שיטה מקובצת על הש"ס/בבא קמא/פרק ב/דף כו

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף כו עמוד א

אמר קרא וחצו את כספו של זה וכו': קשה לי לדרוש קל וחומר לשלם חצי נזק ברשות הרבים וחצו את כספו לשלם מגופו ולא מן העליה דקרא להכי הוא דאתא וחצו את כספו ולא מן העליה. וי"ל דאם איתא דמייתי שן ורגל לחצי נזק ברשות הרבים מקל וחומר דקרן לא לכתוב רחמנא כספו דלמעוטי תשלומין מן העליה לא איצטריך דאמרינן דיו לבא מן הדין להיות כנדון. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

אמר קרא וחצו את כספו וכו': תימא אם כן למה לי ובער בשדה אחר למעוטי רשות הרבים תיפוק לי מכספו של זה דמשמע דשן ורגל פטורין אף מחצי נזק ברשות הרבים. ויש לומר כדפירשתי דאי הוה אמינא מקרא מלא דבר הכתוב כספו של זה לא הוה דרשינן דאיצטריך לומר מגופו משלם ולא מן העליה. תלמיד הר"פ ז"ל.

ולא תהא שן ורגל וכו': דעת התוספות דמעיקרא כשאמרנו תהא שן ורגל חייב ברשות הרבים רצה לומר שתהא שן ורגל כקרן לגמרי וישלם מגופו דאם לא כן איכא למיפרך מה לקרן שמשלם מגופו תאמר בשן ורגל שמשלם מן העליה אבל עכשיו שאנו אומרים ולא תהא שן ורגל לאו לגמרי קאמר. ובגליון תוספות פירש דאפילו השתא בהאי קל וחומר בעי למימר שתהא שן ורגל כקרן לכל מילי ותהא מגופו כקרן.

וקשה דלפי זה הפירוש חזרה קושית התוספות שהקשו הא אמרינן כספו של זה וכו' ולא נוכל לתרץ כמו שמתרצים התוספות שהרי גם עכשיו לפי זה הפירוש שן ורגל יהיו מגופן כקרן. וי"ל דשן ורגל לא דמו לקרן דקרן משלם מגופו לעולם ולא שייך בו תשלום מיטב כלל אבל שן ורגל לפי דעת זה אם המזיק רוצה לסלקו בקרקע יתן לו מיטב. וזה החילוק שאנו מחלקין בין קרן ושן ורגל היינו למאן דאמר יוחלט השור לניזק אבל למאן דאמר יושם השור אז אין חילוק ביניהם הילכך צריך לומר שזהו דוקא למאן דאמר יוחלט. ע"כ גליונות. ותלמידי הר"י ז"ל תירצו דשמא נוקי דרשא דכספו של זה ולא כספו של אחר ברשות הרבים. ע"כ.

וכן כתב תלמיד הר"פ ז"ל וז"ל וחצו את כספו דמשמע חצי נזק מוקמינן ליה ברשות הרבים דלא אמרינן חצי נזק אבל היכא שאני יכול למילף מקל וחומר בחצר הניזק ילפינן ליה. ע"כ.

וא"ת היכי מצינן למימר דשן ורגל לא משלמי אלא חצי נזק והא מדאיצטריך הלכתא דצרורות חצי נזק מכלל דשן ורגל נזק שלם. ואין לתרץ דההלכתא באה היכא דהועדו הצרורות שאפילו הכי אינו משלם כי אם חצי נזק דאם כן יאמר ההלכתא אין העדאה בצרורות. ואין לומר דאיצטריך אם הועד הרגל דצרורות דידיה לא הועדו דזה אינו חידוש ולא צריך הלכתא להכי כי אם הועד לרגל למה יהא מועד להתיז צרורות. וכן אין לתרץ דההלכתא באה כדי שנאמר צרורות יוכיחו ושן לא יהיה משלם נזק שלם מכח זה דאי לאו ההלכתא הוה פרכינן מה לקרן שכן מגופו והשתא דאתיא הלכתא אמרינן צרורות יוכיחו דאם כן יאמר ההלכתא אשן ולא אצרורות על כן מתרץ הגליון של תוספות דצרורות משלם חצי מה שהרגל משלם.

וא"ת אם כן איכא למיפרך מה לצרורות וקרן ששניהם אינן משלמין חצי נזק מן העליה. ואומר הר"י ז"ל דצריכין אנו לומר היכא דהועד הרגל אז הצרורות משלמין נמי חצי נזק אפילו בפעם ראשונה שלהם. מיהו עדיין קשה דנימא דין הוא שמשלם רק חצי נזק בצרורות משום דאם לא הועד הרגל אז היו משלמין רק רביע מן העליה. ושמא אין חילוק רק כיון שמשלם מן העליה ואפילו הכי משלם מעט אף אני אביא שן. ע"כ לשון תלמידי הר"י ז"ל.

ובגליון תוספות תירצו עוד דהיינו אליבא דסומכוס דצרורות משלם נזק שלם וכל שן ורגל משלם נזק שלם ומכח קל וחומר אמרינן דשן ורגל וצרורות ישלמו חצי נזק. וכפי שיטת התוספות קשה לפי זה מה לקרן שכן מגופו דאין לתרץ צרורות יוכיחו. וי"ל אם תמצי לומר דכחו לאו ככחו כגופו דמי יוכיח שהוא חצי נזק ומשלם מן העליה. וקשה אם כן הדרא קושיא לדוכתא שהרי אין חילוק בין שן ורגל ובין הלכתא דצרורות דהיינו כח כחו לסומכוס דהכל משלמין חצי נזק דלפי זאת הסברא סומכוס מוקי הלכתא דצרורות לכח כחו דהוי חצי נזק ואם כן הדרא קושיא לדוכתא ונימא מדאיצטריך הלכתא דכח כחו וכו'. וי"ל דאיצטריך הלכתא דצרורות דאי לאו הלכתא הוה אמינא דכח כחו פטור אתי הלכתא לומר דחייב חצי נזק. וקשה והרי הלכתא לא אתא אלא להקל והשתא אתא הלכתא להחמיר. וי"ל דהכי קאמר דשן ורגל על ידי העדאה משלמין נזק שלם וכח כחו לא יועיל בו העדאה מכח הילכתא. גליון.

ואומר הר"י דצריך ההלכתא דאם הועד הכח שגם כח כחו יהיה מועד כי שניהם שוין בהתזה. ע"כ. עוד כתוב בגליון תוספות ואי כח כחו ככחו דמי ליכא קל וחומר וישלם לאו יתירה הוא וכן צריך לומר בלאו הכי פירוש לרבא דסבירא ליה דצרורות משלם מגופו אם כן הקל וחומר האמצעי שאומר דשן ורגל משלם חצי נזק בחצר הניזק אינו יכול להיות דאיכא למיפרך מה לקרן שכן מגופו ולא תוכל לומר צרורות יוכיחו כמו שאומרים התוספות שהרי גם צרורות משלם מגופו לרבא הילכך ישלם איצטריך לגופה ולאו יתירה הוא. גליון.

עוד כתוב בגליון תוספות ואין להקשות אי שן בחצר הניזק חצי נזק אמאי איצטריך יחצון דאיצטריך למימר דאין חצי נזק חלוק. וקשיא שהקשו בפנים אמאי איצטריך וחצו את כספו ליכא לשנויי הכי דהא לא מצי למילף בקל וחומר שתהא שן ורגל בחצר הניזק חצי נזק אלא מכח שן ורגל שהן פטורות ברשות הרבים וצריך לתרץ כמו שתירץ בפנים. ע"כ. פירוש זה בא לומר דעל כרחך ישלם לאו קרא יתירה הוא כדי לסתור הקל וחומר האמצעי נמצא שהיית דורש הקל וחומר האמצעי ואולם תוכל לעשות הקל וחומר האחרון ואם כן יחצון למה לי אלא ודאי ישלם לאו קרא יתירה הוא וקל וחומר האמצעי אינו כלום מעתה תוכל לדרוש הקל וחומר האחרון ואיצטריך יחצון לומר דאין חצי נזק חלוק.

