שיטה מקובצת על הש"ס/בבא קמא/פרק ב/דף כד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרשב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף כד עמוד א[עריכה]

ריחק נגיחותיו וכו':    האי קל וחומר לא שייך גבי חזרה. תלמידי הר"י ז"ל.

אמר להם הרי הוא אומר וזאת תהיה טומאתו בזובו וכו':    תימה לי אמאי לא אהדר להו והרי זב דאפילו קירב ראיותיו טמא. דהא משמע דמאי דמהדר להו לא אהדר להו אלא לפרוקי מאי דאקשו עליה מזבה בלחוד וטפי הוה עדיף ליה למימר זב יוכיח. וי"ל דהיא גופה קמהדר להו תלה הכתוב הזב בראיות והזבה בימים אלמא לאו בטעמא תליא מילתא אלא גזרת הכתוב הוא ולפיכך אין ללמוד לא מזב ולא מזבה לשור דחייבה התורה משום דטבעו להזיק וצריך שמירה. כאן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

הרי הוא אומר וזאת תהיה וכו':    וא"ת כל שכן דהשתא איכא למימר תוכיח כיון דמיעט קרא בהדיא. וי"ל דהכי קאמר דהתם גלי קרא דלא שייכא וכו' אבל גבי נגיחות שמחמת הקירוב נעשה נגחן יותר שייך למימר קל וחומר. ועוד מדאיצטריך וזאת אלמא אי לאו קרא עבדינן קל וחומר אם כן גלי לך היכא דליכא קרא דיינינן קל וחומר. ור"מ פירש זאת הזבה בימים פירוש בימים רצופים כדמשמע קרא ימים רבים וכתיב וזאת ואם כן ליכא למימר זבה תוכיח דאיכא למיפרך מה לזבה דאי חזאי שלשה ימים שאינן רצופים אינה נעשית זבה גדולה מה שאין כן בשור. הרא"ש ז"ל.

ובגליונות כתבו דלא אמרינן מדאיצטריך וזאת אלמא אי לאו קרא עבדינן קל וחומר וכו'. דאדרבה האי קרא דוזאת גילה דבעלמא ליכא למימר האי קל וחומר של קירוב וריחוק. עוד כתבו בתוספות אפילו אם יבא אליהו ויאמר ודאי לא תראה עוד וכו'. וקשה גבי שור נמי הכי הוא שאפילו יבא אליהו ויאמר לא יגח עוד הוה מועד ואינו תלוי בסברא של קירוב וריחוק. ויש לומר דאינו דומה דגבי זבה דוקא אינו תלוי במוחזקת רואה שהרי אינה זבה עד שתראה שלשה ימים רצופין ואם ראתה בסירוגין אינה זבה אם כן אפילו שלא תראה עוד היא זבה אבל גבי שור הדבר תלוי במה שהוא מוחזק ליגח שהרי נגח אפילו בסירוגין הוי מועד ולכך הזכירו התוספות דשלשה ימים הוי זבה דוקא שלשה ימים רצופין. ע"כ לשונו.

כתוב בתוספות אפילו יבא אליהו וכו'. וקשה לר"י אם יבא אליהו ויאמר שלא יגח יותר נמי כמו כן הוי מועד. ונראה לר"י דהכי פירושו הרי הוא אומר וזאת פירוש ואין הזבה מטמאה בימים אלא דוקא רצופין הא אם היה בינתים שלא ראתה יום לא היתה טמאה ואלו שור המועד אפילו לסירוגין. וא"ת אם כן מה צריכים לזה אם יבא אליהו וכו'. וי"ל זהו נתינת הטעם משום הכי לסירוגין אינה זבה. ע"כ לשון תלמידי הר"י ז"ל.

וזה לשון תלמיד הר"פ ז"ל הרי הוא אומר וזאת. תימא מאי קאמר כל שכן וכו' כיון דנפקא לן מקרא דריחקה טמאה קירבה טהורה. וי"ל דמעיקרא קאמר הכי זבה תוכיח דהאי קל וחומר לא ניתן לידרש דאי ניתן לידרש אם כן גבי זבה הוה לן למילף בקל וחומר דכי נמי קירבה ראיותיה טמאה ולכך קאמר הרי הוא אומר וזאת וכו' דגלי קרא בהדיא דלא עבדינן קל וחומר אבל גבי מועד דליכא קרא עבדינן קל וחומר דניתן שפיר לידרש קל וחומר בזה. ע"כ.

ודילמא למעוטי זב מימים:    פירוש שאם ראה שתי ראיות בשלשה ימים כגון בבין השמשות אינו טמא. תלמיד הר"פ ז"ל.

ודילמא למעוטי זב מימים:    כתבו בתוספות לא בעי למימר אבל לא למעוטי זבה מראיות פירוש אלא כך הוא מקשה דימעט זב מימים וזבה מראיות. וקשה דעל כרחך דעת המקשה שאומר ואימא למעוטי זב מימים היינו שרוצה להקשות דאכתי נימא זבה תוכיח ואם הפירוש הוא כמו שמפרשים התוספות הרי הוא כמו שתירץ מעיקרא דגזרת הכתוב הוא דתלה את הזב בראיות ולא בימים והזבה בימים ולא בראיות וליכא למימר תוכיח. וי"ל שדעת התוספות שהמתרץ שתירץ מעיקרא הרי הוא אומר וזאת תהיה טומאתו תלה הכתוב את הזב בראיות פירוש והוא הדין בימים ואת הזבה בימים ולא בראיות וכיון שאינם שוין על כרחך גזרת הכתוב הוא גבי זבה וליכא למימר תוכיח שהרי אנו רואין שהזב מטמא בקירוב ובריחוק אם כן גזרת הכתוב הוא דוקא גבי זבה אבל השתא דפריך ואימא למעוטי זב נמי מימים וזב וזבה שוין הן ששניהם אינם מטמאין בראיות ובימים אם כן אינו גזרת הכתוב גבי זבה שמטמאה בריחוק ולא בקירוב מעתה הדרא קושיין לדוכתא ונימא זבה תוכיח. גליון.

וכן כתב הר"י ז"ל וז"ל ודילמא למעוטי זב מימים. נראה ליישב שהביא זה כאן בשביל רבי מאיר שנראה לו סברא ריחק חייב קל וחומר קירב ואמר על זבה הרי הוא אומר וזאת ועל זה פריך מנא לן עדיין הסברא נימא למעוטי זב מימים נמי ואם כן זבה תוכיח שפיר קאמרו ליה ולא יוכל להשיב הרי הוא אומר וזאת. ע"כ.

וזה לשון הרא"ש ז"ל אימא למעוטי זב מימים לא בעי למימר אבל זבה מראיות לא דאם כן לשתוק קרא מזאת דמהיכא תיתי לן למימר דזב בימים. ורבינו תם פירש דלרבי יהודה פריך. דקיימא לן לכולי עלמא דזב מטמא בראיות ובימים והשתא פריך אימא למעוטי זב מימים דלא נגמור מקל וחומר ומה שור שקירב נגיחותיו פטור ריחק חייב זב שקירב ראיותיו טמא ריחק לא כל שכן. וליכא למימר דהא דרבי יהודה מחייב בריחק נגיחותיו ולא בקירב משום דגמר מזבה דאשכחן דריחוק עדיף מקירוב אבל אי זב הוא טמא בראיות ולא בימים הוי אמינא כמו בזב דעל כרחך לאו מהכא גמר אלא מסברא דאי מהכא גמרינן ליגמר מהכא לגמרי ליפטר בשלשה ימים שאינן רצופין. ועוד אדגמר מזבה ליגמר מזב לחייב בין בקירוב בין בריחוק. ע"כ. משמע דסבירא ליה להרא"ש ז"ל דפירכא באפי נפשה היא ואינו חוזר להקשות זבה תוכיח. ובזה יתורצו קושיות הגליון על התוספות.

