שיטה מקובצת על הש"ס/בבא קמא/פרק ב/דף כב

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף כב עמוד א

והא תניא הכלב והגדי וכו': וא"ת נימא דברייתא דלעיל דאמרה מלמעלה למטה חייבים איירי ברשות הניזק והך ברייתא דקתני פטורין בכל ענין איירי ברשות הרבים דשן ורגל פטורין ברשות הרבים. ויש לומר דלשון פטורין לא היה מיושב דמלמעלה למטה פטורים משום דהוי אורחיה ברשות הרבים ומלמטה למעלה פטורים משום דהוי אונס כמו שפירשו התוספות. אבל קשה דהשתא נמי לשון פטורים אינו שוה דמלמעלה למטה פטורים מנזק שלם משום דאפוך והוי משונה ומלמטה למעלה פטורים משום דהוי אונס. גליון.

וזה לשון תלמידי הר"י ז"ל והתניא הכלב והגדי. קשה מה מקשה נימא פטורין מנזק שלם וחייבים דברייתא קמייתא היינו חייבים חצי נזק. וי"ל פטורין שייך בטוב פטור מנזק שלם וחייב חצי נזק וחייבין משמע כל התשלומין. ועוד דבמשנה כתיב להדיא נזק שלם. ועוד משום דהאי חייבין הוי דומיא דחייבין דאדם דמשמע נזק שלם. אבל קשה נימא מה דנקט בין למעלה בין למטה פטורין איירי ברשות הרבים ולהכי מלמעלה למטה פטורין. ואם תשיב למה כלל מלמטה למעלה עם זה הא אפילו ברשות הניזק פטור איכא למימר דנקט אותו כאן לומר שלא תאמר מלמטה למעלה משונה הוא וחייבין ברשות הרבים.

ונראה לי כיון דפטורים משני טעמים זה דאורחיה הוא ופטור ברשות הרבים כדין רגל וזה משום דאנוס הוא אם כן לא יכלול אותו יחד אף על פי שלפי האמת פטורין אין שוה כי חד פטור לגמרי וחד חייב חצי נזק. והקשה הר"י בשם ה"ר אלעזר מערפורט למאן דאמר פלגא נזקא קנסא וטעמא דידיה דמדינא יהיה פטור למאן דאמר תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב והתם הוי נמי תחילתו בפשיעה גבי שן ורגל וסופו באונס לגבי קרן אם כן מדינא הוי חייב והוי ממונא. ונראה דהיינו דוקא ברשות הניזק אבל ברשות הרבים על כרחיה קנסא הוא. וקשה אם כן למעלה כשמקשה הניזק והמזיק בתשלומין למאן דאמר קנסא אם כן אף לדידיה ברשות הניזק שניהם בתשלומין. וי"ל כיון שברשות הרבים על כרחיה קנסא אם כן אף ברשות הניזק קנסא. עד כאן לשון תלמידי ה"ר ישראל ז"ל.

כתב הרשב"א ז"ל וז"ל גירסת הספרים והתניא הכלב והגדי שדלגו בין מלמעלה למטה בין מלמטה למעלה פטורין. ולפי גירסא זו רמי לה בין אמתניתין בין אברייתא דהא תנן מלמעלה למטה חייבין ולאלתר הוה מצי למרמייה אמתניתין וכו' ורמי ליה אתרווייהו ופרקינן תרגמה רב פפא דאפיך כלומר שאין דרך הכלב בזקירה ולא הגדי בסריכה ואין סריכה זו כסריכה דאמר למעלה גבי ליפתא דעל דנא וכו'. ואקשי אי הכי שאין זה אלא שנוי בלחוד אמאי פטורין כלומר לגמרי דכל פטורין דשמעתין פטורין אפילו מחצי נזק אמרינן ופריך מאי פטורין דמלמעלה למטה מחצי נזק ומכל מקום מלמטה למעלה פטורין לגמרי דאנוס חשבינן ליה. וזה דחוק קצת לפי הנראה שיכלול מלמעלה למטה עם מלמטה למעלה ויאמר על שתי המדות פטורין ויהיה אחד פטור מחצי נזק והשני פטור לגמרי.

ובהלכות הרי"ף ז"ל הגירסא בהפך בין מלמעלה למטה בין מלמטה למעלה חייבין ואברייתא דסלקיה מינה דקתני בהדיא דמלמטה למעלה פטורין קא רמיא לה ופריק תרגמה רב פפא ברייתא קמייתא דקתני פטורין בדאפיך מיפך אלא אפיך מיפך אפיכו מלמטה למעלה משלם נזק שלם ואף על גב דגבי ברחא אמרינן דאורחה הוא למסרך ולמיסק הכא בסירכא דנועץ צפרניו בקרקע וקופץ אין זה דרכו של גדי ע"כ. ודברים אלה צריך לעיין בהם בגבהו של כותל כמה הוא וכל שהוא יוצא בה מגדרו של עולם נעשה שנוי ומוציאו מכלל רגל כמו שיתבאר. הרב המאירי ז"ל.

ורבינו פרץ תירץ וז"ל אי נמי אפילו גרסינן פטורין ניחא ליה לאקשויי אברייתא דלעיל לפי דקתני בה שדלגו כמו בברייתא דלעיל ולא מתניתין דקתני בה שקפצו ואין לשונם שוה. ע"כ.

והר"מ תירץ לפי גירסת הספרים דאמתניתין לא הוה מצי למיפרך דאיכא למימר מתניתין איירי בכותל נמוך ותנא מראש הגג והוא הדין מלמטה למעלה אלא מילתא דשכיח טפי נקט מיהו אורחייהו בהכי ובהכי אבל בברייתא על כרחיה איירי בכותל גבוה מדקתני מלמטה למעלה פטורין. ע"כ. הרא"ש ז"ל.

ורבינו חננאל ז"ל גריס כגירסת הרי"ף ז"ל וז"ל ואקשינן והא תניא הכלב והגדי שדלגו בין כך ובין כך חייבין ותרגמוה דאפיך מפיך כלבא בזקירה וגדיא בסריכה. פירוש דרך הגדי בזקירה כדאמרינן כדי שיזדקר הגדי והכלב סריכה כדאמרינן דילמא אתי למסרך וכיון שדלגו בשנוי דלאו כאורחייהו הוי ליה משונה וקיימא לן משונה בחצר הניזק פטורה מנזק שלם וחייבין חצי נזק כדרבנן. ע"כ.

וזה לשון ה"ר יהונתן ז"ל הכלב והגדי שקפצו מראש הגג כלומר לחצר הניזק מלמעלה למטה חייבין דאורחייהו למיקפץ מלמעלה למטה ולא נגעו ברגליהם כלל לכותל שהוא בלשון רבותינו סריכא והיו כלים בחצר הניזק ונשתברו חייבין לשלם נזק שלם דהיינו רגל בחצר הניזק ממטה למעלה פטורין דלאו אורחייהו לדלג ממטה למעלה אלא אם כן הן נסרכין לכותל. ובדאפיך מפיך כלומר לא נוכל להשוות הכלב והגדי אלא במלמעלה למטה אבל לא ממטה למעלה לפי שאין מנהג הכלב והגדי שוה לפי שהכלב דרכו להסתרך בכותלים כשרוצה לעלות ממטה למעלה ועכשיו קפץ שם בלא סריכא והגדי דרכו אפילו ממטה למעלה לקפוץ בלא סריכא כלל והשתא נסתרך שם ומשום הכי משלמי חצי נזק אבל כלבא בסריכה ממטה למעלה או מלמעלה למטה נזק שלם דהיינו אורחיה וגדיא בזקירה דהיינו קפיצה בין מלמעלה למטה או מלמטה למעלה נזק שלם דהיינו אורחיה ובאדם ובתרנגול נמי ליכא חילוק בין מלמטה למעלה ובין מלמעלה למטה דאורחייהו לקפוץ ובתרנגול לא אפשר סריכה כלל ובאדם אפילו סריך מחייב נזק שלם דאדם מועד לעולם. עד כאן.

וגדיא בסריכה: אף על גב דאמרינן לעיל דאורחיה נמי לסרוכי והוא הדין דהוה מצי למנקט לעיל דאורחיה למזקר דהא ודאי אורחיה הוא כדמשמע הכא אלא משום דעובדא בסריכה מיירי. מהר"י כ"ץ ז"ל.

כתוב בתוספות ולא דמי לסרוכי וכו'. וכן כתב רבינו פרץ ז"ל וז"ל וי"ל דלא דמי דהתם מיירי בסרוכה לעלות עד שהגיע ללפתו אורחיה בהכי והכא מיירי בסירוכא שנועץ צפרניו בקרקע כדי לעלות ולאו אורחיה בהכי אלא לקפוץ בבת אחת. ע"כ.

