שיטה מקובצת על הש"ס/בבא קמא/פרק ז/דף סג

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף סג עמוד א[עריכה]

דהא כל חד וחד כלל ופרט באפיה נפשיה דרשינן ליה: תימה דהא לקמן גבי ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך דאיכא נמי טובא פרטי ודרשינן כלהו כאחד וכן בפרק קמא דקידושין גבי הענקה. מיהו בקונטרס פירש דהכא אית לן למדרשיה כל חד באפי נפשיה כדדרשינן לקמן שדי שור בין תמצא שדי חמור וכו'. ולא נהירא דלא דמי דהתם אין הפרטות בין הכללות דהמצא תמצא אבל הכא שכל הפרטות נכתבו יחד בין שתי הכללות אם כן יש לנו לדרשן כאחת כמו גבי ונתת הכסף. לכך יש לומר דשאני הכא דכיון דכתיב אצל כל אחד פרטא על כדכתיב על שור וכו'. אי נמי על כרחך אית לן למדרש כל חד פרטא באפי נפשיה ולמעוטי עופות כדמסיק דאי לאו הכי לשתוק מכלהו פרטי ולכתוב שלמה לחודיה וכו' ככתוב בתוספות.

וא"ת מעיקרא כי פריך ואימא מה הפרט וכו' הוה ליה למפרך פירכא אחרת דאי אתא לרבות מכעין הפרט וכו' אם כן לא לכתוב אלא שלמה לחודיה. יש לומר דאין הכי נמי אלא עדיפא מיניה קא פריך דמקשה ליה דאפילו מה שאומר אינו אמת. ועוד יש לומר דשמא היא היא דמחמת הך קושיא דקשה ליה לא לכתוב אלא שלמה לחודיה הוא דקא פריך דאית לן למדרש מה הפרט מפורש דבר שנבלתו מטמא במגע כדמסיק ואזיל דכל חד וחד דרשינן ליה באפי נפשיה כדפירשתי. כך נראה למורי שיחיה.

וא"ת כי משני לא לכתוב רחמנא אלא חד פרטא כלומר מדכתיב כל הני פרטי שמע מינה דאתא לרבות כל דבר המטלטל והשתא היכי קשיא ליה דאם כן לא לכתוב רחמנא אלא שלמה לחודיה. יש לומר דאין הכי נמי שלא בא לתרץ הך קושיא דהוא פריך מה הפרט מפורש דבר שנבלתו מטמאה וכו'. ועוד דעדיפא מינה קפריך דכולהו צריכי. תלמידי הר"פ ז"ל.

שה למה לי לאתויי עופות: הא דלא קאמר לאתויי שאר בעלי חיים כגון סוסים וגמלים משום דהנהו לא אצטריכי דהא אתי מכלל ופרט וכלל וכדאמרינן מה הפרט מפורש דבר שנבלתו מטמאה במגע ובמשא ולא אצטריכי אלא לעופות. הרשב"א ז"ל.

אלא לאו שמע מינה כל ריבויא הוא: ואם תאמר ולמה לי דכתב רחמנא כל וכל הני פרטי לא לכתוב אלא כסף או כלים לחוד כמו שכתוב בתוספות. ומיהו שלמה ודאי היה צריך לכתוב גבי אם כסף או כלים למעוטי דבר שאינו מסוים. וי"ל כסף או כלים איצטריך לכדדרשינן בשבועות מה כלים שנים וכו'. והא דדרשינן ליה בפרק הזהב בכללי ופרטי אלו לא נאמר קאמר כמו שכתוב בתוספות.

ומיהו האי ברייתא דלעיל קצת קשה דלא מיפרשא שפיר באלו לא נאמר דמאי אמרת אלו לא כל ריבויא הייתי דורש על כל דבר פשע בכלל ובפרט וכלל והייתי אומר מה הפרט דבר המטלטל וגופו ממון זה אינו דאם כן הייתי מרבה עופות טמאים ואי אפשר לומר כן. ומיהו מצינו למימר דהא דנקט בכהאי גוונא לאו משום דדרשת ליה לקרא הכי אלא מאיזה טעם שיהיה מרבים כל דבר המטלטל וגופו ממון ולפי שדרשא זו של כלל ופרט שגורה בתלמוד נקט בענין זה. תוספות שאנץ.

