שיטה מקובצת על הש"ס/בבא קמא/פרק ז/דף עג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרשב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף עג עמוד א[עריכה]

תרי לחד וכו':    מקשה רבינו תם לפי גירסת הספרים דאמאי נקט עד זומם הוה ליה למימר עדים זוממין לשון רבים. ועוד הא דקאמר תרי בחד מה מועיל והא תרי כמאה חשיבי. ועוד דגזלנים קלא אית להו וקודם שהעידו עליהם בבית דין ראוי לפוסלן ובפרק זה בורר אמרינן דגזלן דאורייתא לא בעי הכרזה. ועוד קאמר איכא בינייהו דפסלינהו בגזלנותא והא בעד זומם נחלקו ולא בגזלן. ואומר רבינו תם דגרסי דאסהידו תרי בחד שלא הזימו אלא האחד אי נמי שניהם הזימו אלא שהאחד פסלינהו בגזלנותא.

ונראה שלפירוש רבינו תם נמי צריך לומר כשבאים להזים את האחד שאין חבירו מסייעו לומר כך שוה כשמזימין האחד כמו השנים. ונראה לפרש לגירסת רבינו תם דאסהידו תרי בחד ובגזלנותא. ונראה שלפירוש רבינו תם נמי צריך לומר כשבאים להזים את האחד שאין שם כי אם עד אחד ובאו שנים והזימוהו אי נמי שיש שני עדים ופסלו האחד בגזלנותא והשני הזימו. ומיהו שפיר אתיא גירסת הספרים דכל הני לאו פירכי נינהו ואף על גב דגזלן דאורייתא לא בעי הכרזה מכל מקום צריך להעיד שהוא גזלן.

והא דתנן בפרק זה בורר זה פוסל עדיו של זה שמביא עליהם ראיה שהם קרובין או פסולין אם בפסול עבדות קאמר ניחא ואם בפסול גזלנות קאמר מיירי כגון שמביא ראיה שהעידו עליהם כבר בבית דין שהם גזלנים למאן דאמר משום פסידא דלקוחות. ומה שהקשה רבינו תם הלא בעד זומם נחלקו אין זו קושיא שמצינו כעין זה בכמה דוכתי כדאמרינן בפרק קמא דבבא מציעא בעא מיניה שמואל מרב חזר ולקחה מבעלים הראשונים מהו אמר ליה מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו מאי טעמא מר זוטרא אמר לא ניחא ליה לאיניש דלקרויי גזלנא רב אשי אמר וכו' אלמא אף על גב דאיירי במכר קאמר דאיכא בינייהו מתנה. תוספות שאנץ.

וכן כתב הר"ר ישעיה ז"ל וזה לשונו הקשה רבינו תם לגירסת הספרים דקאמרי אי נמי דפסלינהו בגזלנותא דלפסידא דלקוחות איכא. וקשה דהא אמרינן דגזלן דאורייתא לא בעי הכרזה דקלא אית ליה ואם כן מאי פסידא ללקוחות איכא הא אינהו דאפסידו אנפשייהו. ועוד דלשון עד זומם משמע שלא הוזם אלא אחד מהם. ועוד וכו' ככתוב בתוספות שאנץ. לכן גריס רבינו תם איכא בינייהו דאסהידו בי תרי בחד פירוש שלא הוזם אלא אחד מהם והשני לא נפסל דהשתא לא הוי חידוש אם השנים פוסלים את האחד. אי נמי דפסלינהו בגזלנותא פירוש אי נמי השני נפסל בגזלנותא והאחד הוזם על פי השנים דלאו חידוש הוא מה שהוזם.

וקשה אף לפירושו כי מסהידו בי תרי בחד והשני אינו נפסל כל שכן דחידוש מה שהשנים מזימים אותו ופוסלים אותו שהרי חבירו כשר מסייעו. וצריך לומר לפירושו כגון שלא ראו כאחד אלא זה בחלון אחד וזה בחלון אחר ואם כן לגירסתנו לא קשה מה שהקשה מאי חידוש הרי תרי כמאה דהא אין האחד מסייע לחבירו. ומה שהקשה דגזלן לא בעי הכרזה לא קשה מידי דהני מילי כשהועד כשהוא גזלן אין צריך להכריז לפוסלו לרבים הואיל ונפסל בפני בית דין אבל לפסלו למפרע כל זמן שלא נפסל בבית דין לית ליה קלא ואית ליה פסידא דלקוחות.

ומה שהקשה מלשון עד זומם לאו קפידא דקרא נמי לא קפיד בהא דכתיב ועד אין בה תרי. וגם מה שהקשה על דאמר פסלינהו בגזלנותא משום דבעדים זוממין איירינן הכי פירושא אי נמי נפקא מינה בין שני הטעמים להיכא דפסלינהו בגזלנותא וכיוצא בזה מצינו בפרק קמא דבבא מציעא דפליגי מר זוטרא ורב אסי מאי טעמיה דרב דאמר מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו דמר זוטרא אמר ניחא ליה דלא ליקרוייה גזלנא ורב אסי אמר ניחא ליה דליקו בהימנותא וקאמר התם מאי בינייהו אף על גב דאיירי רב במכר. ע"כ.

וזה לשון הרשב"א ז"ל רבינו תם לא גריס תרי לחד תרי לחד אלא תרי לחד ולומר שלא הוצרכו להזים אלא האחד והשני פסלו מחמת גזלנותא. ע"כ.

