שיטה מקובצת על הש"ס/בבא קמא/פרק ז/דף סד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרשב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף סד עמוד א[עריכה]

יאמר:    כל הני יאמר דברי השואל והמשיב אומר אלו כן הייתי אומר והשואל אומר מה יש לך להביא וכו' עד אידך אלו כן הייתי אומר וכן כלם. יאמר שור וגנבה וחיים והכל בכלל פירוש ולשתוק מאידך פרטי וכן בכלם עד יאמר שור ושה וחמור וחיים והכל בכלל דהשתא קשה אם המצא תמצא למה לי דהא לא כתיב בקרא. מיהו קשה דהאי יאמר לא הוי כסדר אינך. לכך יש ליישב דבכלהו נמי קשה מאם המצא תמצא והכי קאמר מעיקרא יאמר גנבה ושור וחיים והכל בכלל פירוש ולשתוק מאם המצא תמצא ומכלהו פרטי וכן כלהו עד דקאמר יאמר גנבה ושור ושה וחמור וחיים והכל בכלל דאז לא קשה לזה רק מאם המצא תמצא. תלמידי הר"פ ז"ל.

וזה לשון הרב המאירי ז"ל אמר מר יאמר שור וגנבה מי כתיב שור וגנבה וכו'. אמר רבא תנא אחיים קא סמיך ואומר תנא דבי רבי ישמעאל הוא דדריש כהאי גוונא אשר לו כרעים כלל ארבה סלעם פרט למינהו חזר וכלל והרי למינהו כולל יותר מכלל ראשון והכוונה שכל הכללים מוסיפין על הפרט היו אף על פי שאין הכלל האחד כולל כמו השני והכי קאמר יאמר שור וגנבה וחיים והכל בכלל לרבות כל שכעין הפרט אלו כן וכו'. ומכל מקום בסוף הסוגיא סותר הכל לומר דאי אפשר שתהא מלת חיים מרבי מה שאינו בעלי חיים מצד איזה דמיון שבפרט והוצרך על כל פנים להמצא תמצא והאי דאמר בכל חדא מינייהו לרבות כל דבר לאו דוקא אלא כלומר דאתי לטפויי מילתא אחרינא עד דאתא חיים וטפי כל מילי. והוא ששאל אם כן המצא תמצא למה לי והשיב דאי אפשר שתהא מלת חיים כוללת מה שכנגדה רוצה לומר מה שאינו בעלי חיים עד שמתוך כך הוזקק לאם המצא וכו' כל שהוא בר מציאה דהיינו כל מילי. ויש קורין בכלם מה יש לך להביא דרך קושיא כלומר המצא למה יאמר שור וגנבה וחיים אלו כן וכו' כלומר להכי איצטריך המצא ומקשה ומה יש לך להביא בכך מכח כעין הפרט שה והרי כשהוא אומר שה הרי שה אמור ואם כן שה בא לרבות כל דבר ואכתי המצא מאי איצטריך וכן בכלם. ע"כ.

וזה לשון הראב"ד ז"ל הוא אחיים קא סמיך וכלל ופרט וכלל קאמר ואם המצא תמצא קשיא ליה כי היה סבור בתחילה כשאמר הא מה אני מקיים גנבה לרבות כל דבר כי הוא סוף הדבר שהוא מקשה (חסר כמו שטה) חיים שהוא כולל וגנבה ושור ושה וחיים וחמור קאמר והמצא תמצא למה לי לכתוב רחמנא אם תמצא בידו הגנבה משור עד חמור ולא השלים אלא הראה לנו הדרך ואנו פותחין הפתח לדבר לדעת אותם מן השכל ומכלל דבריהם. ע"כ.

וכתב ה"ר ישעיה ז"ל וז"ל אלו כן הייתי אומר מה הפרט בעלי חיים. תימה היכי הוה סלקא דעתין דמוכעין הפרט לא מרבינן אלא בעלי חיים אם כן כעין הפרט מאי רבי הא חיים כל בעלי חיים במשמע. וי"ל דהיינו דקאמר תלמודא מה יש לך להביא בעלי חיים וקושיא הוא כלומר הא לא מצית אמרת דמה יש לך להביא שאר בעלי חיים ולמה צריך כעין הפרט דמחיים נפקא כדמסיים ואזיל. ע"כ.