וזה לשון מהר"י כ"ץ ז"ל הקשה הר"מ לרבי יהודה דאמר אינו נעשה מועד אלא בשלש נגיחות בשלשה ימים דדריש תמול וכו'. למה לי למילף לזב שמטמא בימים מהיקישא נילף בקל וחומר משור דרבי יהודה ומה שור דאינו נעשה מועד בקירוב נגיחות נעשה מועד בריחוק זב שמטמא בקירוב ראיות אינו דין שיטמא בריחוק. ותירץ מהר"י דגבי שור שאני דגלי קרא מאתמול וכו' דאינו נעשה מועד אלא בשלש נגיחות בשלשה ימים וכן מדקאמר גבי זב וזאת. ע"כ.

וזה לשון גליון דילמא למעוטי זב מימים. לא בעי למימר אבל לא למעוטי זבה בראיות אלא זב נמי מימים קאמר ולמעוטי לאו דוקא דמהי תיתי דמזבה לא מצינן למילף במה מצינו או בקל וחומר לאחר שמיעט זבה מראיות דאיכא למיפרך מה לזבה שכן מטמאה בפנים כבחוץ ושאר דברים שיש בזבה מה שאין בזב אלא כלומר מנא לן דזב בימים מטמא. ע"כ.

והקשו האחרונים על מה שאמר דאיכא למיפרך מה לזבה שכן מטמאה בפנים וכו' ונעשה קל וחומר ממקומות ומה במקום שהראיות טהורות הימים טמאים מקום שהראיות טמאות אינו דין שיהיו הימים טמאים ואז ליכא למיפרך דעל קל וחומר של מקומות ליכא למיפרך שום פירכא. וי"ל דנהי דפירכא לא פרכינן מכל מקום תוכיח עבדינן ונימא טומאה שבפנים תוכיח דבמקום שמטמאה בימים דין הוא שתטמא בימים שהרי מטמאה בפנים כבחוץ תאמר במקום שמטמא בראיות שאין טמא אלא בחוץ. אבל קשה על תוכיח זה דבמקום שטמא בראיות דין הוא שלא יטמא בימים דכשרואה בפנים הוא טהור גמור תאמר במקום שמטמאה בימים דכשרואה שלש ראיות ביום אחד אינה טהורה גמורה אלא טהורה מטומאת שבעה וטמאה טומאת ערב. וצריך עיון. תלמידי הר"י ז"ל.

והר"ש פירש דרך אחרת בהאי פירכא דגמרא וז"ל אימא למעוטי זב מימים פירוש (אימא למעוטי זב מימים) דאי לא כתיב וזאת הוה אמינא דנקבה מטמאה בראיות מקל וחומר דריחקה טמאה כל שכן קירבה וזב ממילא מטמא בראיות בין בקירוב בין בריחוק דמקרא מלא דבר הכתוב אם ראה שלש ראיות אפילו בימים שאינן רצופין או רצופין כל זמן שלא נטהר לטבול יהא טעון ספירת נקיים והבאת קרבן. וליכא למימר דאם כן אמאי פלגינהו למכתב ימים בנקבה וראיות בזכר דיש לומר לאורויי דנקבה בעיא ימים רצופין והשתא דכתיב וזאת דמשמע דטומאה הכתובה בפסוק זה לא נהגא בזבה ממילא דטומאת ימים לא נהגא בזכר מדנהגא בנקבה. ע"כ.

עוד כתבו בתוספות אי נמי אהיקשא סמך המקשה וכו'. וקשה אם כן מה צריך וזאת על כרחיה נמעט זבה מראיות דאם לא כן לשתוק מראיות גבי זב ונילף בהיקשא הכל מזבה. ויש לומר מכח מדאיצטריך הייתי ממעט דוקא ימים גבי זב אבל על מה ראית קשה.

ונראה לתרץ אם לא היה כתוב במקום אחר ראיות לא הייתי נותן לו טומאה חדשה. תלמידי הר"י ז"ל. וכן כתוב בשיטה יש להקשות מה צריך וזאת נימא על כרחך בא למעוטי כיון דבחד מקום ימים ובחד ראיות דאי שניהם שוין בהיקשא לכתוב בחד מקום ימים גבי זבה ולא לכתוב גבי זב שום דבר וממילא הייתי אומר קירוב מכל שכן וזב הרי איתקש. יש לומר שמא לא איתקש אם לא שנכתב בו טומאה כבר. ועוד יש לומר קירוב לא הייתי לומד מכל שכן דלא גמרינן טומאה חדשה אם לא שהייתי מוצא בו במקום אחר. ע"כ.

ומה ראית:    לרבות זכר לימים מהיקשא ולמעוטי נקבה אימא איפכא למעוטי זכר מימים מזאת ולרבות נקבה מהיקשא. והקשה ה"ר יוסף דקלסון היכי תיסק אדעתין למימר הכי דאם כן לשתוק רחמנא מוזאת והיקישא ואנא ידענא דזבה מטמאה בראייה מקל וחומר דריחקה וזב נמי מהיכא תיתי דמטמא בימים דדוקא קירב טמא ולא ריחק. ותירץ מהר"י דלא מצינן למימר לא לכתוב לא היקישא ולא זאת דהא איצטריך היקישא בפרק דם נידה להקיש מעינו של זב לזבה ואיצטריך מיעוטא דלא נקיש לגמרי. מהר"י כ"ץ.

וזה לשון גליון הא מיעט רחמנא וזאת. פירוש ועל כרחך חד מינייהו ממועט או זבה מראיות או זב מימים. וא"ת לשתוק מזאת ואנא ידענא דעל כורחין חד מינייהו ממועט מדאיצטריך למכתב ראיות גבי זב דאם תרצה לומר דשניהם מטמאין בראיות ובימים לשתוק מראיות דכתיב גבי זב וילפינן זב שמטמא בימים ממה מצינו בזבה ושניהם מטמאין בראיות מקל וחומר ומדאיצטריך למכתב ראיות גבי זב שמע מינה דחד מינייהו ממועט ואם כן לשתוק מזאת. וי"ל דאי לא כתב וזאת מדאיצטריך למכתב ראיות גבי זב הוה ממעטנא זב מימים דהוה אמינא קאי בזב ממעט זב אבל השתא דכתיב וזאת גבי ראיות אית לן למעוטי זבה מראיות כדמסקינן קאי בראיות ממעט ראיות. ע"כ.

ומה ראית:    פירוש ונימא איפכא שהזב יטמא בראיות ולא בימים והזבה תטמא בימים ובראיות. וקשה דלשתוק מראיות דכתיב גבי זב ומדאיצטריך זאת שמע מינה שהזב אינו מטמא בימים דאי לא כתיב זאת ולא ראיות גבי זב הוה אמינא שהזב יטמא בין בימים ובין בראיות דימים ילפינן ממה מצינו בזבה וראיות מכל שכן ומדכתיב זאת שמע מינה שזב אינו מטמא בימים ואם כן לשתוק מראיות. וי"ל דעל כרחך צריך להזכיר הכתוב שראיות טומאות דאי לאו שגילה הכתוב לא הייתי עושה קל וחומר של ריחוק וקירוב כלל הילכך איצטריך למכתב ראיות. גליון.