וזה לשון הראב"ד ז"ל מאי בינייהו. פירוש מאי איכא בין האי טעמא לטעמא קמא דרבא איכא בינייהו דאזימו תרי לחד ותרי לחד דהא ליכא חידוש בשלמא היכא דמזמי הני תרי להני תרי הוו תרי ותרי דהני אמרי ראינו והני אמרי לא ראיתם ומאי חזית דסמכת אהני וכו' וקטלינן להו להנך והלא על אחד הם מעידים ואלו אומרים ראינו ואלו אומרים לא ראיתם וזהו חידוש ואפילו היו שנים כנגד מאה אבל כשלא יזימו השנים אלא האחד ויאמרו לו לא ראית אתה והאחר אין אנו יודעים בו אם ראה אם לא ראה והוא אומר ראיתי אני אין כאן חידוש. אי נמי דפסלינהו בגזלנותא דהא ודאי על עצמן הם מעידין לפסלם דכי אמרי להו פסולים אתם והם אומרים על עצמם אין אנו פסולים הא דידהו לאו עדות היא שאין אדם יכול להעיד על עצמו לכשרות כדי לעמוד בפני עדים הילכך ליכא חידוש ומפסילם למפרע ולהך טעמא דאמר משום פסידא דלקוחות אף על גב דחידוש הוא לא מיפסלי אלא מכאן ולהבא. ואי קשיא לך לימא נמי איכא בינייהו היכא דליכא לקוחות דללישנא דחידוש לא מיפסלי וללישנא דלקוחות מיפסלי דהא ליכא לא היא דלקוחות לאו דוקא אלא כל פסידא נמי פסידא הויא כגון עדות הלואה ועדות קדושי אשה ועדות כל הקנאה בעולם ועבדינן להו תקנתא דלא לבטלו. ע"כ.

אי נמי דפסלינהו בגזלנותא:    כתבו בתוספות דהכי קאמר דיש לחוש לפסידא דמקבל מתנה וכו' פירוש דאי לאו דעביד ליה נייחא לנפשיה לא הוה יהיב ליה. הרא"ש ז"ל.

ולענין פסק כתב המאירי ז"ל וז"ל עד שהעיד באחד בניסן והוזם על אותה עדות באחד באייר הרי הוא נפסל למפרע משעת עדותו וכל עדיות שנמצאו לו מניסן ואילך נפסלו הן עדות שבעל פה הן אותם שחתם בהם בשטר ואין משגיחין לפסידת לקוחות כלל בין שהוזמו שנים על פי שנים בין שהוזם אחד על פי שנים. נפסלו מצד גזל או שאר עבירות אף אלו נפסלו למפרע משעת אותה עדות שעליו נפסלו משום גזלה ומכל מקום לא נפסלו כל העדיות שמשעה שגזלו למפרע אלא משעת עדות שעליו נפסלו אף על פי שלא העידו עליהם בכך עד עכשיו.

וכן אם יצא שטר באחד בניסן וחתמו בו עדים שראובן לוה משמעון מנה ותבעו באחד בתמוז ונתקיימה חתימתם ובאחד באלול הוזמו בעדים שהעידו שבאחד בניסן עמהם היו נפסלו למפרע מאחד בתמוז ואילך ששעת תביעה וקיום בבית דין היא היא שעת העדות ולא נפסלו מיום החתימה ואילך.

וגדולי הפוסקים חולקים בה לומר שאם לא נודעה חתימת עדים על פי עצמם הוא שאין פוסלים אלא משעת קיום בבית דין או עדותם שמא בו ביום שהעידו זייפו וחתמו אבל אם נודע בעדים שחתימה זו כבר היתה שם ביום הכתוב בשטר כגון שראו השטר חתום מאותו היום הזמה מועלת מיום החתימה וכן אם לא נודע יום החתימה אבל עדים באו וראו שטר זה חתום מקודם העדות פוסלין מיום שראו אותם העדים בכך. ומכל מקום מה שכתבתי מצאתי לגאוני ספרד ואין הדברים נראין אמיתיים אלא כדברי גדולי הפוסקים ואיני יודע גדולי הפוסקים מה יאמרו בפיסול גזלה אם משעת הגזלה אם משעת העדות שעליו נתגלית גזלתם כמו שביארנו. וחכמי הצרפתים כתבו בפירוש דמשעת הגזלה נפסלו וכן נראה לדעת גדולי הפוסקים.

זה שכתבנו שהזמה מועלת בחתימת השטר דוקא שהעידו על עצמן בבית דין שלא איחרוהו או שכתבו כן בשטר רצה לומר שטרא דנן בזמניה כתבנוהו ולא איחרנוהו שאם לא כן שמא אף על פי שיצאה עדות שביום הכתוב בשטר היה עמהם במקום פלוני שמא קודם לזה חתמו אלא שאחרוהו כמו שיתבאר במסכת בבא בתרא ומכל מקום עיקר הזמה בעדות על פה נאמרה. ע"כ.