ואי סלקא דעתך האי כל דבר פשע וכו'. לכתוב רחמנא כל הני פרטי גבי האיך וכו' עד למעוטי דבר שאינו מסוים: פירוש היינו חצי רמון וחצי אגוז. ויש מפרשים דבר שאינו במדה ובמשקל. ומיהו איכא למידק בה היכי אקשינן נכתבינהו רחמנא להני פרטי גבי כי יתן הא אי כתב הכי הוה אמינא דגבי שומרים נמי מיפטר בעופות הטמאים וכן גבי כפל והשתא לא מיפטר מדין חיוב שומר חנם ולא מכפל דכתיב בקרא קמא אלא משבועת מודה מקצת דכתיב בהאי קרא בלחוד הוא דפטרינן ליה ומדלא אמרי הכי שמע מינה דכל דמיפטר גבי שבועה בקרא בתרא מיפטר מכפל ומדין השומרים ושבועתן דכתיב בקרא קמא.

והשתא קשיא לי אם כן כי היכי דדרשינן חד למעוטי דבר שאינו מסוים מקרא בתרא דהיינו שבועה דמודה מקצת נמעוט נמי מקרא קמא דהיינו דין השומרים וליפטר נמי מכפל. ואיכא למימר כיון דאשכחן בשומר שכר דרבי רחמנא כל דבר המטלטל וגופו ממון בכלל ובפרט אף על פי שאינו מסוים שמע מינה דהכי נמי לא פטריה מדין חיוב השומרים כלומר שאם פשע בהם יהיה פטור ולא משבועת השומרין אף על גב דאיכא למיפרך לא פרכינן דהא לאו מילף הוא אלא גלויי מילתא בעלמא הוא וכי מיעט רחמנא דבר שאינו מסוים מענין שבועת מודה מקצת מיעט לה ולא לפוטרו מחיוב שומר חנם כי היכי דלא פטר משומר שכר כל דבר המטלטל וגופו ממון. תדע דהא דרשינן בשבועות מה כלים שנים אף כסף שנים ומה כסף דבר חשוב אף כלים דבר חשוב. ולא אמרינן הכי אלא לפוטרו משבועת דמודה מקצת אבל לפוטרו מחיובו של שומר חנם ומשבועת השומרים לא דליכא למימר דאי אפקיד גביה פרוטה ופשע בה יפטר כיון דגבי שומרים אחרים רביה רחמנא כל המטלטל וגופו ממון וחייב נמי כפל בין בטוען טענת גנב בין בגנב עצמו דהא אתרבי בפרשה וזו כדברי האומרים דלא בעינן שני כסף בשבועת השומרים.

ויש לפרש דבר שאינו מסוים חצי כלי ואינו שוה שני כסף ופטור בכל השומרים משבועה אף על גב דאמרינן יצאו כלים למה שהן דוקא בשלם ובענין זה אמרו מה כסף דבר חשוב אף כלים דבר חשוב ומיהו לא ממעטי מחיוב השומרים דהא רבינהו משארי ואהני מיעוטא לשבועה בכלהו ואהני ריבוייא לחיוב בכלהו. ועוד דכלהו מיעוטי דהך פרשתא לשבועה ולכפל משתמעי דהא לא כתיב ואם פשע ישלם כדכתיב בשאר אלא קרקעות ושטרות דממעטים לגמרי משום דכתיב בשאר השומרים הוא וזהו דעתנו ומפורש עוד במסכת שבועות. וכן גנב עצמו חייב כפל בפחות משני כסף דאיתרבי בפרשתיה משור ועד חמור עד שה ולא אימעיט אלא לשבועה ולכפל דשומר עצמו. הרמב"ן ז"ל בשיטתו בסוף פרק הזהב.

וזה לשון תלמידי הר"פ ז"ל ואי סלקא דעתך האי כל דבר פשע לכלל ופרט הוא דאתא לכתוב רחמנא להני פרטי בהאיך קרא דכי יתן ולדרוש כל חד באפי נפשיה. וא"ת אי נכתבינהו התם לא הוו מדרשי לענין כפל דההוא קרא גבי שבועה כתיב. ויש לומר דכפילא כתיב התם בההוא קרא דכתיב אם ימצא הגנב ישלם שנים.