יאמר גנבה ושור וחיים והכל בכלל:    שאל ה"ר אשר מלוניל את ר"י וכו' כמו שכתוב בתוספות עד באם אינו ענין לחיים ממש תנהו ענין לכל דבר או משום שכיון שבא לכלל נפרשהו כל דבר חי פירוש שוה קצת ואפילו שוה קצת פרוטה וחשיבות ממון קרוי חיות דומיא דהא דאמרינן אחייה לקרן והואיל וכן המצא תמצא למה לי מגנבה וחיים הייתי מרבה כל דבר כמו מהמצא תמצא. וכי תימא מכלל ופרט וכלל דגנבה ושור וחמור ושה וחיים לא הוה ידענא אלא כעין הפרט דהיינו בעלי חיים אם כן גם מהמצא תמצא לא הייתי יכול לרבות אלא בעלי חיים והואיל וכן המצא תמצא למה לי וכשהוא אומר הרי חיים אמור הכי פירושו הרי חיים אמור ואם לא בא לרבות אלא בעלי חיים לשתוק מכל הני פרטי ויהיה גנבה כלל וחיים פרט ונפקא מיניה בעלי חיים אלא ודאי חיים לכלול כל דבר בא כדפרישנא.

והא דפריך הא לא דמי כלל בתרא לכלל קמא אף על גב דפרישנא דחיים משמע כל דבר כמו כלל דגנבה לא קשיא דהא דפריך תלמודא ומשני הכי היינו ארישא דמילתא דקאמר רבא תנא אחיים קא סמיך וכלל ופרט וכלל קאמר דאכתי לא ידע דבעינן למימר שיהא בכלל חיים כל דבר כמו כלל דגנבה אלא הכי הוה סלקא דעתין דקאמר יאמר גנבה ושור וחיים והכל בכלל פירוש כל מה שיכול לרבות מכלל ופרט וכל זה כשיש שלשה פרטות ושור ושה וחמור באמצע נוכל לרבות אפילו אם לא היה שום פרט אלא שור ולא נחית לפרושי דחיים הוי כללא בתרא עד סיפא דמילתיה ואי נמי ידע מהשתא מסקנא דמילתא שבא רבא לפרש דבכלל דחיים נותן התנא כל דבר כמו בכלל דגנבה פריך ומשני שפיר והכי קאמר והא לא דמי כללא בתרא לכללא קמא לפי פשט הלשון דלא משמע חיים והואיל שאם היינו מפרשים גנבה וחיים במשמעות פשט שלהם אין לעשות מהם כלל ופרט וכלל אף על פי שיהא פרט באמצע אם כן גם כשנדחוק על ידי שום טעם לפרש שיהא כל דבר בכלל דחיים אין לעשות ממנו כלל אחרון ולכך צריך לתרץ הא תנא דבי רבי ישמעאל בכללי ופרטי כהאי גוונא דריש.

ובסמוך כי קאמר דאית ליה פירכא קאמר דליכא למימר הכי דלא משמע חיים אלא בעלי חיים דמהיכא משמע לך חיים לרבות דבר שאינו בעלי חיים מריבויא דלא מרבה חיים דהוי בכלל טפי מכעין הפרט דהוי בעלי חיים ובסמוך דאית ליה פירכא קאמר מנא לן דאמרת כעין הפרט בעלי חיים ומשום הכי צריכת למימר דחיים משמע כל דבר אימא כעין הפרט נבלתו מטמא וחייב דוקא בעלי חיים ולכך לא היינו יודעים מהיכן לרבות כל דבר אם לא היה כתוב המצא תמצא אבל אם כתב המצא תמצא נרבה כל דבר ונמעט מן הפרטות הראוי למעט מהן כדלקמן. וכל סדר הסוגיא מתיישב לפירושו של ר"י רק האחרון וכו'.

ואומר ר"י דהמתרץ הזה שאומר אלו כן הייתי אומר מה הפרט מפורש בעלי חיים לא הבין יפה דברי המקשה דעל כרחך היה יודע המקשה חיים והואיל וכן לא היה מתרץ כלום והמקשה חוזר ומפרש לו דבריו. ודבר תימה הוא לומר כן שאין זה מקשה אחר והמתרץ אחר אלא תנא אחד מתנא דבי חזקיה ששנה ברייתא שלו כך כמו שהיא שנויה לעיל ולא סוגית התלמוד היא אלא ברייתא זו היא ברייתא שלמעלה והתנא הוא ששואל ומשיב לעצמו לפרש דבריו ולא שטועה לא תנא ולא אמורא בזה וכיון שהכל ברייתא אחת מה סברא היא לומר שישתנה יאמר ואלו כן האחרון מן הראשון.