אי הכי אמאי פטורין: בשלמא מעיקרא דסלקא דעתיה דלגמרי קאמר משום אונס לפי שאין דרכן לקפוץ ניחא אבל השתא דאוקימתא דאפיך מיפך אלמא אורחייהו לקפוץ אלא ששינו ואפיכו והוה להו משונה אמאי פטורין לגמרי חצי נזק מיהא ליחייב. ע"כ הר"פ ז"ל. ור"מ פירש בשלמא לברייתא קמייתא לא קשיא דאף על גב דחייבין חצי נזק תנא פטורין משום דקתני רישא חייבין נזק שלם תנא סיפא פטור מנזק שלם דחצי נזק לגבי נזק שלם מיקרי פטורין והיינו לפי פירוש רש"י. הרא"ש ז"ל.

ועל הגדיש חצי נזק: כתוב בתוספות ואף על גב דלגבי שולח בעירה לא מחייב וכו'. ונראה לי לחלק דלשם גבי חרש שוטה וקטן עבד ליה קצת שמירה להכי בעי עד דמסר ליה שלהבת וכו' ומיהו מוכח בסמוך דלא תלי בשמירה אלא בברי היזיקא. תלמידי הר"י ז"ל.

אשו רבי יוחנן אמר משום חציו: יש לתמוה קצת למה הוצרך לומר טעם באשו יותר מבשאר נזיקין והלוא הוא כתוב בפסוק כמו שאר נזיקין. וי"ל לפי דפעמים שאין האש מזיק כי אם הרוח שמוליכתו ואילולי הרוח לא היה מזיק אם כן אינו מעשה האדם כי אם מעשה הרוח ולכך הוצרך ליתן טעם רבי יוחנן אמר משום חציו דכיון שהדליקו במקום שהרוח מצויה להוליכו נמצא שפשע בהדלקתם כמו בחציו שאדם זורק למרחוק. תלמיד הר"פ ז"ל.

וריש לקיש אמר אשו משום ממונו: פירש רש"י ז"ל דהאיך דמדליק בגחלת שאינה שלו איכא בינייהו. וכן נראה מדברי רבינו חננאל ז"ל שפירש בסמוך דאדייה אדויי כלומר זה הכלב לא הגביה החררה אלא בדרך דדוי הביאה אל הגדיש ולא יצאת הגחלת מחזקת בעליה. עד כאן. ועל דרך זו מתפרשות כל סוגיות השמועה יותר על נכון. אלא שבתוספות אמרו שאי אפשר וכו' אלא למאן דאמר משום חציו חייב כאלו הוא עצמו המכה וחייב באשו בכל מה שהוא חייב במזיק בגופו וריש לקיש דאמר משום ממונו אינו חייב אלא בחיוב ממונו ומיהו בחיוב ממונו חייב ואף על פי שמדליק בגחלת שאינה שלו. הרשב"א ז"ל.

ובגליונות כתבו אשו משום ממונו פירש רש"י סלקא דעתיה דאיכא בינייהו כגון שהדליק בגחלת של אחר וכו'. וקשה דזה קא סלקא דעתיה אינו מסתלק ולקמן נדקדק בו בעזרת השם. ובתוספות הקשו על פירוש רש"י מהא דכופף קמתו של חבירו וכו'. ונראה שאינו קשה דכופף קמתו של חבירו הוא עושה ההיזק הילכך אין חילוק בין שיהיה שלו ובין שיהיה של אחר אבל גחלת שהוא ממונו שעושה ההיזק דיש לו לשמור ממונו שלא יזיק צריך שיהיה שלו. וכן מה שהקשו לו מהא דגץ היוצא מתחת הפטיש גם זה אינו קשה דגם זה בגופו עושה ההיזק הילכך אין חילוק בין שהיה שלו וכו'. וגם מה שהקשו לו דאין לך אדם שיתחייב בדליקה כי יפקיר הגחלת וידליק גדישו של חבירו גם זה אינו קשה דרש"י יישב אותו כי פירש אשו משום ממונו כמו שורו ובורו דאף על פי שבור אינו חייב עליו אם הפקיר אותו אפילו הכי חייב עליו אם כן לא יועיל לו שיפקיר אשו דאפילו הכי יתחייב. ע"כ לשונו.

וכן כתבו תלמידי הר"י ז"ל דיש לחלק בין כשהדליקה באה מעצמה מחמת שלא שמר דאז בעינן שיהא ממונו אבל כשבעצמו עושה הדליקה אין חילוק בין שהאש ממונו או לאו ממונו. אבל תלמיד הר"פ ז"ל כתב וז"ל פירש רש"י דאליבא דריש לקיש לא מחייב אלא אם כן הדליק בגחלת שלו. ולא נהירא דהא אמרינן לקמן גץ היוצא וכו'. ועוד דקרא דאמר המבעיר את הבערה אש סתמא הוא דאמר ולא חילק בין שלו לשל אחרים. לכך נראה לפרש דלכולי עלמא חייב אפילו כשהדליק בגחלת שאינה שלו והא דקאמר משום ממונו לאו דוקא אלא רצה לומר תקלה וילפינן לה מבורו. ואף על גב דבורו שהפקירו פטור מכל מקום כיון שמצינו שחייבתו תורה על חפירת בורו כמו כן יש לנו לומר שחייבתו תורה על האש בשביל הדלקתו את האש. ע"כ.

וריש לקיש מאי טעמא לא אמר כרבי יוחנן: פירוש דהא לקמן אמרינן דקרא ומתניתין מסייעין ליה לרבי יוחנן. ורבי יוחנן מאי טעמא לא אמר כריש לקיש. תימא מאי קא בעי היינו משום דקראי ומתניתין מסייעין ליה. וי"ל דקא בעי היכא דכלו לו חציו וכו' ככתוב בתוספות. ע"כ לשון תלמיד הר"פ ז"ל.

ותלמידי הר"י ז"ל כתבו דיש לפרש דמשום הכי קא בעי תלמודא רבי יוחנן מאי טעמא לא אמר כריש לקיש דלריש לקיש נמי יש ליישב קרא שגם ריש לקיש אית ליה משום חציו מקום הגחלת כדמשמע בגמרא ולדידיה בהכי מיירי קרא. ומיהו מכל מקום קרא מסייע טפי לרבי יוחנן כי משמע קרא אפילו הולך למרחוק ומבעיר. ע"כ.

רבי יוחנן מאי טעמא לא אמר כריש לקיש: כתבו בתוספות וקבעי היכא דכלו לו חציו אמאי לא מחייב משום ממונו. תימא דכלו לו חציו היכי יתחייב משום ממונו והרי ממה נפשך לית ביה ממשא ולקמן נתרץ אותו בעזרת השם. ממונו אית ביה ממשא. כתבו בתוספות אף על גב דבור לית ביה ממשא להבלו מכל מקום וכו'. וקשה דכל שכן דהכא גבי אש יש לחייב אף על גב דלית ביה ממשא דהשתא ומה בור אף על גב דאין דרכו לילך ולהזיק ולית ביה ממשא חייב כל שכן גבי אש שדרכו לילך ולהזיק אף על גב דלית ביה ממשא יהיה חייב. וי"ל שאינו מדמה אלא לדבר שדרכו לילך ולהזיק כגון חציו דאית ביה ממשא דדין הוא חייב אבל אש אף על גב דדרכו לילך ולהזיק כגון דלית ביה ממשא אין לחייבו. ואם היית רוצה ללמוד מבור מכל שכן כדפירשתי אז לא הייתי אומר שיהיה חייב אלא על אותו מקום לבדו דומיא דבור שאינו חייב אלא במקומו.

עוד כתבו בתוספות וא"ת ממונו נמי לית ביה ממשא וכו' דאיכא לסומכוס נזק שלם. וקשה למה לא אמרו חצי נזק לרבנן. וי"ל משום דבאש איירינן דמשלם נזק שלם לפיכך אמרו נזק שלם לסומכוס. וא"ת דרבי יוחנן סבירא ליה כרבנן. ויש לומר לכך הזכירו סומכוס משום דמסומכוס נשמע לרבנן דסומכוס לית ליה הילכתא דצרורות חצי נזק אבל רבנן דאית להו הילכתא דצרורות חצי נזק היכא דהזיק בגופו ממש אף על גב דלית ביה ממשא חייב. גליון.

וזה לשון הר"ר ישעיה ז"ל ממונו אית ביה ממשא. תימא והא חציו אית ביה ממשא וקא מדמה להו ואי משום דמכחו קא אתו וכחו לית ביה ממשא אם כן לידמייה לממונו דממונו נמי לית ביה ממשא כגון צרורות דקא אתי מכחו. וי"ל דלרבנן ניחא רהכי פירושו ממונו לא אשכחנא דמשלם נזק שלם דלית ביה ממשא אמנם לסומכוס קשה דאמר צרורות נזק שלם משלם אף על גב דלית בהו ממשא בשמעתין דלעיל בכעין דצרורות מגופיה משלם מהדרינן כל שמעתין אליבא דרבנן ומוקי לה כסומכוס. וצריך לומר דהכי פירושו ממונו אית ביה ממשא כלומר בתחילת הפשיעה יש ממשא במזיק כגון שורו דתחילת ההיזק היינו בפשיעת שמירת הבהמה והבהמה יש בה ממשא וכן בצרורות אבל הא תחילת הפשיעה בשמירת השלהבת לית בה ממשא ולכך מדמה ליה לחציו דאשכחנא חציו דלית בהו ממשא כגון ברוח שבפיו אם שבר הכלים דתחילת הפשיעה הוה שלא שמר רוח שבפיו מלילך לצד הכלים וברוח פיו ליכא ממשא. ואי קשיא למאן דאמר בור שחייבתו תורה להבלו ולא לחבטו הא אשכחנא ממונו דלית ביה ממשא. יש לומר בתחילת פשיעתו דהיינו החפירה אית ביה ממשא. ע"כ.

