שיטה מקובצת על הש"ס/בבא קמא/פרק ב/דף כ

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרשב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף כ עמוד א[עריכה]

כדאמר רבא בקופצת הכא נמי בקופצת:    מסתברא דלא דחינן להא דאילפא בדוקא ולא מוקמינן ההיא דהיתה קופתו מופשלת לאחוריו וכו' בדוקא בקופצת אלא דדיחויא בעלמא הוא דדחיה דאפשר דלאו סייעתא דאילפא מהא נפיק שכן איתא נמי להא דאמר אילפא דסתמא דברייתא דהיתה קופתו ודאי כוותי דייקא דהי דוקא בקופצת מאי פשטה צוארה דקתני. ואילפא נזק שלם מחייב מאי טעמא כחצר הניזק דמי. וההיא דרב הושעיא דאמר בהמה ברשות הרבים הלכה ואכלה פטורה עמדה ואכלה חייבת ואקשינן מאי שנא הלכה דאורחה עמדה נמי אורחה הוא ופירש רבא בקופצת חייבת נזק שלם נמי קאמר חדא דסתם חייבת חיוב גמור משמע ואפילו תמצא לומר דמשום דקאמר הלכה ואכלה פטורה כלומר לגמרי כשן ברשות הרבים אמר בקופצת חייבת ולא נזק שלם אלא שאינה פטורה (ברישא) ומשלמת חצי נזק הא ברייתא דהיתה קופתו דלא תני בה פטורה וקתני חייבת סתם ואוקימנא בקופצת. עוד דלקמן אוקימנא פלוגתא דרבי מאיר ור"י בן אלעזר בהא דאילפא ודרבי אושעיא ואינהו בנזק שלם קמיירי מדקתני משלמת מה שהזיקה ומה שהזיקה נזק שלם משמע דאי חצי נזק לגופו ממה שנהנית עד חצי נזק לימא חצי נזק ואין מזכירין בשום מקום אלא מה שנהנית וחצי נזק ונזק שלם אבל להזכיר חצי נזק בלשון מה שהזיק לא. והדין נותן אם אינו משלם אלא חצי נזק היאך יאמר משלם מה שהזיקה ותניא במתניתין מתוך החנות משלמת מה שהזיקה וההיא על כרחך נזק שלם קאמר אלא כל דתני מה שהזיקה היינו נזק שלם.

וגרסינן בירושלמי שינתה ואכלה משלמת נזק שלם מהו שינתה ואכלה כשהיתה קופתו מופשלת לאחוריו היתה עומדת ברשות הרבים ופשטה את פיה ואכלה ממנה משלמת נזק שלם ושינתה דקאמר לאו למימרא שינתה עניינה כלומר שאין דרכה בכך דודאי דרכה לאכול כן וכן ואין אלה המקומות שנוי אלא שנוי טבעה הוא שנוי הקרן דסתמא תמה ובחזקת שימור משהזיקה הוי שנוי. וכן כשהרביץ פרתו ברשות הרבים וכיוצא בזה קרי משונה אבל פרה בין אוכלת מתוך האבוס בין מתוך הקופה הנפשלת אחרי אדם הכל אחד ואין כאן שנוי וכדאמר בברחא דסריך וסליק אדנא ואכיל ליפתא דכיון דאורחה למיכל ליפתא אורחה נמי לסרוכי ולמיסק אלא שינתה ממה שפרטה התורה קאמר ובטעמיה דאילפא דאמר דכל שאוכלת מעל גבי חברתה ומן הקופה המופשלת לאחריו כחצר הניזק דמי. ותדע שאלו באנו לומר שזה שנוי ויצא מכלל שן כל המשנה חוזר לתולדת קרן תמה ואינו משלם אלא חצי נזק ואלו בירושלמי אמרינן נזק שלם אלא ודאי כדאמרי.