על כן נראה שהתנא הולך ומפרש כל הפסוק שלא יטעה אדם לומר יאמר גנבה ושור וחיים והכל בכלל אף על פי שכלל האחרון הוא חיים לא נחלק בין בעלי חיים לשאינם בעלי חיים כמו שמצינו שיש מקומות שאנו מחלקים כי ההיא דפרק שני דגיטין מה ספר דבר שאין בו רוח חיים ויש מקומות שאין אנו מחלקים בפרק הזהב גבי כסף או כלים ובפרק קמא דשבועות גבי כסף שקלים דפדיון הבן דלא אמרינן מה כסף שאין בו רוח חיים אלא מרבינן כל דבר המטלטל וגופו ממון. וטעם ודאי צריך ליתן הא דנקטינן גבי גט צד שאין בו רוח חיים ובשאר מקומות לא נקטינן כי לכך בא התנא לפרש לרווחא דמילתא אפילו באת לומר דמחיים לא ממעטינן דבר שאין בו רוח חיים שאין ראוי לחלק אחר שתרבה כל בעלי חיים אפילו הכי לא תאמר שמפרט דשור וכו' ותקשי לך המצא תמצא למה לי דהא לא מרבינן מפרטא דשור אלא דבר הקרב לגבי מזבח.

ועתה חוזר ומפרש מה יש לך להביא שה כשהוא אומר שה הרי שה אמור וכו' עד דמסיק יאמר גנבה ושור וכו' ככתוב בתוספות עד פירוש כלל ופרט וכלל לרבות כל דבר. ופריך אם כן שפיר קא קשיא ליה המצא תמצא למה לי עד שמשני דכיון דכללא גופיה חיים כתיב אין שייך לרבות כל דבר בענין זה. ועוד שאלו למה ליה לרבא למימר דאם המצא תמצא קשיא ליה וצריך להפוך וכו' עד אלו כן הייתי אומר מה הפרט מפורש בעלי חיים אף כל בעלי חיים מה יש לך להביא שאר בעלי וכו' והוא הדין דהוה יכול למימר מה הפרט מפורש דבר שנבלתו מטמאה אף כל שנבלתו מטמאה מה יש לך להביא חיה ועופות טהורים כשהוא אומר חיים הרי בעלי חיים וכו' אלא דבעי למימר בסיפא כשהוא אומר חיים הרי כולן אמורים תנא במה הפרט מפורש בעלי חיים סתמא אף על גב דלא קא אתו כלהו מכעין הפרט הא מה אני מקיים גנבה עם כל הני פרטי ואם המצא תמצא לרבות כל דבר ואם היה משני רבא הכי לא היה צריך להפוך וכו'. תוספות שאנץ.

והשיב דלא אמרינן דברה תורה כלשון בני אדם אלא היכא דאי דרשינן ליה המדרש מכחיש פשטיה דקרא כגון הענק תעניק לו דאי דרשינן הענק תעניק מכל מקום הוא מכחיש המקרא דכתיב אשר יברכך ה' אלקיך תתן לו דמשמע דוקא נתברך הבית בגללו. אי נמי יש לומר דלהכי לא עשה כלל מהמצא דכיון דהשתא הוא סבר דגנבה כלל הוא אי הוה עביד כלל מהמצא הוה מייתר חיים דהא במסקנא כי בעי תלמודא לדון כלל ופרט מהמצא תמצא קשיא ליה דמייתר שה כל שכן דאי גנבה כלל הוא דמייתר חיים ושה. וגם למסקנא דדאין בריבוי ומיעוט אי הוה דרש מגנבה ומהמצא ריבוי ומיעוט דהוה מייתר חיים אף על גב דבמסקנא לא אייתר היינו משום דגנבה לאו כלל הוא ודריש גנבה וחיים אחייה לקרן כעין שגנב כלל הוא חיים מאי דרשי ביה. ה"ר ישעיה ז"ל.

וזה לשון הרא"ש ז"ל והשיב ר"י דלא רצה רבא לומר דברה תורה כלשון בני אדם וכו'. ועוד על כרחך האי תנא סבר דשני כללות הסמוכין זה לזה נדרשין בריבוי ומיעוט דאם לא כן כל הני פרטי למה לי כדפריך בסמוך. ואם כן האיך יכול לומר אלו כן הייתי אומר מה הפרט דבר הקרב לגבי מזבח וקדוש בבכורה אבל על שינויא דרבא לא קשיא הך פירכא כי חזקיה לא בא אלא להקשות המצא תמצא למה לי כל מאי דבעית למילף מהמצא תמצא מצית למילף מגנבה וחיים ותלמודא הוא דשני דאית ליה פירכא ואיצטריך המצא תמצא. ע"כ.