וכתב הרשב"א ז"ל וז"ל אשו לית ביה ממשא ששלהבת אין בה ממש ואינה ממון שהרי גחלת של הקדש מועלין בה ושלהבת לא נהנין מדרבנן ולא מועלין וכן המודר הנאה מחבירו נהנה בשלהבתו ואינו נהנה בגחלתו. וא"ת והא בורו למאן דאמר בור להבלו מאי ממשא אית ביה. יש לומר דאפילו הכי שפיר קרי ליה ממונו ואית ביה ממש שעל ידי כרייתן נשתנה ממשות של קרקע ונעשה בור מה שאין כן באש שהרי מקום השלהבת אינו משתנה אלא שהאויר מתחמם ונעשה דולק ושורף. ואין זה עדיין מתיישב שהרי חייבה התורה הפותח ככורה. יש לומר שלא חלקה התורה ועיקרו משום כורה. ע"כ.

ותלמיד הר"פ ז"ל כתב וז"ל ממונו אית ביה ממשא. וא"ת למאן דאמר בור שחייבה תורה עליו להבלו הרי לית ביה ממשא. וי"ל שכותלי הבור מכאן ומכאן שיש בהם ממש הם הם גורמין ההבל. ותדע דהא אמרינן לקמן גבי גובה דליכא הבלא. ואם תאמר והא ממשא אית בהו בחצים. יש לומר דמכל מקום הליכת חצים שהולכים ומזיקים באויר לית בהו ממשא. וא"ת כמו כן אשכחן ממונו כהאי גוונא דלית בהו ממשא כגון צרורות. וי"ל חציו דלית בהו ממשא כגון אדם ששבר כלים או עשה היזק אחר ברוח פיו דשם המזיק זה הוא רוח אבל שברו כלים ברוח שבכנפיהם שם הממון אית ביה ממשא דהיינו בכנפיהם דכיון דממונו מזיק אין לקרותו חצים דפשיטא שאין אדם חייב על חצי ממונו וכמו כן צרורות גוף הממון שפשע בו אית ביה ממשא. עוד יש לומר דלעיל מה שפירשתי ניחא דקא בעי היכא דכלו לו חציו אמאי לא מחייב משום ממונו אבל היכא דלא כלו חציו גלי קרא דמחייב משום חציו דקרייה רחמנא מבעיר כדאיתא לקמן ואף על גב דלא דמי לחציו גלי קרא כדפירשתי אבל היכא דכלו חציו קא סלקא דעתיה השתא דפטור לרבי יוחנן ולכך קאמר דליכא לחיוביה משום ממונו דלא דמי לממונו דאית ביה ממשא. ע"כ.

עוד כתבו בתוספות אבל יש חץ שאין בו ממש כגון שבר כלי ברוח פיו. וקשה כמו שעושים תרנגולים ששברו ברוח שבכנפיהם אית ביה ממשא הואיל וגוף התרנגולים אית בהו ממשא שהיה לו לשמור אותם שלא ישברו הכי נמי נימא דרוח פיו אית ביה ממשא כיון שהגוף של האדם אית ביה ממשא אית ליה לשמור את גופו. ויש לומר שאינו דומה דתרנגולין אין הבעלים יודעים באיזה דבר יש להם להזיק בגופן או בכנפיהם לפיכך יש לו לשמור את ממונו שלא יזיק בשום ענין הילכך חשיב ליה אית ביה ממשא אבל האדם הוא יודע שיש לו להזיק ברוח פיו אם כן לית ביה ממשא.

עוד כתבו בתוספות ויש אש שאין בו ממשות כגון שלהבת בלא גחלת משמע דוקא שלהבת לית ביה ממשא אבל גחלת אית ביה ממשא. וקשה אם כן לקמן דקאמר טמון באש דפטור היכי משכחת לה והא משכחת לה על ידי גחלת דכיון דאית ביה ממשא הוה ליה ממונו ולא חציו ופטור בו טמון. וי"ל שדעת התוספות דכיון דיש שלהבת בלא גחלת חשיב ליה לשלהבת אין בו ממשא אף על גב דאיכא גחלת עמהם אבל אם אין שלהבת בלא גחלת אז הוי אפילו שלהבת אית ביה ממשא אם כן מעתה לא תוכל לעמוד טמון פטור בגחלת דאפילו שיש גחלת עם השלהבת חשיב ליה לית ביה ממשא והוי חציו. גליון.

וזה לשון תלמידי הר"י ז"ל יש לומר לעולם סופו לא יהיה עדיף מתחילתו דאילו סופו כשיהיה שלהבת הוא משום חציו ולא תמצא בו פטור טמון אם כן כל שכן בתחילתו. ע"כ.

האי לאו ממונו דבעל הכלב הוא: וא"ת לפי מה שפירשתי לעיל דמחייב אפילו בגחלת שאינו שלו מאי פריך. יש לומר דמכל מקום כיון דהאי אש לא רמי עליה דבעל הכלב לשמור דלאו דידיה הוא אם נטלו כלבו ומזיק הימנו ברוח מצויה דלא חייביה תורה על אש שכלבו עושה כמו שלא חייבה תורה על בור ששורו כורה דכתיב איש בור ולא שור בור הכא נמי כי יבעיר איש ולא שורו וכלבו דנהי דחייב כשנטל כלבו אש שלו היינו לפי שמוטל עליו לשמרו שלא יזיק ברוח מצויה והיינו ברוח מצויה מה שכלבו לוקחו ומזיק בו אבל הכא אש של חבירו אינו מוטל עליו כלל ואם כן אמאי חייב הא ודאי אין עליו לשמור כלבו שלא יקח אש בבית חבירו וילך ויזיק. תלמיד ה"ר פרץ ז"ל. וכן כתבו בתוספות.

והקשו בתוספות דהא לגבי בור איצטריך מיעוט איש בור. ואין לומר דמכי יכרה הוה שמעינן ליה אפילו לא הוה כתיב איש והכא נמי שמעינן ליה אפילו לא כתיב איש מדכתיב המבעיר ולא שור דעל כרחך איש דוקא כדמוכח פרק הפרה דקאמר תרי איש כתיבי. לשון הרא"ש ז"ל. ותירצו בתוספות דפשוט הוא להם מאיזה מדרש דשלשה אבות נאמרו ולא ארבעה. ואינו מחוור בעיני דאם כן למאי איצטריך לאיש בור ולא לשור בור דהא אין לשור אלא שלשה אבות. ואולי נאמר דמבור ילפינן במה מצינו בבור שהוא חייב ואיש בור ולא שור בור אף אשו כן ובאשו חייב ולא באש שורו. הרשב"א ז"ל.

עוד כתב הרשב"א ז"ל וז"ל בשלמא למאן דאמר אשו משום חציו כשהדליקה הוא חייב בכל לפי שאין דין צרורות באדם ובאש של כלבו חייב על כל הגדיש חצי נזק משום כלב כלומר מחמת צרורות ואפילו מקום השלהבת הולכת ודולקת ואף על פי שלא נגע בו הגחלת אלא לריש לקיש למה חייב חצי נזק על כל הגדיש והא לאו ממונו דבעל הכלב הוא והוא נמי לא הדליקו. ואוקימנא אליבא דריש לקיש בדאדייה אדויי ועל מקום שתפול שם הגחלת מיהא חייב חצי נזק משום צרורות ועל גדיש כלו פטור דלאו ממונו הוא והוא הדין כשהניחה על הגדיש שאינו חייב כלום אלא על מקום הגחלת בלבד אלא משום דבמתניתין קתני על הגדיש חצי נזק לא מצי לאוקמיה בשהניחה דאם כן אף על מקום הגחלת היה משלם נזק שלם. ולרבי יוחנן דאוקימנא בדאנחה אנוחי הוא הדין דהוה מצי לאוקמי בדאדייה אדויי ועל כולה גדיש חצי נזק ובהכין הוה מפרשא מתניתין טפי שפיר דמדקתני ועל החררה נזק שלם ועל הגדיש חצי נזק דמשמע שאין משלם כלל על הגדיש אלא חצי נזק ואלו השתא דאוקימנא בדאנחה אנוחי איצטריכא לחלק בגדיש עצמו על מקום הגחלת נזק שלם ועל שאר הגדיש חצי נזק אלא מסתברא דמשום דאוקימנא אליבא דריש לקיש בדוקא בדאדייה אדויי כדאמרן אמר בדרבי יוחנן דאפשר לפרושי מתניתין אפילו בדאנחה אנוחי והוא הדין בדאדייה אדויי. ע"כ.