ואף הראב"ד ז"ל פירש כן בקופצת שמשלם נזק שלם דאורחה הוא וז"ל מאן דמפרש בקופצת משום שנוי וחצי נזק הוא דמשלם אין לו מוח בקדקדו דהא אמרינן בההוא ברחא דחזא ליפתא אפומא דדנא וסריך וסליק אדנא ואכיל ליפתא אורחה הוא לסרוכי ומיסק והא נמי להא דמיא עד כאן. וקופצת דקאמר דקפצה על גבי האדם שהקופה מופשלת לאחריו וכן בקופה על גב האיצטבא שברשות הרבים דכיון דאורחה למיכל שעורים שבקופה גם היא דרכה לקפוץ שם ולאכול. וטעם חיובן של אלו מפני שכל שקופתו מופשלת לאחוריו או שמשאו על גב בהמתו כרשות הניזק הוא ואף על פי שהם עומדים ברשות הרבים מפני שיש להם רשות לעבור שם עם משאן ובאותה שעה הם כחצר הניזק. וכן הדין במתזת צרורות ושברה כלים שביד האדם או שעל גבי בהמה כדגרסינן בירושלמי בריש פירקא דגרסינן התם כיצד הרגל מועדת לשבר כלים דרך הילוכה. ואקשו ואין דרכה להתיז בצרורות כלומר בתמיה. ותירצו א"ר אמי כשהיה כלי נתון ביד אדם אבל אם היה מונח ברשות וזה מהלך ברשות פטור. ע"כ.

וכן כשהיה משאו מונח באיצטבא שברשות הרבים כיון שיש לו רשות להניחו שם וזו יצאה מן הרשות וקפצה ואכלה הרי הוא כאילו נכנסה לרשות הניזק ואכלה. ושמא מאן דפטר בחצר השותפים כר' אלעזר ור' זירא מודים בהא משום דחצר השותפים יש לכל אחד קנין גוף ממש בחצר ולפיכך לא קרינן לה שדה אחר אבל הכא כל שמונח שם משאו הרי הוא כרשותו לענין זה שלא יבא בו שורו של חברו ויאכל. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

מתגלגל מהו:    כתוב בתוספות פירש הקונטרס דמספקא ליה וכו'. וקשה דלקמן גבי כלב וכו'. ונראה דהקונטרס יישב קושיא זו שפירש כגון שהבהמה עומדת ברשות הרבים וגלגלתו ברשות היחיד ולמה לא פירש שהבהמה והוא ברשות אחד אלא דעת הקונטרס מאחר שעומדת ברשות הרבים הרי הוא כאילו לקחתו נמי לשם ולא דמי לכלב דבשעת לקיחה היה הוא וחררה במקום אחד. אבל קשה מאי מייתי ממשוי מקצתו בפנים נימא דאיירי שהיו במקום אחד. ושמא אכלה בפנים משמע ליה אפילו עומדת בחוץ. תלמידי ה"ר ישראל ז"ל.

ורבינו ישעיה ז"ל תירץ וז"ל ושמא הכי קאמר לקמן תפשוט בעיין דמתגלגל דבתר לקיחה אזלינן מדמחייב בעל חררה. ע"כ. כתוב בתוספות ואכלה בחוץ פטורה תנא אגב רישא. וכן כתב רבינו ישעיה ז"ל וז"ל וכן אכלה בחוץ אף על מי שסופה להתגלגל בפנים פטורה. ושמעינן מתרווייהו דבתר הכי לא אזלינן ואגב רישא תנא סיפא. ע"כ.

וזה לשון תלמידי הר"י ז"ל פירש כי בזה אינו מסופק כיון שיש לבהמה רשות להלך ברשות הרבים פשיטא שלא ישלם בשביל שסופו להתגלגל בפנים כי אינו כי אם גרמא בעלמא שמעכבו מלהתגלגל בפנים ואפילו אם תימצי לומר שמסופק גם כן בו מכל מקום הוא מכ"ש לפירוש התוספות אבל לפירוש הקונטרס הוא מסופק בשניהם. ע"כ כתוב בתוספות פירוש על מה שראוי להיות בפנים וכו' כלומר על מה שראוי להשאר בפנים ושלא להתגלגל חייבת ועל מה שראוי להתגלגל בחוץ פטורה ורישא פשיטא אלא משום סיפא נקטה. הרשב"א ז"ל.