וכתב הר"א מגרמישא ז"ל וז"ל כתוב בתוספות חדא דאין לומר דברה תורה כלשון בני אדם וכו'. קצת קשה דנימא אכפלות אתא לכדתניא לקמן אין לי אלא ידו. ותירץ מהרא"ל דאם כן לכתוב המצא המצא וכו'. תמה מהרא"ל דאין שייך לומר דברה תורה כלשון בני אדם אלא היכא דהתיבה השניה לגמרי שלא לצורך. עוד כתוב בתוספות וכן מה שמזכיר שור קודם גנבה וגם הא דקאמר מה אני מקיים גנבה דהיינו כלל בתרא דקא מרבה לרבות כל דבר. ע"כ.

ועוד שאלו דאמאי הוצרך לומר מה הפרט מפורש בעלי חיים וכו':    ואומר ר"י דסובר זה התנא וכו' ככתוב בתוספות. אי נמי שפיר הוה מצי למנקט צד טומאה אלא צד בעלי חיים עדיף ליה למנקט לאשמועינן שאפילו נאמר מה הפרט מפורש בעלי חיים ומתוך כך נצטרך להעמיד כלל דחיים בכל דבר כדפרישית אפילו הכי איצטריך המצא תמצא משום דאיכא פירכא כדמפרש בסמוך דאף על גב דלא מפרשא ברייתא בהדיא דאתיא לאקשויי המצא תמצא למה לי ולשנויי דטובא איצטריך מכל מקום שמעינן מיניה דהכי בעיא למימר דפרכת יאמר שור וכו' דמשמע ואם כן למה איצטריך המצא תמצא מכלל דאתיא למימר דאיכא טעמא דטובא איצטריך. תוספות שאנץ.

וזה לשון ה"ר ישעיה ז"ל משום הכי איצטריך אם המצא תמצא. עוד כאן שאלו בלאו הכי נמי יכול להשיב דאיצטריך אם המצא תמצא דאי מגנבה וחיים אף על גב דמרבינן שאינו בעלי חיים לא הוה מרבינן בבעלי חיים אלא שנבלתו מטמאה במשא ובמגע דומיא דפרטי אבל עופות לא דהכי קאמר תלמודא לעיל גבי טוען טענת גנב. והשיב לו דאין הכי נמי אלא דסבור המקשה דהך קושיא עדיפא דאין לרבות יותר ממשמעות הכלל. ע"כ.

ותלמידי הר"פ ז"ל כתבו וזה לשונם אם המצא תמצא למה לי. הקשה ה"ר אשר מלוניל אמאי לא משני דלהכי איצטריך המצא לגבי עופות טמאין דאי מגנבה שור ושה וחמור וחיים הוה אמינא מה הפרט מפורש דבר שנבלתו מטמא במגע ובמשא וכו' וכי תימא שה למה לי משור וחמור וחיים נפקא דמחמור הוה נפקא דבר הקדוש בבכורה אייתר שור לרבות כל דבר שנבלתו מטמא במגע ובמשא ואם כן שה למה לי. אכתי איכא למימר דאתא לאתויי עופות טמאין דהוה אמינא טהורים דוקא שיש בהם טומאה בבית הבליעה מיהא אבל עופות טמאין לא כדאסיק תלמודא לעיל ואיצטריך המצא תמצא.

ותירץ ר"י דודאי תנא דלעיל חשיב צד טומאה כדאמרינן לעיל אבל תנא דהכא לא חשיב צד טומאה כיון דסוף סוף עופות טהורים דהשתא טומאה חלוקה יותר מדאי שזה במגע ובמשא וזה בבית הבליעה הילכך אין לנו בצד טומאה אלא בצד בעלי חיים. וה"ר יוסף איש ירושלים אומר עוד טעם אחר דלהכי לא חשיב האי תנא צד טומאה משום דקסבר כללא בתרא דוקא ולכך לא בעי כל כך דמי לפרט גם מצד טומאה אבל תנא דלעיל סבר כללא קמא דוקא ולכך מצריך שיהא כעין הפרט מכל דבר גם מצד הטומאה. ע"כ.

ועוד שאלו דקאמר שפיר קא קשיא ליה משום דאית ליה פירכא וכו':    דאכתי תקשה המצא תמצא למה לי וכו' כמו שכתוב בתוספות ואדרבה הכי הוה לן למימר משום דאית ליה פירכא דהא דקא אמרת מה הפרט מפורש בעלי חיים אף כל בעלי חיים לאו מילתא היא דמכל הני פרטי לא מרבינן בעלי חיים אלא דבר שנבלתו מטמאה וכדאמרינן לעיל אלמא אם המצא תמצא איצטריך לרבות בעלי חיים וכל דבר. והשיב ר"י לא ידענא מה קאמר מר דלקמן ודאי וכו' כמו שכתוב בתוספות עד על כן היה צריך לתפוס צד טומאה וכל שכן לטעם שני שפירשתי כי סובר התנא דודאי אין לרבות מהם אלא עופות טהורים. והא דקאמר לרבות כל בעלי חיים לרבותא קאמר הכי שאפילו אם לא תתפוס צד טומאה אלא צד בעלי חיים אפילו הכי לא אתי שאר מילי שאינן בעלי חיים אם לא נכתב המצא תמצא משום פרכא דכללא גופיה חיים כתב ביה דכל שכן לאותו טעם שאין צריך שום תירוץ למה נצריך צד טומאה כשנעשה מחיים כלל ולא יהא במשמעו אלא בעלי חיים ונמעט עופות טמאים יותר מבתחילה שהיינו מרבים מכעין הפרט כל בעלי חיים. תוספות שאנץ.