אבל הקושיא שהקשה בפנים אמאי איצטריך וחצו ליכא לשנויי הכי פירוש ליכא לשנויי דעל כרחך ישלם לאו קרא יתירה הוא ומדרוש הקל וחומר האמצעי אם כן הקל וחומר הראשון לא תוכל לדרוש כי אינך יכול לדרוש הקל וחומר הראשון אם לא שנאמר דשן ורגל חייבין נזק שלם ברשות הניזק ואם חייבין חצי נזק אם כן לא תוכל לדרוש הקל וחומר הראשון אם כן וחצו את כספו למה לי ליכא לשנויי שהרי עדיין לא הוזכר ישלם ואיכא למימר דישלם לא נכתב מעולם. ולכך צריך לתרץ כמו שמתרצים התוספות דאי לאו כספו הוה שבקינן קל וחומר דהכא וכו'. ושאר לשון הגליון שאומר דהא לא מצי למילף בקל וחומר אומר מורי הרב שאינו כלום.

וזה לשון תלמידי הר"י ז"ל הגליון פירש ואין להקשות אי שן ורגל בחצר הניזק חצי נזק אמאי איצטריך יחצון פירוש אמאי איצטריך יחצון וישלם כיון דאיכא שני קל וחומר זה כנגד זה דאי בחצר הניזק חצי נזק תו ליכא לפטור קרן ברשות הרבים ואם כן נוקי כל חד וחד אדוכתיה אלא ודאי צריך להביא יחצון בשביל רבא כי אליבא דידיה ליכא קל וחומר האמצעי כי איכא למיפרך מה לקרן שכן משלם מגופו ואם כן איצטריך להביא ישלם נמי בשביל רב פפא. אבל הקושיא שהקשו בפנים אין לתרץ כן כי קשה מה צריך יחצון וכספו נשתוק משניהם ונוקי כל חד אדוכתיה כי לעולם קל וחומר קמא וקל וחומר בתרא מוקמינן כל חד אדוכתיה אפילו אליבא דרבא. ונראה לי כמו שתירצו התוספות שקל וחומר קמא להחמיר ואם כן אין לומר לוקי כל חד אדוכתיה. ע"כ.

כתבו בתוספות דהשתא קל וחומר דלעיל ליכא. תימא נימא דאיצטריך וחצו את כספו בשביל הקל וחומר האחרון לומר כספו של זה ולא כספו של אחר ולומר דקרן ברשות הרבים חייב. וי"ל שדעת התוספות שמקשין כך אם כן לשתוק מוחצו ומיחצון ונוקי כל חד וחד אדוכתיה ע"כ הם תרצים התירוץ שלהם. אבל קשה נימא דאיצטריך וחצו לפי שנוכל לעשות הקל וחומר כן ומה קרן שמשלם מגופו חייב ברשות הרבים שן ורגל שמשלם מן העלייה אינו דין שמשלם ברשות הרבים וכן הקל וחומר האמצעי נעשה אותו כך ומה קרן שכוונתה להזיק חייבת חצי נזק ברשות הניזק שן ורגל שאין כוונתם להזיק אינו דין שחייבת ברשות הניזק חצי נזק. אבל קשה אם קל וחומר מן העליה ומגופו באת לעשות אם כן נעשה קל וחומר אחרון לפטור קרן ברשות הרבים ומה שן ורגל שמשלמין מן העליה פטורין ברשות הרבים קרן שמשלם מגופו אינו דין שיפטור ברשות הרבים ואיצטריך יחצון לסתור הקל וחומר זה. אלא יש לומר שאם תרצה לעשות קל וחומר אחרון לפטור קרן ברשות הרבים אני אעשה קל וחומר הראשון וחייב שן ורגל ברשות הרבים הילכך לא תוכל לעשות לא האחרון ולא הראשון שאם תרצה לעשות זה אני אעשה זה ואם כן לשתוק מוחצו ומיחצון ונוקי כל חד וחד אדוכתיה לכך צריכין אנו לתרץ כמו שמתרץ התוספות. גליון.

וזה לשון הרא"ש ולא תהא שן ורגל חייבת ברשות הניזק. וא"ת הא אמר כספו של זה ולא כספו של אחר. וי"ל דמיעוט כספו משמע ליה דלפטור במקום אחר אתא כמאן דאמר פלגא נזקא קנסא כלומר כאן החמירה תורה ולא במקום אחר והאי קל וחומר להקל על תשלומי שן ורגל.

וא"ת אי שן ורגל בחצר הניזק חצי נזק אמאי איצטריך כספו של זה ולא כספו של אחר דהשתא קל וחומר דלעיל ליכא. ונראה לי דאפילו אי שן ורגל אינן משלמין אלא חצי נזק מצינו למידן קל וחומר דלעיל ומה קרן שאינו משלם אלא מגופו חייב ברשות הרבים שן ורגל וכו'.

הקשה ר"מ היכי מצינן למימר דשן ורגל לא משלמי אלא חצי נזק מדגמרינן הלכתא דצרורות חצי נזק מכלל דשן ורגל נזק שלם. ותירץ ריב"א דלא משלם מן העלייה דמשונה הוא להתיז צרורות. ולי נראה דאי שן ורגל משלמין חצי נזק צרורות משלמי רביע נזק דהילכתא איתמר לחצי תשלומי שן ורגל. ע"כ.

והר"ר ישעיה ז"ל כתב וז"ל תימא הא איכא למיפרך מה לקרן שכן אינה משלמת מן העליה. יש לומר דצרורות יוכיחו. ודוחק הוא צרורות הלכה ולא גמרינן מינה. ואומר ריב"א דהכי קאמר ולא תהא שן ורגל חייב אלא חצי נזק ואם כן תהא קרן משלמת מן העליה בחצר הניזק מקל וחומר ומה שן ורגל שאין להם העדאה לשלם נזק שלם משלם מן העליה קרן שיש לה העדאה אינו דין שתשלם מן העליה אמר קרא ישלם תשלומי מעלייא.

תימא למה לי ישלם תיפוק ליה מדאיצטריך וחצו את כספו לומר דשן ורגל פטורין ברשות הרבים שמע מינה דבחצר הניזק משלם נזק שלם דכל מה דסלקא דעתך לומר דשן ורגל חייבין ברשות הרבים ואיצטריך וחצו למעטן הוי מקל וחומר דהן משלמין נזק שלם בחצר הניזק. וי"ל דאיצטריך וחצו ואיצטריך ישלם דאי לא כתיב לא וחצו ולא ישלם הוה דאיננא קל וחומר להחמיר חיוב שן ורגל ברשות הרבים דכל מה שנוכל להחמיר יש לנו להחמיר ולא הוה דאיננא האי קל וחומר בתרא לפיטורא להכי כתיב וחצו דאקיל רחמנא עלייהו ברשות הרבים וכיון דאקיל בהו הוה דאיננא להאי קל וחומר בתרא להקל להכי איצטריך ישלם. ע"כ.

ותלמיד הר"פ ז"ל כתב וז"ל תימא אי שן ורגל בחצר הניזק חצי נזק אמאי איצטריך כספו של זה וכו'. ככתוב בתוספות. וי"ל שמצינו למימר וחצו את כספו למגופו משלם אתא כדפרשינן לעיל. אמר קרא יחצון וכו'. תימא אמאי איצטריך לעיל וחצו את כספו תיפוק ליה מדאיצטריך יחצון אם כן על כרחך שן ורגל פטורין ברשות הרבים דאי הוו חייבין למה לי יחצון הא לא שייך לעשות קל וחומר לפטור קרן ברשות הרבים ואם כן למה לי למדרש מכספו של זה ולא מכספו של אחר. וי"ל דאי לאו דדרשינן ולא כספו של אחר הוה אמינא דייתורא דיחצון אתי למעוטי שן ורגל ברשות הרבים כלומר יחצון לזה ולא לאחר לסתור הקל וחומר דלעיל וקל וחומר זה האחרון הייתי אומר לפטור קרן ברשות הרבים כמו שאנו דנין עתה אחר דרשא דולא כספו של אחר.

מיהו קשה למה לי יחצון לחייב קרן ברשות הרבים תיפוק ליה מדאיצטריך וחצו את כספו למדרש ולא כספו של אחר דודאי קרן פטורה ברשות הרבים דאם היתה חייבת למה לי וחצו למעט חצי נזק בשן ורגל הא לא שייך לעשות הקל וחומר דלעיל. וי"ל כדפרשינן לעיל *וחצו את כספו איצטריך למימר מגופו משלם ולא מן העליה. ע"כ.