ואי סלקא דעתך למפרע הוא נפסל הני כיון דאיתזמו וכו':    משמע להא דפרישנא לעיל דאף רבא מודה דלמפרע הוא נפסל לענין אפוקי ממונא הוי מצי לאותובי מהא אף לרבא דהכא לאפוקי ממונא אמנם לפי המסקנא לא מצית מידי כדפרישנא לעיל. הני כיון דאיתזמו וכו' משמע אבל אי מכאן ולהבא הוא נפסל ניחא ואמאי כיון דהוזמו על הגנבה מוכחשין הן על הטביחה שאמרו שטבח בהמתו של פלוני כי הדר הוזמו על הטביחה מה בכך הרי כבר בטל עדותם. וי"ל דהא לא קשה מידי דיכול לומר דסבירא ליה הכחשה תחילת הזמה היא ומכי הוזמו אגנבה התחילה הזמת הטביחה. ה"ר ישעיה ז"ל.

ושמעינן משמעתין דעדים זוממין דחייבינהו רחמנא תשלומין אי אתברר דמקמי דאסהידו לה לההיא סהדותא הוו פסולי מעיקרא לא מחייבי תשלומין. פריטי הרמ"ה ז"ל.

והלכתא שהעידו בבת אחת:    אורחיה דתלמודא לתרץ בלשון הלכתא כדלעיל בפרק קמא והלכתא בכפות ובפרק קמא דעירובין והלכתא דאייתי דייני אפומא דבירא. תוספות שאנץ.

והלכתא שהעידו בבת אחת תוך כדי דיבור העידו על הגנבה ועל הטביחה ואפילו העידו על הגנבה שגנב ביום ראשון ועל הטביחה שהיתה ביום שני כיון שהעידו ביום השלישי על הכל בבת אחת תוך כדי דיבור חיילא עלייהו הזמה אכולה מילתא דהא ראויין להעיד הוו ככוליה עדות כשיוזמו על הגנבה בין בתחילה בין בסוף כבר נפסלו משעת עדות הגנבה ועל עדים פסולים לא חיילא הזמה דעדותם לאו כלום היא. הראב"ד ז"ל.

וזה לשון הרב המאירי ז"ל זה שביארנו במשנה בגנב על פי שנים וטבח על פיהם והוזמו על הכל משלמין תשלומי כפל להזמת הגנבה ותשלומי שנים ושלשה להזמת הטביחה אי אפשר לפרשה כשהעידו על הגנבה באחד בשבת וחזרו והעידו על הטביחה בשני בשבת רצה לומר שהעידו ביום ראשון שגנב והעידו בשני שטבח אף על פי שהעידו שבשעה אחת גנב וטבח הואיל והם חלקו עדותן לימים או אפילו לשעות והוזמו על הגנבה ביום שלישי וחזרו והוזמו על הטביחה ביום רביעי או שהוזמו ביחד שבכיוצא בזו אין משלמין על הזמת הטביחה כלל שהרי כשהוזמו על הגנבה נתגלה הדבר לבית דין שכשהעידו על הטביחה פסולין היו ולא היו בני עדות באותה שעה עד שנאמר בהם כאשר זמם ואפילו הוזמו על הטביחה תחילה מכל מקום כשחזרו והוזמו על הגנבה נתגלה הדבר למפרע שבעדות הטביחה פסולין היו וכל שנתברר לבית דין שפסולין היו בשעת העדות אין הזמה חלה עליהן. הא אין הדברים אמורים אלא כשהעידו בבת אחת רצה לומר שבשעה אחת ובתוך כדי דיבור העידו על הגנבה ועל הטביחה אף על פי שהעידו שגנב ביום ראשון וטבח ביום שני שמכל מקום אף בעדות הטביחה כשרים היו הואיל ותוך כדי דיבור היה וקורין בהם כאשר זמם ואפילו הוזמו וחזרו והוזמו הזמה אריכתא היא ומכל מקום אחת היא ועל עדות אחת היא באה. ויש בזו פירושים אחרים אלא שלענין פסק זהו הנכון שבכולן. ע"כ.

שהעידו בבת אחת והוזמו:    פירש הקונטרס דלא גרסינן והוזמו בבת אחת דכיון שהעידו בבת אחת ליכא למימר בשעת עדות טביחה פסולים היו ואפילו אמרינן למפרע הוא נפסל דהא תוך כדי דיבור והזמה לא איכפת לן אי בזה אחר זה היה או בבת אחת ובלבד שיוזמו על הטביחה קודם שיוזמו על הגנבה. ע"כ לשונו.

ונראה מתוך פירושו דאי הוזמו על הגנבה קודם תו לא מיחייבי בהזמת טביחה שכבר עדות טביחה מוכחשת היא שאם אין גנבה אין טביחה ואין מכירה וכי הוזמו אחרי כן על הטביחה לא אמרינן הכחשה תחילת הזמה היא. וקשה לפירוש זה דאם כן אפילו הוזמו על הטביחה תחילה מה בכך הא איגליא מילתא למפרע דמשעת עדות טביחה הן נפסלין וכיון שהעידו בבת אחת הרי הם מוכחשים על הגנבה ומאי מהניא הזמה דגנבה דהכי אמרינן לקמן לרבי יוסי דאמר תוך כדי דיבור כדיבור דמי לאביי דאמר למפרע הוא נפסל כי העידו בבת אחת והוזמו על הטביחה בטלה אף עדות גנבה וצריך לומר דגרסינן והוזמו בבת אחת.