וה"ר ישעיה ז"ל כתב שאלה זו לעיל וזה לשונו תנא אחיים קא סמיך. עוד כאן שאלו למה לי למעבד כלל מחיים לרבות כעין הפרט אפילו הוי חיים פרט יש לנו לרבות כל דבר מאידך פרטי דמחיים שמעינן כל בעלי חיים ואייתרו קראי לרבות כל דבר. והשיב לו שכן היא מדה בתורה דהיכא דליכא אלא כלל ופרט אפילו איכא כמה פרטי אין בכלל אלא מה שבפרט ולא הוה מרבינן אלא הני דכתיבי אף על גב דמייתרי. ע"כ.

כתב הר"א ז"ל מגרמישא וז"ל מהיכא מייתית לה וכו'. כתוב בתוספות אלמא לאו כללא הוא אלא פרטא ואף על גב דהשתא נמי שה למה לי מכל מקום מכלהו לא תקשי. עוד כתוב בתוספות ויבאו הפרטות למעט מן הכלל. מפרש מהרא"ל דאם לא כן אם כן על כרחך מדאיצטריכי בפרטי נצטרך לעשות מחיים כלל גמור ולא הוי קושיא דאין דודאי לפי הסברא דומה יותר להוציא חיים משמעותיה מלתפוס צד טומאה אבל קרא דהמצא תמצא דלא נוכל להצריכו לפי זו הסברא אגלי לן דאית לן למימר איפכא. מהרא"ל ז"ל. ע"כ.

דף סד עמוד ב[עריכה]

שדי שור בין המצא תמצא אי לאתויי בעלי חיים מחיים נפקא:    ואם תאמר ולשני ליה דשור אתא למעוטי דלא מחייב אלא נקרב לגבי המזבח דומיא דשור. ויש לומר דאם כן לשתוק מחיים אף על גב דלעיל דרשינן הכי גבי יאמר אף על גב דכתיב חיים היינו משום דלעיל הוי חיים כללא בתרא ולא מצי שתיק מיניה דאי הוה שתיק מיניה אם כן הוי גנבה כלל ושור פרט ואין בכלל אלא מה שבפרט שור אין מידי אחרינא לא אבל הכא דאיכא תרתי כללי בלא חיים.

המצא תמצא לאיתויי דבר המסויים הכי גרסינן בקונטרס ופירושו לאשמועינן דבר המסויים אבל דבר שאינו מסויים לא. ולא ממשמעות דריש דהרבה יש בהמות שאין בהן סימן אלא מייתורא דקרא דריש ליה. ואף על גב דכבר מיעטיה בטוען טענת גנב לעיל מכל מקום איצטריך קרא למעוטי גנב עצמו כמו שמצינו לענין קרקעות עבדים ושטרות דאיצטריך למעוטי בתרווייהו כדאיתא בסמוך.

וא"ת נהי דלא יליף גנב מטוען טענת גנב למעוטי מקרקעות ועבדים ושטרות דגנב חמור מכל מקום נמעטינהו בטוען טענת גנב מדממעיט בגנב דחמור כל שכן בטוען טענת גנב הקל. ויש לומר מהו דתימא נחמיר טפי בטוען טענת גנב דנשבע לשקר דהא טוען טענת גנב לא מיחייב אלא בשבועה.

ורבנו חננאל ז"ל גריס לאיתויי דבר שאינו מסוים ואף על גב דבטוען טענת גנב מיעטיה קרא בגנב עצמו מרבה ליה קרא. וקשה דאיצטריך קרא למעוטי בטוען טענת גנב אלמא אי לאו מיעוטא דקרא אתא ממשמעותא דקרא ואם כן אמאי איצטריך קרא לרבויי בגנב עצמו הא ממשמעותיה דקרא אתי כיון דליכא מיעוטא. וכי תימא דאיצטריך דלא ניליף ליה למעוטי מטוען טענת גנב הא ליתא דהא הך פרשה עצמה דגנב עצמו דאם תמצא נאמרה תחילה ואם כן היה לו להתלמוד לדרוש ההוא קרא למעט שנאמר תחילה וההוא דלעיל לרבות לפי שהוא אחרון שלא נלמדנו מן הראשון. ועוד קשה דשפיר איצטריך קרא למעוטינהו הכא והכא דלא יליף חד מחבריה כמו שמצינו לענין קרקעות ועבדים כדפירשתי. לכן נראה כדפירש הקונטרס. ויש ספרים דגרסי בהדיא למעוטי דבר שאינו מסויים. תלמידי הר"פ ז"ל.