קאי בראיות ממעט ראיות:    הקשו בתוספות אדרבה קאי בזב ממעט זב וכו'. והר"י כהן תירץ דזב וזבה שם אחד הן ולא שייך למימר קאי בזב ממעט זב ולא זבה. גליון.

וזה לשון תלמידי הר"פ ז"ל לימא קאי בזב ממעט זב וכו'. יש לומר משום דזב וזבה הוי טפי ענין אחד ופשטיה דקרא משמע דוקא טומאתו בזובו ולא טומאתו אחרת. וה"ר ישעיה ז"ל העלה הדבר בצריך עיון וז"ל קאי בראיות וכו'. צריך עיון דאדרבה אימא קאי בזב וכו' דפשט זה דקרא הכי משמע וזאת תהיה טומאתו בזובו ולא אחר. ע"כ.

כרבי יוסי סבירא ליה:    תימא לימא הלכה כרבי יוסי. וי"ל דאשמועינן דרבי יהודה חולק על רבי מאיר אפילו בתם. תלמיד הר"פ ז"ל.

איבעיא להו שלשה ימים דקתני לייעודי תורא וכו':    והוא הדין דקא מיבעיא ליה אליבא דמאן דאמר שלש פעמים אלא משום דאיפסקא הלכתא כר"י דאמר שלשה ימים. הראב"ד ז"ל.

או לייעודי גברא:    אין לומר שהטעם דבעינן שיעבור על ההתראה דאם כן נגיחה ראשונה לא תהא מן המנין דהא לא הותרה בה אלא קאמר רחמנא שיתרוהו בכל פעם. הרב ר' ישעיה ז"ל.

הא דאמר נפקא מינה דאתו תלתא כתי עדים וכו':    לאו דוקא אלא אפילו כת אחת אלא משום דבעי לאתויי עלה ברייתא דשנים בראשונה ושנים בשנייה וב' וג' דאיצטריכא נקט נמי בהא שלשה כתי עדים. הרשב"א ז"ל.

השתא הוא דקמסהדי בי:    כתבו בתוספות תימא לר"י דמכל מקום קנס לא הוי. וקשה מאי נפקא מינה ומה דעת התוספות להקשות כאן זאת הקושיא מודה ביה מיפטר דבר פשוט הוא ועל כרחך אין כוונת התוספות אלא על דבר אחר. ונראה שכוונת התוספות דקאי על הא דאמרינן לעיל חוץ מרשות המיוחדת למזיק ואמרינן הניחא למאן דאמר פלגא נזקא ממונא אלא למאן דאמר קנסא מאי איכא למימר. על כרחך דמקשים התוספות ואומרים מכל מקום קנסא מיהא לא הוי דכיון דנגח שלש נגיחות יצא מחזקת שימור והוי ממונא ואם כן לעיל אמאי קאמר אלא למאן דאמר פלגא נזקא קנסא וכו' לוקי כגון שנגח שתי נגיחות דלא הוי מועד למאן דאמר לייעודי גברא. גליון.

וזה לשון ה"ר ישעיה ז"ל מימר אמר השתא הוא דקא מסהדו בי. תימא למאן דאמר סתם שוורים בחזקת שימור קיימי ומה שחייבה תורה חצי נזק קנסא הוא עד שלישית שעתה אינה בחזקת שימור אם כן כי אמר ליה תלתא כתי עדים ביום שלישי אמאי לא מייעד הרי גלוי הוא שאינו בחזקת שימור. וי"ל שכן דרך קנסות כלפי שקנסם הכתוב הקל עליהם בדיניהם כגון שלשים של עבד שקנסו הכתוב לשלם שלשים אפילו אינו שוה אלא סלע וכנגדו הקל דאפילו שוה מאה אינו משלם אלא שלשים הכא נמי הקל בו דאינו מועד עד שיעידו בו בכל פעם דאין לחייבו אלא מה שכתוב בו. ע"כ.

הוא פטור והן פטורין:    פירוש באו שלש כיתות והעידו בבית דין על שלש נגיחות כת אחת על נגיחה אחת ואחר נגח נגיחה רביעית והוזמו כת ראשונה הוא פטור בעל השור מלשלם נזק שלם ברביעית והם פטורין מחצי נזק של העדאות דאין העדים מוזמין עד שיזומו כולן ושלשתן היו עדות אחת לענין חיוב נגיחה רביעית אבל ודאי חצי נזק שחייבין על נגיחה ראשונה משלמין. תלמיד הר"פ ז"ל.

הרי כאן שלש עדיות:    כלומר שאם נמצא באחת מן הכיתות אחד קרוב או פסול אין כל העדות בטלה. וכן נמי לענין שלשה אחין ואחד מצטרף עמהם כענין ששנינו בפרק חזקת הבתים לענין חזקה. הרשב"א ז"ל.

ואף על פי שהן קרובין אין לחוש כמו שהוא בעצמו אם היה מעיד על שלש נגיחות אף על פי שהוא קרוב אצל עצמו לא חייב במסייע האי עדות להאי. תוספות שאנץ.

הוא פטור והן פטורים:    כלומר פטורין מן המועדות אבל תמות משלמין דלגבי צד תמות כל כת וכת בפני עצמה. נמצאת כת שלישית זוממות כולן חייבין כלומר אפילו במועדות. ואם תאמר אמאי משלמין דאכתי לא נגח נגיחה רביעית ואם כן לימרו מנא ידעי דנגח נגיחה רביעית. וי"ל כיון דעל פי עדותן יצא מכלל תם ונעשה מועד משלמין דאף הם משום כך העידוהו דאי לא למאי אתו שלשתן עכשיו ולמה המתינו אלא להעידו שהוא מועד ולחייבו נזק שלם לכי נגח נגיחה רביעית וכדמסקי בדרמזי רמוזי או דאתו רצופין. ולא דמי למאי דאמרינן בפרק הנשרפין גבי עדי גניבה בנפש שהוזמו ועדי גניבה אחרונה של בן סורר ומורה דפטורים ממיתה לחזקיה ואף על פי שעל פי עדותן מתחייב דשאני התם דמצי למימר להלקותו באנו אבל הכא על כרחך לא באו אלא לייעודי ולחייבו נזק שלם בנגיחה רביעית ומכל מקום אינם משלמין עד שנגח נגיחה רביעית דקודם לכן מה ישלמו דיכולים לומר דמאין אנו יודעים אם נגח נגיחה רביעית אם לא ואפילו יגח אי זה שור יגח גרוע או חשוב. ובתוספות אמרו דעכשיו משלמין כפי פחת דמיו שאינו ראוי אלא לשחיטה. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון ה"ר ישעיה ז"ל כלם חייבין. ואי קשיא עדיין לא חייבוהו כלום ולימרו מי ידעינן דינגח נגיחה רביעית. וי"ל דלא דמי דהכא לא מצי למימר לחצי נזק באנו כדאמרינן במסקנא. אי נמי יש לומר דכיון דעשאוהו מועד ודאי הוא שיגח. ור"י פירש דחייבין דקאמר היינו מה שהוזל השור על שעשאוהו מועד ולאו אנזק שלם קאי. ע"כ.