ואם נרצה ליישב פירוש הקונטרס נאמר דלא נחית לומר דהכחשה לאו תחילת הזמה אלא כמו שפירשנו למעלה דהכחשה תחילת הזמה ואם כן אף הוזמו אגנבה תחילה משלמין את הכל דאף על גב דמוכחשים הן על הטביחה משעה שהעידו עליה מה בכך הרי כשהוזמו אחר כך על הטביחה התחילה הזמה משעת הכחשה דהכחשה תחילת הזמה היא. ואי קשיא אמאי משלמי את הכל והלא כשהעידו על הטביחה פסולין היו מחמת עדות שקר דגנבה יש לומר כיון דהעידו בבת אחת אם כן כשרים היו בשעה שהעידו על הטביחה כיון שהיו יכולין לחזור בהם מעדות גנבה דתוך כדי דיבור היה.

ורשב"ם פירש דמיירי שהעידו תחילה פלוני טבח בהמה שאבד פלוני שהיה לה סימנין כך וכך ולאחר אמרו הן עצמן שגנבה דהשתא בעדות הגנבה הן מחייבין ארבעה וחמשה והיינו העידו בבת אחת שנתחייבו בעדות אחת על הכל וכי הוזמו על הגנבה לבדה הוזמו על הכל הילכך מששלמין הכל. ה"ר ישעיה ז"ל.

לימא כתנאי וכו':    כשתי עדיות כעין שתי עדיות ומאי ניהו כת אחת שהעידה זה אחר זה דההיא ודאי כי מתזמי אטביחה אפילו הכי עדות גנבה קיימת אבל בעדות אחת ממש שהעידו על שתיהן תוך כדי דיבור עדות שבטלה מקצתה וכו' ונפסלו גם כן על הגנבה והם לא ישלמו והוא לא ישלם משום דתשלומי ארבעה וחמשה אמר רחמנא ולא תשלומי שנים ושלשה וכיון דאין כאן בגנבה זו כפל אין בה שלשה וארבעה. הראב"ד ז"ל.

וכתב הרמ"ה ז"ל בפרטיו וז"ל אבל בעדות אחת והיינו דהעידו על הגנבה ועל הטביחה בבת אחת דהויא לה כולה בעדות אחת כיון דהוזמו על הטביחה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה דכיון דעד זומם למפרע הוא נפסל אשתכח דמכי אסהידו אטביחה בשיקרא פסולין הוו ואף על גב דלא מיפסלי סהדי גופייהו אלא לבתר גמר עדות של טביחה כיון דבסוף עדות הטביחה מיהת מיפסלי ממילא איבטילא סהדותא דגנבה אף על גב דלא אתזום עלויה דקיימא לן תוך כדי דיבור כדיבור דמי וכולה עדות אחת היא והויא לה עדות שתחילתה בכשרות וסופה בפסלות וקיימא לן בהא כרבי יוסי דהא איפסיקא הלכתא כאביי דאמר למפרע הוא נפסל ואיפסיקא נמי הלכתא דתוך כדי דיבור כדיבור דמי כדאיתא בפרק יש נוחלין.

ועוד דהא אסיקנא למתניתין דגנב על פי שנים וטבח ומכר על פיהן ונמצא זוממין משלמין לו את הכל ומסקנא והלכתא כגון שהעידו על הגנבה ועל הטביחה בבת אחת כלומר בתוך כדי דיבור דהויא לה כולה כעדות אחת ואף על גב דאיבטילא לה כולה עדות לא מיפסלי סהדי גופייהו עד דגמרה לה עדות אבל כל כמה דלא גמרה לה כולה עדות אכתי מעיקרא כשרין הוו ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו קרינא בהו. ושמעינן מהא דרבי יוסי דעדות שהוזמה בסופה אף על פי שלא הוזמה בתחילתה לא בטלה ודוקא בתובע אחד ונתבע אחד דומיא דגנבה וטביחה. ברם צריך לידע דכי קיימא לן כרבי יוסי דוקא בענין עד זומם דקיימא לן למפרע הוא נפסל ולענין תוך כדי דיבור נמי דקיימא לן כדיבור דמי אבל לענין שיעורא דתוך כדי דיבור ליתא לדרבי יוסי דלקמן אלא אפילו תוך כדי דיבור דשאלת שלום תלמיד לרב כדיבור דמי. ע"כ.

וזה לשון הרב המאירי ז"ל לענין פסק היה העדות בבת אחת כגון שאמרו בדיבור אחד גנב בראשון וטבח בשני והוזמו עדי הטביחה הואיל ועדות אחת היא בטלה אף עדות הגנבה הואיל ועדות אחת היא נפסלו למפרע משעת עדותם ומכל מקום אין משלמין כלום שהרי על הגנבה לא הוזמו ועל הטביחה הרי נפסלו משעת גנבה ולא חל עליהם שם עדות. וכן בעלמא כל שהעידו עדים שתי עדיות כאחת והוזמו על האחת בטלה האחרת. ע"כ.

מאי לאו בהא קא מיפלגי דרבי יוסי סבר למפרע הוא נפסל משעת העדות אפילו שהוזמו לאחר זמן הילכך כיון דאמרי תוך כדי דיבור כדיבור דמי וחזרה ההזמה למפרע עד שעת העדות על כל מה שעתה חזרה והנה עדות הגנבה איתא עם עדות הטביחה ברגע אחד בדיבור אחד ונפסלו גם על עדות הגנבה ורבנן סברי מכאן ולהבא הוא נפסל הילכך כיון דאין ההזמה חוזרת למפרע די לה אם תעמוד על מה שהוזמה העדות דהיינו טביחה אבל גנבה שלא הוזמה קיימת. הראב"ד ז"ל.