אבל הראב"ד ז"ל כתב וז"ל אלא לאיתויי דבר שאינו מסויים לפי שלענין מודה מקצת בעינן דבר מסויים כמו שאמרנו למעלה שלמה למעוטי דבר שאינו מסויים כי השלמה דבר מסויים כמה ארכו וכמה רחבו ולפיכך הוצרך לומר כי לענין גנב עצמו ואפילו לטוען טענת גנב האמור למטה לא בעינן דבר מסויים. עד כאן. וכבר כתבתי יותר מזה לעיל.

אי הכי שה למה לי:    היה יכול להקשות שור ושה למה לי וכו' אלא התלמוד התחיל דבריו בשור שהוא ראשון ועל כן מקשה לו שה למה לי אבל אם היה מתחיל מחיים היה יכול להקשות מהשנים למה לי וגם עתה כשמתחיל בשור היה יכול להקשות תתחיל בחיים ויהיו השנים מיותרים. תוספות שאנץ.

וזה לשון ה"ר ישעיה ז"ל אי הכי שה למה לי. הוא הדין דהוה מצי למימר שה ושור למה לי דיכול להתחיל ולעשות כלל ופרט וכלל מחיים ומהמצא תמצא לרבות אף שאינן בעלי חיים ומחמור דבר שאינו מסויים ואייתר שור ושה אבל התלמוד התחיל בשור שהוא ראשון במקרא.

וזה לשון תלמידי הר"פ ז"ל אי הכי שה למה לי אבל מחיים לא פריך חיים למה לי דהא שפיר איצטריך חיים לגלויי למדרש כעין הפרט לכל חד כדקאמר אי לאתויי בעלי חיים מחיים נפקא דאי לאו חיים והוה כתיב שור לחודיה הוה אמינא דומיא דשור קרב לגבי המזבח אין ומשור וחמור הוה ממעט דבר שנבלתו מטמאה במגע ובמשא דהא צד טומאה חשיב ליה שפיר האי תנא דהא דפירשנו לעיל דלא חשיב ליה היינו כי מרבינן עופות כדפירשנו לעיל. ומיהו תלמודא הוה מצי למינקט מעיקרא שה חיים בין המצא תמצא לאיתויי כל דבר המטלטל ושור לדבר המסויים והשתא מצי לאקשויי חמור למה לי אלא התלמוד התחיל בשור שהוא ראשון ולפי זה מקשה שה למה לי. ע"כ.

וכתב הרשב"א ז"ל דהוה מצי לאקשויי שה וגנבה למה לי דהשתא תרווייהו מייתרי אלא דכי פריך אפילו מייתור חד לא מעייל נפשיה לאקשויי טפי. ע"כ.

אלא ריבוי ומיעוט וריבוי הוא ולא דרשינן בכללי ופרטי:    וקשה לי היכי דרשינן לעיל בכללי ופרטי. ונראה לי דהאי תנא דבי חזקיה ללמוד דרך הקושיא אתי שאי אפשר לפרשה בכללי ופרטי אלא בדריבה ומיעט וריבה. הרשב"א ז"ל.

כל הני פרטי למה לי:    ודאי פרטא קמא איצטריך לדרוש בריבה ומיעט וריבה ומניה ממעטינן שטרות דמסתבר טפי למעוטי אלא כל הנך למה לי. חד למעוטי קרקעות וכו'. ואף על גב דכבר מיעטם בטוען טענת גנב איצטריך למעוטינהו בגנב עצמו כדפרישנא לעיל. אך תימה דהשתא למעוטי דבר שאינו מסויים מנא ליה דהא אייתור לפי מסקנא זו. וי"ל דבתר דגלי לעיל בטוען טענת גנב נגמר מיניה בגנב אף על גב דקרקעות ועבדים ושטרות איצטריך למעוטי בתרווייהו דלא יליף חד מחבריה כדפרישנא לעיל. מכל מקום למעוטי דבר שאינו מסויים גילוי מילתא הוא. ועוד דכיון דגלי קרא שהם שוים לענין מיעוטא דעבדים קרקעות ושטרות מעתה איכא למילף לענין דבר שאינו מסויים ומיהו כי הוה דריש ליה בכלל ופרט ומצריך קרא לדבר שאינו מסויים לא הוה סבירא ליה להאי סברא. תלמידי הר"פ ז"ל.