וכן נראה מדברי רבינו חננאל ז"ל וז"ל דאדייה אדויי כלומר זה הכלב לא הגביה החררה אלא בדרך דדוי הביאה ולא יצאה הגחלת מחזקת בעליה ועל החררה משלם נזק שלם שזה דרכו לחטוף ולאכול ועל מקום גחלת משלם חצי נזק שמעשה עשה בידים אבל משונה ומשונה בחצר הניזק חצי נזק ועל שאר הגדיש פטור שאינו ממון בעל הכלב שהרי לא עקר והניח ובעל הגחלת נמי לא מחייב דאוקימנא לקמן בששמר גחלתו. ורבי יוחנן אמר אפילו אנחה אנוחי כגון שעקר והניח בעל הגחלת נמי לא מחייב דאוקימנא לקמן כששמר גחלת על החררה ועל מקום הגחלת נזק שלם שכן דרך הכלב לחטוף החררה וגחלת דבוקה ולאכול ועל שאר הגדיש חצי נזק דמשונה. ע"כ.

וזה לשון תלמיד הר"פ ז"ל דאדייה אדויי פירוש דהוי צרורות כאורחייהו הלכך על מקום גחלת משלם חצי נזק דהא הוו חציו דכלבו במקום ששם הגחלת אבל על כל הגדיש פטור דכיון דהאי אש לאו ממונו דבעל הכלב הוא אין לו להתחייב על מה שהולך ומדליק מרחוק רק על מקום הגחלת. ולא הוי מצי לשנויי דאנחיה אנוחי ואמקום גחלת נזק שלם דאם כן חצי נזק היכי משכחת לה דאכוליה גדיש פטור לגמרי משום דלאו ממונו כדפירשתי ועל גחלת היה חייב נזק שלם דהיינו רגל.

וא"ת אכתי לוקמה לאנוחי אנחיה ובדשני בגחלת והשתא מיחייב אמקום גחלת חצי נזק. יש לומר דלא מצי לומר כן דאם כן היינו קרן ומאי קמשמע לן דהא לא נחית לימני הכא קרן. ועוד יש לומר ובדשני ולא אייעד לא בעי לאוקמה משום דבעי לשנויי אפילו כי אורחיה משום דסוגיא דהעדאה דזימנין דמוקי לה בכי אורחיה. ורבי יוחנן אמר באנחיה אנוחי הוא הדין באדויי אלא נקט לרבותא דאפילו דאנחיה דלא מצי ריש לקיש למצוא חצי נזק מתוקם שפיר חצי נזק כדמסיק ואזיל. ע"כ.

כתוב בתוספות לא מצי למימר בדאדייה אדויי ועל כל הגדיש חצי נזק דאי כח כחו לאו ככחו וכו'. וקשה הא על כרחיה סבירא ליה כרבנן דמחייבי חצי נזק ואם כח כחו לאו ככחו דמי זה הספק דוקא לסומכוס ולא לרבנן כדפירשתי לעיל. ונראה אם כח כחו לאו ככחו דמי אם כן גם לרבנן כן כי אינו סברא שבכח ראשון חלוק לרבנן יותר ובכח שני יהיה לרבנן חלוק יותר. אבל קשה לוקמה לרבי יוחנן באנחיה אנוחי על ידי שנוי ואם כן על כל הגדיש חצי נזק. ונראה דהייתי פושט דאין שנוי. ע"כ לשון תלמידי ה"ר ישראל ז"ל.

דאדייה אדויי: אין אנו צריכין לפרש שיהא בו שנוי אלא דרך אכילת חררה ניתזה הגחלת ושרפה מקום נפילתה והלכה ודלקה משם ואילך דעל חררה נזק שלם ועל מקום גחלת חצי נזק משום צרורות כאורחייהו דכחו הוא. הראב"ד ז"ל.

ובקונטרס פירש דאדויי הוי שנוי ולא ידעתי למה פירש כך. ואין לומר דלכך פירש אדויי שנוי דאי באורחיה הייתי פושט שתי בעיות מגופו ויש העדאה אבל עכשיו אינו פושט רק בעיא דיש שנוי דעל כרחך אינו חושש על זה דאם לא כן לימא בדאנחיה וליכא למיפשט מידי אלא על כרחין אינו חושש ואם כן אין חילוק אם פושט שתי בעיות או חדא. תלמידי ה"ר ישראל. ועיין בדברי הרב המאירי ז"ל לענין פסק אחר סוגיות פי פרה.

במסכסכת: קשה למה העמידה במסכסכת נוקי במקום הגחלת. וי"ל כיון דחנוני חייב בכל ענין אם כן אף בכאן בכל ענין. תלמידי ה"ר ישראל ז"ל.

והא לאו ממונא דבעל הגמל הוא: מה שקפץ האש מן הפשתן והדליק בכותלי הבירה ולכך אף כי פשע באפושי טועניה מכל מקום כיון שהאש הזה אינו ממונו ולא מעשיו אלא מעשה הבהמה כדפ"ל. ומשני אמר לך ריש לקיש במסכסכת שהפשתן הדלוק נוגע בכותלי הבירה ומסכסכן דהוי ממש כגופו דגמל מזיק דמשאוי כגופו כדאמר לעיל בשליף שעליה וכו'. אימא סיפא ואי מסכסכת אמאי חייב חנוני לבדו והלא גם בעל הגמל פשע בסכסוך אף על גב דלא פשע במשאוי כיון שלא נכנס תוך החנות מכל מקום היה לו להכות את הגמל כדי להרחיקו מכותל הבירה ולא יסכסך אף על גב דהוא דרך הילוכו וגם יש לו רשות ללכת שם אצל הבתים בכל הרחוב גם בצדי רשות הרבים מכל מקום כיון שראה הסכסוך היה לו להכות ולהרחיק מעל הכותל.

וא"ת גם לרבי יוחנן יקשה שהרי כך יש לו לרבי יוחנן בלא סכסוך כמו לריש לקיש בסכסוך. וי"ל דלרבי יוחנן ודאי ניחא שהרי לרבי יוחנן מיירי שעם הרוח קפץ האש מן הפשתן לבירה ואם כן לא פשע כלל דבמה שהאש אחוז בפשתן ליכא פשיעה שהרי עם הרוח קפץ דרך הילוך הגמל ברשות הרבים בלא שום הסבה לכותל אבל לריש לקיש דאוקמה במסכסכת שנתקרב אצל הכותל וסכסך דבלאו קירוב לכותל אי אפשר לסכסך ואם כן נהי דליכא פשיעה באחיזת האש בפשתן מן הצד דמשום דהניח החנוני נרו מבחוץ הוא מכל מקום פשע בסכסוך שהיה לו להרחיקו כדפירשתי. ומשני דאינו פושע בסכסוך דמיירי שעמדה כדמסיק להטיל מימיה ולכך אנוס הוא בסכסוך שהרי לא היה יכול להרחיקו מן הכותל ומכל מקום רישא חייב משום דאפושי טועניה הוא דעל ידי כן נכנס ואחז הנר ומן הנר לפשתן אבל סיפא לא אפיש טועניה שהרי לא נכנס לתוך החנות ונמצא שלא פשע בעל הגמל כלל אבל החנוני היה פושע שהניח נרו מבחוץ. ולכאורה משמע דמעיקרא לא היה יודע חילוק זה אלא היה סבור דגם סיפא אפיש טועניה כמו רישא אלא סיפא לא נכנס לתוך החנות מחמת שנתרחק לצד אחד. וקשה דמכל מקום תחילתו בפשיעה וסופו באונס הוא וליחייב בעל הגמל. לכך נראה דמעיקרא היה יודע דסיפא לא אפיש טועניה ומשום הכי ניחא ליה לרבי יוחנן אבל לריש לקיש הוה קשה ליה דליחייב בסיפא משום פשיעת הסכסוך עד דשני בשעמדה והשתא ניחא רישא וסיפא לריש לקיש כמו לרבי יוחנן.

אבל יש להקשות כי היכי דמוקי רישא דאפיש בטועניה וסיפא בלא אפיש הכי נמי נוקמה לריש לקיש רישא במסכסכת וסיפא בשאינה מסכסכת. ויש לומר דבשלמא לרבי יוחנן איכא הוכחה לענין אפושי המשאוי כדפירשתי מדקתני נרו מבחוץ אבל לריש לקיש לענין הסכסוך ליכא הוכחה דאיירי בלא סכסוך משום הנחת נרו מבחוץ דמי לא עסקינן שהניח נרו מבחוץ סמוך לכותל ממש דשייך בו סכסוך. ועוד נראה דעל כרחין מיירי גם סיפא בסכסוך ולא בקפיצת האש דאי סיפא בקפיצת האש בלא סכסוך מאי איריא משום דהניח חנוני נרו מבחוץ אפילו בפנים נמי מיהא לפטור בעל הגמל לריש לקיש דאמר אשו משום ממונו כדפריך תלמודא מעיקרא והא לאו ממונו וכו'. וליכא למימר דמשום חיובא דחנוני נקט חוץ דהא עיקר מתניתין משמע דאתא לאשמועינן דינא דחיובא ופיטורא דבעל הגמל מדאתחיל ביה. ועוד דהוה ליה לשנויי כשהקשה אמאי חייב הכא במאי עסקינן דחייב נמי חנוני קאמינא ומדלא אמר הכי שמע מינה בסכסוך הוא דאמר. תלמיד הר"פ ז"ל.