ויהא אדם חייב בכופר: וא"ת והלא הוא נהרג וקם ליה בדרבה מיניה. ופירש הקונטרס דקאמר היכא דלא אתרו ביה דפטור ממיתה. מיהו קשה דבשוגג נמי אמרינן דפטור מתנא דבי חזקיה דמקיש שוגג למזיד. לכך נראה לפרש דלא שייך למיפטר מקם ליה בדרבה מיניה אלא ממון שעמו כגון דמי ולדות דמהתם נפקא לן פיטור דקם ליה בדרבה מיניה דדרשינן הא אם יהיה אסון באשה לא יענש בדמי ולדות אבל מדמי האשה הנהרגת לא מיפטר משום קם ליה בדרבה מיניה ולהכי קאמר הכא שישלם דמי הנהרג ליורשים דאף על גב דכתיב ולא תקחו כופר וכו' הני מילי למפטריה מקטלא וכו' ככתוב בתוספות. תלמיד הר"פ ז"ל.

ויהא אדם חייב בכופר מקל וחומר: יש מי שפירש שיהא חייב מיתה ותשלומין כשור. ויש מי שפירש אם המית שלא בכוונה. ולפי זה בעיא זו אליבא דרבי יוחנן דאמר בפרק ארבעה וחמשה דשור שנגח שלא בכוונה משלם את הכופר ודלא כרבה דאמר פטור כל שלא בכוונה והדין שהרג בעדות מיוחדת ואי נמי בעדים בלא התראה.

ואיכא למידק לומר מדחזקיה נפקא דאמר מה מכה בהמה לא חלקת בה וכו' לפוטרו ממון אלא לחייבו ממון אף מכה אדם לא תחלוק בו בין מתכוון לחייבו ממון. ונראה לי דאי דחי ליה הכי אכתי הוה מקשה ליה הניחא לחזקיה אלא לרבי ולרבנן דלא סבירא להו כחזקיה כדאיתא בסנהדרין בפרק אלו הן הנשרפין מאי איכא למימר. אי נמי לכשתמצא לומר דאדם משלם כופר מקל וחומר אף נדרוש היקישא דמכה נפש בהמה ומכה אדם להקישן לגמרי להיות זה כזה כלומר מה מכה בהמה לא חלקת לפוטרו אלא לחייבו אף מכה אדם לא תחלוק בו לפוטרו אלא לחייבו דאי משום כדי רשעתו מוקמינן ליה למלקות ממון. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

אינו דין שחייב בארבעה דברים: וא"ת מה לאדם שכן מועד מתחילתו. וי"ל דיליף אדם הניזוק מאדם הניזוק דאדם הנהרג מאדם אינו זוכה בכופר כשהוא ניזוק מאדם זוכה בארבעה דברים אדם הנהרג משור שזוכה בכופר כשהוא ניזוק אינו דין שזוכה בארבעה דברים. לשון הרא"ש ז"ל.

ותלמידי הר"פ ז"ל תירצו דפריך משן ורגל דמשלמין כופר כדמסיק בסמוך. ע"כ. ואין להקשות מה לאדם שאחרים שניזוקים ממנו נוטלים נזק שלם תאמר בשור שאחרים שניזוקים ממנו אין נוטלים נזק שלם דיש לומר שזהו מחמת המזיק לפי שאדם מועד מתחילתו ושור אינו מועד מתחילתו ולא מחמת הניזוק. גליון. וגליון התוספות תירץ דלמאי דסלקא דעתך השתא שור דאזיק אדם נמי יהיה מועד מתחילתו לעולם בין ברשות הרבים ובין ברשות היחיד מהאי קל וחומר. ע"כ.

אמר קרא איש בעמיתו ולא שור בעמיתו: קשה מדאיצטריך איש בעמיתו משום האי קל וחומר שמע מינה דאין אדם חייב בכופר ואם כן עליו למה לי. וי"ל דמכח קושיא אחרת מיתרצת זה דקשה לשתוק ממיעוטא דעליו ומאיש בעמיתו ונוקי כל חד וחד אדוכתיה דשור יהיה חייב בכופר ולא בארבעה דברים ואדם יהיה חייב בארבעה דברים ולא בכופר אלא ודאי משום הכי איצטריך עליו לפי שהייתי עושה קל וחומר בענין אחר ומה השור שאינו מועד מתחילתו חייב בכופר אדם שמועד מתחילתו אינו דין שחייב בכופר ומשום הכי איצטריך עליו ולא על אדם ובזה מיתרצא קושיא ראשונה. ומיהו השתא דאיצטריך עליו מכח קל וחומר שעשינו קשה הקושיא הראשונה דמדאיצטריך איש בעמיתו ומשום האי קל וחומר שעושה התלמוד ומה אדם שאין חייב בכופר וכו' אלמא דאין אדם חייב בכופר ואם כן עליו למה לי. וי"ל דאיצטריך עליו לפי שהייתי עושה קל וחומר כך ומה אדם שלא עשה בו קטנים כגדולים דקטן שהרג פטור חייב בו ארבעה דברים שור שנעשה בו קטנים כגדולים אינו דין שחייב בארבעה דברים מעתה לא תוכל לעשות מדאיצטריך שאין אנו עושים קל וחומר עכשיו מכופר ולכך איצטריך עליו. גליון.

ותלמידי הר"י ז"ל תירצו דאי לאו עליו הייתי אומר שיש קולא באדם אבל לא הייתי יודע איזו קולא. והר"י ז"ל אומר דאיצטריך איש בעמיתו לענין צער שלא תאמר שהוא בכלל נזק כדמשמע בסמוך שהוא בכלל נזק. ע"כ.

או דילמא קרן כוונתו להזיק: תימא מאי מספקא ליה פשיטא דקרן חמירא מהאי טעמא דליכא למימר דמקרן בקל וחומר יליף שאין מועד מתחילתו דהשתא לא שייך למיפרך דפירכא שאינה כתובה בתורה נכניס בקל וחומר כדפרישנא במתניתין לעיל דמכל מקום איכא למיפרך אדם יוכיח שמועד מתחילתו וכו' ועוד וכו' כמו שכתוב בתוספות. ור"מ תירץ דהכי מיבעיא ליה מי אמרינן אם כופר יושת עליו על השור קאמר כל מה שיש בשור דהיינו קרן ושן ורגל דסברא לומר כן הואיל ודמו קצת לקרן או דילמא כיון דלא דמו לגמרי דקרן כוונתו להזיק וכו' מסתברא למימר עליו על קרן ולא אכל מילי דשור. הרא"ש ז"ל.

וכן כתב תלמיד הר"פ ז"ל וז"ל נראה לפרש דודאי לא מצי יליף מקרן דאיכא פרכי טובא כדפרישית. והא דקאמר מידי דהוה אקרן היינו כלומר כשאמרה תורה והועד בבעליו שמשלם כופר בכל מזיק שהוא מועד ואורחיה בכך הוא ואם כן מיירי הפסוק נמי בשן ורגל כמו בקרן מועדת והא מהאי טעמא נמי הוה מחייב כופר בור ואש אי לאו מיעוטא דעליו כדדרשינן לעיל בפרק קמא אבל לא שייך למעוטי רגל מעליו כיון דהיינו מגוף השור או דילמא קרן כוונתה להזיק לאו מטעם פירכא קאמר אלא הכי קאמר דדוקא בקרן מועדת דיברה תורה ולא בשן ורגל משום דקרן כוונתה להזיק ויש לה להתחייב יותר.

והא דנקט רגל ולא נקט שן משום דשייך טפי למצוא כופר ברגל יותר מבשן דאין רגילות שתהא הנאה להזיקה בהריגת אדם בכוונה אבל ברגל היזקו מצוי לדרוך על גבי תינוקות. וניחא נמי דנקט בחצר הניזק משום דהויא העדאה דרגל דאי מקרן ילפינן לה ברשות הרבים נמי הוה לן לחיוביה דומיא דקרן. ולמסקנא דקאמר דאיכא כופר ברגל ולא חשיב הך סברא דכוונתו להזיק מכל מקום אין השור נהרג דלהכי מהני הך סברא דכוונתו להזיק אבל לגבי כופר שעל הבעלים אין לו לחלק בין קרן מועדת לרגל דבכל שדרכו בכך דיבר הכתוב שמשלמין כופר כדפירשתי. ע"כ.