רבי יוסי אמר למפרע הוא נפסל וכו':    אתזמו להו אגנבה דהא תוך כדי דיבור כדיבור דמי. פירוש דכיון דלמפרע הוא נפסל אם כן שעתא דהעידו אטביחה שהוזמו לבסוף שעת פיסול הוא דכיון דשתיהן תוך כדי דיבור ותוך כדי דיבור כדיבור דמי.

וא"ת לעיל דמשני שהעידו בבת אחת פירוש בתוך כדי דיבור ולהכי לא הוו פסולין בשעת שהעידו אטביחה ואמאי כיון דשעת שהעידו אגנבה שהוזמו עליה לבסוף שעת פיסול הוא דשתיהם בתוך כדי דיבור דהא תוך כדי דיבור כדיבור דמי כדמשמע הכא אם כן סוף סוף כשהעידו על הטביחה פסולין היו משעת עדות שקר אגנבה דהשתא לענין עדות שקודם לכך חשבינן ליה שעת פיסול כדאמרינן כל שכן עדות דאחר כך כדלעיל. וי"ל דלא דמי הא דהכא לההיא דלעיל משום דלעיל לא קאי אלא לתרוצי סברת המקשה שהיה מקשה אליבא דאביי ואי סלקא דעתך למפרע הוי כיון דאזמת להו אגנבה איגלאי מילתא למפרע דכי אסהידו אטביחה פסולין הוו ומשני שהעידו בבת אחת פירוש דהעידו על הטביחה בתוך כדי דיבור דהגנבה והכי קאמר דאפילו כי אמר למפרע הוא נפסל מכל מקום אינו נפסל על הטביחה מהזמה דגנבה דכיון דבשעה שהעידו אטביחה היו יכולין לחזור בהן על עדות הגנבה כיון דתוך כדי דיבור היה אם כן כשרין היו בשעה שהעידו אטביחה אבל הכא אף על גב דכשרין נינהו גם אחר עדות הטביחה דתוך כדי דיבור כדמפרש מכל מקום טעמא לאו משום דחשבינן להו פסולין מההיא שעתא דודאי כשרין היו כדפירשתי אלא רצה לומר כי היכי דמהניא ההזמה לפסול ולבטל עדות הטביחה אף על גב שהיו כשרים ההיא שעתא הכי נמי מהניא ההיא הזמה דטביחה לבטל גם עדות גנבה שקדמה לה כיון דתוך כדי דיבור הוה חשיבא כאותה עדות ממש וניחא נמי בהני עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. כן נראה למורי שיחיה.

וא"ת כי נמי מכאן ולהבא וכו' נימא עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כדפירשתי מהאי טעמא. וי"ל דלא דמי דודאי כי אמרינן למפרע הוא נפסל שהפיסול והביטול הוי משעה שהעידו העדות אז שייך למימר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כדפירשתי אבל כי אמר מכאן ולהבא לא שייך למימר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה דהא אין הביטול והפיסול משעת העדות רק משעת הזמה ואילך הילכך אההיא עדות דקא איתזום איתזום אמאי דלא איתזום לא איתזום. תלמידי מה"ר פרץ ז"ל.

וזה לשון הרא"ש בתוספותיו כי איתזמו להו אטביחה איתזמו נמי אגנבה דהא תוך כדי דיבור כדיבור דמי כלומר ובטלה עדות גנבה ואין משלמין הבעלים כפל ואף על גב דקדמה עדות גנבה לעדות טביחה מכל מקום כיון שהיתה עדות גנבה בתוך כדי דיבור של עדות טביחה והוזמו על הטביחה בטלה גם עדות גנבה אף על גב דלעיל פירש רש"י ז"ל אם הוזמו על הטביחה ואחר כך הוזמו על הגנבה לא נפסלו על הגנבה הואיל ובתוך כדי דיבור היה וכן כשהוזמו אחר כך על הגנבה לא אמרינן איגלאי מילתא למפרע דכי אסהידו אטביחה פסולין משום דבתוך כדי דיבור היה אלמא תוך כדי דיבור גורם להכשר העדות והכא גורם לפסול וי"ל דהא דאמרינן תוך כדי דיבור גורם להכשר העדות היינו לענין זה דלא חשבינן להו מוכחשין לבטל עדותן ואם הוזמו אחר כך משלמין דהכחשה תחילת הזמה היא אבל כשהוזמו על הטביחה נתבטלה עדות גנבה לענין זה דאין הבעלים משלמין כפל כיון שהעידו בתוך כדי דיבור של טביחה וכן הכא נמי הא דקאמר כי איתזמו להו אטביחה איתזמו נמי אגנבה היינו לענין זה דבטלה עדותן ואין הבעלים משלמין כפל. כן נראה לי. ע"כ.

