שיטה מקובצת על הש"ס/בבא קמא/פרק ז/דף עו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרשב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף עו עמוד א[עריכה]

אלא אהקדש ליחייב כיון שהמתנה כמכר לענין תשלומי ארבעה וחמשה. הרב המאירי ז"ל.

הא מני רבי שמעון דאמר קדשים שחייב באחריותן ברשותיה דמאריה קאי:    ומכל מקום אטביחה לא מחייב דמכל מקום דהקדש קא טבח ולאו דידיה קא טבח או משום דקני ליה ביאוש ושינוי רשות. תלמיד הר"פ ז"ל.

והא מדסיפא רבי שמעון הוי רישא לאו רבי שמעון הוי:    קשה לי והמתרץ דבעי לאוקמה אליבא דרבי שמעון מאי קסבר ומאי סלקא דעתיה וכי לא ראה דסיפא הויא רבי שמעון. ועוד קשה לי כיון דאסיקנא לקמן דרבי שמעון לא קאי אמילתא דסמיכא ליה דהיינו גנב והקדיש וכו' אלא אהך מילתא דבתחילת הפרק קאי דהיינו אין הגונב אחר הגנב וכו' אם כן מאי פריך מדסיפא רבי שמעון וכו' דהא שפיר איכא למימר דהך רישא דגנב והקדיש אליבא דרבי שמעון היא הואיל ורבי שמעון בסיפא לא קאי עלה כלל. ועוד קשה לי דליקשי נמי אהך תירוצא קמא ליפלוג וליתני בדידה כדמקשה לקמן אאידך תירוצא ולימא הכי אבל קדשים שאין חייב באחריותם מאי חייב אדתני רישא גנב וטבח והקדיש משלם וכו' ליפלוג וליתני בדידה במה דברים אמורים פטור בקדשים שחייב באחריותן דלא הוי מכירה אבל קדשים שאין חייב באחריותן חייב. אלא שבזו יש לומר דאין הכי נמי שהיה יכול להקשות כך אלא דעדיפא מינה קא פריך ליה דלא מצית למימר רבי שמעון היא כלל דמדסיפא רבי שמעון רישא לאו רבי שמעון ואף הקושיות הראשונות יש לתרצם. עיין. עד כאן משיטה.

אי הכי אדתני רישא גנב וטבח ומכר ואחר כך הקדיש משלם ארבעה וחמשה ליפלוג בהקדיש ואחר כך מכר דאיכא נמי ארבעה וחמשה והיכי דמי בקדשי הקדשים וליתני בסיפא הכי במה דברים אמורים בקדשים קלים דאף על גב דממונו הוא הא איכא אימורין דלאו דידיה נינהו ובעינן ומכרו כולו והקדש גופיה לאו מכירה הוא דהא איכא בשר דדידיה הוא אבל בקדשי הקדשים חייב משום הקדש גופיה ארבעה וחמשה אלא לא דמי מכרו להדיוט מעיקרא תגרא דראובן וכו'. הראב"ד ז"ל.

כתוב בשיטה ליפלוג וליתני בדידה וכו'. פירוש בסיפא וכדכתב רש"י ז"ל. וקשה האי ליפלוג וליתני בדידה דהכא לא שייך בכל דוכתא לומר ליפלוג וליתני בדידה אלא בדרישא דהכי אמרינן בכל דוכתא אדתנא סיפא וכו' ליפלוג וליתני בדידה רוצה לומר ליפלוג בהך גוונא גופה דנקט ברישא ואמאי פליג בסיפא בגוונא אחרינא אבל בדסיפא לא שייך כלל בשום דוכתא למיפרך ליפלוג וליתני וכו'. ע"כ.

ליפלוג וליתני בדידה:    הקשה ר"מ אמאי לא תירץ דכולו בקדשים קלים קא מיפלגי. ותירץ דהכי פריך אדתני רישא גנב וטבח ומכר ואחר כך הקדיש משלם וכו' דמילתא דפשיטא היא דכיון שטבח כשהוא חולין כבר נתחייב ומה בכך אם הקדישו אחר כך חד צד לחיובא וחד צד לפטורא לא משכח צד חיובא בהקדש אלא אם כן טבח ואחר כך הקדיש ותנייה אף על גב דלא הוי חידוש כלל ואם איתא וכו' ליתני צד חיוב בגנב והקדיש ולשמעינן דחשיב מכירה דמה לי מכירה להדיוט וכו'. הרא"ש ז"ל.