כופר בתם מנא ליה: תימא כיון דקתני השור בסקילה היאך בעלים משלמין כופר והא מודה רבי טרפון דקרן משונה בחצר הניזק מגופו משלם והכא כיון שהוא נסקל לימא הביאהו לבית דין וישלם לך. וי"ל דנהי דלעיל משלם מגופו היינו משום דיו דלא מיפריך קל וחומר אבל הכא דמיפריך קל וחומר אי אמרינן מגופו לא אמרינן דיו אלא משלם מן העליה. ועוד יש לומר דלצדדין קתני בכוונה השור בסקילה פטור מכופר ושלא בכוונה הבעלים משלמין כופר ואין השור בסקילה. תלמיד הר"פ ז"ל.

הקשה רבינו מאיר היכי מצינן למימר דליכא כופר ברגל דאם כן לשתוק מכספו של זה ולא כספו של אחר דעל קל וחומר דלעיל איכא למיפרך מה לקרן שכן משלם כופר. ותירץ דאיכא למיפרך אדם יוכיח וניתן בשן ורגל פחות שבשניהם. ונראה לי כיון דמקרן תמה קא ילפינן ליכא למיפרך מכופר דלא סבור כרבי יוסי הגלילי. ובהא מיתרצא שפיר נמי דמאי איצטריך יחצון דאיכא למיפרך מה לשן דפטור מן הכופר. הרא"ש ז"ל.

ומייתי לה מקל וחומר מרגל ומה שן ורגל שפטורין ברשות הרבים לגמרי ברשות הניזק כופר שלם קרן שברשות הרבים חצי כופר אינו דין שישלם בחצר הניזק כופר שלם. וקשה נימא דיו בחצר הניזק חצי כופר כמו ברשות הרבים שהוא חצי כופר. וי"ל כיון שכל אחד חשיב קל וחומר בפני עצמו אף על גב דאהני קל וחומר לענין נזקין מכל מקום מפריך הוא לענין כופר ולכך הזכיר רש"י נזקין בתוך הקל וחומר של רבי טרפון לפי שכל אחד חשוב קל וחומר בפני עצמו. אבל קשה מה לשן ורגל דין הוא שמשלמין כופר שלם ברשות הניזק שהרי משלמין הכופר מן העליה דומיא דנזקין תאמר בקרן תמה שהכופר שמשתלם הוא מגופו דומיא דנזקין ואיכא למימר דהיא גופה נילף דקרן ישלם כופר מן העליה מה אית למימר דיו כמו נזקין שמשלם מגופו אף כופר ישלם מגופו ואם כן דבר שאנו לומדים מכח דיו דהיינו מגופו אין לעשות ממנו פירכא.

וא"ת כיון שכל אחד חשוב קל וחומר בפני עצמו כדפירשתי אם כן נעשה קל וחומר מכופר ונעשה פירכא מנזקין מה לשן ורגל דין הוא שמשלם כופר שלם בחצר הניזק שהרי בנזקין משלמין בעליה תאמר בקרן דבנזקין משלם מגופו. וכן אם תעשה קל וחומר מנזקין נעשה פירכא מכופר מה לשן ורגל דין הוא שמשלם נזק שלם בחצר הניזק שהרי משלם כופר מן העליה תאמר בקרן תמה שמשלם חצי כופר מגופו. מעתה אם תרצה לקיים זה הקל וחומר ולהקשות על זה אני אעשה זה האחר ואקשה על זה הילכך אין לעשות לא זה ולא זה ונוקי כל חד אדוכתיה. גליון.

לאו משום דסבור לה כרבי יוסי הגלילי: הקשו בתוספות אפילו בלא רבי יוסי הגלילי מקל וחומר גמר ומה שן ורגל דפטורין ברשות הרבים וכו'. קשה נימא דיו כרשות הרבים מה ברשות הרבים פטור מכופר אף ברשות הניזק פטור מכופר וכיון שנזקין וכופר הכל קל וחומר אחד לפירוש התוספות אהני קל וחומר לנזקין ואהני דיו לכופר. וי"ל דאין לעשות דיו מכופר לנזקין דמאי טעמא אתה עושה דיו לענין כופר לפי שמצינו שכופר פטור ברשות הרבים אם כן תעשה דיו מנזקי בהמה לנזקי כלים כיון דמצינו כלים פטורים בבור והוי מנזקים לנזקים שאם הזיק השור בהמה וכלים דנימא שיהיה חייב בנזקי בהמה ויהיה פטור בנזקי כלים דנימא דיו לכלים שהוזקו משור כמו כלים שנפלו בבור דכי היכי דהתם פטור הכא נמי פטור אלא ודאי מבהמה לכלים אין לעשות דיו הכי נמי אין לעשות דיו מכופר לנזקין.

אבל קשה על זה הקל וחומר שעושים התוספות דנימא אדם יוכיח שחייב ברשות הרבים ופטור מכופר אף אני אביא קרן אף על פי שחייב ברשות הרבים יהיה פטור מכופר. וי"ל מה לאדם שכן אינו יכול לבוא לידי כופר לעולם תאמר בקרן שיכול לבא לידי כופר לכשיועד. אבל קשה נימא דקרן תמה ברשות הרבים יוכיח שיכול לבוא לידי כופר ואפילו הכי פטור ברשות הרבים אף ברשות הניזק נמי יהיה פטור. וי"ל דמרשות הרבים לרשות הניזק אין לעשות יוכיח. גליון.

ועוד נראה שכך עביד קל וחומר ומה שן ורגל דפטורין מנזקין וגם מכופר ברשות הרבים לעולם אפילו הכי חייבין ברשות הניזק כופר קרן דלפעמים חייב כופר ברשות הרבים וגם נזק לעולם אינו דין שחייב כופר שלם ברשות הניזק. ועוד יש לומר דלא מצינן למימר קרן תמה ברשות הרבים יוכיח דיכול לבוא לידי כופר וכו' משום דאיכא פירכא דדין הוא דקרן ברשות הרבים פטור מכופר דאף שן פטור בו אפילו מנזקין. תלמידי ה"ר ישראל ז"ל.

כתוב בתוספות דאם היה כופר חלוק וכו'. וכן כתב ה"ר ישעיה ז"ל וז"ל יש לומר דאי הוה קרן חלוק בכופר ברשות הרבים מנזקין לא הוה דיינינן כופר מנזקין. ע"כ.

ותלמידי הר"י ז"ל פירשו וזה לשונם ומתרצים התוספות דאם היה כופר חלוק וכו'. לא הוה שייך למידן קל וחומר כי אז לא היה כופר בכלל דאיכא למיפרך מה לשן שמשלם מן העליה אפילו נזק ומשום הכי דין הוא שיהא חייב בחצר הניזק כופר שלם תאמר בקרן שאינו כן או נאמר מן העליה יוכיח שישנו ברגל בכופר ואלו בקרן תמה אף אני אביא כופר שאף על פי שישנו ברגל לא יהיה בקרן.

וא"ת כיון שמכח דיו הוא דאמרינן דליכא בקרן מגופו לא נעביד פירכא מדבר שאנו לומדים מכח דיו היינו כשאין כופר חלוק מדיו נזק דכופר ונזק קל וחומר אחד הוא ולא פרכינן ממה שאנו לומדים מגופו בכופר מכח דיו דנזקין כיון דהכל קל וחומר אחד אבל כיון דחלוק כופר מדין נזק אז נוכל לומר שפיר פירכא זו ועל כרחך בשאינו חלוק כופר מדין נזק לא פרכינן מכח דיו וכדאמרן דאי לאו כי היכי ילפינן מקל וחומר מרגל מה לשן ורגל שכן משלמין כופר מן העליה תאמר בקרן תמה שהכופר שמשלם הוא מגופו דומיא דנזקין.