כתוב בתוספות אימא על מה שבפנים. פירוש על מה שראוי להיות בפנים וכו'. אי נמי יש לומר דלא איירי במתגלגל דחייבת אף על פי שרובו בחוץ ולא אזלינן בתר רובא. הרא"ש ז"ל.

וזה לשון תלמיד הר"פ ז"ל פירש הקונטרס דמספקא ליה וכו'. וקשה אם כן הוה ליה לפרושי בהדיא בתר אכילה אזלינן או בתר לקיחה. ועוד קשה דלקמן וכו' ככתוב בתוספות. לכן נראה דהכי פירושו מתגלגל מהו כלומר עמיר שהוא מונח בחצר הניזק במקום מדרון והיה העמיר מתגלגל ונופל ברשות הרבים לולי הבהמה שמעכבתו מי אמרינן דהוי כאלו נטלתו הבהמה ברשות הרבים כיון שסופו ליפול שם ואם נטלתו ברשות הרבים ואכלתו בחצר הניזק לא מחייבא דהא בעינן תרווייהו בחצר הניזק לקיחה ואכילה או שמא כיון שנטלתו בחצר הניזק ואכלתו שם מחייבא דלא הוי כאלו נטלתו ברשות הרבים. וקפשיט מההיא דרבי חייא דאמר אכלה בפנים חייבת מאי לאו מתגלגל ואתי שהיה עומד ליפול שם ברשות הרבים דאי לא מיירי במתגלגל מאי קמשמע לן פשיטא אלא ודאי מיירי במתגלגל ואפילו הכי קאמר דחייבת על מה שאכלה בפנים ואף על פי שהיתה עומדת ליפול ואכלה בחוץ פטורה תנא אגב אכלה בפנים דהא ודאי אפילו נפלה בפנים ואכלה בחוץ פטורה. עד כאן.

בפתילה דאספסתא:    פירש רש"י ז"ל שעליו ארוכין וסלקא דעתך אמינא דניזיל בתר רוב עלין שבפנים או שבחוץ קמשמע לן. והראב"ד ז"ל פירש פתילה דאספסתא שהוא ארוך הילכך אם עמדה הבהמה ברשות הרבים והכניסה ראשה בפנים וגלגלה מה שבפנים ואכלה בחוץ פטורה שאפילו הכניסה ראשה לפנים היתה יכולה לגרור הראש שבחוץ והיה נגרר מה שבפנים לחוץ אבל בדבר שהוא חלוק כשעורין שמקצתן בחוץ ומקצתן בפנים דמה שבפנים אינו יכול להוציא לחוץ אלא אם כן הכניסה ראשה לפנים בההוא מתגלגל חייבת. ולזה הפירוש גם כן קשה מה שהקשינו שאין הכל הולך בתר מקום הלקיחה אלא בתר האכילה כההיא דחררה כמו שהקשינו על פירוש רש"י ז"ל. ויש מפרשים כגון שהתחילה לאכול מקצת בפנים וגמרה בחוץ וזו היא דאסתפק ליה אי בעי כולה אכילה בפנים או כיון שהתחילה בפנים אף על פי שגמרה בחוץ הרי הוא כאלו אכלה כולה בפנים. הרשב"א ז"ל.