וא"ת אכתי אי כתבינהו בההוא קרא הוו ממעטי עופות משבועה דבהכי מיירי קרא בהדיא לכך כתבינהו הכא בהאי קרא דעל כל דבר פשע דלא ממעיט אלא מכפל. ויש לומר דהשתא נמי דכתבינהו בקרא דעל כל דבר פשע כיון דממעטי מכפל ממעטי נמי משבועה וסברא הוא להיות להם דין אחד. ועוד דאשבועה נמי קאי האי על כל דבר פשע דכתיב לעיל מיניה ונקרב בעל הבית וגו' ואמרינן לקמן דלשבועה קאי וכתיב בתר הכי על כל דבר פשע ואכלא עניינא קאי אלא ימצא הגנב דמוקמי לה בטוען טענת גנב ואף אאם המצא דנכתב קודם אמרינן נמי לקמן דקאי. עד כאן.

וכתב ה"ר יהוסף הלוי ז"ל אבן מיגש בתשובת שאלה וזה לשון השאלה והתשובה מועתקים מלשון ערבית וששאלת על מה שאמרו בפרק מרובה לענין תשלומי כפל מיהו האי כל דהכא ריבוייא הוא מכדי הא כתיב מעיקרא כלל ופרט דכתיב כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור אי סלקא דעתך הני לכלל ופרט הוא דאתא לכתבינהו להני פרטי התם למה למיהדר למיכתב כללי אחריני שמע מינה האי כל ריבוייא הוא. ואמרת הואיל ולא למדנו דין הגנב אלא מזה הרבוי למה לי כלל ופרט וכלל דכי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור. תשובה אי לאו הני כללי דכי יתן איש אל רעהו וגו' הוה אמינא דקאי קרא דעל כל דבר פשע לכלל ופרט וכלל הוא דאתא והיה יוצא לנו מזה שאין עופות טמאים בכלל כמו שנתבאר ממה שנזכר למעלה מזה הואיל ורצינו לפרש אותו בדרך כלל ופרט וכלל להכי כתב רחמנא האי כלל ופרט וכלל דכי יתן איש אל רעהו וגו' לגלויי עליה דהאי על כל דבר פשע וגו' דלאו לכלל ופרט הוא דאתא אלא לריבוייא הוא דאתא ובזה נתרבו העופות הטמאים לדין זה.

וא"ת לא לכתוב רחמנא קרא דעל כל דבר פשע וסגי לן בכלל ופרט דכי יתן איש אל רעהו שאין בו זכרון לבעלי חיים כלל כדי שנאמר אוציא אני עופות טמאים שהכלל ופרט וכלל הוא לאיתויי כל דבר המטלטל וגופו ממון. יש לומר שפסוק זה דעל כל דבר פשע צריכים אנו לו לפי שבו זכר השלמה שדרשנו אותו למעוטי דבר שאינו מסוים ונזכר בו גם כן אבדה לכדרבי חייא אמר רבי יוחנן דאמר הטוען טענת גנב באבדה משלם תשלומי כפל ואי אפשר לנו לדרוש שלמה למעוטי דבר שאינו מסוים ואבדה לדרבי חייא בר אבא אלא אחר שקדם על כל דבר פשע שהוא ריבוי כל מילי ויספיק בו ולא יזכיר שלמה.

הנה כבר נתבאר דקרא על כל דבר פשע אי אפשר שלא לזכרו והואיל ואי אפשר לנו מבלתי הקדימה התורה כלל ופרט וכלל דכי יתן איש אל רעהו להוכיח על קרא דעל כל דבר פשע שאינו לכלל ופרט וכלל אלא לריבויא. ותשובה זו שהשבתיך היא על הנוסחא שכתבת שהוא אי סלקא דעתך הני לכלל ופרט וכלל הוא דאתא אי הכי לכתבינהו להני פרטי התם למה ליה למיהדר למכתב כללי אחריני שמע מינה האי כל ריבויא הוא. שנראה מנוסחא זו שהשני פסוקים רוצה לומר כי יתן ועל כל דבר פשע בענין אחד הם ואז הוכרחנו לפי נוסחא זו לבאר למה הוצרכו שניהם ואמאי לא אמר חד מינייהו ולשתוק מאידך.