ואם תאמר היא גופה נילף דקרן ישלם כופר מן העליה. ליתא דהא איכא למימר דיו כמו נזקין שמשלם מגופו אף כופר ישלם מגופו אלא על כרחך היכא דאין חלוק כופר מנזק לא פרכינן מדבר שאנו לומדים מכח דיו דהיינו מגופו דכופר שאנו לומדים אותו מדיו דנזקין כיון דכופר ונזק שניהם שוין. ועוד יש לתרץ דליכא למיפרך מה לשן ורגל שכן משלמין מן העליה דקרן תמה נמי משלם כופר מן העליה וכמאן דאמר כשהשור בסקילה הבעלים משלמין את הכופר אין השור בסקילה אין הבעלים משלמין את הכופר. עד כאן.

ובגליון תוספות תירצו קושית התוספות וזה לשונו וה"ר שלמה סובר דעל כרחך צריכין לומר דסבר לה כרבי יוסי דאי לאו הכי איכא למימר דיו ולא ישלם אפילו ברשות הניזק אלא חצי כופר אבל השתא דסבר כרבי יוסי הגלילי ליכא למימר דיו דאם כן הוה מפריך קל וחומר. ואין להקשות אדרבה נימא קל וחומר איפכא שיהא חצי כופר כרגל ברשות הרבים דאין סברא שיהא כופר להיפך מנזק דבנזק כתיב וחצו את כספו והוא הדין כופר. ע"כ.

לאו משום דסבר לה כרבי יוסי הגלילי וכו': תימא למה תלה רבי טרפון ברבי יוסי הגלילי דאף לרבי יוסי הגלילי לא אשכחן ליה בהדיא דאמר הכין אלא מכלל מה שאמר ובעל השור נקי נמי מדמי ולדות ולא אמר נקי מכופר והיא גופה לאו הוכחה גמורה היא וכמו שכתבנו בפרק קמא גבי פלוגתא דחצי נזק קנסא או ממונא וכיון שכן דאשכחן לרבי טרפון דאמר בהדיא דהתם משלם כופר ולא אשכחן לרבי יוסי דאית ליה כופר בתם כלל למה תלה מי שאמרה בהדיא במי שלא אמרה בהדיא והוה ליה למימר כופר שלם ברשות הניזק למה לי לאו משום דסבר ליה תם משלם חצי כופר וכו'. וצריך עיון. הרשב"א ז"ל.

כתוב בגליון תוספות וקצת קשה לרבא דאמר בפרק ארבעה וחמשה אליבא דההוא תנא דליכא כופר ברגל ושן לפטור טמון בשן ורגל מקל וחומר מאש דחייב ברשות הרבים ופטור בו טמון וליכא למימר מה לאש שכן אין בו רוח חיים דנכנס הפירכא בתוך הקל וחומר. וי"ל דשמא ההוא תנא דפרק ארבעה וחמשה סובר כרבי יהודה דחייב טמון ומאן דפטר טמון סובר דאיכא כופר ברגל. ע"כ.

כתוב בגליון הנ"ל מקל וחומר מאש דחייב ברשות הרבים וכו'. וקשה דאדרבה נעשה קל וחומר איפכא ונאמר דאש יהא פטור ברשות הרבים מקל וחומר דשן ורגל ומה שן ורגל שחייבין בטמון פטורים ברשות הרבים אש שפטור בטמון אינו דין שיהא פטור ברשות הרבים. ויש לומר דדעת הגליון הנזכרת שרוצה לעשות קל וחומר לפטור שן ורגל בטמון לפי שאז יהיה אש חייב ברשות הרבים שהרי אני יכול לעשות קל וחומר אחר שיהיה אש חייב ברשות הרבים ולא ישתנה ממה שהוא וכך נאמר ומה בור שפטור בו כלים חייב ברשות הרבים אש שחייב בו כלים אינו דין שיהא חייב ברשות הרבים דלהיפך לא תוכל לדרוש לפטור אש מכלים שהרי כיון דכתיב באש או בקמה הוי ליה כאלו מפורש בו שחייב בכלים וכמו כן לא תוכל לדרוש קל וחומר לחייב בור בכלים דכיון דכתיב חמור ולא כלים הוה ליה כאלו נכתב בפירוש דפטור כלים בבור. מעתה יותר מסתבר לו לגליון לדרוש קל וחומר לפטור טמון בשן ורגל שאז יהיה אש חייב ברשות הרבים ממה שנדרוש לפטור אש ברשות הרבים כיון שיש שני קלים וחמורים דלשניהם יהיה אש חייב ברשות הרבים וכל זה למאן דלית ליה כופר ברגל אבל מאן דאית ליה כופר ברגל אם תעשה קל וחומר לפטור שן ורגל בטמון איכא למיפרך מה לאש שכן פטור מכופר תאמר בשן ורגל שחייבין בכופר.

אבל קשה אם כן נפטור טמון בבור מקל וחומר דאש ומה אש שחייב בו כלים פטור בו טמון בור שפטר בו כלים אינו דין שנפטר בו טמון. אלא יש לומר שהייתי עושה להיפך לפטור אש ברשות הרבים מקל וחומר דשן ורגל ומה שן ורגל שחייבין בכופר פטורין ברשות הרבים אש שפטור מן הכופר אינו דין שיהא פטור ברשות הרבים מעתה אם תעשה קל וחומר זה אני אעשה זה הלכך כל חד וחד נוקי אדוכתיה ולא תוכל לעשות קל וחומר שיהו שן ורגל חייבין ברשות הרבים דהא כתיב כספו של זה ולא כספו של אחר גם לא תוכל לעשות קל וחומר שיהא בור פטור ברשות הרבים מקל וחומר דשן ורגל דהא עיקר חיוב בור ברשות הרבים הוא.

אבל קשה לפי הקל וחומר שעושה הגליון נאמר דשן ורגל יהיו פטורין מכלים ופטורין מעבד נכרי מקל וחומר דבור ומה בור שחייב ברשות הרבים פטור בו כלים ועבד נכרי שן ורגל שפטורין ברשות הרבים אינו דין שיהו פטורין מכלים ועבד נכרי. יש לומר דלא תוכל לפטור שן ורגל מכלים דהא כתיב ובער בשדה אחר ושדה הוי דומיא דכלים שאינו בעלי חיים וחייב אף כלים חייב מעתה לא תוכל לפטור עבד קנוי בשן ורגל דמה לשן ורגל שכן חייבין בכלים. גליון.

וזה לשון תלמידי הר"י ז"ל ואומר הר"י ז"ל דאין לעשות קל וחומר דאש יהא פטור ברשות הרבים מקל וחומר דשן ורגל דאדרבה נילף מבור ומה בור שפטור בו כלים חייב ברשות הרבים אש שחייב בו הכלים כדקאמר או הקמה לא כל שכן. מה תאמר מה לאש שכן פטור בו הטמון. אדרבה היא גופה נילף דגם בור יפטר בטמון מקל וחומר דכלים. וא"ת שן יוכיח דחייב בו כלים מדקאמר בשדה אחר ואפילו הכי פטור ברשות הרבים אף אני אביא אש מכל מקום קשה דנעביד קל וחומר מנכרי הקנוי וכלים ומה בור שפטור בנכרי הקנוי ובכלים חייב ברשות הרבים אש שחייב בנכרי הקנוי ובכלים אינו דין שיהא חייב ברשות הרבים ותו ליכא למימר שן יוכיח דאדרבה היא גופה נילף דנכרי הקנוי יפטר בשן מבור. ע"כ.

גליון תוספות מתרץ שמא ההוא דסבר דליכא כופר ברגל סבר דחייב טמון באש. וקשה לרב שימי דיליף לה מנזקין דרגל וסבר דליכא כופר ברגל אם כן מאי קאמר מטמון דמשמע דטמון פטור באש והרי לדידיה אש חייב בטמון. ויש לומר דהכי קאמר מטמון פירוש שהרי מצינו דשן ורגל אף על פי שבנזקין פטורין ברשות הרבים חייבין בטמון קרן שחייב ברשות הרבים כל שכן שיהא חייב בכופר ברשות הניזק כופר שלם. וכן כשמתרץ מכלים פירוש שהרי אני מוצא דשן ורגל חייבין בכלים אף על פי שבנזקין פטורין ברשות הרבים כל שכן שיהא חייב בכופר וכן מפרש כולם. ע"כ גליון.