דף עג עמוד ב[עריכה]

מאי נמלך בתוך כדי דיבור דסבר לאו כדיבור דמי:    ולפום ריהטא משמע דהא דקאמר אם נתכוון מתחילה לכך הרי זו עולה ושלמים אין צריך שיהא בתוך כדי דיבור דכיון דלאו כדיבור דמי מה מועיל תוך כדי דיבור ואם כן אף כשאמר היום תמורת עולה ולמחר תמורת שלמים הואיל ונתכוון מתחילה לכך הויא עולה ושלמים וזה דבר תימה. אמנם נוכל לומר דדוקא בתוך כדי דיבור קאמר דהא דאמר לאו כדיבור דמי הני מילי בנמלך שרוצה לחזור מדיבורו הראשון אבל הכא שאינו חוזר ממה שאמר אלא רוצה שתהא עולה ושלמים בהא מהני תוך כדי דיבור שנקיים כל דיבורו ולא אמרינן תפוס לשון ראשון ולפי המסקנא שמחלק בין שאלת תלמיד לרב לשאלת רב לתלמיד אין צריך לדחוק תירוץ זה אלא הכי פירושא אם נתכוון מתחילה לכך שלא שהה אלא כדי שאלת רב לתלמיד הרי זו תמורת עולה ושלמים ואם נמלך שנראה כאדם נמלך כגון ששהה כדי שאלת תלמיד לרב הרי זו תמורת עולה. ה"ר ישעיה ז"ל.

תרי תוך כדי דיבור הוה וההיא דתמורה מיירי בכדי דיבור גדול כדי דיבור בכדי שאלת תלמיד לרב דהאי כדי דיבור לית ליה לרבי יוסי. ואם תאמר אמאי נקט דבריו קיימין בנתכוון לכך אפילו בנמלך נמי משכחת לה דדבריו קיימין כגון תוך כדי דיבור קטן דהתם מודה רבי יוסי. וי"ל דברייתא נמי הכי קאמר אם לכך נתכוון כלומר שאמרו תוך כדי דיבור קטן שדומה באמירתו כמו נתכוון תחילה לכך אפילו לא נתכוון נמי דבריו קיימין. תלמיד הר"פ ז"ל.

אמר ליה אביי לא דאפכינהו ואזמינהו:    פירש הקונטרס לעולם בשתי כיתות ודקשיא לך דמי עבד לרב בעי לשלומי לא קשיא דמיירי דאפכינהו ואזמינהו ולאו דוקא נקט אפכינהו תחילה וכו' וממאי מדסיפא בשתי כיתות במיפך והזמה רישא נמי בשתי כיתות במיפך והזמה והא דתלי רישא בסיפא היינו משום דרישא לא ניחא ליה לאוקמה וכו'.

וא"ת אכתי היכי מצינן לאוקמי רישא בשתי כיתות כיון דקשה לישנא דשהרי הרב אומר כן כדפירשתי. וי"ל דודאי מעיקרא דלא הוה ידעינן דאפכינהו הוה קשה לן וכו' ככתוב בתוספות. וא"ת ואכתי כיון דרישא בשתי כיתות אמאי משלמין דמי עין לעבד והלא יכולים לומר לטובתך באנו וכו'. וי"ל כיון דמוקמינן ליה במיפך והזמה וכשעמד בדין כדמסיק בסמוך אם כן נתפרסם הדבר וכו' ואפילו לא הביאם הרב לעדים להעיד כדבריו אלא באומרים מאליהם מכל מקום כיון שהעבד מזמין רבו לדין כדפירשתי אם כן כי אתו הנך סהדי לא אתו אלא לגרוע בדין העבד שאם יבואו עדים על דמי עינו שלא יהא ממש בדבריהם אלא יפטר בדמי שן ויודעים הן שיבואו עדים. ע"כ שיטת הקונטרס דאביי מוקי רישא בשתי כיתות ומיפך והזמה.

מיהו קשה לפירושו דלקמן אמרינן ואביי אמר לך בשלמא רישא לא סגי דלאו שלש כיתות וכו' אף על גב דהתם קאי לפי המסקנא דרבא מסיפא דייקא מכל מקום משמע לישנא דזהו דבר פשוט לעולם דרישא לא מתוקמא בשום ענין רק דוקא בשלש כיתות. לכך נראה לר"י דאביי נמי מוקי לה מהשתא בשתי כיתות כמו רבא ומכל מקום לא תפשוט דהכחשה תחילת הזמה דמיירי באפכינהו ואזמינהו כלומר שכת האמצעית אפכינהו ואזמינהו לכת ראשונה דהשתא לא אתכחוש להו מציעאי על ידי קמאי ולהכי משלמי מציעאי כשנמצאו זוממין שהרי לא הוכחשו קודם ההזמה. וממאי מדסיפא במיפך והזמה פירוש בשתי כיתות דכיון דמיירי בשתי כיתות אם כן על כרחך צריך לאוקמה במיפך והזמה כדמסיק ואזיל רישא נמי דמיירי בשלש כיתות דהוה ניחא שפיר בלא מיפך כדהוה אמר רבא מכל מקום מיירי בשלש כיתות במיפך והזמה דומיא דסיפא.

וא"ת ואכתי היא גופה מנא לן דסיפא בשתי כיתות שעל ידי כך מתוקמא במיפך והזמה אימא דמיירי נמי בשתי כיתות כדמוקי לה לקמן ובלא מיפך והזמה. וי"ל כיון דמצינן סיפא לאוקמה בשלש כיתות כמשמעה בלא שום דוחק שהרי העבד אומר כן ניחא שפיר גם בשתי כיתות הילכך אין להעמידה בשלש כיתות ולהגיה הברייתא דהא לא קתני בה רק שתי כיתות ורישא נמי לא מוקמינן לה בשלש כיתות אי לאו משום דוחק הקושיא שהרי הרב אומר כן דלא מתוקם אלא בשלש כיתות. תלמידי הר"פ ז"ל.