מעיקרא תורא דשמעון וכו':    ואם תאמר והא לעיל גבי קרבנו ולא הגזול פירשנו דכי הקדישו לאחר יאוש קני ליה ביאוש ושינוי רשות אפילו למאן דאמר דשינוי לא קני דמחמת שינוי השם לא מצינו למימר דאכתי לא אתינן לה הא טעמא עד בתר הכי אלמא חשיב הקדש דקרבן כמכירה. וי"ל אף על גב דהכא לא הוי הקדש כמכירה כיון דשם בעליו עליו מכל מקום לענין קנייה חשיב שפיר שינוי כמכירה. ועוד יש לומר דודאי לפי מאי דסברינן לעיל דהקדש חשיב שינוי רשות לא ידעינן האי מסקנא דהכא טעמא דמתניתין הוי משום דלא חשיב הקדש מכירה משום דשם בעליו עליו ולפי מסקנא זו דהכא ודאי נאמר לעיל משום שינוי השם. תלמיד הר"ר פרץ ז"ל.

מעיקרא תורא דשמעון וכו':    קשה לי אכתי תקשה ליפלוג וליתני בדידה במה דברים אמורים בקדשי מזבח אבל בקדשי בדק הבית משלם ארבעה וחמשה דקדשי בדק הבית לאו תורא דשמעון מיקרי כדתניא לקמן גנב והקדיש וכו'. וי"ל דסתם הקדישו של שור הקדש מזבח הוא וההיא ברייתא דלקמן בהקדש מזבח נמי היא ולימא מקמי מתניתין. וכן דחה הרי"ף ז"ל בהלכות. ועוד יש לומר דניחא ליה לתנא דמתניתין טפי לאפלוגי בשוורים של קדשי מזבח. הרשב"א ז"ל. וזאת היא קושיית התוספות לקמן דף ע"ט.

אמרי רבי שמעון נהי נמי דסבירא ליה מה לי אם מכרו להדיוט:    פירוש אמרי בני הישיבה נהי דלא קשיא לן אדרבי שמעון כדאקשי לעיל אדתנא קמא דרבי שמעון סבירא ליה מה לי מכרו וכו' מכל מקום איפכא מיבעי ליה וכו'. שיטה.

נהי נמי דקסבר מה לי מכרו להדיוט וכו':    לאו על הקדיש ואחר כך מכר קא מיירי אלא על הקדיש לחודיה ושחייב באחריותן אמאי חייב ארבעה וחמשה על כרחך משום הקדש גופיה דקחשיב ליה כמכירה אם כן איפכא מיבעי ליה. הראב"ד ז"ל.

איפכא מיבעי ליה:    פירוש דסבירא ליה דאקדשינהו קאמר רבי שמעון ולא אטביחה. ואם תאמר ולישני ליה דאטביחה קאי הא דמחייב רבי שמעון ארבעה וחמשה והשתא ניחא דקדשים שחייב באחריותם חייב דכיון דברשותיה קיימי הילכך לא חשבינן ליה דהקדש קא טבח אבל שאין חייב באחריותם פטור דקחשיב בדהקדש קא טבח. ויש לומר דהך סוגיא כרבי יוחנן דמוקי לעיל דהקדישו אגנב קאי ולאחר יאוש הילכך בקדשים נמי לא מצינן לחיוביה אטביחה דנהי דלא חשיב דהקדש קא טבח מכל מקום שלו הוא טובח ולאו דמריה קא טבח דהא קנייה אגנב ביאוש ושינוי השם של הקדש ואם כן על כרחך רבי שמעון לאו אטביחה קאי אלא אהקדישו דחשיבי כמו מכירה ולהכי פריך איפכא מיבעי ליה אבל ודאי לריש לקיש דהקדישו אבעלים קאי לדידיה מצי קאי רבי שמעון על הטביחה כדפירשתי. תלמידי הר"פ ז"ל.