אמנם אנחנו כך היא נוסחתנו אי סלקא דעתך דהאי כל לכלל ופרט הוא דאתא אם כן לכתביה רחמנא להאי כללא בכללא קמא למאי הלכתא שני קרא בדיבוריה שמע מינה לריבויא פירוש שאם היתה הכוונה בהאי כל דעל כל דבר פשע שיהיה כלל ויהיה על שור על חמור וכל הבא אחריו פרט ועל כל אבדה כלל היה מוציא המלות של הכללות בכאן במלת כי יתן ובמלת לשמור כמו שהוציאן בפסוק הראשון ולא היה מוציא הכללות בכאן במלת כל והואיל ולא הספיק לו במלת הכללות במה שהספיק לו בפסוק הראשון שהוא כי יתן ולשמור והם בלי ספק יותר חזקים לכלול יותר ממלת כי יתן ולשמור אם כן זאת ראיה שאין כוונתו אלא ענין הריבוי שהוא יותר חזק בהכנסת הכל מכלל ופרט וכלל ולפי שכלל ופרט אין מרבה אלא כעין הפרט והריבוי מרבה הכל ולא יניח למעט אלא דבר אחד.

וכי תימא אכתי הני תרי פסוקי למה לי. יש לומר שפסוק כי יתן בא לפטור שומר חנם מן השבועה בדבר שאינו מטלטל ואין גופו ממון והפסוק השני שהוא על כל דבר פשע בא לשלול כל השבועות מהן כמו מודה במקצת שהוא יוצא מן אשר יאמר כי הוא זה וכיוצא בה. וראיה לזה אמרם במסכת שבועות על משנת ואלו דברים שאין נשבעין עליהם העבדים והשטרות והקרקעות וכו' מנא הני מילי דתנו רבנן על כל דבר פשע כלל על שור על חמור פרט וכו' אחר זה אמרו על פיסקא שומר חנם אינו נשבע מנא הני מילי דתנו רבנן כי יתן איש כלל וכו' הנה נתבאר שכלל ופרט דכי יתן בא לפטור שומר חנם מן השבועה בדבר שאין מטלטל ואין גופו ממון וכלל ופרט וכלל דעל כל דבר פשע בא לשלול כל השבועות מהן ואי אפשר שיאמר הפסוק האחד ולא יאמר השני. ע"כ.

וזה לשון הראב"ד ז"ל מנא הני מילי דתנו רבנן על כל דבר פשע כלל על שור על חמור פרט על כל אבדה חזר וכלל וכו'. צריכין אנו ליישב המקראות לפי הדרש. אמר בתחילה כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור וגונב מבית האיש אם ימצא הגנב ישלם שנים כלומר שטוען טענת גנב ואם אמת היה שימצא הגנב בעדים ישלם הגנב שנים.

יש מי שאומר כאן שמעמיד מקרא זה בגנב עצמו ויש מי שמעמיד גם זה בטוען טענת גנב ומפרש אותו. אם ימצא שהוא עצמו גנב ישלם שנים כדאיתא בשמעתא וחד מינייהו למעוטי טוען טענת אבדה. ואמר עוד אם לא ימצא הגנב כלומר שלא הובררה טענתו ונקרב בעל הבית אל האלהים לשבועה וישבע שלא שלח ידו וכו' שאם שלח ידו כבר הוא חייב בתשלומים אפילו נגנב אחר מכאן. על כל דבר פשע ישבע על כל דבר שנפקד אצלו אם פשע באותה הגנבה אם לא שאם פשע בה חייב לשלם. על שור על חמור פרט על כל אבדה אשר יאמר כי הוא זה. וכן אם יאמר שאבד ממנו הפקדון על כל פקדון שיהיה כי זה יהיה טענתו צריך שישבע עליה שלא פשע בה ושלא שלח בה יד.