דף כד עמוד ב[עריכה]

לימרו הנך קמאי אנן מי הוה ידעינן:    יש לומר דקמאי אפשר להו למימר דלא ידעי דליתו בתרייהו אחריני אבל בתראי כיון דאתרו ביה מכבר הא תלתא יומי אחריני סתמא דמילתא מידע הוו ידעי דכל דאתי לבי דינא קלא אית ליה למילתא. הרשב"א ז"ל.

לימרו הנך בתראי אנן מנא ידעינן דכל דקאי בבי דינא וכו':    הא דקאמר דכל דקאי בבי דינא לרבותא נקטיה לומר דאפילו איתנהו לכלהו בבי דינא אפילו הכי אפשר לומר להו הכי וכל שכן אי אסהידו כל כת וכת בפני עצמן. הרשב"א ז"ל.

ותלמיד הר"פ ז"ל כתב וז"ל לימרו הנך קמאי מנא ידעינן וכו'. הוא הדין דמצי למיפרך מבתראי דבתראי נמי מצו למימר מנא ידעינן שיהא נוגח נגיחה רביעית ויתחייב נזק שלם לא באנו אלא לחייבו חצי נזק אלא פריך טפי מקמאי לפי שעדיין לא יהא מועד בכך עד שיעידו עליו שלש פעמים לימרו הנך בתראי מנא ידעינן.

וא"ת אמאי פריך מבתראי לפרוך מקמאי. יש לומר דאין הכי נמי דקשה ליה מכלהו והכי קאמר אפילו בתראי דלא קשה לי כל כך כמו מקמאי אי אמרינן לייעודי גברא כדפרישנא תיקשי לך אי לייעודי תורא ההנהו בתראי כמו קמאי. ועוד יש לומר דמקמאי לא פריך משום דמיירי שהם העידו לאחר שהעידו האחרונים ושמעו עדותן דכיון דאמרינן לייעודי תורא יכול להיות שהאחרונים מעידים קודם הראשונים אבל מבתראי פריך שפיר שהם העידו קודם לקמאי דשמא לא היו יודעים שהיו רוצים להעיד על השור.

וא"ת ולמה תפס שיטתו כך כדי שיקשה מבתראי ולא מקמאי לנקוט כגון שהעידו הראשונים קודם לאחרונים כסדר ויקשה מקמאי ולא מבתראי. וי"ל דקאי להאי דהוה פריך מקמאי אי אמרינן לייעודי גברא ועל זה הוא דקאמר דאי נמי אמרינן לייעודי תורא דלא קשה מקמאי משום דנוקי להו כגון שהעידו האחרונים קודם לראשונים מכל מקום קשה מבתראי דכיון שהעידו בתחילה מצו למימר אטו אנן מנא ידעינן וכו'.

ורש"י פירש דמבתראי דוקא פריך משום דכיון דאמרינן לייעודי תורא אם כן באו כולם ביום אחד שהביאן ניזק שלישי להעיד על שלש נגיחות של שלשה ימים ולהכי לא פריך מקמאי משום דודאי לייעודי נתכוון וידעי הני מהני שהרי יודעים הם שאין על ניזק שלישי לתבוע נגיחות ראשונים דהא הביאן כולן בבת אחת אבל מבתראי פריך שפיר שהם צריכים לו בלא עדות שתי הכתות לחייבו חצי נזק ואם כן מצו למימר אנן לא הוה ידעינן מהנך כתות אלא לחייבו חצי נזק באנו ואין לנו לשלם אלא חצי נזק אבל אי אמרינן לייעודי גברא איכא למימר דקמאי לא באו לייעודי שהרי לא באו בבת אחת אלא צריך שיבואו בשלשה ימים על כל נגיחה ונגיחה. וזה דוחק לומר שניזק שלישי מביא שלשתן דמה מרויח בזה שמביא כלן כיון דבנגיחה שלישית ליכא כי אם חצי נזק. וליכא למימר שבעל נגיחה רביעית מביאן אפילו למאן דאמר לייעודי תורא כמו שאפרש בסמוך בעזרת השם יתברך. ועוד דאין זה הוכחה כל כך שבאו ליעדו משום שבאו עתה דשמא לא היה להם שהות לבא עד עתה דבעינן הוכחה גמורה לחייבן מדין הזמה כדמוכח בסנהדרין גבי עדי גניבה ועדי מכירה לכן נראה עיקר כדפירשתי בתחילה. ע"כ.

וכתבו תלמידי הר"י ז"ל דאין להקשות דנוקי ברייתא אפילו אי אמרינן לייעודי גברא וכגון שהמתינו להעיד והעידו שבכל פעם היה בעצמו שם דיש לומר על כרחך צריכין לומר והיית אצל כל נגיחה אם כן פשיטא הוא. ועוד יש לומר לייעודי גברא צריכין להעיד בפני בית דין כל נגיחא ביומיה ואדרבה אינו מועיל אם ימתינו. ודוק בהגהה פרק ארבעה וחמשה בסוגיית וכי מאחר דמתם קטלינן ליה וכו'. עוד כתבו על הא דאמרינן לימרו הנך קמאי דאיכא לאקשויי לפירוש הקונטרס לוקמה כגון שהיו במעמד אחד וליכא לתרץ כדתירצו התוספות. ויש לומר לפירוש הקונטרס דמשלמים בפעם שלישית אם כן אם היו במעמד אחד אז היה פשיטא.

וה"ר ישעיה ז"ל כתב וז"ל ולימרו הנך בתראי וכו'. על כרחך הוי פירושא כשבאו עדי שלישית דהיינו בתראי ראשונים דאי באו אחרונים לא הוו מצו אמרין מי ידעינן. וא"ת ולמה הקשה בענין זה לפרוך היכא דבאו כסדרן קמאי ראשונים ובתראי אחרונים לימרו קמאי מי ידעינן וכו'. וי"ל דעדיפא מינה פריך דאפילו בתראי דאיכא למימר סתמא כבר שמעת כל הנגיחות תמול שלשום אפילו הכי איכא למיפרך אי פשיטא דמצו אמרי היום באנו מי ידענו שנגח היום. ע"כ.

והראב"ד ז"ל פירש וז"ל אמרינן ולייעודי תורא מי ניחא לימרו הנך בתראי נמי אנן מנא ידעינן דכל דקאי בבי דינא לאסהודי להאי תורא אתו. וכל שכן קמאי דמצו למימר מנא ידעינן דלבתר הכי אתו הנך ומייעדי ליה אבל אי לייעודי גברא בעינן הנך בתראי לא מצו למימר מנא ידעינן דאתו קמאי מקמי דידן דהתם ודאי כיון דאיכא שהות טובא ביני ביני קלא אית להו לקמאי אבל אי לייעודי תורא ואתו כלהו בחד יומא מצו למימר מנא ידעינן דאסהידו ביה הנך קמאי. ע"כ.

הכי גריס רש"י ז"ל אלא דמרמזי כלומר אלא אפילו תמצי לומר דלייעודי תורא לא מתוקמא ברייתא אלא בידעי הני בהני וכגון דמרמזי רמוזי ובהכי אפילו תימא דייעודי גברא וכגון דמרמזי רמוזי וכו'. ובפירוקי דרב אשי מפרקא ברייתא בין לייעודי תורא בין לייעודי גברא ובין כדרבינא. והכא משמע דרמיזה מילתא היא וכן בפרק אלו נערות.