וזה לשון ה"ר ישעיה ז"ל ואי במסכסכת אמאי חייב. תימא דלקמן גבי כלב שנטל חררה בעי תלמודא וליחייב בעל גחלת אף על גב שגם בעל הכלב פשע והכא בעי אמאי חייב בעל הנר. ואומר ר"י דלקמן גרסינן ולחייב נמי בעל הגחלת פירוש עם בעל הכלב והיינו דבעי הכא אמאי בעל הנר משלם היה לנו לחיובי שניהם. עוד רצה ר"י לחלק דלקמן יש לפטור בעל הכלב דאינו בצד כלבו לשמרו אבל הכא בעל הגמל הולך לצד בהמתו ויש לנו לחייבו. וחזר בו משום דאשכחנא לעיל גבי תרנגול דמוקי מתניתין בדאדייה אדויי ופירש שם דלהכי לא מצי רב הונא למימר מילתיה גבי מתניתין כיון דאדייה אדויי אפילו קשרו אדם היה בעל התרנגול חייב חצי ההיזק ואף על פי שאין עומד בצדו הכא נמי יש לנו לומר גבי כלב.

ולר' נראה לחלק דהכא גבי כלב הואיל ואין ההיזק בכחו ממש אלא על ידי הרוח המוליך האש בכל הגדיש וגם אין בעליו עמו יש לנו לפטרו ואף על גב דרוח מצויה חייב רחמנא כמו חציו הני מילי בשכל הפשיעה על ידו דליכא מאן דלשלם אלא הוא ואין לנו להפסיד הניזק אבל הכא דפשע בעל הגחלת נשליך עליו כל התשלומין ולא דמי לתרנגול שעשה כל ההיזק בכחו והכי נמי גבי גמל יש לנו לחייב בעל הגמל שעומד בצד בהמתו ומכח בהמתו נעשה כל ההיזק כיון דבמסכסכת אוקימנא לה. ע"כ. עיין לקמן בתוספות שאנץ בדיבור המתחיל וליחייב בעל הגחלת וכו'.

וכתבו תלמידי הר"י ז"ל וזה לשונם כתבו בתוספות בדיבור המתחיל ואי במסכסכת אבל אין לפרש אמאי חייב חנוני וכו'. וקשה נפרש כן כי בסמוך הפשיעה שוה וכאן החנוני לא פשע כי לבעל הגמל היה לראות. וי"ל כאן כמו בסמוך בעל הגמל אין לו שום פשיעה אלא שהיה לו לראות ולחנוני פשיעה שהניח נרו מבחוץ אבל שלא שמר גמלו אין שייך כאן כי למה לא יוליך גמלו ברשות הרבים. ע"כ.

וזה לשון הראב"ד ז"ל אם הניח חנוני נרו מבחוץ ולא נכנס הפשתן אלא מבחוץ שרפה אותו החנוני חייב בשלמא למאן דאמר משום חציו חצי גמל הם ועל מקום השלהבת הראשון נזק שלם ועל הבירה כולה חצי נזק דצרורות דגמל נינהו וסיפא חנוני חייב נזק שלם על הכל דחצי אדם נזק שלם הן אלא למאן דאמר משום ממונו נהי דמקום שלהבת הראשון נזק שלם אבל על השאר יהיו שניהם פטורין לגמרי וסיפא חנוני חייב בכל נזק שלם. הכא במאי עסקינן במסכסכת את כל הבירה כולה דכחו דגמל הוא דהויא כעין אדייה אדויי דאמרינן לעיל. אי הכי אימא סיפא הניח חנוני וכו' ואי כחו דגמל הוא אמאי חנוני חייב. וכהאי גוונא אמרינן לעיל לענין דלי ותרנגול הכא במאי עסקינן כשעמרה עמדה וסכסכה כ"ש שאם עמדה במקום אחד ולא סכסכה הדרא קושיין לדוכתא אמאי חייב והא לאו ממונו דבעל גמל הוא וכחו נמי ליכא אלא ודאי כשעמדה וסכסכה קאמר כלומר עמדה כאן מעט וסכסכה ועמדה כאן מעט וסכסכה אם כן לאו כ"ש הוא והא כחו הוא וסכסוך יתירה הוא אלא כשעמדה להטיל מימיה והיתה עומדת מעט ומשתנת ועל ידי אותן הלוכין ועמידות סכסכה כל הבירה כולה רישא אף על גב דאנוס הוא בעמידותיה וסכסוכיה פושע הוא באפושי טועניה וכחו דגמל הוא סיפא בעל הגמל וראי אנוס בעמידותיה דהא לא אפיש בטועניה אלא כדי רוחב רשות הרבים שהוא ברשות ובעמידתו אנוס הוא אבל חנוני חייב דלא הוה ליה לאנוחי וכו' וממונא דחנוני הוא. ע"כ.

ח"מ תי"ח ולענין פסק הלכה כתב הרב המאירי ז"ל וז"ל גמל הטעון פשתן ונכנסה פשתנו בתוך החנות ודלקה בו נרו של חנוני ונשרפה בירה בעל גמל חייב מפני שפשע והרבח במשאוי יותר מכדי רוחב רשות הרבים וחייב בין עמדה בין לא עמדה ודין חיובו הוא שעל מקום שלהבת ראשון נזק שלם ועל הבירה כולה חצי נזק ואם סכסך הפשתן בכל בירה כגון שהבירה קטנה והפשתן מסתרך בכולה רצה לומר שלא הלך האור מנסר לנסר אלא מעץ הדלוק בפשתן נתלה האור בכל אחד מהם הרי כל הבירה מקום שלהבת ראשון וחייב בכולה נזק שלם. הניח חנוני נרו מבחוץ משלם נזק שלם על כולה החנוני גם בלא סכסוך. ולא עוד אלא שאף על הפשתן חייב ומכל מקום אם משא הפשתן ארוך כל כך עד שהוא נכנס ומסכסך כל הבירה שניהם חייבין שהרי שניהם פשעו זה בהרבות המשאוי וזה בהוצאת נרו. ונר חנוכה דינו כדין נר דעלמא שאף על פי שהוציאו ברשות מכל מקום היה לו לשמור את אשו שלא תזיק. ע"כ.

דף כב עמוד ב

תא שמע היה גדי כפות לו וכו': חייב על הגדיש ועל הגדי ופטור מן העבד. שהיה לו לברוח דליכא קם ליה בדרבה מיניה אבל גדי סמוך לו ועבד כפות לו פטור מן הגדי דקם ליה בדרבה מיניה. ודוקא לפי שהיה העבד כפות אבל לא היה כפות חייב על הגדי כיון דליכא קם ליה בדרבה מיניה אף על פי שאין הגדי כפות דלא היה לו לברוח כיון שאינו בר דעת כדאמרינן לקמן שורו כממונו שאם הניח גחלת על לב עבדו פטור לפי שהיה לו לסלקו כיון שהוא בר דעת על לב שורו חייב כיון שאינו בר דעת לברוח.

וא"ת אם כן אמאי נקט ברישא גדי כפות אפילו סמוך חייב. יש לומר דאיידי דתנא בסיפא כפות וסמוך כדפירשתי תנא נמי כפות וסמוך ברישא כך פירש הקונטרס. וקשה לרשב"ם לפירוש זה אדרבא הוה ליה למיתני גבי חיובא ברישא גדי סמוך ובסיפא גבי פיטור גדי כפות דהוי רבותא טפי. לכך פירש רשב"ם דדוקא נקט ברישא גדי כפות דסמוך פטור דהיה לו לברוח ואף על פי שאין לו לסלק הגחלת מעל לבו מכל מקום יש לו לברוח כשתדליק בסמוך לו אבל כשהגחלת על לבו מה יש לו לעשות דלסלק הגחלת מעל לבו אין לו דעת לסלקו אבל לברוח מן הדליקה יש לו דעת. ה"ר ישעיה ז"ל ותלמיד הר"פ ז"ל.

והרב המאירי ז"ל כתב וז"ל לפירוש רשב"ם יש לתרץ מה שאמרו שורו כממונו ואם הניח גחלת עליו ונשרף דחייב טעם הדבר שהניחה על גבו בענין שלא היה השור יכול להפילה או ליטלה אבל בזו היה לו לברוח שהרי מטבעם לברוח מן המזיק ולבקש הנאות והוא הוא שהזיק בעצמו ואין המדליק חייב שהיה לו להעלות על לבו שיברח כמו שהיה ראוי לו מצד טבעו. עד כאן.

וא"ת לפירוש רשב"ם אם כן בסיפא אמאי נקט גדי סמוך לו ועבד כפות לו דשייך קם ליה בדרבה מיניה אפילו היה סמוך לו מכל מקום פטור מן הגדי לפי שהיה לו לברוח. יש לומר דתרתי קתני גדי סמוך לו פטור בכל ענין ואפילו אם העבד סמוך לו ועבד כפות לו פטור בכל ענין אפילו היה גדי כפות לו משום דקם ליה בדרבה מיניה. מיהו קשה דאם כן האי דקתני פטור לצדדין קתני דהא קאי בין אגדי בין אגדיש דגבי גדי פטור בכל ענין בין בעבד כפות בין בעבד סמוך וגבי גדיש אינו פטור אלא בעבד כפות משום קם ליה בדרבה מיניה.