פירוש אחר על כל אבדה אשר יאמר כי הוא זה שאם יטעון טענת גנב באבדה עד האלהים יבא דבר שניהם אשר ירשיעון אלהים ישלם שנים אם נשבע לאחר שיכחישוהו עדים כי אין האלהים מרשיעים אלא על פי עדים אז ישלם שנים. הנה טוען טענת גנב כשהוכחש בעדים משלם תשלומי כפל ואף על פי שאמר הכתוב על כל אבדה דמשמע טענת אבדה נמי משלם שנים שהרי כתב בתחילה אם לא ימצא הגנב וכן בתחילה כתב וגונב מבית האיש עצמו בטוען טענת גנב קא עסיק ועלה קאמר ישלם שנים ואלו על טענת אבדה היה משלם שנים היה לו לכתוב במקום אחר תשלומי שנים על האבדה ואף על פי שכבר כתב כלל ופרט וכלל בתחילת הפרשה כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים ואנו דורשים משם כלל ופרט בזה.

ויש לתמוה למה הוצרכו שניהם נאמר כי מן הכלל הראשון היינו יכולים לומר מה הפרט מפורש דבר שאינו בעלי חיים אף כל דבר שאינו בעלי חיים אבל מן הכלל השני אנו למדים כל דבר. וא"ת יכתוב השני לבדו הרי אמרו שאין יכולין לרבות כל דבר אלא מי שנבלתו מטמאה כעין הפרט אבל עופות טמאים לא ומבין שני הכללים ושני הפרטים אנו למדים זה את זה לרבות אפילו טמאים שאנו אומרים על כל דבר פשע ריבויא הוא מדהוה ליה למכתב להני פרטי בתראי בכללא קמא והדר כתב האי בתרא שמע מינה ריבוייא הוא לכל דבר. וכל הנך פרטי דכתיבי גביה לאו למידרש מינייהו כעין פרטייהו אלא כל חד למעוטי מילתיה כדאיתא בשמעתא. וזהו שאומר בכל מקום אין בהם תשלומי כפל ולא תשלומי ארבעה וחמשה דתנו רבנן על כל דבר פשע וכו' ומניחין הראשון ותופסין השני מפני שהשני מחזק הראשון ומברר אותו שהכלל והפרט היינו יכולים לומר לאידך גיסא מה הפרט מפורש שאינו בעל חיים וכו' ומן השני אנו למדים הכל וכן הראשון צריך לשני כאשר כתבנו. וכן מביא בכל מקום שומר חנם אינו נשבע דתנו רבנן כי יתן איש אל רעהו וכו' מפני שהשבועה כתובה עם זה הכלל הראשון כי ונקרב בעל הבית לשבועה הוא. ומכל מקום בין לשבועה בין לתשלומי כפל שני הכללות צריכין זה לזה. ע"כ לשון הראב"ד ז"ל.

וזה לשון הרשב"א ז"ל איכא למידק אשמעתין דהכא משמע כי יתן איש אל רעהו דרשינן מיניה כללי ופרטי ועל כל דבר פשע לא אתי אלא לריבויא ולא לכללי ופרטי ואלו אין כן בכל התלמוד דאמרינן אין בהן תשלומי כפל ולא תשלומי ארבעה וחמשה דתנו רבנן על כל דבר פשע וכו'. וכתב הראב"ד ז"ל כי שני הכללות הוצרכו וכו' ככתוב לעיל.

וכתב הר"א מגרמישא ז"ל וז"ל למה לי למהדר וכו'. כתוב בתוספות ועוד אי הוה כתב להו התם לא הוה דרשינן להו גבי כפל וכו'. וקשה דאם כן פרטי במידי דלאו בעלי חיים למה לי. ע"כ.

חד למעוטי קרקעות שטרות הוה ליה למעוטי ברישא כמו שכתוב בתוספות אלא סירכא דפרט וכלל נקט הכא. הרא"ש ז"ל. וכן תירצו תלמידי הר"פ ז"ל דכיון דסוף סוף קא ממעט בין שטרות ובין קרקעות דאיכא מיעוטא לכל חד וחד נקט קרקעות איידי דנקט להו ברישא לעיל כדדרש להו בכלל ופרט וכלל. ע"כ.