ואיכא למידק דהא אמרינן בסנהדרין פרק הנחנקין דרמיזא לאו מילתא היא. וי"ל דהתם ברמיזה גרועה והכא ברמיזה הידועה וניכרת. וכן פירש רבינו חננאל ז"ל כלומר זאת הכת אומרת לכת האחרת הגישו נא והעידו והנה אנחנו עוד מעידים אחריכם. ע"כ. וההיא דפרק אלו נערות נמי שאני כיון דאמרינן בהו מעיקרא די להו ברמיזה בעלמא. הרשב"א ז"ל.

והראב"ד ז"ל כתב וז"ל לא צריכא דקא מרמזי רמוזי. האי פירוקא לא קאי אלא לייעודי תורא דכיון דבחד יומא אתו. ואפשר דעד דלא נפקי הנך קמאי מבי דינא אתו הנך בתראי משכחת לה דמרמזי רמוזי אהדדי ומיחזי ודאי דידעי בסהדותא דהדדי. ע"כ.

ותלמיד הר"פ ז"ל כתב וז"ל דרמזי רמוזי הכי גריס רש"י ופירש לייעודו תורא דמיירי שהיו רומזים כת ראשונה לכת שנייה אם כן יודעים הראשונים והאחרונים וליעדו נתכוון. רב אשי אמר כשבאו רצופין שבאו לבית דין כלן ביחד ואם כן ודאי הני ידעי בהני. במכירין בעלי השור וכו'. פירש רש"י ז"ל דלייעודי תורא ניחא דודאי נתכוונו לייעדו ויודעים היו האחרונים בראשונים דליחייבו חצי נזק לא באו כיון דאין מכירין את השור אבל לייעודי גברא לא ניחא שהרי הם באים בשלשה ימים על כל נגיחה ונגיחה ואף על פי שאין מכירין את השור מכל מקום ודאי לא באו לייעדו דאטו מי הוו ידעי קמאי דסופו לחזור ולנגח פעם שנייה. ולא נהירא דאם כן פשטינן מתוך הברייתא דלייעודי תורא בעינן ולקמן בפרק ארבעה וחמשה קאמר תלמודא הניחא למאן דאמר לייעודי תורא וכו' ומה פריך הא לא מתוקם כלל לייעודי גברא לכל הני שנויי דהכא.

לכן נראה לפרש דודאי במכירים בעל השור מתוקם שפיר אפילו למאן דאמר לייעודי גברא כיון דאין מכירים את השור אין עדותם מועילה לגבי תם אם כן על כרחך לייעודיה בעי כדי לעשותו מועד אם יחזור ויגח עוד שנייה ושלישית. וכן משמע לקמן פרק ארבעה וחמשה דהא שנויא דמכירין בעל השור משני ליה גבי לייעודי גברא.

ובתוספות פירשו דשנוי קמאי אתו לייעודי גברא וכגון שבאו בשלשה ימים על כל נגיחה ונגיחה כת אחת וקמאי היו מרמזי לבתראי שיעידו על נגיחה שלישית אם כן משעה שהעידו נתכוונו לכך ובאו כל הכתות בשלשה ימים וגם מרמזי אהדדי אם כן לייעדו באו. מיהו שנויא דבעי רצופים דרצה לומר דמיירי בלא רימוז אין ליישב לייעודי גברא שצריכים הם לבא בשלשה ימים.

ויש מי שפירש דלייעודי גברא נמי ניחא כגון שחזרו ובאו שתי כתות ראשונות ביום שלישי כשנגח נגיחה שלישית עם כת שלישית באו לבית דין אם כן משעה שהעידו בתחילה היו מתכוונים לייעודי אבל ודאי אם קדמו השלש נגיחות להעדאת העדים אפילו אם העידו בו אחר כך שלשה ימים מכל מקום לא הוי מועד למאן דאמר לייעודי גברא כדמוכח מתוך פירוש רש"י ז"ל וטעמא רבה איכא בדבר משום דבין למאן דאמר לייעודי תורא בין למאן דאמר לייעודי גברא נפקא לן מדכתיב ואם שור נגח הוא מתמול שלשום והועד בבעליו ולא ישמרנו והשתא האי והועד למאן דאמר לייעודי תורא והועד בבעליו היינו שהתרו בו בבעליו לאחר שלש נגיחות שהזכיר כבר הפסוק והכי קאמר ואם שור נגח הוא וכו' ואחר כך והועד בבעליו שהודיעוהו שהוא נגחן משלש נגיחות אם לא ישמרהו ואחר כך נגח נגיחה רביעית משלם נזק שלם ולכך מהניא העדאה בכך מכל מקום לאחר שלש נגיחות ואי לייעודי גברא אם כן והועד בבעליו אכל נגיחה ונגיחה דשלש נגיחות ראשונות קאמר שהודיעוהו לבעליו על כל נגיחה ונגיחה בלבד ולהכי בעי שלש העדאות בשלשה ימים אי לייעודי גברא דליכא למימר דאחר שלש הנגיחות מהניא העדאה בתלתא יומי דאם כן הנך תלתא יומי דלייעודי גברא מנא לן הא לא הוזכר בפסוק שום ימים אחר והועד בבעליו ולפי הפשט משמע דמתמול שלשום לא קאי אלא אנגיחות כדדריש לעיל ולא אוהועד בבעליו קאי.

ועוד סברא היא כדפירשתי דהא למאן דאמר לייעודי תורא היינו טעמא משום דכיון שהוא נגחן משלש נגיחות קודם נגיחה רביעית ולכך חייבתו תורה נזק שלם אף על פי שלא פשעו הבעלים רק פעם אחת אבל לייעודי גברא היינו טעמא משום דבעינן שיהו הבעלים מועדים לפשוע בשמירתו שלש פעמים ואם כן בעיא שיעידו על כל נגיחה ונגיחה שאין הועד בנגיחה רביעית לפשוע בשמירתו לאחר התראת עדים שלש פעמים אבל אי סגי בהעדאתו לאחר השלש נגיחות לייעדו שלשה ימים מכל מקום דכיון שלא נגח בין העדאה להעדאה אם כן לא פשעו הבעלים בשמירתו לאחר התראת עדים רק פעם אחת. וכי תימא דמחייבין ליה בשביל רבוי ההעדאות וההתראות שהעידו בו בשלשה ימים והיה לו ליזהר לשמרו אי אפשר לומר כן דאם כן כי נמי העידו בו שלש פעמים ביום אחד יתחייב כיון דאיכא רבוי התראות ומה לי ביום אחד ומה לי בשלשה ימים אלא ודאי בעינן התראה ביום הנגיחה שאז פשעו הבעלים בשלש פעמים בשמירתו לאחר העדאה.

וא"ת והאיך יתחייב נזק שלם מנגיחה רביעית והלא נגיחה רביעית היא פשיעה שלישית לבעלים שהרי בנגיחה ראשונה לא פשע שהרי לא התרו בו ואם כן לא היה לו להתחייב עד פשיעה רביעית לאחר התראה דהיינו בנגיחה חמישית כמו דאמרינן דעד נגיחה רביעית לא מחייב. ויש לומר דלעולם מתחייב באותו היזק שהוחזק כבר להיות פושע והיזק דרביעית נעשה אחר שהוחזק פושע בשמירתו שכבר פשע שלש פעמים כשהזיק בפעם זו ואי לייעודי תורא אינו משלם נזק שלם בנגיחה שלישית שהרי בשעה שהזיק לא הוחזק עדיין השור להיות נוגח.