רבי שמעון אהא קאי הגונב הקדש מבית בעלים פטור מארבעה וחמשה דכתיב וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש דכל היכא דאיתיה בית הקדש הוא. רבי שמעון אומר קדשים שחייב באחריותם משלם כפל דבית בעלים קרינא ביה וחייב נמי ארבעה וחמשה על הטביחה דמאריה קטבח. הראב"ד ז"ל.

קדשים נמי שחיטה שאינה ראויה היא:    ואף על גב דלגבי שחוטי חוץ הויא שחיטה דהא אשר ישחט מחוץ למחנה כתיב הני מילי לענין לאו וכרת דשחוטי חוץ בלחוד הא לשאר מילי לא הויא שחיטה דגמרינן מטבוח טבח והכן. ואיכא למידק אמאי לא אקשו לכולי עלמא דאפילו לרבנן דאמרי שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה אי סבירא ליה כרבי יוחנן דאמר ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף כיון דשחט בה פורתא אסרה תשלומי ארבעה וחמשה לא מיחייב עד גמר שחיטה וטבחו כולו בעינן וכיון שכן מכי שחיט בה פורתא אסרה ואידך כי קא שחיט לאו דידיה קא שחיט. ומסתבר לי דמכיון דאקשי לה הכי לעיל גבי השוחט חולין בעזרה ופרקינן לה כששחט מקצת סימנין בחוץ וגמרן בפנים הכי נמי מידע ידע דהוה משני ליה בששחט קצת סימנין בפנים וגמרן בחוץ אבל לרבי שמעון דאמר שחיטה שאינה ראויה וכו' אף כשתמצא לומר בששחט קצת בפנים וגמר בחוץ מכל מקום כי גמרה שחיטה באיסורא קא גמרה ואינה ראויה.

אלא שעדיין קשה לי דאפילו גמרה באיסור איסורו וחיובו באין לו כאחת וחייב כדמוכח לעיל גבי השוחט חולין בעזרה דבעא מיניה רב פפא מחוזנאה מרב אשי שמע מינה אינה לשחיטה אלא בסוף דאי ישנה מתחילה ועד סוף כיון דשחט בה פורתא אסרה אלמא למאן דאמר אינה אלא בסוף ניחא דאיסורו וחיובו באין לו כאחד. וי"ל דהתם היינו טעמא דשחיטה היא אלא משום שאסרה אף בהנאה קאמר דמכי שחט בה פורתא אסרה ואידך לאו דידיה קשחיט אבל הכא שאני דאינה שחיטה כלל לרבי שמעון ואפילו למאן דאמר אינה לשחיטה אלא לבסוף מכל מקום אותו מקצת האחרון דמשוי לה שחיטה אינה ראויה והרי זה כאלו עקרו שאינו חייב וכן הדבר לרבי שמעון כשגמרו באיסור שחיטה. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון הר"ר ישעיה ז"ל לרבי שמעון דאמר שחיטה שאינה ראויה שמה וכו'. הוא הדין דהוה מצי למיפרך אף לרבנן מכי שחיט בה פורתא אסרה וכו' אלא דהוה מצי לשנויי כגון שחט מקצת סימנין בפנים וגמרן בחוץ. אי נמי משום דהאי קושיא לא הויא אלא למאן דאמר ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף להכי ניחא ליה למיפרך לרבי שמעון בהדיא. ע"כ.