חד למעוטי קרקעות: קשיא לי כיון דאיכא חד מיעוטא לקרקעות וחד מיעוטא לעבדים למה להו למימר יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות דאפילו לא הוקשו הא אימעוט בהדיא מחד מהנך פרטי בקרקעות ובשטרות. וניחא דהכא לא כתיב אלא מתוך שהפרט מפורש דבר המטלטל אימעוט בהדיא קרקעות ומשום שהפרט מפורש דבר שגופו ממון אימעוט ש"ד שטרות דלא דמו כלל לפרט אבל עבדים למה נמעוט אותם דהא דומין לקרא שהן מטלטלין וגופן ממון ולפיכך לולי שהוקשו לקרקעות לא היינו ממעטינן אותן. הרשב"א ז"ל.

חד למעוטי עבדים: אף על גב דעבדים הוקשו לקרקעות וכל שנתמעטו קרקעות נתמעטו עבדים אפילו הכי כיון דהני ניידי והני לא ניידי לעתים ממעט להו קרא בהדיא אם כן כיון דאיכא ריבויא ואין לומר דרבי כל מילי איצטריך למעוטי כל חד וחד באפי נפשיה. הרשב"א ז"ל.

דבר שאינו מסוים: מפרש ריב"א כגון ההיא דתנן בשבועות הדיינין אין נשבעין לא על דבר שבמדה וכו' כמו שכתוב בתוספות. והיינו דהכא ממעטינן דבר שאינו מסוים ולקמן גבי גנב עצמו פרכינן דבר שאינו מסוים לפי שהגנב עצמו משלם כפל בלא שבועה. הרשב"א ז"ל.

אבל בתוספות שאנץ כתבו זה לשונם ויש ספרים דגרסי לקמן לאתויי דבר שאינו מסויים ואין נראה דמהיכא הוה סלקא דעתך ככתוב בתוספות. וכתב לפי שמיעטו כאן הוצרך לפנים לרבותו אדרבה לפנים היה לו למעטו וכאן היה צריך לו לרבותו דקרא דתנא דבי חזקיה דלקמן הוא כתוב קודם לזה שבכאן ופסוק הכתוב ראשון ראוי למעטו כי לרבותו לא צריך דמהיכא הוה סלקא דעתך למעוטי ופסוק האחרון צריך לרבותו יותר שלא נמעטנו גם בכאן כמו בראשון. ומיהו אפילו אי הוה דריש הכי לא הוה אכתי אתי שפיר כי אף על פי שנתמעט בפסוק הראשון אין למעטו בכך בפסוק האחרון עד שימעטנו הכתוב בהדיא וכו' כמו שכתוב בתוספות. ע"כ.

וה"ר יהוסף הלוי ז"ל אבן מיגש כתב בתשובת שאלה וזה לשון השאלה והתשובה מועתקים מלשון ערבי על אמרם בפרק מרובה שלמה למעוטי דבר שאינו מסוים. וששאלת ואמרת איך יתיישב זה עם אמרם להלן שדי חמור בין המצא לתמצא לאיתויי מאי אי לאיתויי דלאו בעלי חיים משור נפקא אלא לאיתויי דבר שאינו מסוים. תשובה זה הפסוק שכתוב בו שלמה כבר העמדנו אותו בטוען טענת גנב והפסוק השני שכתוב בו אם המצא תמצא בידו הוא בגנב עצמו כמו שאמרו בתחילת הסוגיא בשלמא למאן דאמר חד בגנב וחד בטוען טענת גנב היינו דנפקא ליה גנב עצמו מהכא אלא למאן דאמר תרווייהו בטוען טענת גנב גנב מנא ליה והעמידה רבא דאתיא מדתנא דבי חזקיה יאמר שור וגנבה והכל בכלל וכו'.

והעמיד התלמוד פירוש זאת הברייתא שהתנה פירושו בכללות אלו שיהיו הפרטות הנזכרים בזה הפסוק בין המצא תמצא ושנחשוב שהפרטות שבפסוק שהם שור וחמור ושה כאלו הן באמצען ונדון אותם בכלל ופרט וכלל ועל זה אמרנו שדי חמור בין המצא לתמצא חמור דכתב רחמנא למה לי לאיתויי דלאו בעלי חיים משור נפקא רוצה לומר ששור בעלי חיים הוא ואי לא כתב רחמנא אלא שור בלבד בפרט אז היו הכללות מרבים דבר שאין בעלי חיים להיותו כעין הפרט שהוא דבר המטלטל וגופו ממון ולאיזה דבר הוצרך הפסוק לזכור חמור בפרט אלא לאיתויי דבר שאינו מסוים.