וכתב הראב"ד ז"ל וז"ל אכתי שה למה לי אלא הני תרי כללי דסמיכי אהדדי ריבה ומיעט וריבה נינהו לכל דבר המטלטל וגופו ממון ואפילו שאינו מסוים וכל הני פרטי חד למעוטי קרקע וחד למעוטי עבדים וחד למעוטי שטרות גנבה וחיים לכדרב. ואי קשיא לך שה למה לי למימר ריבה ומיעט וריבה לימא כלל ופרט וכלל כדאמר מעיקרא.

ואי קשיא לך שה למה לי לימא ליה למידרש מיניה מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון למעוטי עבדים וקרקעות ושטרות דאי מהנך פרטי אחריני אכתי לא ממעטי הני. איכא למימר משום דגנבה נמי קא קשיא שה וגנבה למה לי ואי אמרת גנבה וחיים לכדרב קא ממעיט ליה חיים מפרטא ואם כן חד מהני פרטי איצטריך לכל בעלי חיים ואידך לשאר דברים שאינן בעלי חיים ואידך לאיתויי דבר שאינו מסוים ואכתי עבדים וקרקעות ושטרות לא ממעטי מהכא משום הכי איצטריך למעוטי ריבה ומיעט וריבה. עוד יש לומר דהא לאו קושיא כלל דכל מה שמרבה קרא בפרטי לריבויא דרשינן ליה כדאמרינן לעיל אם כן כל הני פרטי למה לי ודרשינן מריבויא דפרטי כל המטלטל וגופו ממון והכא נמי קשיא ליה מריבויא דשה מאי מרבינן דהא כל בעלי חיים מחיים נפקא דלאו בעלי חיים משור ודרשינן מיניה דבר המטלטל וגופו ממון. ע"כ.

אם המצא תמצא מאי דריש ביה:    הוה מצי למימר גנבה דחיים לכדרב ואידך פרשה שנאמרה ונשנית. ה"ר אליעזר מגרמישא ז"ל.

ולמאן דאמר חד בגנב וחד בטוען טענת גנב בשלמא המצא תמצא לכדרבא בר אהילאי אלא כל הני פרטי למה לי דליכא למימר למעוטי קרקעות ועבדים ושטרות דהא איתקש לטוען טענת גנב דהא כתיבי בהדי הדדי. שיטה. ומיהו נראה יותר דמפרטי דעל כל דבר פשע מימעיט גנב כמו טוען טענת גנב דהאי קרא דעל כל דבר פשע קאי אתרווייהו דהא דאצריכינן לעיל היקשא היינו לענין תשלומי ארבעה וחמשה דלא כתיבי בהאי עניינא. ע"כ לשון תלמידי הר"פ ז"ל.

וזה לשון הראב"ד ז"ל בשלמא אם המצא תמצא לכדרבא בר אהילאי אלא שור וחמור ושה למה לי דהא מיעוטא דעבדים ושטרות וקרקעות מכללא בתרא נפקי על כל דבר פשע על שור על חמור וגו' כדדרשינן לעיל. ומיהו פרטי קמא דגנב עצמו למה לי ולאו דמייתרי כלהו דחד מינייהו מיהא צריך לאיתויי דבר שאינו מסויים לגנב עצמו ולטוען טענת גנב שהוא נחשב גנב כמותו אלא לכדתנא דבי רבי ישמעאל כל פרשה שנאמרה ונשנית וכו' וזו נתחדש בה המצא בעדים תמצא בדיינים. ע"כ לשונו.

כדתני רבי ישמעאל כל פרשה שנאמרה ונשנית:    כגון הכא דכתיב מלעיל על שור ועל חמור וכו'. והדר נשנית וכתיבא לבתר הכי משור ועד חמור ועד שה אינו אלא אגב דבר שנתחדש בה כגון הכא דאיצטריך לן לכדרבא בר אהילאי אם המצא בעדים תמצא בדיינין הדר אמר להו שור וחמור ושה לאו משום למדרש ביה. גאון ז"ל.

קצת קשה דהני מילי כשהחידוש הוא בפרשה האחרונה וכן הוא בכל מקום אבל הכא החידוש הוי בפרשה הראשונה דהיינו אם המצא תמצא שנאמרה קודם לפרשה דאם ימצא ואם כן לא שייך הכא לומר כל פרשה שניה שנאמרה וכו'. ושמא יש לומר דנשנית אינו רוצה לומר באחרונה דוקא אלא פעם אחרת קאמר מה לי בראשונה מה לי באחרונה. שיטה.

