה שחיטתה מטהרתה מידי נבלה אלא כשמכרה חוץ מאחד שעושה אותה נבלה שניטלה הירך וחלל שלה נבלה. וכן נמי מוכח מדאמרינן טעמא דרבי דכתיב וטבחו מידי דהוי בטביחה לאפוקי מידי דלא הוי בטביחה ונבלה היא דלא הויא בטביחה כלל כלומר בתורת טביחה ששחיטתה כנחירתה אבל טרפה בשחיטה הוי שהרי מטהרתה מידי נבלה כן נראה לי.

אבל בתוספתא משמע כל שעושה אותה טרפה דתניא בתוספתא רבי אומר חוץ מדבר שהנשמה תלויה בו משלם ארבעה וחמשה חוץ מדבר שאין הנשמה תלויה בו משלם תשלומי כפל ואינו משלם ארבעה וחמשה. ע"כ. והנשמה תלויה בו משמע שעושה אותה טרפה דטרפה אינה חיה. ומכל מקום נראה שהגירסא משובשת והכי נמי חוץ מדבר שהנשמה תלויה בו אינו משלם ארבעה וחמשה אלא שאף בירושלמי מצאתיה כמו ששנויה בתוספות (בתוספתא) ולפי אותה גירסא איני יודע למה. הרשב"א ז"ל.

והראב"ד ז"ל כן פירש וזה לשונו דבר הניתר בשחיטה כגון ידה ורגלה. דבר המעכב בשחיטה כגון למעלה מן הארכובה או כל מקום שנעשה בו טרפה אם יחסר מן הבהמה דצריך לשחיטה הוא. ע"כ.

מידי דהוי בטביחה הוי שיור:    פירש הקונטרס הוי שיור המכירה אבל לא רצה לפרש כמשמעה הוי שיור הטביחה משום דגבי הטביחה לא שייך שיור שהרי כיון ששחטה אשתריא כולה בהמה ואין יכול להיות שם שיור. מיהו לא נראה למ"ד כפירוש הקונטרס דמדקאמר בתר הכי מכרו דומיא דטבחו כלומר מכרו כולו דומיא דוטבחו כולו אלמא הוי שיור אטביחה גופה קאמר דליכא למימר דמכרו דומיא דוטבחו רצה לומר דמכרו כולו קאי אמאי דאמר בטביחה חדא דלישנא לא משמע כן מדקאמר דומיא ועוד היינו שאמר כרב מידי דהוי בטביחה הוי שיור.

לכן נראה לפרש למאן דאמר דהא דקאמר מידי דהויא בטביחה הוי שיור אטביחה גופה קאי ואתא לאפוקי היכא דהוי לו שותפות בה דאז לא הוי וטבחו כולו באיסורא ולשון שיור דנקט אגב מכירה נקטיה. ועוד דגבי טביחה נמי יש ליישב לשון שיור כלומר שאם היה משויר בה שלא נשחט באיסור בשיש לו שותפות ולא אשעת טביחה קאי. תלמידי הר"פ ז"ל.

קטעת שנקטעה ידה ורגלה חגרת שמטלעת בידה או ברגלה. גאון ז"ל.

וזו ואין צריך לומר זו קתני גונב את הקטעת ומכרה אף על פי שאין כאן ומכרו כולו בתשלומי ארבעה וחמשה מכל מקום בדרך שגנבה מכרה ואין צריך לומר בגונב חגרת או סומא. הרב המאירי ז"ל.

וכן הגונב בהמת השותפין אף על פי שאין חמשה בקר לאחד:    ושותפין שגנבו פטורים דבעי חמשה בקר ישלם ואין כל אחד משלם אלא חמשה חצאין. לא קשיא כאן בשותף שגנב מחברו פטור דהא ליכא בתשלומין אלא חמשה חצאין אבל שותפין שגנבו מעלמא בתשלומין מיהא איכא חמשה בקר. הראב"ד ז"ל.

שותף שגנב מחברו ושותפין שגנבו מעלמא יכול יהו חייבין תלמוד לומר כי יגנוב איש ולא שני אנשים:    שור ולא חצי שור ואת אמרת דשותפין שגנבו מעלמא חייבין אלא אמר רב נחמן לאו מילתא דאוקימנא אלא היכי כי מתוקמי הנך תרתי ברייתא הא דתנא פטורין ואידך דתנא חייבין אלא האי פטורין כגון שותף שגנב לדעת חברו דהוי פטור משום דלא גנב אלא חצי שור ואידך דתני חייבין כגון שגנב שלא לדעת חברו דהתם הוא דמחייב משום דגנבו כולו.

ואית ספרים דכתיב בהו יכול שותף שגנב מחברו ושותפים שגנבו מעלמא יהו חייבין תלמוד לומר וטבחו כולו וליכא אלמא מיהא דפטורין ואת אמרת דחייבין אלא אמר רב נחמן הא דקא קשיא לעיל הני תרתי מתניתא אתא בהדדי הכי איבעי ליה לתרוצי להו כאן בשותף שגנב לדעת חברו חייב משום דשליחותא דחבריה קא עביד וכגנבו וטבחו שניהם דמי וחייבין אבל שותפין שגנבו וטבח אחד מהם שלא לדעת חברו פטורין דכיון דהכא לאו שליחותא דחבריה קא עביד הילכך דהוה ליה כי גנב חציו וטבח חציו דפטור דוטבחו כולו בעינן וליכא. ומסתברא כלישנא קמא משום דלקמן בפרק הגוזל עצים קא פרכי ולוקמה בשותף שטבח שלא לדעת חברו דחייב. גאון ז"ל.