וזה לשון ה"ר ישעיה ז"ל דאפכינהו ואזמינהו ולאו דוקא נקט אלא אזמינהו ואפכינהו וכו'. ופירש רש"י בשתי כתי עדים דקמאי אמרי סימא עינו והפיל את שינו ונפסק הדין על פיהן ובתראי אזמינהו דלאו באותו יום היה אלא קודם לכן ואפכינהו ואמרי הפיל שינו וסימא את עינו דמשלמי קמאי דמי עין לעבד ולרב לא ישלמו דהא כבר נתחייב לשחררו ושהרי הרב אומר כן אקמאי צריך לדחוק שהיה רואה האחרונים ממשמשין ובאין. והא דקאמר אביי לקמן בשלמא רישא לא סגי דלאו בשלש כיתות דקאמר שהרי הרב אומר כן צריך לומר דלדבריו דרבה קאמר דלית ליה האי סברא דמשום העדים העתידין לבא יודה לראשונים ויפסיד מדאגת תשלומין דעין היתרים על תשלומי השן וכל זה דוחק. ואומר ר"י דאפילו כת ב' כתי עדים מתרץ לה קמאי אמרי הפיל שנו וסימא עינו ומציעאי אזמינהו ואפכינהו ואמרי סימא את עינו והפיל שנו שהרי הרב אומר כן ונמצאו מציעאי זוממים משלמין דמי עין לעבד. ע"כ.

וזה לשון הראב"ד ז"ל אמר רבא מנא אמינא לה וכו'. אלא דכבר אתו אחריני ואמרו הפיל את שנו וסימא את עינו וכו' ואתו בי תרי אחריני ואמרי סימא עינו והפיל שנו דהיינו שהרב אומר כן דניחא ליה במאי דאמרי הני והני הוא דאתכחשי דכיון דפסקינן דינא אפומא דקדמאה כוותייהו עבדינן והני מוכחשין הוו ממילא וכי מזמי חיילא עלייהו הזמה ומשלמי דמי עין לעבד שמע מינה הכחשה תחילת הזמה היא.

והשתא קשיא לן להאי לישנא כיון דלא גמרינן לדינא אפומא דבתראי דכקמאי עבדינן כי מתזמי אמאי משלמי והא קיימא לן שאין העדים נהרגים עד שיגמר הדין על פיהם וכן לענין תשלומין והרי אלו לא נגמר הדין על פיהם כלל אלא שהקושיא הזאת נכללת עם הקושיא שהקשה רב אחא לרב אשי דוקיא דרבא מהיכא וכו' ואמר מילתא יתירתא נמי דלא תימא שאמצעיים נכחשים אלא אפילו עיקר הדין נפסק על פיהם אמר ליה אביי לעולם דליכא כת אחרת אלא של עדים ושל מזימין והכא במאי עסקינן שהזימום והפכו עדותם שהרי הרב אומר כן דקתני (חסר כמו חצי שיטה) וטוב לי מה ששמע עכשיו. ממאי מדסיפא במיפך והזמה דלא צריך לאוקמה בשלש כיתות כדמפרש ואזיל דעבד בכל דהו ניחא ליה דניפוק וניתוב ליה דמי שן רישא נמי אף על גב דכי אתו קמאי לא ניחא ליה כלל דהא מפקי ליה לעבדיה לחירות ומחייבי ליה נמי תשלומין כיון דאתו אחריני בסוף וקא מחייבי ליה טפי מהני משום הכי קתני שהרי הרב אומר כן והיכי דמי אי דקא מאחרי אחורי שהעדים הראשונים העידו ביום שני שהפיל את שנו וסימא את עינו ובאו המזימין ביום השלישי ואמרו אתם הייתם עמנו אתמול ביום שני והיום הוא שסימא את עינו והפיל את שנו אכתי גברא לאו בר תשלומין הוה וכי פסקי לדינא אפומייהו ביום שני וחייבו לגברא לאפוקי לעבדיה לחירות אכתי לאו בר חיובא הוה וכו' עבד בעי לשלומי אלא דקא מקדמי אקדומי דאמרי כבר מיום ראשון נעשה זה ואי דלא עמד בדין ביום ראשון מאי הוי אכתי גברא לאו בר חיובא הוא לאפוקי לעבדיה לשלומי ליה מידי דקנס הוא ואין הקנס מתחייב אלא בבית דין ואף על פי שכבר סימא את עינו והפיל את שנו מיום ראשון לא מתחייב אלא ביום שני שבאו הם והעידו וגמרו הדין על פיהם וכוליה עבד בעי שלומי ליה דאפומייהו הוו מחייבי ליה אלא כשעמד בדין שכך היו מעידים אתם הייתם עמנו ביום שני אלא שכבר נעשה זה ביום ראשון וכבר עמד בדין ונתחייב ואתם מחייבין לרב דמי עין ואינו כך ומשלמי דמי עין לרב אבל העבד כבר יצא לחירות מיום ראשון. ע"כ.