שחיטה שאינה ראויה היא:    וא"ת ואמאי חשיב ליה שחיטה שאינה ראויה הא יכול לפדות בשעת פירכוס וכו' כמו שכתוב בתוספות. וי"ל דכיון שנפסל בשחיטת חוץ אין לו פדייה. והא דקאמר בפרק שני דחולין דמכי שחט בה פורתא נהי דמדחי ליה מפסח מדמי פסח לא מדחי היינו למאן דאמר אינה לשחיטה אלא לבסוף דאליביה איירי בסתם אבל למאן דאמר ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף כיון שנאסרה בשחיטת פורתא אידחי לגמרי אפילו מדמי פסח והוא הדין למאן דאמר אינה לשחיטה אלא לבסוף דלאחר שחיטה שכבר נפסל דאידחי לגמרי. והא דמייתי עלה ההוא דשחט בה שנים ועדיין היא מפרכסת שהיא כחיה ובת פדייה לא עלה דההיא מיתניא אלא היכא דלא מיפסלה בשחיטה כגון לענין פרה אדומה או בעלי מומין שיכול לפדותן אחר שחיטה כל זמן שמפרכסין.

ומיהו דבר תימה הוא מניין לנו זה שהפיסול יגרום לו שלא יהא בר פדייה דאין לומר מידי דהוי אפיגול שאין לו פדייה דהא טעון שרפה וכו' כמבואר בתוספות עד ונשחט על פיו הרי זה יקבר. ומיהו היכא דאינה יכולה לעמוד אחר שחיטה אין לה פדייה ודאי למאן דאמר דקדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה מידי דהוי אגוסס בפרק קמא דערכין ואף על פי שהוא חי לאו בני העמדה והערכה הוא ואינו נידר ונערך אבל למאן דאמר וכו' לא היו דק"מ למה לא יהא בר פדייה בשעת פירכוס.

ומיהו לדברי המפרשים דלא חשיב מפרכסת בחיה וכו' כמו שכתוב בתוספות עד דלא משתמיט בשום מקום לשום תנא שיהיו נפדין. ואין לומר שהשחיטה והמיתה אינם כמום לפדות על ידם דאפילו שחיטה חשיבא שינוי לענין גזלה דלא דמי להזקינה דלא חשיב מום וחשיב שינוי דמיתה ודאי אין לך מום גדול מזה. ואין לומר דמדרבנן הוא דאין נפדין לפי שעשה מום זה בידים כשאר מטיל מום שאין הוא נשחט וניתר על ידי אותו המום דמסתבר דמדאורייתא הוא דאין להם תקנה דלא משתמיט בשום מקום דליהוי איסורייהו דרבנן אלא משום דמילתא דפשיטא הוא דהוי שחיטה שאינה ראויה ולאו דוקא לרבי שמעון דאית ליה קדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה אלא אפילו לרבנן ואפילו אליבא דריש לקיש. ויש לומר וכו' כמו שכתוב בתוספות. תוספות שאנץ.

והרי חזרה קרן לבעלים קודם שיעמוד בדין שהרי נשחט לשמו עלתה לו. שנשפך הדם ואפילו הכי שחיטה ראויה היא דכל העומד לזרוק כזרוק דמי כדאיתא לקמן ושחיטה ראויה היא. הראב"ד ז"ל.

שלא לשם בעליהן:    כתוב בתוספות ורב דימי דאוקמה כשנשפך הדם משום דניחא ליה וכו' עד סוף הדיבור. ועוד ניחא לאוקמה בסתם זבחים שנשחטים לשמן דלמאי דאמר רב דימי הכא משמיה דרבי יוחנן דלרבי שמעון כל העומד לזרוק כזרוק דמי כי פרכינן בפרק קמא דמעילה לחזקיה ומסייע לרבי יוחנן מי שניתר וכו' הוי מצי לאהדוריה ולטעמיך הא לרבי יוחנן גופיה אליבא דרב דימי מיבעיא ליה לפרושי לך לפני זריקה עד שלא נראה לזריקה. תוספות שאנץ.

דף עו עמוד ב[עריכה]

תהי בה רבי אלעזר:    פירוש תהי מקשה ולישנא דאתמוהי הוא. גאון ז"ל.