והראב"ד ז"ל פירש וזה לשונו והתניא יכול שותף שגנב מחבירו וטבח ומכר ושותפין שגנבו יהו חייבין תלמוד לומר וטבחו כולו ומכרו כולו לטובח ולמוכר בעינן כולו לא קשיא כאן בשטבח או שמכר לדעת חברו כיון שהוא טובח ברשות (חסר ד' עלין). וזה לשון הרמ"ה ז"ל בפריטיו והגונב בהמת שותפין כלומר בהמה של שני שותפין ואין לגנב חלק בה חייב. שותפין שגנבו זה מזה פטורין מתשלומין ארבעה וחמשה דליתא לכולה טביחה באיסורא.

והא דתניא שותפין שגנבו חייבין בשותפין שגנבו מעלמא כגון שנים שגנבו כאחד שורו של איש אחד והגביהוהו כאחד וטבחוהו או מכרוהו דאיתא לכולה טביחה באיסורא והוא הדין כשטבחו אחד מהן לדעת חברו כדמוקי לה לקמן. אבל אם טבח אחד מהם שלא לדעת שניהם פטורין מתשלומי ארבעה וחמשה דתניא יכול הגונב בשותפות כגון שנים שנשתתפו בגנבה וגנבו שניהם שורו של איש פלוני ושותף שגנב מחברו וטבח ומכר יכול יהא חייב בתשלומי ארבעה וחמשה תלמוד לומר וטבחו כולו מכרו כולו ואסקה רב נחמן בשותפין שגנבו איכא לפלוגי בהו דאי טבח אחד מהן לדעת חברו שניהם חייבין דההוא דטבח מחייב אחולקיה ומחייב ליה נמי לחבריה אחולקיה דשלוחיה הוא ובהאי שליח לדבר עבירה וכיון דאיכא גנבה וטביחה לכל חד מינייהו וטבחו כלו קרינא ביה דמחייב אכולה טביחה דמה לי בחד מה לי בתרי ואם טבח אחד מהם שלא לדעת חברו שניהם פטורין זה לפי שלא טבח כלל וזה לפי שאינו חייב אלא חציו ובעיא חיובא בכולה טביחה וליכא. ע"כ.

ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וזה לשונו שותפין שגנבו שניהם בהמתו של אחד נראה לי שהוציאוה שניהם מרשות בעלים אם טבח או מכר אחד מהם מדעת חברו משלם תשלומי ארבעה וחמשה שכל שבטביחה או מכירה אף על ידי שליח חייב כמו שביארנו ואם שלא מדעת חברו פטורין מתשלומי ארבעה וחמשה ומכל מקום בכפל מיהא חייבין אחר ששניהם גנבוה ומכל מקום אם הוציאה אחד מרשות בעלים מדעתו ומדעת חברו אין חייב אלא המוציא שלא נתרבה חיוב על ידי שליח אלא לטביחה ומכירה אבל לגנבה לא. וגדולי הרבנים פירשו כן אף בגנבה בפרק קמא דמציעא ואין דבריהם נראין. ע"כ.

מכרו חוץ משלושים יום מהו מי הוי מכירה ומחייב לאלתר בתשלומי ארבעה וחמשה או לא חוץ ממלאכתה ואמר ליה כל זמן דתיהוי כחושה ומתחזיא לה לרידיא תיהוי דידי ולכי מתפטמא דחזיא לשחיטה מי הויא מכירה או לא. גאון ז"ל. ורש"'י ז"ל לא פירש כן.

בעי רבי ירמיה וכו':    חוץ מעוברה מהו וכו' מסתברא דאליבא דרבי קא מיבעיא ליה דאיהו הוא דאמר דדבר הניתר בשחיטה הוי שיור ועובר ניתר בשחיטת האם ולולי שניתר בשחיטת האם אינו ניתר ומשכחת לה בבן שמונה חי אי נמי בן תשעה מת. הרשב"א ז"ל.

ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וזה לשונו שיור עוברה יראה שאינו חייב שהרי ניתר עמה בשחיטה. מכל מקום יש שמסתפקים בו ופוסקים שאם תפס אין מוציאין מידו. מכרו חוץ ממלאכתה שתהא לגנב עד שישחטנה הלוקח או חוץ משלשים יום שישתמש בה המוכר בהן או שגנב וקטע ממנה אבר ואחר כך מכרה בכל אלו הדבר ספק ואין מוציאין מידו תשלומי ארבעה וחמשה ואם תפס הלה אין מוציאין מידו. ע"כ.

גנב ונתן לאחר וכו':    תמיה מהיכא תיתי שתהא מתנה בכלל מכירה כאן מה שאין כן בכל מקום לענין בתי ערי חומה ולענין גנבת נפש. והראב"ד ז"ל כתב דאמר ליה דמכל מקום אשתרש בחטא בטביחה ומכירה דומיא דטביחה כל שנשתרש בחטא. הרשב"א ז"ל.