וכן כתבו תלמידי הר"פ ז"ל וזה לשונם דאכתי גברא לא איחייב כולי האי משום דאי הוה בעי הוה אתי לבי דינא ומודה ומפטרו כמאן דאמר מודה בקנס ואחר כך באו עדים פטור. וקשה דהא מסקינן לקמן דבקנס דשן ועין מודו כולי עלמא דמודה בקנס ואחר כך באו עדים חייב משום דפוטר עצמו בלא כלום ואם כן סוגיא דתלמודא דהכא הוי דלא כהלכתא. לכך נראה דהיינו טעמא דכל כמה דלא עמד בדין לא חשבינן ליה לגברא בר חיובא אף על גב דלא הוה מפטר בהודאתו כשבאו עדים לבסוף וכן מוכח פרק קמא דמכות. ע"כ.

אמר ליה רב אחא וכו':    דוקיא דרבא מהיכא אילימא מרישא אטו רישא מי קא מתכחשו מציעאי והא פסקינן לדינא כוותייהו דאוקי ממונא בחזקת מריה ונהי דלענין אפוקי עבדא לחירות כולן שוין ולא אתכחוש ונפיק לחירות אבל לענין תשלומין בתר מיעוטא אזלינן ובמאי דאשוו אהדדי דהיינו בדמי השן מחייבינן ליה דיש בכלל מאתים מנה אבל דמי עין לא. וכבר פירשתי למעלה דבלאו הכי מצי לאקשויי ליה דאי מציעאי אתכחוש היכי קיימא עלייהו הזמה והא אינן משלמין עד שיגמר הדין על פיהם ואלו לא נתקבלה עדותן כלל אלא דעדיפא מיניה אקשי ליה. אמר ליה רבא לאו מרישא קא דייק אלא הא דאייתי לה לרישא דסבר מדרישא בשלש כיתות כלומר ורישא לא סגיא דלא אתו אחריני מקמי הנך משום דקתני שהרי הרב אומר כן ואי דלא אתו אחריני מקמי הנך דאמרי טפי מהני למה ליה דאמר הכי אלא לאו רישא בשלש כיתות דכבר אתו אחריני מקמי הנך דאמרי הפיל שנו וסימא עינו ואתו הני ואמרי סימא עינו והפיל שנו והרב אומר כן ולא שהודה להם שראו דאם כן עדות שאי אתה יכול להזימה היא ולא קיימא עלייהו הזמה דעדות לא הויא כדאיתא לקמן אלא במי שאומר זה טוב לי מן העדות הראשונה.

אי נמי שיאמר כן הוא ולא שיודה שהם ראו ונמצאו זוממין בתראי שהרי משלמין דמי עין לעבד קאמר והנך בתראי ודאי לא אתכחיש כלל דהא דינא כוותייהו פסקינן ומהא לא שמעינן מידי אלא מדרישא בשלש כיתות סיפא נמי בשלש כיתות ודייק מסיפא דאמרי בתרי הפיל את שנו וסימא את עינו והדר אתו אחריני ואמרי סימא עינו והפיל שנו והעבד אומר כן אהנך קמאי כדאיתא בברייתא ופסקינן לדינא אפומא דקמאי מקמי דניתו הנך בתראי דבעינן שיגמר הדין על פיהם ובתר גמר דין אתו אחריני ואכחשו להו דאינהו ממעטי בחיובא דגברא ואחר כך נמצאו זוממין קמאי בתר דאתכחוש וקתני דמשלמין דמי עין לרב ושמע מינה הכחשה תחילת הזמה היא ולא אמרינן כיון דאתכחוש מקמי הזמה הוי ליה כעדים פסולים שהעידו דלא קיימא עלייהו הזמה אלא כיון דאתכחוש מפי עדים ולא מפסלותא דנפשייהו קא מפסלי כגון גזלה וכיוצא בה אלא מפי עדים הוא דאתכחוש תחילת הזמה היא וחיילא עלייהו הזמה.

ואי קשיא למה ליה למימר דאתו בתרי ואמרי עינו והדר שנו ואתו אחריני ואמרי שנו ואחר כך עינו והעבד אומר כן ונמצאו זוממין הנך בתראי כפשטה דברייתא והנך בתראי הא אתכחוש דדינא כקמאי פסקינן להו וחיילא הזמה עלייהו בתר הכחשה ולאו מילתא היא דאם כן הא לא גמרינן דינא אפומא דבתראי דדינא כקמאי פסקינן ולא חיילא עלייהו הזמה כלל עד שיגמר הדין על פיהם כדאמרן משום הכי איצטריך למימר דהנך דקא מחייבי ליה טפי אתו קמאי ופסקינן לדינא אפומייהו והדר אתו אחריני ואכחישו להו והדר אתו אחריני ואזימו להו בתר דאתכחוש ואביי דחה מיניה ואמר מדסיפא במיפך והזמה דלא איצטריכינן לשלש כיתות שהרי העבד אומר כן בכל דהו ניחא ליה ואף על גב דלא אתו אחריני מקמי הנך דממעטי ליה בתשלומין רישא נמי אף על גב דלא מחייבי מילתא שפיר כדפירשתי לעיל אפילו הכי בשתי כיתות ומיפך והזמה והכי קאמר בשלמא רישא לרבא למאי דסבירא ליה צריך לאוקמה בשלש כיתות דכבר אתו אחריני וקא מחייבי ליה טפי ואיהו ניחא ליה במאי דאמרי הני בתראי אלא סיפא הא לא צריך הלכך כיון דסיפא מתוקמא במיפך והזמה בלחוד רישא נמי הכי מוקמי לה אף על גב דאיכא דוחקא פורתא. ע"כ לשון הראב"ד ז"ל.