והלא זריקה מתרת:    כתוב בתוספות ובכריתות בפרק אשם תלוי אמר בהדיא אימור דאמר רבי שמעון במידי דעומד לזרוק וכו'. ועוד דקחשיב ליה התראת ספק שמע מינה דלא כזרוק דמי דאי כזרוק דמי ואפילו נשפך הדם אם כן התראת ודאי היא דאין לומר דחשיב התראת ספק משום דשמא לא יתקבל הדם בכוס וקודם קבלה אינו נחשב כזרוק כדמוכח בפרק קמא דפסחים דמכל מקום כיון שהכלי נתון תחת צואר הבהמה דאינו מחוסר שום מעשה לאו התראת ספק היא כמו שמפרש ריב"א גבי הדביק פת בתנור בפרק קמא דשבת ומשמע דלמאן דאמר התראת ספק לא שמה התראה הוא דלא לקי אלא למאן דאמר שמה התראה לקי אם כן שחיטה הראויה היכא דנזרק לבסוף. עוד כתוב בתוספות ואף על נב דלמידי אחריני חשיב שחיטה שאינה ראויה לענין שחיטת חוץ מיהא מחייב וכו'. והוא הדין באותו ואת בנו כיון שלא בא האיסור אלא מחמת אותו ואת בנו שהרי נזרק הדם ובסוף שחיטה הראויה להתחייב משום אותו ואת בנו. וא"ת ואמאי בעינן לענין אותו ואת בנו דקדשים שחיטה הראויה וכו' עיין תוספות פרק אותו ואת בנו דף פב. תוספות שאנץ.

וזה לשון הרשב"א ז"ל תהי בה רבי אלעזר לרבי יוחנן וכי שחיטה מתרת. מסתבר דלרב דימי דאוקי בשנשפך הדם קא פריך אבל לרבין לא קשה מידי דכיון דזריק דם לבסוף שחיטה ראויה היא אפילו לרבי שמעון וכדמשמע התם בפרק אותו ואת בנו לפי הגירסא הנכונה דאסיקנא התם דכי אמר רב המנונא אומר היה רבי שמעון אין אותו ואת בנו נוהג בקדשים מאי טעמא כיון דאמר רבי שמעון שחיטה שאינה ראויה אינה שחיטה וקדשים נמי שחיטה שאינה ראויה היא דלאו אינה ראויה כלל קאמר אפילו לאחר זריקת דמים אלא קודם זריקה וכדגרסינן התם אמר רבא הכי קאמר רב המנונא אין מלקות אותו ואת בנו נוהג בקדשים תדע דכמה דלא זריק דם וכו' הוה התראת ספק וכו'.

ואין לומר דרבי אלעזר סבר לה כרבי אושעיא דאמר התם דכולה מתניתין דאותו ואת בנו דלא כרבי שמעון ואמר דלרבי שמעון כל שחיטת קדשים שחיטה שאינה ראויה היא דכל כמה דלא זריק דם לא משתרי וראשון מקטל קטליה דאין לומר דרבי אלעזר אליבא דרבי אושעיא קפריך דהא איתותב התם רבי אושעיא והאיך אפשר דלא אהדרו ליה הכא דשחיטה ראויה היא דרבי אושעיא הא איתותב אלא ודאי אדרב דימי קא תהי דכל שנשפך הדם מיהא שחיטה שאינה ראויה היא דהא לא מתכשר בשר אלא בזריקה דכתיב ודם זבחיך ישפך והדר והבשר תאכל. וכן נמי לריש לקיש לאחר שנשחט אינה פדויה ופריך אתרווייהו דכל העומד לזרוק כזרוק דמי ואף על פי שעכשיו נשפך הדם ואי אפשר לזרוק הואיל ובשעת שחיטה היה ראוי לזרוק וכן כל העומד לפדות כפדוי דמי שלכך הוא עומד לבסוף. ותימה לי על מה שכתוב בפירושי רש"י ז"ל ופריך לרבין אליבא דרבי יוחנן וכי שחיטה מתרת ובשעת טביחה שחיטה שאינה ראויה היא. ע"כ. והפירוש הראשון שפירש הוא נראה לי עיקר. ע"כ.