ואם תאמר לפי זה הוי לן למימר לעיל איכא בינייהו כגון שהעידו לאחר השלש נגיחות ואפילו העידו בו בשלשה ימים לא הוי מועד אי לייעודי גברא דדפירשתי. וי"ל דאין הכי נמי אלא לפי שכשבאים העדים בשלשה ימים רגילות הוא שבאים בין נגיחה לנגיחה. ועוד דאשמעינן דאפילו באו בחד יומא מכל מקום הוי מועד אי לייעודי תורא הוא.

מיהו קשה מאי האי דפריך למאן דאמר לייעודי גברא לימא מנא ידעינן דלבתר תלתא יומי אתו הנך דמייעדי ליה הוה לן למימר מנא ידעינן שיחזור עוד ויגח עוד נגיחה שנייה ושלישית כיון דמיירי שבאו עדים ראשונים קודם נגיחה שנייה. וי"ל דאין הכי נמי אלא נקט עיקר הדבר שהעדאה באה ממנו והיא העדאת עדים שהרי בלא העדאת עדים אינו נעשה מועד אף כי יגח פעמים רבות. ועוד יש לומר דנקטיה לרבותא דאפילו אם תמצי לומר דאסקוה אדעתייהו מנגיחות העתידות לבא לפי שמבחינין בענינו של שור שיעשה נגחן מכל מקום מצו למימר מי ידעינן דאתו סהדי ומייעדי ליה דשמא לא יקח עדים בשעת נגיחות אחרות ואפילו אם יהיו שם שמא לא יבאו לבית דין לייעדו. כל זה דקדק מורי ה"ר פרץ שיחיה. ע"כ.

ואין מכירין את השור:    פירשו האחרונים אין מכירים את השור. וא"ת אם אינן מכירין איך באו לחייבו נזק שלם בפעם שלישית לפירוש רש"י שפירש לעיל דבשלש חייב נזק שלם. ועוד מאי קאמר איבעי לך לנטורי לכלהו בקרך ואיך יתחייב נזק שלם אם אינן מכירין. ונראה לי דבשעת נגיחה לא היה לו אלא שור אחד ובשעת העדות של אחרונים קנה אחרים ונתערב בהם ואז שייך למימר איבעי לנטורי לכלהו בקרך. גליון.

ואם תאמר כיון דאין מכירין את השור דילמא אותו שנגח ראשונה לא זה הוא שנגח שנייה. וכי תימא כגון שאומרת השנייה דאותו שעשה הראשונה עשה השנייה וכן כת שלישית הניחא אי לייעודי גברא בעינן שפיר אלא אי לייעודי תורא בעינן סהדי קמאי לפטרו דלא צריכא כלל דאף על גב דתלתא סהדי כי מתרמזי מחייבי כלהו היינו משום שעדותן בשוה הוא אבל הכא דהני צריכי להני והני לא צריכי להני דומה הוא דבתראי עיקר ואפילו תמצא לומר דמכל מקום שייך לחייבינהו אכתי לשון הברייתא קשה דקתני הרי אלו שלש עדיות ומכשירין בשלשה אחין ואחד מצטרף עמהם וכיון דכת שנייה מעידה בנגיחה אחת אם כן בטלה עדותן למאן דאמר בגמרא ונמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה. וי"ל דודאי לא מסהדי שראו כל אחד כי אם נגיחה אחת אלא אומר שאחר כל נגיחה ונגיחה הראהו כל אחד לחבירו ויודעים שאותו שעשה נגיחה זו עשה נגיחה זו.

ואם תאמר אכתי כיון דאין מכירין את השור דילמא לא זה הוא שנגח ברביעית כדתנן בפרק המניח זה אומר מועד הזיק וכו'. וי"ל כרב אחא דאמר בריש המוכר פירות בידוע שזה נגחו. אי נמי כשהראהו לכת רביעית וכת רביעית אומרת שאותו הוא שאומרים עליו שעשה שלש נגיחות. תוספות שאנץ.

וזה לשון תלמיד הר"פ ז"ל ואין מכירין את השור פירוש ואם לאו לחיובי פלגא נזקא אתו שהרי תם אינו משלם אלא מגופו. ותימא כיון שהם יודעים שהוא בין השוורים שייך שפיר לחייבו חצי נזק מן הקטן שבהן כדאמרינן לקמן. וי"ל דמיירי הכא שידוע שאבד אחד משווריו או מת אחד מהם דמצי למימר דהיינו אותו שנגח.

וא"ת היכי אתא לייעדו מאחר דאין מכירין אותו שמא אותו שנגח בראשונה לא נגח בשנייה. וי"ל דמיירי שבשעת כל נגיחה ונגיחה הכירוהו והם מכירין שבאו בשוה אחר שנגח נגיחות שכל כת וכת הכירה לחברתה שור שנגח ונמצא שעל ידי עדותן נעשה אחד לאדם זה מועד אבל אינם מכירים אותו בשעת העדות ששכחו הכרת מראיתו.

וא"ת והאיך יתחייב נזק שלם על שורו והלא אין מכירין אותו איזהו מועד. יש לומר כגון שהביאו לאחר כך כשנגח פעם רביעית והוי ממראיתה וידעו שהוא מועד. ואם תאמר כיון דבשעת העדות אינם מכירין אותו אם כן האיך באו לייעדו הא לא משלם נזק שלם על פיהם כיון דאין מכירין אותו. יש לומר שבאו לייעדו משום שאם יגח פעם רביעית ויכירו בו יהא משלם נזק שלם.

וא"ת אם כן מצי למימר אין לחיובי פלגא נזקא אתינא לכשיוכר השור שיבחנו בו ישלם חצי נזק מגופו. וי"ל דאם כן לא היה להם לבא עד שיעידוהו אם לא היו באים לחייבו רק חצי נזק לכשיוכר.

וא"ת כי נמי באים לייעדו למה הם באים מיד ימתינו עד שיוכר השור וכל זמן שאין מכירין בו ליכא שום נפקותא בהעדאתו הא תינח אי לייעודי גברא בעינן דודאי לא היו יכולים להמתין עד אחר נגיחה רביעית. וי"ל דלייעודי תורא נמי צריך לייעדו קודם נגיחה רביעית דנהי דלא צריך לייעדו בין נגיחה לנגיחה היינו משום דלא בעינן שיהא פושע שלש פעמים אבל ודאי בעינן שיהא פושע בנגיחה רביעית כדכתיב והועד בבעליו ולא ישמרנו שמחמת חסרון שמירה הוא נוגח ועל ידי פשיעתו שהוא נגחן. ע"כ.

וזה לשון הרשב"א במכירין בעל השור וכו'. וא"ת והא אכתי מצו למימר לחיוביה פלגא נזקא מקטן שבשוריו קאתינא וכו'. וי"ל דשאני התם ששניהם לפנינו אבל הכא שמא נאבד אחד מהן והוא אותו שנגח ואפילו הודו הבעלים שלא נאבד אחד מהם אינו חייב דמודה בקנס הוא ופטור.