ואימא גנב עצמו בשבועה וכו':    למאן דאמר חד בגנב וחד בטוען טענת גנב קא מקשינן משום דבההיא פרשה ונקרב בעל הבית כתיב ודרשינן ונקרב לשבועה וכיון דתרווייהו מהאי פרשתא נפקי אימא דתרווייהו דוקא בשבועה דאי למאן דאמר גנב עצמו לא כתיב באותה פרשה אלא משנים ישלם מאי קאמר אימא בשבועה ואמאי דמנא תיתי אי מטוען טענת גנב לא אתיא דאיכא למפרך מה לטוען טענת גנב דבהיתרא אתי לידיה.

אלא דאיכא למידק דלמאן דאמר חד בגנב וחד בטוען טענת גנב מאי קאמר לא לכתוב רחמנא שנים ישלם בגנב עצמו ותיתי בק"ו מטוען טענת גנב והלא למאן דאמר חד בגנב וחד בטוען טענת גנב לא משנים ישלם ולא לק"ו איצטריך בהדיא כתיב. ונראה לי דהכי קאמר אמרת לא כך היה דלכולי עלמא שנים ישלם לא בא אלא לחייב גנב עצמו בלא שבועה דלא יאמר שנים ישלם ותיתי גנב עצמו מק"ו אפילו למאן דאמר דתרווייהו בטוען טענת גנב אלא ודאי לא איצטריך אלא לחיובי גנב בלא שבועה וכיון שכן כל שכן למאן דאמר חד בגנב וחד בטוען טענת גנב דלא איצטריך שנים ישלם דגנב בהדיא כתיב אלא לחייב את הגנב אפילו בלא שבועה וכי קאמרינן לדידיה שנשנית אותה פרשה משום דבר שנתחדש בה היינו בשביל המצא תמצא בדיינין ושנים ישלם בלא שבועה. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון הראב"ד ז"ל ואימא דשבועה בטוען טענת גנב דהא כתיב אתרווייהו ונקרב בעל הבית. ע"כ.

וכתבו תלמידי הר"פ ז"ל ואימא גנב עצמו בשבועה למאן דאמר חד בגנב וחד בטוען טענת גנב פירוש דהיקישא הוא. ויש מפרשים דיש להשוותן דאפילו למאן דאמר תרווייהו בטוען טענת גנב יש להשוותן בדבר זה. ע"כ.

לא יאמר שנים ישלם וליתי בק"ו מטוען טענת גנב:    וליכא למימר דאיצטריך למכתב גנב למעוטי קרקעות ועבדים ושטרות דלענין קולא לא יליף מטוען טענת גנב לאו מילתא היא דדיו לבא מן הדין להיות כנדון. שנים ישלם דכתיב בגנב עצמו למה לי שמע מינה לשבועה.

הקשה השר מקוצי למה לי גזירה שוה דשליחות למימר דטוען טענת גנב לא משלם אלא בשבועה תיפוק ליה מדאיצטריך למכתב שנים ישלם בגנב עצמו שמע מינה דבטוען טענת גנב בעי שבועה דאי שלא בשבועה אם כן נשתוק מגנב עצמו וליתי מקל וחומר מטוען טענת גנב דאף על גב דאיצטריך הגזירה שוה לומר דשומר חנם מפטר מגנבה בשבועה כדפירש הקונטרס לעיל מכל מקום משמע לעיל דאיצטריך קרא נמי למימר דטוען טענת גנב לא משלם ליה לא בשבועה קאמר לעיל וממאי דבשבועה וכו'. וי"ל דלמאן דאמר דתרווייהו בטוען טענת גנב וגנב עצמו מהמצא תמצא ניחא דאי לאו דגלי קרא בהדיא דטוען טענת גנב בשבועה הוה אמינא דהוה שלא בשבועה וגנב עצמו ודאי אתי מטוען טענת גנב והמצא תמצא הוה מוקמינן ליה לאם המצא בעדים תמצא בדיינים ופרטי משום דבר שנתחדש בה אבל למאן דאמר חד כגנב וחד בטוען טענת גנב והמצא תמצא כדפירשתי אם המצא בעדים תמצא בדיינים. תלמידי הר"פ ז"ל.

וכבר כתב בזה לעיל הרא"ש ז"ל בשם הר"מ ז"ל דיבור המתחיל נאמרה שליחות יד. עיין שם.

דאפילו שלא בשבועה:    כלומר לא בעינן שיחשדוהו תחילה ויכפור וישבע מאליו על זה ואחר כך נודע שהוא גנבו אלא אף על פי שלא חשדוהו בדבר עד שהוכר הגנב ישלם שנים. ה"ר יהונתן ז"ל.