וזה לשון תלמידי הר"י ז"ל ונראה בשם הר"י שכך הפירוש מטמון כמו שאני מוצא טמון לרבנן אף על פי שפטור באש חייב ברגל אף אלמוד כופר אף על פי שאינו ברגל מכל מקום יהיה בקרן בחצר הניזק לנזק שלם. ומקשה מה לטמון דין הוא שטמון חייב ברגל שכן אני מוצא אותו בבור ולרב אחא מדפתי ליכא למיפרך מטמון כי הוא דבר אחר וזו הפירכא מרגל עצמו. ועוד הא איכא לדחות שכן ישנו באדם. ע"כ.

מתניתין אדם מועד לעולם בין שוגג וכו': והוא הדין לשכור וישן. הרב המאירי ז"ל.

גמרא קתני סימא את עין חבירו וכו': פירוש מדקתני סימא ושיבר את הכלים בא להשמיענו דכי היכי דשיבר וכו'. ה"ר יהונתן ז"ל.

ח"מ תנ"א שמעינן ממתניתין דקתני מי שסימא את עין חבירו אינו חייב אלא נזק בלבד ולא ארבעה דברים דבשוגג הוא ועלה אמרינן מנא הני מילי אמר חזקיה וכו'. ואקשינן הא מיבעי ליה שאף על פי שמשלם הנזק חייב גם צער הפצע ופרקינן אם כן היה לו לומר פצע בפצע ודרשינן פצע זה הנזק בפצע גם הצער שבפצע והואיל ולא כתב כך אלא כתב פצע תחת פצע שמע מינה לתת צער במקום נזק ושמע מינה לחייב השוגג כמזיד שמא תאמר נזק משלם אבל נזק וצער לא קמשמע לן. רבנו חננאל ז"ל.

כתבו בתוספות וריפוי ושבת ובושת כולהו מצער ילפינן וכו'. אי נמי יש לומר דכלהו ילפינן מקרא צער וריפוי כדמפרש התם ושבת מדאתקש לרפוי דכתיב רק שבתו יתן ורפא ירפא. תוספות שאנץ.

בדיבור המתחיל האי מיבעי ליה ליתן צער וכו' הקשו בתוספות דהכא משמע דצער שלא במקום נזק פשוט טפי וכו' ובפרק החובל משמע איפכא וכו'. ותירצו דשלא במקום נזק וכו'. וקשה קצת לקמן בפרק החובל דדייק מכלל דמשכחת להו שלא במקום נזק היכי משכחת לה ומפרש צער כוואו בשפוד אמאי מייתי ההיא דלא אתיא לכולי עלמא הוי ליה למימר כגון שכוואו על בשר ולא אפחתיה מכספיה. ויש לומר דמתניתין ניחא ליה לאתויי. הרא"ש ז"ל לקמן בפרק החובל.

בדיבור המתחיל שמע מינה תרתי הקשו בתוספות כיון דמהאי קרא דרשינן לשלם את השוגג כמזיד ומניה נמי דרשינן לשלם צער במקום נזק היאך אפשר לומר דבשוגג אינו משלם את הצער דאם כן אין השוגג כמזיד. ותירצו דכל מה שמצינו וכו'.

והראב"ד ז"ל תירץ דכיון דבשאר דברים של חובל דהיינו שבת וריפוי בעינן או צד פשיעה גמורה או מתכוון מהאי דבעינן דומיא דכי יריבון אנשים צער נמי לא מפלגי מנייהו. ואין תירוצו נראה דהא על כרחך כלהו ארבעה דברים ליתנהו בחד גוונא דהא בשת לא מחייב אלא במתכוון דוקא לבייש כדדרשינן לקמן מוהחזיקה במבושיו והתירוץ של התוספות עיקר. הרשב"א ז"ל.

וכבר כתבתי לשון רבינו חננאל לעיל ודבריו צריכין עיון. כתב הראב"ד ז"ל למה הוצרך הכתוב כל הני עין תחת עין שן תחת שן וכו' ודי היה לכתוב האחד וממנו היינו למדים שיש נזק וארבעה דברים במקום נזק. ותירץ דכל חד וחד לגופה איצטריך כדי לשום היזק לפי מה שהוא שאם לא כתב אלא אחד היינו שמין כל הנזקין בו בין גדולים בין קטנים לכך נכתבו כל אלו שיש בהם גדולים וקטנים ובינונים כדי שישומו אותם לפי מה שהם. הרשב"א ז"ל.

דף כו עמוד ב

ולא הכיר בה מעולם: כגון שהניחה לו אדם אחד בחיקו בעוד שהיה ישן ובשקם על רגליו נפלה האבן מחיקו ושברה את הכלים או סימא עין חבירו לענין נזקין חייב דהא רבינן שוגג כמזיד ואונס כרצון. ולא דמי לזה שישן ולא היה אדם סביבו ובא אדם וישן אצלו וסימא הישן עין זה שפטור דלא מחייבינן ליה שיתן לזה השני אין הטעם משום דלא הוה ליה ידיעה אלא משום שזה הישן הוא המועד אבל לזה שנשבר מוחו בזה האבן או נשברו כליו מאי שנוי עביד. ואי איכא לדמויי כך מדמינן אם בא אדם והניח לו בחיקו מרגלית או כלי זכוכית ועמד ונפלה פטור עליה. ה"ר יהונתן ז"ל.

לענין ארבעה דברים דבעינן דומיא דכי יריבון אנשים והכה איש את רעהו. ורבינו חננאל ז"ל פירש מדכתיב באבן או באגרוף אבן דומיא דאגרוף מה אגרוף בכוונה אף אבן בכוונה. הרשב"א ז"ל.

אף לענין שבת: כלומר אם העבירה ארבע אמות או עשה חבורה בנפילתה פטור מלאכת מחשבת אסרה תורה כלומר שנתכוון למלאכה וכו' הא כל שלא נתכוון למלאכה כלל פטור. ומה שאמרו לא יצא החייט במחטו ערב שבת עם חשכה שמא ישכח ויצא שאם לא יצא יהא חייב חטאת אלא שמכל מקום ראוי להזהר שלא יבא לידי חטא או שמא ישכח של שבת ויזכור את המחט ויתחייב חטאת. הרב המאירי ז"ל.

{{דה מפרש|לענין גלות פטור. דשגגה שיש בה ידיעה בעינן דומיא דכי יבא איש את רעהו ביער לחטוב עצים ונדחה ידו בגרזן. אי נמי מדכתיב בה שגגות הרבה דכתיב בלא ראות ובלא צדייה ובשגגה. הרשב"א ז"ל. והרב המאירי ז"ל פירש כפירוש ראשון דשאני הכא דבעינן דומיא דיבא את רעהו ביער שהוא ידיעה בתחילה ומתוך כך אין שגגה זו כשאר שגגות וזהו שבמסכת מכות אמרו בשגגה פרט לאומר מותר. ע"כ לשונו.

לענין עבד פלוגתא דרבי שמעון בן גמליאל וכו' הקשו בתוספות דלרבנן מאי שנא ממושיט ידו במעי שפחתו וסימא עין עובר וכו'. יש לומר דשאני התם שאינו מתכון לעין כלל ולא ראהו ולא ידעו הלכך לא קרי ביה כלל ושיחתה אבל כאן שהיה רואהו היה לו ליזהר בו. והראב"ד ז"ל תירץ דהתם לאו משום מתכוון לשחתה הוא אלא משום דבעינן עין רואה וזה בא ושיחתה יצא זה שסימא עין סמויה שהרי העובר שבמעי אמו עניו נמסיות ומושחתות הן שאינו רואה בהם כלל. הרשב"א ז"ל.

הכיר בה ושכחה: כתב ה"ר מאיר מסרקסטה וז"ל היתה לו ידיעה להורג מתחילה כגון שראהו עומד אצלו ונעלם ממנו בסוף חייב לגלות והחובל בענין זה פטור מארבעה דברים ובשבת נמי פטור מחטאת. ע"כ.