הנה נתברר שזה הפסוק מעיקרו הוא בגנב עצמו ולזה אמרנו חמור דכתב רחמנא למה לי לאיתויי דבר שאינו מסוים ועל כל דבר פשע הוא בטוען טענת גנב ולזה אמרנו שלמה למעוטי דבר שאינו מסוים ולא יהיו הפסוקים סותרים זה את זה כי מה שחייב שיאמר בפסוק שנאמר מענין טוען טענת גנב למעוטי דבר שאינו מסוים ושיאמר כאן בפסוק הנאמר בגנב עצמו לאיתויי דבר שאינו מסוים הוא שהפסוק הראשון הנאמר לענין טוען טענת גנב אין אנחנו דורשים אותו בכלל ופרט וכלל אלא בריבוי ומיעוט וידוע שהריבוי הוא יותר כולל לרבות כל דבר ואפילו מה שאינו כעין הפרט.

יצא לנו מזה שהכניס בכלל אפילו דבר שאינו מסויים ובא שלמה למעט ומיעט דבר שאינו מסוים והפסוק השני הנאמר בגנב עצמו דרשנו אותו בכלל ופרט וכלל וידוע שהכללות אינם מחליטות לרבות כל דבר כמו הריבוי אבל הפרטות ממעטינן מהם ואין מרבים אלא כעין הפרט בלבד. ומכיון שראינו שהפרט דבר מסויים הוא הנה נתחייב שלא ירבו הכללות מכל מה שהוא מטלטל וגופו ממון אלא מה שהוא דבר מסוים כעין הפרט ושנאמר כך מה הפרט מפורש דבר מסויים ומטלטל וגופו ממון אף כל דבר מסויים ומטלטל וגופו ממון ולהיות שהכללות לא דברו מכל מה שהוא מטלטל וגופו ממון אלא דבר מסויים בלבד נתחייב שנאמר שייתור חמור שמצינו אוותו מיותר בפרט שהוא לרבות דבר שאינו מסויים שלא יכלו הכללות לרבותו.

ויצא לנו עתה מזה שגנב עצמו מתחייב לשלם תשלומי כפל ואפילו גנב דבר שאינו מסויים וטוען טענת גנב לא יתחייב תשלומי כפל אלא עד שתהא טענתו בדבר מסויים. ולמדנו זה מהעיקר שבידינו שטוען טענת גנב לא ישלם תשלומי כפל אלא אחר שבועה וידוע שהשבועה לא תתחייב אלא בדבר מסויים אבל דבר שאינו מסויים אין לחייב עליו שבועה כמו שאמרנו אין נשבעין לא על דבר שבמשקל ושבמנין וכו'. והואיל ולא יתחייב שבועה בדבר שאינו מסויים נתחייב שיפטר עליו מהכפל הואיל והעיקר בידינו שהכפל לא יתחייב אלא בדבר שנתחייב עליו בו שבועה ונשבע עליו אבל הגנב עצמו שהוא חייב בכל אפילו בלא שבועה הנה ראוי לחייבו כפל אפילו בדבר שאינו מסויים שכיון שאינו מחוייב שבועה אין הפרש בין דבר מסויים לדבר שאינו מסויים.

ואם תפרש אמרם למעלה לענין טוען טענת גנב שלמה למעוטי דבר שאינו מסויים שהוא לענין פיטור שבועה בדבר שאינו מסויים ושמהפסוק הזה יצא לנו שלא תהיה שבועה כלל אלא בדבר מסויים ומכיון שנשללה השבועה ממנו פה נשלל הכפל ממנו ממילא אין זה רחוק. ע"כ.