לכך נראה לרבינו תם עיקר כפירוש רש"י ז"ל והא קתני ברישא גדי כפות ולא קתני סמוך היינו משום דהך מיתנייא לקמן פרק הכונס גבי דין טמון דפטור באש ולהכי נקט גדי כפות לומר דאפילו הכי חייב אף על פי שאין רגילות שיהא גדי כפות דדוקא טמון פטר רחמנא והא גלוי הוא. ולפי זה ניחא מה שהקשה בקונטרס אמאי נקט גדי בגדיש הוה סגי. ותירץ משום דבעי לאוקמי בגדי דחד וכו'. וקצת קשה התינח לריש לקיש אלא לרבי יוחנן לא צריך לאוקמה בגדי דחד. אבל לפי מה שפירש רבינו תם ניחא דנקט גדי לאשמועינן דלא מיפטר מטעם טמון כדפירשתי. מיהו נראה דמצינו למימר דנקט גדי משום סיפא דקתני גדי סמוך ועבד כפות פטור דמשמע דוקא משום דעבד כפות דקם ליה בדרבה מיניה אבל היה סמוך חייב על הגדי ולא אמרינן דהיה לו לברוח. תלמיד הר"פ ז"ל.

וזה לשון ה"ר ישעיה ז"ל ורבינו תם פירש דקאי אמתניתין דלעיל מינה דפטור בטמון באש בכלים שאין רגילות לטמון דלא הוה ליה לאסוקי אדעתיה אבל כלי מחרישה חייב ועלה קאמר היה גדי כפות לו אף על גב דלא הוה ליה לאסוקי אדעתיה שיניחו בצד גדיש גדיים כפותים ודמי לטמון אפילו הכי חייב דלאו טמון הוא ולא מיחייב מיתה על העבד שהיה לו לברוח. וסיפא הכי פירושו היה עבד כפות לו וגדי סמוך לו דהוה ליה לאסוקי אדעתיה שדרך הגדי לילך אצל גדיש ולא דמי לטמון אפילו הכי פטור על הגדי משום קם ליה בדרבה מיניה. ולפי זה אין צריך לדחוק מה שפירש רש"י ז"ל דחד נקט גדי משום דבעי לאוקומי בגדי דחד וכו'. ע"כ.

וקשה לפירוש רבינו תם ז"ל דלרבי יוחנן אמאי נקט ברישא גדי כפות הא אית ליה דלא מיפטר מטמון אלא היכא דכלו חציו והכא על כרחך מיירי בלא כלו לו חציו דאי בכלו לו חציו אמאי חייב מיתה על העבד אפילו כי חשבינן ליה גלוי והא משום ממונו לא מצינו לאיחייבי מיתה על העבד. ויש לומר דמיירי כגון שכלו לו חציו לגבי גדי ולא כלו לו לגבי עבד שהיה הגדי רחוק ממקום הגחלת והיה גדר בינתיים ונפלה ברוח מצויה דהיינו שורו דלא טפח באפיה. ועוד יש לומר דשמא הוה ליה למימר וליטעמיך. תלמיד ה"ר פרץ ז"ל.

והראב"ד ז"ל פירש כפירוש רשב"ם ז"ל וזה לשונו גדי כפות לו וכו'. חייב על הגדי ועל הגדיש דלית ליה קם ליה בדרבה מיניה שהרי היה יכול להציל את עצמו עבד כפות וכו' פטור על הגדי ועל הגדיש דקם ליה בדרבה מיניה. תמיהא לי מאי שנא בגדי בין כפות לשאינו כפות. ואם תאמר בגדי נמי דשאינו כפות אמרינן איבעי ליה למיזל אכתי גדי סמוך לו דסיפא מאי אתא לאשמועינן אפילו כפות נמי הא קם ליה בדרבה מיניה. ואפשר או גדי סמוך לו קאמר ותרי גווני פיטורא קתני שאם היה שם עבד פטור על הכל משום עבד ואם אין שם עבד ויש שם גדי וגדיש והגדי אינו כפות מכל מקום פטור על הגדי שהיה לו לברוח דגבי בהמה נמי אמרינן איבעי ליה עיוני ומיזל כדאמרינן בשור פקח ביום לענין בור שהוא פטור. ע"כ.

וזה לשון הרשב"א ז"ל היה גדי כפות לו וכו'. פירש רשב"ם דגדי נמי היה לו לברוח ורישא דוקא בגדי כפות או גדי סמוך לו קאמר דעכשיו פטור אפילו על הגדיש כשהיה שם עבד כפות משום דקם ליה בדרבה מיניה וכן אם אין שם עבד אלא גדי שאינו כפות פטור על הגדי שהיה לו לברוח. וקשה לי דאם כן אין כאן פטור בגדי משום דקם ליה בדרבה מיניה אלא פטור מגדיש ואם כן מאי קאמר בגדי דחד וגדיש דחד. ולפי פירושו אפשר דלא גרסינן גדי דחד אלא גדיש דחד וכן נמי מצאתי הגירסא בפירוש רבינו חננאל ז"ל וכן בפירוש הראב"ד ז"ל. וכן נמי מאי דקאמר אלו קטל ליה תוריה עבדא וגדי הכי נמי לאו משום עבד וגדי דברייתא נקט ליה אלא משום דוגמא נקטיה. אי נמי יפרש בסיפא עבד כפות לו וגדי נמי סמוך לו כלומר אותו גדי שאמרנו דהיינו גדי כפות. ע"כ.

וכפי הלשון שכתבו התוספות בפירוש רשב"ם קשה מה צריך להשמיענו בסיפא גדי סמוך לו פטור הא שמעינן מרישא דדוקא גדי כפות לו חייב אבל גדי סמוך לו פטור דהיה לו לברוח. וי"ל דדרך התלמוד הוא שמה שיכול לדקדק מרישא מפרש אותו בסיפא. עוד קשה למה צריך רשב"ם לפרש או עבד כפות דמשמע לאו שניהם כפותים או שניהם סמוכים נימא בלא או דדוקא עבד כפות לו וגדי סמוך לו וכגון שאדון של עבד אצלו הילכך על העבד פטור לפי שאדונו היה לו להסיר האש מעליו ועל הגדי נמי פטור לפי שהיה לו לברוח ולא משום דקם ליה בדרבה מיניה דלא שייך קם ליה בדרבה מיניה כיון דאדונו אצלו היה לו להצילו.

וא"ת למה נקט עבד כפות להשמיענו דאם הגדי נמי כפות דחייב דאין שייך קם ליה בדרבה מיניה. וכי תימא דאית לן למימר סיפא דומיא דרישא דלא איירי רישא כשהאדון אצלו. יש לומר דמנא לך דלא איירי רישא כשהאדון אצלו דילמא איירי בכל ענין אלא נקט צד אחד היכא שאין האדון אצלו דחייב על הגדי דאי כשהאדון אצלו איירי רישא אמאי נקט עבד סמוך לו אפילו עבד כפות לו נמי לא שייך קם ליה בדרבה מיניה כיון שהאדון היה לו להצילו ואם כן אמאי מפרש רשב"ם או אפילו בלא או נמי. וי"ל דאם כן אמאי פטור על הגדיש. וכי תימא כיון שאדון הגדיש הוא אדון העבד היה לו לסלק האש מעל הגדיש כיון שהיה לשם דאיכא למימר שאין האדון חושש בזה לפי שסומך על התשלומין כמו שאומרים התוספות גבי שורו.

ובזה יתורץ לקמן דאקשינן אלא למאן דאמר אשו משום ממונו אמאי פטור אלו קטל תוריה עבדא וכו' אמאי לא תירץ ריש לקיש כגון שהאדון אצל העבד דלא שייך קם ליה בדרבה מיניה ופטור על הגדי לפי שהיה לו לברוח. ואין להקשות למה נקט גדיש ישמיענו החידוש הן לרשב"ם הן לרבינו תם בגדי ועבד כי לרבי יוחנן נקט גדיש לאשמועינן ברישא דהדליק בגדיש על ידי זה נשרף העבד והגדי לאשמועינן דאשו משום חציו ולריש לקיש דמוקי בהצית בגופו מכל מקום נקט גדיש משום פיטור דסיפא שלא פטר על הגדי משום דהיה לו לברוח אלא פטור אף על הגדיש וע"כ הטעם משום דקם ליה בדרבה מיניה. גליון ותלמידי הר"י ז"ל.

עוד כתבו בתוספות מכל מקום איצטריך הכא לאשמועינן דחייב היכא דכלו לו חציו. לפירוש רבינו תם לא אתי שפיר למאי דסלקא דעתיה מעיקרא דמאן דאית ליה משום חציו לית ליה משום ממונו. ע"כ גליון תוספות.