נתכוון לזרוק שתים: כלומר שלא נחה האבן למקום שחשב אלא שהלכה יותר שתי אמות לענין שבת פטור דמלאכת מחשבת בעינן שתנוח במקום שנתכוון. וליכא לפרושי נתכוון לזרוק שתים וזרק ארבע שלא היה חושב שיש בינו ובין אותו מקום שנתכוון לזרוק אלא שתי אמות והיה שם ארבע אמות שאם היה כן מחייב משום שבת שהרי גמר מחשבתו אלא שלא היה חושב שהיתה מלאכת איסור אלא מלאכת היתר וזהו שוגג האמור בתורה. ועוד אמאי לענין ארבעה דברים פטור הרי דחה למקום שרצה. ה"ר יהונתן ז"ל.

וכן כתב הרב המאירי ז"ל דבכי האי גוונא בשבת חייב חטאת וחייב בארבעה דברים ובעבד יצא לחירות דלא נאמר דבר זה אלא כשנתכוון לשתים וזרק עוד שתים. ע"כ. וכן כתבו התוספות.

לענין גלות אשר לא צדה אמר רחמנא. פירוש שלא צדה אלא שהלך עד מקום שחשב ומצא שם אדם ולא היה יודע שהיה שם דמחייב גלות דהוי בכלל ושמתי לך מקום פרט לנתכוון לזרוק שתים וזרק ארבע דפטוד מגלות. עוד פירש ר"ש פירוש אחר ואשר לא צדה ושמתי לך מקום פרט לחשב לזרוק שתים וזרק ארבע שאינו בתורת כי יזיד אלא בתורת ושמתי לך מקום.

ואומר רבינו תם דכי האי פירושא משמע לחיובא דבפרק אלו הן הגולין דריש אם בפתע בלא איבה פרט לשונא בלא צדייה פרט לנתכוון לזרוק לצד זה וזרק והלך בצד אחר ואשר לא צדה פרט לזורק שתים וזרק ארבע ואי לפטורא קאמר איבעי ליה למידרש מקרא דאשר לא צדה דכתיב באלה המשפטים ההיא דרשא דלזרוק בצד זה וזרק והלך לצד אחר דמקרא קמא אית לן לאפוקי ההוא דדמי טפי למיפטר דהיינו לצד זה והלך לצד אחר שלא נתכוון לזרוק לצד הנרצח ומאידך לרבות ההוא דלא דמי כולי האי לפיטורא.

ואומר רבינו תם דההוא פירוש דדרשינן לחיובא משתמע ומכל מקום מה שפירש ר"ש בההוא פירושא דאינו בכלל כי יזיד לא נהירא דכי יזיד לבתר הכי כתיב אלא הכי פירושו דלא הוי בכלל מכה איש ומת דכתיב לעיל מינה. אבל קשה אי קרא דבלא צדייה לפטורא משמע הא בצדייה חייב גלות ולעיל מינה כתיב או השליך עליו בצדייה דחייב מיתה. ואומר ר"י דהכי פירושו בלא צדייה חייב גלות הא בצדייה פירוש שארב להרגו חייב מיתה פרט וכו' כלומר ויש לך צידוד אחר שפטור אף מגלות שזרק לצד אחר.

וריב"א אומר דאידך לישנא דתרווייהו לפיטורא ניחא ליה והא דלא דריש ההוא דרשא מקרא דאשר לא צדה דקמא הוא ודדמי טפי הוה ליה למדרש מיניה יש לומר הואיל והתחיל לדרוש תחילת המקרא כדאייתינן לעיל אם בפתע וגו' סיים כל המקרא ודרש בלא צדייה ולא רצה להפסיק לדרוש אשר צדה ודרש מההוא דרשא דדמיא טפי כאשר הדין נותן לדרשה תחילה אבל לפי האמת מאידך קרא נפקא. ה"ר ישעיה ז"ל.

וכתב הר"ש וז"ל לענין גלות אשר לא צדה אמר רחמנא פרט לנתכוון לזרוק שתים וכו'. לפירוש שני דפירש רש"י ז"ל אשר לא צדה דמשמע דלא נתכוון לצדה ולהרגו אבל משמע שנתכוון שיבא מגעו אצלו פרט לנתכוון לזרוק שתים וזרק ארבע שלא נתכוון לבא אצלו ואיצטריך האי קרא דאי לא האי קרא אלא קרא דבלא צדייה דמשמע לא נתכוון לצדו אך נתכוון שילך כנגדו לאפוקי היכא דהלכה לצד אחר וקמשמע לן קרא יתירה כדפירשתי. ולפירוש אחר איצטריך קרא לחייבו גלות כי היכי דלא תפטריה בקרא דבלא צדייה וקא משמע לן קרא דולא צדה דחייב הואיל והלך כנגדו. ולא יתכן כפירוש רש"י ז"ל לפרש אשר לא צדה פרט לזה שצדד דהא היכא דלא צדד כלל אלא הלכה לצד אחר פטרינן מקרא דבלא צדייה. ע"כ לשונו.

ויש פותרין נתכוון לזרוק שתים וכו' מטעם שהוא קרוב למזיד ואינו נקלט. הרב המאירי ז"ל. וכן פירש הר"מ מסרקסטה. וכן פירוש רבינו חננאל ז"ל וז"ל לענין גלות אשר לא צדה פרט למתכוון לזרוק שתים וזרק ארבע דקרוב למזיד הוא ולא מתכפר לו בגלות. ע"כ.

פרט למתכוון: כתבו בתוספות ויש לומר דמבלא צדייה דריש וכו'. ומהאי קרא הוה פטרינן אפילו נתכוון לזרוק שתים וזרק ארבע וכו'. ואם תאמר לשתוק מבלא צדייה וממילא ידעינן דנתכוון לזרוק לצד זה וזרק לצד אחר דפטור כיון דלא נתכוון לזרוק לצד הנרצח כלל כמו שאומרים התוספות לקמן. וי"ל דאי לא כתיב בלא צדייה הוה אמינא דנתכוון לזרוק שתים וזרק ארבע נמי פטור אבל השתא דכתיב בלא צדייה דוקא נתכוון לזרוק לצד זה והלכה לצד אחר הוא דפטור לפי שלא נתכוון לזרוק לצד הנרצח כלל אבל נתכוון לזרוק שתים וזרק ארבע חייב גלות מקרא דאשר לא צדה כדדריש לה הכא.

עוד כתבו בתוספות ותימא דהא פליגי רבי ורבנן בנשמט הברזל מקתו וכו' פירוש נחלקו בפירוש הפסוק שאמר ונשל הברזל מן העץ מר מפרש ונשל הברזל מקתו והכה במקום אחר ומה מפרש נשל חתיכת עץ מן העץ המתבקע ומכה במקום אחר ומר מחייב בזה ופוטר בזה ומר מחייב בזה ופוטר בזה. גליון.

והרשב"א ז"ל תירץ מה שהקשו בתוספות דהא פליגי רבי ורבנן בנשמט הברזל מקתו ומן העץ המתבקע וכו'. מסתברא דשאני התם שאינו פושע בכלום שזה עוסק במלאכתו ונשל הברזל מקתו או נתזה הבקעת וזהו שחייב הכתוב גלות דכתיב ואשר יבא את רעהו ביער. ע"כ.

נתכוון לזרוק שמונה וזרק ארבע: גדולי המפרשים פוטרים אפילו אמר כל מקום שתרצה תנוח שלא נעשית מחשבתו כלל שאין ארבע בכלל שמונה לא נאמר כל מקום שתרצה תנוח אלא בשיעור יותר על מה ששיער שמחשבתו בכלל השיעור שנזדמן לו. ויש מדמין אותו לארבע וזרק שמונה. וגדולי המחברים מחייבים אפילו לא אמר כל מקום שתרצה תנוח ובמקומו יתבאר. הרב המאירי ז"ל.

ח"מ שפ"ו אמר רבא זרק כלי וכו'. פטור: כלומר השני אבל הראשון חייב דבתר מעיקרא אזלינן וכלי שזרקו מראש הגג וראוי לישבר הרי הוא כאלו נשבר. והכי משמע בריש פירקין דבעי רבא דרסה על הכלי ונתגלגל למקום אחר ונשבר מהו בתר מעיקרא אזלינן וגופיה הוא כלומר וחייב בכל כאלו שברתו מעיקרא וכו' ואמרינן ותפשוט ליה מדרבא דאמר רבא זרק כלי וכו' ופרקינן לרבא פשיטא ליה וכו' אלמא לכאורה דלרבה בתר מעיקרא אזלינן לחיוביה הראשון וכענין שהיינו מחייבים בדרסה על הכלי לכשתמצא לומר דבתר מעיקרא אזלינן.