וזה לשון הרב המאירי ז"ל מה שנאמר בסוגיא זו שלמה למעוטי דבר שאינו מסויים לא לענין גנבה נאמר שלענין גנבה כל שמשלם קרן משלם כפל אלא שהוא נאמר לענין מודה מקצת שאם יטעון בית מלא מסרתי לך והלה אומר איני יודע אלא מה שהנחת אתה נוטל פטור עד שיטעון דבר המסויים ויודה לו כן כגון זה אומר עד הזיז והלה אומר עד החלון.

וגדולי הרבנים פירשו בו למעט אבדה שאין לבעלים בה סימן שהטוען בה טענת גנב פטור מכפל וכן אתה יכול לפרשה לענין טוען טענת גנב שאינו משלם כפל אלא בשבועה ואין שבועה בדבר שאינו מסויים. וגדולי הרבנים פירשו בה דברים שאינם נראים.

ויש מפרשים דבר שאינו מסויים דבר שאינו שלם כמו שאמרו בפרק הזהב נעל מה נעל דבר המסויים אף כל וכו' לאפוקי חצי אגוז וחצי רמון ומפרשים מכאן שאין משלמין כפל על כל דבר שאינו שלם. ודברי הבאי הם. ולענין גנבה נאמר למטה חמור לאתויי דבר שאינו מסויים ודבר זה אתה מפרשו בגנבה גמורה. ע"כ.

וכן פירש הראב"ד ז"ל דהא דאמרינן למעוטי דבר שאינו מסויים היינו לענין שבועה דמודה מקצת דהתם כתיבא אשר יאמר כי הוא זה ואם יטעון בית מלא גריס מלא מסרתי לך וכו'. ע"כ.

דף סג עמוד ב[עריכה]

נאמרה שליחות יד למטה: ותימה ואמאי איצטריכא הך גזירה שוה תיפוק ליה מדאיצטריך למכתב גנב דהוי בשבועה דוקא דאי לא בשבועה למה ליה למכתב גנב תיתי בק"ו בטוען טענת גנב. ותירץ ר"מ דאפילו אי טוען טענת גנב מחייב בלא שבועה בעינן לכל הפחות שיכפור בבית דין כדכתיב ונקרב בעל הבית אל האלהים ומוקמינן לכל הפחות לדין ולהכי איצטריך למכתב גנב דאפילו נמצא בידו בלא כפירת בית דין. הרא"ה ז"ל.

אלא למאן דאמר תרווייהו בטוען טענת גנב תרי קראי למה לי: תימא תיקשי ליה פשטיה דקרא היכי מיתוקם דלא ימצא ואם ימצא חדא הוא. ופירש הר"מ דבהכי מיתוקם אם ימצא הגנב פירוש שהוא עצמו גנבו עד ונקרב בעל הבית אל האלהים פירוש אינו משלם אלא בשבועה ומכל מקום קא בעי תרי קראי למה לי דבלא ימצא הגנב הוה סגי. תלמידי הר"פ ז"ל.

למעוטי טענת אבד: וא"ת ואמאי לא אמרינן אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. ושמא יש לומר דגנב לא משמע למעוטי אבדה. הרא"ש ז"ל.

נפקא ליה הגנב: רצה לומר ממה שיכול לכתוב גנב וכתיב הגנב דה"א יתירה לדרשא אתא וכיוצא בזו בכמה דוכתי כי ההיא דפרק היה קורא דברים הדברים. ואידך גנב הגנב מאי עביד ליה מיבעי ליה וכו'. וקצת קשה ולימא גנב הגנב לא דריש כדאמרינן התם בפרק היה קורא ורבנן דברים הדברים לא משמע להו. ואינה קושיא שכיון שמוצא לדרוש דורש ועדיף טפי. והתם בפרק היה קורא קאמר משום דלא אשכח שום דרשא. שיטה.

היקשא הוא ואין משיבין על ההיקש: פירש רש"י ז"ל היקשא הוא כיון דסמיכי להדדי הני קראי עד ואף על גב דאיכא למיפרך מה לגנב עצמו שכן חייב כפל בלא שבועה. ויש מפרשים מה לגנב דבאיסורא בא לידו תאמר בטוען טענת גנב דבהיתרא בא לידו. ופירוש רש"י ז"ל עיקר דיש להשיב בגופן של תשלומין ומיהו איתנהו לתרווייהו ואפילו הכי לא פרכינן. הרשב"א ז"ל.