והגליונות הקשו על פירוש רבינו תם וזה לשונן וקשה מנלן דהכא איירי היכא שכלו לו חציו נימא דאיירי קודם שכלו לו חציו ואז יתחייב על טמון ועל גדי כפות אף על גב דלאו אורחיה דהוה ליה כמו טמון ומכח זה ידחה פירוש רבינו תם. ויש לומר שדעת רבינו תם דאי לאחר שכלו לו חציו היה פטור על גדי כפות משום דהוה ליה כמו טמון אם כן יאמר בסיפא אפילו כפות לו פטור מטעם טמון ולא משום דקם ליה בדרבה מיניה אלא ודאי איירי לאחר שכלו לו חציו ואשמועינן ברישא דאף על גב דגדי כפות דהוי לאו אורחיה והיה לנו לפוטרו דדמי לטמון אפילו הכי חייב. ע"כ.

עוד כתוב בתוספות ותדע דלמאן דאמר משום ממונו וכו'. וקשה אם כן למה פריך מאי למימרא נימא משמיענו שאפילו הכי פטור משום קם ליה בדרבה מיניה ואינו קרוי שני מעשים. תלמידי הר"ר ישראל ז"ל.

עבד כפות לו וגדי סמוך לו פטור: כלומר משום דקם ליה בדרבה מיניה. קשה לי אמאי פטור והא מתחייב בגדיש קודם שיתחייב בנפשו של עבד וכדאמרינן בגונב כיס של חבירו בשבת שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבא לידי איסור שבת וכדאמרינן נמי בגונב חלבו של חבירו ואכלו לדברי רבי נחוניא בן הקנה כדאיתא בפרק אלו נערות. וי"ל דאמסקנא סמיך דאוקמה כגון שהצית בגופו של עבד. אלא דאכתי קשה לי דההיא אוקמתא לריש לקיש היא אבל לרבי יוחנן מינח הוה ניחא להו דכיון דמשום חציו הוא פטור על הגדיש ואמאי הא כבר נתחייב על הגדיש קודם שיתחייב בנפשו על העבד. ואפשר דהוה מצי להקשות וליטעמיך ולא קאמר וכיוצא בזה הרבה בתלמוד.

ואכתי לא ניחא דאפילו הצית בגופו של עבד אמאי פטור על הגדיש אטו מי שנתחייב בנפשו ואחר כך קרע שיראין של חבירו מי לא מתחייב והכי נמי מאי שנא דלכולי עלמא כהאי גוונא חייב דע"כ לא פליגי רבי שמעון ורבנן אלא ביוצא ליהרג וחבל באחרים אבל בשאינו יוצא ליהרג לא פליגי וכדאיתא בברייתא בשלהי פרק קמא דערכין ואפילו ביוצא ליהרג מחייבי רבנן כדתניא היוצא ליהרג שחבל באחרים חייב ואחרים שחבלו בו פטורים רבי שמעון אומר אף הוא שחבל באחרים פטור שלא ניתן לחזרת עמידת בית דין והכא שריפת העבד לאו צורך שריפת הגדיש הוה ואיבעי נמי מסיר אש מעל גבי גופו של עבד ובין למאן דאמר בפרק אלו נערות כי האי טעמא גבי הגונב כיס בשבת והאוכל חלבו של חבירו לחייב על הגדיש. ואפשר דלרבי יוחנן דאמר אשו משום חציו כל שהצית אפילו בגדיש עבד כפות סמוך לו דאי אפשר לברוח הוה ליה משעת הצתת האש בגדיש רודף ונעשה על הגדיש כרודף ששבר כלים בין של נרדף בין של כל אדם שהוא פטור משום דמשעת רדיפתו נתחייב בנפשו ואף זה כן.

אלא דאכתי קשיא לי לריש לקיש דהוה ליה בשעת הצתה על גופו של עבד מתחייב בנפשו ואחר שמת העבד נשרף הגדי ואמאי פטור על הגדיש. ויש לומר דנשרף הגדיש קודם שמת העבד. כן נראה לי ועדיין צריך לי תלמוד. אבל אם נשרף הגדיש לאחר שמת העבד חייב וכדתניא בפרק בן סורר ומורה אלו שנתנו להצילן בנפשו נעבדה בהם עבירה אין מצילים אותן בנפשו. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

קטל תורא עבדיה: כתוב בתוספות הא אי אפשר לומר כן דבפרק קמא אמרינן דהשור משלם שלושים של עבד וכו'. וקשה נימא היכא דהצית בגופו גבי אש פטור. ויש לומר זה אינו קרוי חומר בשור מבאש דזהו אדם. עוד כתוב בתוספות ונראה לר"י דהכי פירושו חצי נזק דלא מחייב וכו'. וקשה אמאי נקט עבד הוא הדין בעל חי. ויש לומר נקט עבד משום דהתחיל בו. וקשה עדיין נימא דוקא שור חייב על ממון אחר בהדיה משום דגם הוא חייב על העבד אם המיתו. ויש לומר בשביל זה לא יתחייב יותר כי זהו קנסא מה שמשלם על מיתת העבד. תלמידי הר"י ז"ל.

קטל תורא עבדיה הכא נמי דלא מחייב: כתבו בתוספות פירוש הקונטרס הא כתיב כסף שלושים שקלים וכו'. וקשה דאם רצה לומר וכו' ואם רצה לומר דכי היכי דהתם משלם קנס הכי נמי משלם דמים ומשני בשהצית בגופו של עבד הא אם לא הצית משלם דמי עבד הא נמי לא מצינן למימר הכי דבפרק ארבעה וחמשה מספקא ליה לרבא באשו שלא בכוונה אי משלם דמים כי הוי משום ממונו לריש לקיש או לרבי יוחנן היכא דכלו חציו. ונראה לר"י דהכי פירושו הכי נמי וכו' ויותר הוא ניחא אי גרסינן הכי נמי דמיחייב כלומר האדון מיתה דנימא קם ליה בדרבה מיניה. הרא"ש ז"ל.

וזה לשון הרשב"א ז"ל אלו קטל תורא עבדא. פירש רש"י ז"ל הא כתיב שלושים שקלים יתן לאדוניו. והקשו עליו בתוספות שמתוך פירושו משמע דהכא נמי באשו חייב בשלשים של עבד והא ליתא דבהדיא תניא בפרק קמא וכו' ואם רעה לומר דהכי קאמר כי היכי דהתם משלם שלשים של עבד ולא אמרינן קם ליה בדרבה מיניה הכי נמי לא אמרינן קם ליה בדרבה מיניה הא נמי ליתא דשלשים של עבד קנסא וממונא מקנסא לא ילפינן. אלא הכי פירושו לריש לקיש דאמר אשו משום ממונו בנזקי ממונו מי אמרינן קם ליה בדרבה מיניה והא שורו שהרג את העבד וגדי עמו הכי נמי דפטור. ע"כ.

וזה לשון הר"ר ישעיה ז"ל אלו קטל תורא עבדא וכו'. פירש רש"י ז"ל הא כתיב כסף שלושים שקלים יתן לאדוניו. ואף על גב דאש פטור משלושים של עבד דדרשינן עליו ולא על האש מכל מקום מייתי שפיר דקטל תורא עבד לית ביה חיוב מיתה ואם כן כי קטליה אשו שהוא ממונו לא מיפטר מתשלומי גדי דליכא למימר קם ליה בדרבה מיניה והכי פירושו קטל תורא עבדא והזיק בממון עמו הכי נמי דלא מחייב. ע"כ.

הכא במאי עסקינן כגון שהצית בגופו של עבד: וקשה לריש לקיש למה אמר גדי כפות לו ועבד סמוך לו יאמר דשניהם כפותים ויחלק דבהצית בגופו של עבד קם ליה בדרבה מיניה ואם לא הצית בגופו של עבד חייב על הגדי ועל הגדיש שהעבד היה לו לברוח. וי"ל שצריך לומר גדי כפות ועבד סמוך להשמיענו לפירוש רשב"ם שגם הגדי היה לו לברוח ולפירוש רבינו תם להשמיענו דלאו אורחיה דגדי להיות כפות והוה לן למפטריה משום דדמי לטמון אפילו הכי חייב. גליון.

בגדי דחד עבדא דחד. וכן נמי אמר רבא בפרק בן סורר רודף שהיה רודף וכו': וקשה דבפרק קמא דסנהדרין אמר ממון לזה ונפשות לזה חייב. ותירץ הריב"ם וכו'. ותירץ רבי יעקב דרבא אדרבא לא קשיא דבההיא דפרק קמא דסנהדרין גרסינן רבא ובההיא דבן סורר גרסינן רבה. ותדע דבההיא דפרק קמא דסנהדרין קאי רבא אדרב יוסף דהיינו רבא דבתר רב יוסף ובההוא דרודף רבה כדמוכח בפרק הגוזל בתרא גבי ההוא דהוה מסיק חמריה למכרו וכו' אתא לקמיה דרבה פטריה אמר ליה אביי וכו' אמר ליה האי רודף הוא רבה לטעמיה וכו' אלמא רבה גרסינן דאיהו מלך מקמי רבא. ובודאי אומר אני דההיא דפרק קמא דסנהדרין רבא היא דאלו לרבה בעדים זוממין ובכל משלמי קנס אמרינן מת ומשלם אפילו נפשות וממון לחד דאיהו הוא דאמר פרק אלו נערות דמכל מקום סבירא ליה דאדם מת ומשלם קנס משום דחידוש הוא שחידשה תורה ואיהו אית ליה התם כוותיה כדאיתא התם. וכבר כתבתי יותר מזה בריש פרק אלו נערות בסייעתא דשמיא. הרשב"א ז"ל. פירש תוספות פרק אלו נערות דף ל"א א'.