אבל הראב"ד ז"ל פירש ששניהם פטורים שהראשון אף על פי שאמדוהו לישבר שמא לא היה נשבר והוה ליה כאמדוהו למיתה וחי שהוא פטור ושני נמי כיון דאמדוהו למיתה אמרינן מנא תבור תבר. ולפי פירושו כי פשטינן לעיל לאו למימרא דבהא דרבה ראשון חייב אלא דמינה שמעינן דאף על גב דנתגלגל ונשבר לא אזלינן בתר תבר מנא אלא בתר מעיקרא וכיון דנשבר לבסוף מתוך גלגול דריסתו חייב נזק שלם. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון הרב המאירי ז"ל גדולי המפרשים פוטרין אף הראשון. ומה שאמרו למעלה ותפשוט ליה מדרבא לא שיאמר רבא לחייב בזה את הראשון אלא דילפינן מינה דלאו בתר תבר מנא אזלינן. ומעתה בדרסה על הכלי שעל כל פנים מכח דריסתם נשבר ראוי לחייבו דבתר מעיקרא אזלינן וגופיה הוא.

ויש גורסין בשמועה זו זרק בעל הכלי כליו מראש הגג ובא אחר וכו' והיינו דקאמר פטור כלומר שהרי הראשון שלו ואין לנו ולפיטורו שלו דין ודברים הא אלו היה האחר תחת הראשון חייב וראייתם משמועה הסמוכה לזו בקדם וסילק את הכרים וכו' ששניהם פטורים ומשום דבעידנא דשדא וכו' אלמא שלא זרק בלא כרים הראשון חייב. זרק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות וקדם אחר וסילק הכרים והכסתות שניהם פטורים ואפילו אם הזורק עצמו קדם וסילק כגון שהיו קשורים בחבל וראש החבל בידו פטור בשעה שזרק מיהא לא נתחייב ומה שנמלך בו אחר כך גרמא הוא. גדולי הפוסקים חייבו בזה את המסלק מכח דינא דגרמי שהרי השורף שטרותיו של חבירו חייב אף על פי שאין בו אלא גרמא.

ולא נראה לי כן שאין זה דומה לשורף שטר שהוא עושה מעשה המפסיד וכל שהוא עושה מעשה כגון שורף שטר או מראה דינר לשולחני וכיוצא באלו הוא בכלל דינא דגרמי וחייב אבל בזו אינו עושה מעשה המפסיד אלא שמסלק את המציל וכל שהוא כן אינו בכלל דינא דגרמי אלא גרמא בנזקין לבד שהוא פטור כמו שיתבאר במקומו. וגדולי המחברים מחייבים את שניהם ואף על פי שהם פסקו לענין מיתה במי שהפיל את חבירו לבור והיה שם סולם ובא חבירו או הוא בעצמו והסיר את סולם או מי שזרק חץ והיה תריס בידו האחר וקדם אחר וסילק את התריס ששניהם פטורים כמו שביארנו בט' מסנהדרין אין דין מיתה שוה לדין ממון שאין ענין דינא דגרמי נאמר לענין מיתה אלא לענין ממון. ע"כ לשונו.

ולענין פסק כתב הר"מ מסרקסטה וז"ל כתב הרמב"ם ז"ל דהיכא דזרק כלים של חבירו על גבי כרים וכסתות של בעל הכלים וקדם בעל הכלים וסילק את הכרים והכסתות מתחתיו הרי הזורק חייב בתשלומין ואם היה זורק כלים שלו על כרים וכסתות שלו שהן למטה וקדם התחתון חייב בכל ואם היה זורק כלים של חבירו על גבי כרים וכסתות של בעל הכלים וקדם התחתון וסלקן ונפלו הכלים ונשברו שניהם משלמין מחצה על מחצה. ע"כ דברי הרב. והיכא דהוו כרים וכסתות של מסלק וקדם וסלקן נראה לומר דלא מחייב על כלי הזורק אף על גב דקא גרים להזיקייהו דמצי אמר דידי הוא דשקלי וסליקי. ע"כ לשונו.

הכוהו עשרה בני אדם בעשרה מקלות וכו': ומפרשינן טעמא בפרק ארבע מיתות משום דבעינן יכה כל נפש אדם ודוקא גוסס בידי אדם אבל גוסס בידי שמים לכולי עלמא חייב. ואיכא למידק דלכולי עלמא מיהא הראשון פטור ואם איתא אמדוהו למיתה דאמרינן התם שהוא חייב היכי משכחת לה דהא הכא דהכהו ראשון הכאה שיש בה כדי למות אף על פי כן פטרינן ליה. תירצו בתוספות שם בסנהדרין דכיון דאשכחן חבישא דאורייתא דכתיב ויניחו אותו במשמר וכתיב ונקה המכה ואפילו אמדוהו למיתה שמעינן שאין ממיתין את המכה עד שנדע בבירור שמת מחמת הכאתו וכשבא אחר וקרב מיתתו לא נתברר שמת מחמת הראשון.

ולדידי קשיא לי דכיון דכל מה שאחד בא וקירב את מיתתו הראשון פטור אם כן בטלת פרשת רוצחים חדא דאם המיתו בחוץ אומרים שמא הרוח בלבלתו ואפילו המיתו בביתא דשישא אם פרכס אומרים הוא קירב את מיתתו כדאמרינן בפרק מי שאחזו אמר רב יהודה אמר שמואל שחט בו שנים או רוב שנים פטור דלא אמרו כן אלא כשבא אחר והמיתו דלענין קטלא וכשהרגו במזיד לא אמרינן הרוח בלבלתו ופרכוסו קירב את מיתתו דלענין קטלא מחמירין וכענין שאמרו למעלה גבי פי פרה בחצר המזיק לענין קטלא לא אמרינן ולענין גלות בלבד אמר שמואל דכיון ששגג במיתתו ועל שגגתו אתה מחייבו אי אתה מחייבו אלא בשאין שם גורם אחר במיתתו ואפילו פרכוס ואפילו רוח.

וא"ת אם כן בהכוהו עשרה בני אדם דבמזיד מפני מה אמרו שהראשון פטור. יש לומר דשאני התם דכיון שהכהו אחד ומת אי אפשר להתברר שמת מחמת הראשון ואם כן בעינן כל נפש אדם שתהא כל נפש מיד איש אחד ולא מיד שנים אבל כשפרכס הוא או שבלבלתו הרוח אין כאן אלא אחת. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

וכתב הר"ר יוסף הלוי ז"ל אבן מיגש בתשובת שאלה שהטעם דלדעת ר' יהודה לא מדמינן ליה להורג את הטריפה דפטור משום דטריפה איקרי מי שנתחדש בו אחת משמונה עשרה טריפות כמו ניקב קרום של מוח וכיוצא בו שיהיה בו טריפות וסופו למות וגם שהוא חי עומד על רגלו אבל זה המוכה לא אירע בו אחת משמונה עשרה טריפות והוא בריא בכלל אבל הוא חולה שנחלש מאותן המכות והוא כגוסס וכל איבריו נצולים מהמאורעות שיהיה בהם טריפה ועם כל זה תחלה נפשו ותחלה עד שימות והואיל וכל איבריו ניצולים מהמאורעות שיהא בהם טריפה עם היות שנחלשה נפשו חי יקרא עד שימות והיה אפשר שתחיה נפשו אחר זה ויתקיים שנים רבות ומי שנולד בו אחת משמונה עשרה טריפות עם היות שהוא הולך על רגליו הוא כמת שאי אפשר לו לחיות ולא יתרפא מאותה המחלה. והנוסחא האמתית היא כך הכוהו עשרה בני אדם בעשרה מקלות ומת בין בבת אחת בין בזה אחר זה כולם פטורין רבי יהודה אומר בזה אחר זה האחרון חייב מפני שקירב את מיתתו. ע"כ לשונו מועתק מלשון ערבית.