וזה לשון תלמידי הר"פ ז"ל והלא זריקה מתרת. מתוך פירוש הקונטרס משמע דפריך לכולי עלמא אף למאן דמוקי לה בשוחט בפנים שלא לשם בעליהם דלדידיה לא מיירי בנשפך הדם ואף על גב דנזרק הדם בהכשר מכל מקום כיון דזריקה מתרת ובשעת שחיטה שחל ארבעה וחמשה אכתי לא נזרק הדם אשתכח דשחיטה שאינה ראויה היא. וקשה דהכי נמי בעי למימר בפרק אותו ואת בנו דכל שחיטת קדשים שחיטה שאינה ראויה היא ומכל מקום במסקנא לא מתוקם הכי אלא משמע במסקנא דהיכא דנזרק לבסוף שחיטה ראויה היא. לכן נראה דהכא לא פריך למאן דמוקי לה בנשפך הדם. ע"כ.

וזה לשון הראב"ד ז"ל תהי בה רבי אלעזר וכו'. והלא זריקה מתרת וכל שחיטת קדשים שחיטה שאינה ראויה היא סבר לה כרבי אושעיא דאמר שחיטת קדשים שחיטה שאינה ראויה היא דבעידנא דשחיט אכתי בשר לא חזי לאכילה כדמקשה במסכת חולין לריש לקיש וכי שחיטה מתרת והלא פדייה מתרת ובשעת שחיטה עדיין לא נפדה ושחיטה שאינה ראויה היא. אשתמטתיה הא דאמר רבי שמעון כל העומד לזרוק כזרוק דמי ואפילו נשפך הדם. ולא נראה לי כרבי אושעיא דאמר כל שחיטת קדשים שחיטה שאינה ראויה היא וכן כל העומד לפדות כפדוי דמי. וא"ת והא בעינן העמדה והערכה וכיון דקא שחיט לה לא מצי תו פריק לה. איכא למימר בבעלי מומין שקדם מומן להקדישן קאמר דהנהו לא בעי העמדה והערכה כדאיתא בתמורה.

עוד נראה דלא צריכינן לכל הנך מילי ורבי אלעזר נמי דמקשה לרבי יוחנן וכי שחיטה מתרת לא סבירא ליה דרבי אושעיא כלל דהא איתותב בהדיא התם אלא לדעת רב דימי אמר רבי יוחנן דמוקי לה בשוחט תמימין בפנים לשם בעלים אלא שנשפך הדם הוא דמקשה דכיון שנשפך הדם ודאי לאו שחיטה ראויה היא כלל דלא אתו לידי היתר אכילה אבל קדשים אחרים דאתו לידי היתר אכילה שחיטה ראויה היא דשני דברים המתירים הם.

וכן לריש לקיש דאותיב ליה וכי שחיטה מתרת והלא פדייה מתרת מפני שכבר נשחט קודם פדייה ועוד אינו ראוי לפדייה ולא אתי תו לכלל היתר אכילה. ותריץ ליה אתרווייהו דכיון דהוה ליה שעת הכושר שחיטה ראויה היא ושחיטת תמימים קודם שנשפך הדם היא ראויה לזריקה וכל העומד לזרוק כזרוק דמי ושחיטת בעלי מומין נמי כל זמן שהיא מפרכסת כהעמדה והערכה היא אף על פי ששחט בה רוב שנים כדאיתא ביבמות שחט בו שנים וכמו כתבו גט ותנו לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו חי הוא וסופו למות והאי (חסר כמו ה' שורות) אבל במסכת חולין (חסר כמו שורה אחת) משום דהויא התראת ספק וכל זה אינו כלום לא אתיא ליה תיבותא כלל דקדשים בפנים שני אמאי סופג את הארבעים והא שחיטה שאינה ראויה היא בין שזרק דמו של ראשון בין שלא זרק דהא כל העומד לזרוק כזרוק דמי ואפילו נשפך דמו של ראשון הואיל והיתה לו שעת הכושר מעתה שני מחוסר זמן הוא הילכך מהא מתניתין לא איתותב כלל. אלא מהא מתניתין דאיתותב רב המנונא דקאי בשיטתיה דרבי אושעיא איתותב איהו וקאי נמי אטעמיה דרב המנונא דלענין מלקות לא אתיא מתניתין כרבי שמעון משום התראת ספק ומשום מחוסר זמן כדאיתא במסכת חולין והתם פרישנא לה שפיר.