וא"ת עוד כיון שאינן מכירין מה ישלמו דילמא אותו שנגח בראשונה לא זה הוא שנגח בשנייה וכו'. פירש רבינו חננאל ז"ל שלאחר שהעידה כל כת וכת נזדמן להן שור אחד משווריו והכירוהו שזה הוא. וזה לשון הרב ז"ל רבינא אמר במכירן וכו' והעידו שנים כי ראינו שור שפירש מן שוורים של פלוני ונגח שורו של ראובן מזהירין אותו בבית דין לשמור כל בקרו והעידו אחרים אחר כך כי ביום השני ראינו שפירש שור מבקרו של פלוני ונגח ביום ב' שורו של שמעון והעידו אחרים אחר כך כי פירש שור מהשוורים של פלוני ונגח ביום השלישי שורו של לוי ונזדמן להם לאלו השלש כתות שראו בבת אחת אחד מן השוורים שהעידו על בעליהם כי ראו בכלל בקרו שור שנגח ואמרו כת אחת שזהו השור בעצמו שהעדנו על בעליו ביום הראשון והעידה השנייה כמוה והשלישית כמוה נמצאו שלש כתות בעדות בעליו ובעדות אחת לגבי השור וכי היכי דאיכא למימר מהא מתניתין לייעודי תורא הכי נמי איכא למימר לייעודי גברא ובעיא לא איפשיטא. ע"כ.

ואם תאמר אמאי לא משני שאין מכירין השור המנוגח אי נמי שנגח שור של הפקר או של גוי ואף על גב דאמרינן לקמן בפרק ארבעה וחמשה דמועד לגויים לא הוי מועד לישראל הוי מועד לנפשות אבל לממון לא מסתבר למימר הכי וכו'. הרא"ש ז"ל.

ח"מ שפ"ט וזה לשון הרב המאירי ז"ל שור שנגח שלש פעמים בשלשה ימים שלא התרו בבעליהם דבר יום ביומו אלא שאחר שכלו שלשה ימי הנגיחה באו לפניו והודיעוהו ששורו נגח שלש פעמים בשלשה ימים ואחר התראתם נגח נגיחה רביעית גדולי המחברים נסתפקו בה אם מחייבין אותו נזק שלם אחר שהועד בשלש נגיחות של שלשה ימים או אין מחייבין אותו הואיל ולא הועד באחת קודם שתבא חברתה עד שיהא הוא בעצמו מותרה עליו שלש פעמים.

ויראה לי להחליט ולחיוב ודבר זה לדעתי תלוי בביאור הסוגיא ורואה אני להעירך עליו דרך קצרה כדי להודיע מאיזה צד של הלכה אנו מחייבין וכן מפני ששמועה זו משתבשת ביד כמה ולא עלתה בידם כהוגן עד שיצאו להם מתוך ביאורם דרך פסק דברים משובשים שצריך להעירך עליהם ודרך ביאורה גם כן אתה מבין פסקים שבה ולא יצטרך לחזור ולכתבם. והוא ששאלו בגמרא שלשה ימים אלו לייעודי תורא קא אתו או לייעודי גברא קאתו. וענין שאלה זו לדעתי הוא זה לייעודי תורא קאתו רוצה לומר שאילו היה מוחזק אצל התורה בנגח פעם אחת אף היא היתה עושתו מועד אחר התראה של נגיחה ראשונה לחייבו נזק שלם מאותה התראה ואילך ולא חסה עליו כלל אלא שאף מן הדין אינו נגחן עד שלש פעמים ולא כוונה התורה בשלש התראות אלא לידע מתוכן אימתי הוא נגחן שישמרנו שכל ההתראות אינן באות אלא מצד נגיחה רביעית ואם כן כשהעידו לו על שלש הרי הודיעוהו שהוא נגחן ואין לנו בהתראה אחרת כלום. או לייעודי תורא קאתו רוצה לומר שמן הדין אף בפעם אחת היה נגחן אלא שהתורה כוונה לחוס על בעליו ושלא לשלם עד שיתרוהו שלש פעמים אחת על כל נגיחה לבדה ואם כן כשהמתינו והעידו לו על שלש ביחד מכל מקום אין לו אלא התראה אחת ובשלש נגיחות אין לנו. ובאו להוכיח שלייעד את השור באו ממה שאמרו העידוהו שנים על נגיחה ראשונה שביום ראשון ושנים על שניה שביום שני ושנים על שלישית שביום שלישי ונמצא שכל שלש כתות אלו באו לחייבו עכשיו בחצי נזק וכן באים לחייבו נזק שלם מכאן ואילך ואחר עדותם נגח ובאו עדים וחייבוהו על זה נזק שלם על פי עדותן של ראשונים הרי שלש כתי עדים אלו הראשונים שלש עדיות שאין באחת אצל חברתה כלום עד שאם הוזמה האחת אין חברתה בטלה בכך ולענין חצאי הנזקין שלשתן חלוקות בעדות ואם הוזמה האחת היתה משלמת חצי נזק שהיו רוצים להפסידו והוא משלם חצי נזק על פי עדות השנייה ואם הוזמה השניה משלמת היא חצי נזק שהיו רוצים להפסידו והוא משלם חצי נזק של עדות שלישית וכן הלכה. ומכל מקום הרי כלן עדות אחת להזמה רצה לומר לענין שהיתה מחשבתם בהתראתם והוא לחייבו נזק שלם על הרביעית שהרי כלן צריכין לכך ולא שתהא עדות לענין שכשהוזם האחת תבטל כל העדות עד שאם הוזמה האחת לא תהא שם עדות כלל שהרי פירשנו שמשלם חצאי הניזקין של שנייה וכו'.

ומעתה אף כשתבא כת אחרת מחזיקין אותה במועד אלא לענין זה היא עדות אחת כשבאו שלשתן והעידו ובאה ברביעית כת אחרת והעידה ופסקנו הדין וחייבנוהו נזק שלם והוזמה האחת אין אומרים שתפרע חלקה מאותו חצי הנזק של העדאה שחייבנוהו על פיהם שהרי אין העדים משלמין עד שיזומו שניהם ומכיון ששלשתם עדות אחת אין הכת המוזמת משלמת כלום עד שיזומו שלשתם ומעתה נמצאה כת ראשונה מוזמת הוא פטור מחצי נזק הבא מצד ההעדאה שהרי רביעית זו חזרה ג' והן פטורין מצד עדות אחת ומכל מקום נמצאו שלשתן מוזמות וכבר גמרנו הדין ברביעית לחייבו נזק שלם משלמין בין שלשתן וזהו שנאמר כאשר זמם שאף על פי שמכל מקום לא חייבוהו בחצי נזק של העדאה הואיל ועל פי עדותן החזקנוהו במועד לחייבו נזק שלם ברביעית ובאה לידינו עדות הרביעית וחייבנוהו על פיהם הרי משלמין הא אם לא בא לידינו אין משלמין וכן הלכה.