והראב"ד ז"ל פירש כפירוש ריב"ן ז"ל וזה לשונו לא צריכא בגדי דחד ועבדא דחד מהו דתימא הוי ליה מיתה לזה ותשלומין לזה וליחייב קא משמע לן דכיון דניתן להצילו בנפשו הוי ליה מיתה ותשלומין לאחד. ע"כ.

השולח הבעירה ביד חרש שוטה וקטן וכו'. אלא למאן דאמר אשו משום ממונו אלו מסר שורו וכו': וקשה נימא דאיירי שמסר לו גחלת דאית ביה ממשא דהוה ליה ממונו וחייב אפילו לרבי יוחנן ואם כן מאי פריך לריש לקיש והא לרבי יוחנן נמי חייב. וי"ל דאיירי כשמסר לו שלהבת דכיון דיש שלהבת בלא גחלת אף על פי שיש עמה גחלת שלהבת איקרי כמו שאמרו התוספות לעיל הילכך לרבי יוחנן ניחא דפטור דחציו דחרש הן אבל לריש לקיש קשה אמאי פטור וכו'. אלו מסר שורו לחרש שוטה וקטן וכו'. פירש רש"י והא אמרינן לעיל חומר בשור מבאש וכו'. וקשה כיון שמכח אותה ברייתא מקשה למה לא הביא התלמוד אותה ברייתא. ויש לומר משום דהוה מוקמינן ברייתא כשמסר לו גחלת דאית ביה ממשא דאז לרבי יוחנן לא ניחא דפטור דגם לרבי יוחנן הוה חייב דהוה ליה ממונו של השולח ולכך הביא השולח הבעירה דמשמע דאיירי בכל ענין ואפילו בשלהבת דחציו דחרש הן ופטור לרבי יוחנן. חציו דחרש הן הקשו בתוספות אי חשיב מסירה לחרש רוח מצויה לרבי יוחנן נמי ליחייב. וקשה נימא לעולם חשיב רוח מצויה ואפילו הכי לרבי יוחנן פטור משום דסבירא ליה דהשולח הבעירה ביד חרש שוטה וקטן היינו שמסר לו גחלת לשומרה שכן דרך החרש כשמוסרין לו גחלת הוא סבור שדעת הבעלים לשמור אותה כמות שהיא ושלא להדליקה יותר ולכך פטור. וי"ל דאיירי שמסר לו שלהבת שכן דרך החרש כשמוסרין לו שלהבת אז מדליק אותה יותר שהוא סבור שהבעלים לא מסרו לו שלהבת אם לא שדעתם להדליקה יותר ואם כן חציו דחרש הן ופטור. ועל כן מקשים התוספות אי חשיב רוח מצויה לרבי יוחנן נמי ליחייב. תדע דעל כרחך צריך לומר דאיירי שמסר לו שלהבת דאם לא כן אלא שמסר לו גחלת אם כן יביא הך ברייתא דחומר בשור מבאש וכו'. גם בזה מיתרצת הקושיא שהקשינו למה לא הביא ברייתא דחומר בשור וכו'. גליון.

וזה לשון תלמידי הר"י ז"ל חציו דחרש הן. הקשו בתוספות אי חשיב מסירה לחרש רוח מצויה וכו'. ואין לתרץ לרבי יוחנן חשיב כשמירה כדפירשו התוספות ר"י לעיל (דף ט' ב') דזהו תירוץ הגמרא. וקשה כיון דטעם רבי יוחנן דלא נחשב ממונו הוא משום דלית ביה ממשא אם כן נזקי כאן בגחלים ואי איירי בשלהבת אם כן מודה ריש לקיש. וי"ל זהו דמשני הגמרא. ועוד י"ל כיון שאני מוצא אש דלית ביה ממשא אם כן כל אש אינו חייב משום ממונו.

עוד קשה הא ע"כ אינו יכול להקשות אלא מכח אלו מסר שורו אם כן יקשה מהברייתא דחומר בשור. ונ"ל דפריך מהשולח הבעירה דמשמע שלהבת ולא גחלים. ע"כ. עוד כתבו בתוספות אלא באש שיכולה להזיק קרוב לודאי. פי' דהיינו גווזא וסילתא. עוד כתבו אבל הכא אין במעשה השולח קרוב לודאי. פירוש דהיינו השלהבת. וקשה מאי פריך לריש לקיש יעמוד כגון שמסר לו שלהבת שאין במעשה השולח קרוב לודאי ולכך פטור. וי"ל שמה שאומרים התוספות זהו לרבי יוחנן אבל לריש לקיש שלהבת הוא קרוב כמו גווזא וסילתא. גיליון.

וז"ל ה"ר ישעיה ז"ל חציו דחרש הן תימא הא צותא דחרש מאי חשיב לה אי כרוח מצויה מאי קאמר חציו דחרש והלא רבי יוחנן מחייב באש ברוח מצויה ואי כרוח שאינה מצויה חשיב לה מאי פריך למאן דאמר משום ממונו אמאי פטור והא אונס הוא דהא כולי עלמא מודו דלא מחייב אלא ברוח מצויה. ונראה לומר דודאי למאן דאמר משום חציו בעינן היזק מצוי ביותר דומיא דחציו הבאות מכחו וצותא דחרש לא הוי מצוי כולי האי הילכך חציו דחרש הן אבל למאן דאמר משום ממונו מחייב בדבר שמצוי היזקו קצת דומיא דמסר שורו קשור לחרש דאף על פי שהוא קשור הואיל ודרכו לנתוקי מחייב הכי נמי גבי אש צותא דחרש הוי קצת מצוי היזקא ומחייב. וק"ל דרבי יוחנן לית ליה האי סברא דהא אמרינן לקמן דלרבי יוחנן לא מחייב עד דמסר ליה סילתא וגווזא ואף על גב דלפי המסקנא אית ליה נמי לרבי יוחנן אשו משום ממונו ואי הוה חשיב ליה מצוי קצת למה לי סילתא וגווזא. וצ"ל דלא חשיב ליה מצוי קצת עד דמסר סילתא וגווזא. ע"כ.

וכן כתב הרשב"א ז"ל וזה לשונו למאן דאמר משום חציו לא מחייב אלא אם כן מצויה הרבה וקרוב לודאי כעין חציו והכא בשולח על ידי חרש אינו קרוב לודאי וכו'. אבל למאן דאמר משום ממונו אף על גב דלא שכיח כולי האי מחייב ומיהו זו סברת המקשה אבל אמסקנא ליתא דהא אסיקנא דמאן דאית ליה משום חציו אית ליה נמי משום ממונו ואם כן אפילו לרבי יוחנן ליחייב אלא טעמא דרבי יוחנן דאפילו במסירת השלהבת לא חשיב ברי היזקא עד דמסר ליה גווזא וסילתא ושרגא ולריש לקיש חשיב ליה ברי היזקא. עכ"ל.

ולרבי יוחנן דאמר מסר לו שלהבת פטור: פירש הקונטרס דרבי יוחנן לטעמיה דאמר אשו משום חציו והכא חציו דחרש הן. ולא נהירא דהא לפי המסקנא רבי יוחנן לטעמיה אית ליה משום ממונו ואפילו הכי פטור שלהבת כדמסיק לעיל בפרק קמא דאף על גב דשלהבת נמי הוי ברי היזקא מכל מקום מיפטר משום דיש לו לסמוך על שמירת החרש שעושה שמירתו במקצת כדפ"ל ומכל מקום קאמר הכא ולרבי יוחנן וכו' אף על גב דלא קשה ליה מידי מהכא משום דלפי המסקנא דקאמר דאית ליה נמי משום ממונו צריך לפרושי מ"ש ממסר לחרש שוטה וקטן. עכ"ל תלמיד הר"פ ז"ל.

קרא ומתניתא מסייעא ליה: וקשה יקשה לריש לקיש ונראה דלריש לקיש אינו קשה כי הוא יעמיד כגון שאדם בעצמו אז לשם מודה דחייב משום חציו אבל מכל מקום מסייע כי תצא משמע בכל ענין כי תצא מעצמה. תלמידי הר"י ז"ל.

תצא מעצמה: כלומר תצא מעצמה משמע מדלא כתיב כי יוציא אש דהוה משמע דעל ידי אדם יצא וכתיב המבעיר את הבערה דמשמע שאדם בעצמו הדליקה אלא ש"מ בא ללמדנו שאף על פי שלא נתכוון לכך כיון שלא שמרה כמשפט מעלה עליו הכתוב כאלו עשאו בידים דהיינו חציו. הר"ר יהונתן ז"ל.