עוד כתב הרשב"א ז"ל וז"ל וכל העומד לפדות כפדוי דמו וכו'. אבל בבעל מום מעיקרא מודה. ואני תמה כיון דבקדם מומן להקדישן קא מיירי דלא בעי העמדה והערכה מאי קא תהי בהא לריש לקיש לפי הפירוש הראשון שפירשתי דלא תהי לרבי יוחנן אההיא דרבין דכל העומד לזרוק כזרוק דמי הואיל ולא נשפך הדם ואם כן כל שקדם מומן להקדישן עדיין עתידין לפדות ומאי קא תהי בה. ועוד מדקא מייתי ראיה נפדית על גבי מערכתה הואיל והיתה לה שעת הכושר ומשמע שהיתה אף על פי שאין לה עכשיו אלמא בעלי מומין דקאמר ריש לקיש שאין יכול לפדותן עכשיו אלא שהיה להם שעת הכושר לפדותם מעיקרא קאמר ואפילו בקדשים שקדם הקדישם למומן. וקשה דאנן העומד לפדות אחר שחיטתן בעינן דאי לא בששחט מיהא שחיטה שאינה ראויה היא דמשעת שחיטה ואילך אינם ראויין לפדות וריש לקיש אינה לשחיטה אלא לבסוף סבירא ליה.

ולפי פירושו של רש"י ז"ל שפירש דרבי אלעזר אדרבין קא מקשה אתי שפיר דסבר לה לרבי אלעזר כרבי אושעיא דכל שבשעת שחיטה ממש אינה ראויה אף על פי שיש דם במזרק אינה ראויה ואף על פי שזרק לבסוף וכן צ"ל. עוד יש מפרשים דהכא אפילו בשקדם הקדישן למומן היא ואפילו הכי עומדין הן ליפדות לאחר שחיטה בעודם מפרכסין דבשעת פירכוס בני העמדה והערכה הן וכדאמרינן בחולין בפרק השוחט מכי שחיט בה פורתא נמי דאי דחיא מפסח מדמי פסח מי דחיא וכי תימא בעי העמדה והערכה והא תניא שחט בה שנים או רוב שנים והרי היא מפרכסת הרי היא כחיה לכל דבריה אלמא אף בשעת פירכוסה בר העמדה היא. וכן דעת רבינו תם ז"ל וכבר הארכתי בדבר זה בפרק כיסוי הדם בסייעתא דשמיא. ולפירושו אתי שפיר דאפשר לומר דהכי קאמר רבי אלעזר מדקתני סתם קדשים שחייב באחריותן חייב משמע דבטביחה בלחוד חייב בתשלומין בין פדה בין לא פדה וכשלא פדאו היכי מחייב וכי שחיטה מתרת והלא פדייה מתרת וכיון שלא פדה אפילו בעודו מפרכס הא לא אישתרי בשר באכילה ושחיטה שאינה מתרת אינה ראויה ועדיין צריך עיון. ע"כ.

כתב הרמ"ה ז"ל בפרטיו וז"ל הא דאמר רבי יוחנן השוחט תמימין בפנים לשם בעליהן ואחר כך נשפך הדם דהויא שחיטה הראויה לאכילה ודקאמר רבי שמעון נמי דכל העומד לזרוק כזרוק דמי וכל העומד לפדות כפדוי דמי לאו למימרא דאף על גב דלא נזרק הדם ולא נפדה הקדש מותר באכילה חדא דהא קרא כתיב ודם זבחיך ישפך על מזבח ה' אלקיך והבשר תאכל ועוד דאם כן אדקא מיירי בה רבנן לענין טמויי טומאת אוכלין ילמוד לענין היתר אכילה וכל שכן לטמויי טומאת אוכלין אלא הא קא משמע לן דדיינינן בהו כדין דבר הראוי לאכילה ואוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים קרינן ביה שהרי היה ראוי לזרוק את הדם ולהתיר את הבשר באכילה ולפדותו ולהתירו לאכילה לאחר פדיון והיינו דקאמר רבי שמעון כל העומד לזרוק כזרוק דמי וכל העומד לפדות כפדוי דמי. ע"כ.