ומעתה רצה בעל התלמוד להוכיח ששלשה ימים אלה לייעד השור באו ואחר שכן נפרש בשלש כתי עדים שהזכרנו שכלם באו ביום אחד וכלם ידעו זו בעדות חברתה עד שכלם מעידות כאחת וכלם מכוונות לחייבה נזק שלם ברביעית והוא הטעם לחייב את כולם בצד ההעדאה אחר שהוזמו כלן שהרי לכך היו מכוונין וכאשר זמם הוא אלא אי אמרת לייעודי גברא קאתו ואין עדיות שביום אחד מועילות אם כן אתה צריך לפרש בשלש כיתות אלא שכל אחת מהן באה ביום שלה זו ביום ראשון וזו ביום שני וזו ביום שלישי שאם ביום ראשון הרי לדעת זו לא תועיל כלום ואם כן מפני מה אתה מחייבם בצד העדאה יאמרו הראשונים מהיכן נודע לנו שיבאו עדים אחרינו בנגיחות אחרות עד שתדינו שמחשבתנו היתה לחייבו בנזק שלם ואין זה כאשר זמם. והקשה רב אשי על זה ואף לכשתאמר שלייעד השור באו אף על פי שמן הסתם הואיל וביום אחד באו ואין בית דין יושבים אלא מקצת היום כלם ראו זה את זה בבית דין מכל מקום שמא לא באו כלם כאחד ושמא כבר העידו הראשונים עד שלא באו האחרונים ויאמרו האחרונים אף על פי שראינו אותם בבית דין לא היינו יודעים שלעדות שורך באו ואף הראשונים יכולין לומר כן מהיכן ידענו שאף אחרים באים להעיד אחרינו אלא שאם באו בתוך כדי דיבור כשרואין עדות האחרונה היה להם לחזור. ותירץ רב כהנא דלייעודי תורא אפשר לתרצה כשרמזו זה לזה כוונתם הואיל ונמצאו כלם לשם כאחד וכן רב אשי תרצה כשבאו רצופים כלומר זה בתוך עדות זה עד שידעו כלם זה בשל זה ושני התירוצים הלכה הם. ולמדנו ששלשה ימים אלה לייעד השור באו וכל שבאו ביום אחד והעידו על נגיחות שלשה ימים והתרוהו משלם נזק שלם על הרביעית ולא עוד אלא שלענין לייעודי תורא בא לדעת מי שאמר שחצי נזק קנס הוא ושהשוורים בחזקת שימור הם שהלכה כן כמו שביארנו.

ואם כן מה שפירשו במשנתינו שהעידו בו שלשה ימים לאו דוקא אלא שהעידו בו על נגיחות של שלשה ימים ומכל מקום למדנו שאין הזמת כלם מחייבתם בצד העדאה אלא אם כן ידעו אחת בעדות חברתה. ונזכר עוד בגמרא תירוץ אחר והוא שמכירין בעל השור ואין מכירין את השור ומאחר שכן אי אפשר לומר שלא באו לכוונת חיוב צד העדאה אלא לכוונת חצי נזק של עכשיו שהרי אין עדותן תועיל לחצי נזק של עכשיו הואיל ואין משתלם אלא מגופו אלא ודאי לכוונת חיוב נזק שלם ומכאן ולהבא הם באין. ושאלו על זה אחר שאין מכירין את השור היאך הם מתרים. ותירצו בו שהם אומרים יש לך בבית הבקרות שלך שור נגח והזהר לשמור את כלם ודבר זה אפשר לפרשו הן לדעת לייעודי תורא הן לדעת לייעודי גברא.

ומכל מקום לעיקר הדברים ראוי לתמוה היאך הוא משלם בהעדאה זו ואף על פי שגדולי המפרשים פירשוהו בשנודע שכל שוורים אלה בביתו עדיין מכל מקום שמא בנגיחה רביעית לא זהו שנגח בראשונה ואף על פי שבשנים תמין שהזיקו רצה מזה גובה רצה מזה גובה וכו' כמו שכתבנו בפרק המניח בסופו לא נאמר כן אלא בששניהם רדפו והרי הנוגח אחד משניהם בהכרח אבל זה שבנגיחות התמות אין משתלם כלום יאמר בנגיחה רביעית לא זהו שהזיק. ופרשוה גאוני ספדד שבודאי הדין כן הוא אלא שאחר שנגח נגיחה רביעית וראוהו הכרו שזהו שנגח בראשונות מעין כי מדכרו ליה מדכר ואם כן אף חצאי הנזקין משתלמין בו למפרע.

וגדולי המחברים כתבו שאף על פי שאין מכירין את השור הרי זה מועד ואין הדברים נראין כן בשום פנים. אף גדולי הדורות שלפנינו כתבו לעניין לייעודי תורא אם לא העידו על שלש נגיחות הראשונות עד שנגח נגיחה רביעית שהוא מועד והדברים מתמיהין. וממה שכתבנו אתה למד שאם נגח שתי נגיחות ביום אחד או בשני ימים ובאו אחר השלש נגיחות והתרו בו שלשה ימים זה אחר זה אין זה כלום שאף העדאת השור אינה העדאה אלא בנגיחות שלש בשלשה ימים. ולא הוצרכנו לכתוב דבר זה אלא שראינו כי לקצת חכמי הדורות שלפנינו דברים שאי אפשר להעמידם בשום פנים. עד כאן לשון הרב המאירי ז"ל.

מאי לאו פטור משסה:    כלומר משסה לבד מדלא קתני פטורין. ומשני לא פטור אף משסה כלומר דלא איצטריך למיתני פטורין דפשיטא ליה דבעל הכלב מצי למימר מאי עבדית אלא אמשסה קאי ולומר דאף המשסה פטור שאינו אלא גרמי. הרשב"א ז"ל.

מתניתין דיו לבא מן הדין וכו':    תימה ונילף במה מצינו דהשתא לא שייך למימר דיו. וי"ל דאדרבה נילף במה מצינו מקרן ברשות הרבים. ועוד תימה נילף בקל וחומר משן ורגל שאין כוונתן להזיק למאן דאמר פלגא נזקא ממונא דלדידיה ליכא למיפרך שכן היזקו מצוי אבל למאן דאמר פלגא נזקא קנסא לא מצי למיעבד קל וחומר הכי דאיכא למיפרך מה לשן ורגל שכן היזקו מצוי דלא דמי האי קל וחומר לקל וחומר דמתניתין דהשתא לא שייך דיו. וי"ל דקרן ברשות הרבים יוכיח שכוונתו להזיק ואינו משלם ברשות הרבים אלא חצי נזק הוא הדין בחצר הניזק דלא ישלם אלא חצי נזק.

וקשה מה לקרן ברשות הרבים דין שלא ישלם אלא חצי נזק שהרי הולך ברשות תאמר בקרן ברשות הניזק שהולך שלא ברשות שישלם חצי נזק אדרבה כיון שהולך שלא ברשות ישלם נזק שלם. וי"ל דצרורות יוכיחו שהרי משלמין חצי נזק ברשות הניזק שהוא שלא ברשות אף קרן ברשות הניזק שהוא שלא ברשות לא ישלם אלא חצי נזק.

אבל קשה דמה צרורות דין הוא שישלמו חצי נזק ברשות הניזק שהרי אינם באים לידי נזק שלם לעולם תאמר בקרן ברשות הניזק שלא ישלם אלא חצי נזק שהרי הוא בא לידי נזק שלם על ידי העדאה נאמר שישלם נזק שלם בחצר הניזק. ונראה למורי הרב דהכי פרכינן קרן ברשות הרבים יוכיח היינו כגון דף שהיה ברשות הרבים וראשו מגיע ברשות הניזק ובעטה הפרה שהיתה מהלכת ברשות הרבים בדף והזיקה ברשות הניזק חייב חצי נזק אף על פי שהוא שלא ברשות מה שהזיקה ברשות הניזק שהיה לו לשמור פרתו שלא תבעט בדף כיון שהיה ראשו ברשות הניזק וביעוט תולדה דקרן והוי חצי נזק. גליון.