ח"מ ולענין הלכה כתב הרב המאירי ז"ל וז"ל בהמה שנטלה פירות ונכנסה לחצרו של בעל הפירות ואכלתם שם או הוציאתם מן הבית ואכלתם ברשות הרבים יראה לי שהכל הולך אחר האכילה ואם נטלה מרשות הרבים ואכלה ברשות הניזק חייב ואם הוציאה מרשות הניזק ואכלה ברשות הרבים פטורה. וראיה לדבר ממה שאמרו למטה בכלב שנטל חררה אילימא דאכלה בגדיש דעלמא והא בעינן בשדה אחר וליכא אלמא אף על פי שהוציאה מרשות הניזק הואיל ואכלתה ברשות הרבים פטורה וההפך להפך. וכן אם היתה הבהמה ברשות הניזק והפירות בחוץ והוציאה ראשה ואכלה בחוץ או שהיתה הבהמה בחוץ והכניסה ראשה לחצר הניזק היו שם פירות ואכלה יראה שהכל הולך אחר מקום אכילתה. וראיה לדבר מה שאמרו במשנה מתוך החנות משלמת מה שהזיקה אף על פי שגופה ברשות הרבים ודין מחזרת אין כאן שאין דין מחזרת ברשות הניזק גמורה או ברשות הרבים גמורה אלא בצדי רחבה או בפתחי חנויות.

ושני דינים אלה לא נכנסו בשאלת מתגלגל כלל ומה שנכנס בשאלה זו הוא שהיתה הבהמה מתגלגלת באכילתה ממקום למקום כגון שהיתה הבהמה בפנים והפירות מקצתן בחוץ ומקצתן בפנים והתחילה לאכול בפנים מה שבפנים ואחר כך נתגלגלה והוציאה ראשה ואכלה מה שבחוץ בחוץ או שהיתה עומדת ברשות הרבים ואכלה את שבחוץ בחוץ ואת שבפנים בהכנסת ראשה בפנים ונסתפקו בה ממה שאמרו משאוי מקצתו בפנים ומקצתו בחוץ אכלה בפנים חייבת אכלה בחוץ פטורה רצה לומר התחילה לאכול בפנים חייבת אף על מה שבחוץ שכולה אכילה אחת היא ואחר תחילתה אנו הולכין. וכן בדרך זה אם התחילה לאכול בחוץ פטורה אף על מה שבפנים אלא שחזרו ופירשו בה על מה שבפנים חייבת אף על פי שהתחילה לאכול בחוץ על מה שבחוץ פטורה אף על פי שהתחילה בפנים.

ומכל מקום רבים פסקו שאם המשאוי הזה הוא אוכל שכולו אחד כגון שחת שמקצתו בפנים ומקצתו בחוץ הולכין אחר תחילת אכילה הואיל וכולו נגרר אחר תחילתו אף על פי שאירע שלא גררו אלא שאכלו במקומו דנין אותו כנגרר אחר המקום שהתחיל לאכול בו. וגדולי המחברים אני רואה שנסתפקו בדברים שהחלטנו ענינם אם לחיוב אם לפטור. וכן חכמי הדורות שלפנינו ראיתי דבריהם מבולבלים בשמועה זו ומפרשים אותם באותם הדרכים שהחלטנו ענינם אם לחיוב אם לפטור ועיקר הדברים כמו שכתבנו. ומתוך פסק שכתבנו אתה מבין ביאור השמועה על אופניה לפי מה שרמזנו. ועיקר הגירסא זה היכי דמי מתגלגל כגון דקאכיל ברשות היחיד ומגלגל ואתי מרשות היחיד לרשות הרבים פירוש שהתחילה לאכול ברשות היחיד והוא הדין להיפך זה כמו שביארנו. תא שמע וכו' אכלה בפנים וכו' מאי לאו אפילו מתגלגל ופירוש אכלה בפנים שהתחילה לאכול וכו'. וגדולי המפרשים מאריכים בפירושים אחרים ועיקר הדברים כמו שביארנו. ע"כ.

כל המשנה ובא אחר ושינה וכו':    הקשה רבינו אפרים מאי איצטריך למעוטי ובער בשדה אחר לפטור ברשות הרבים תיפוק ליה דכל המשנה ובא אחר ושינה פטור דהניח פירותיו ברשות הרבים. וי"ל דלא הוה מצי למעוטי מהא דלא הוה מצי למימר שינה בו שהרי מועד מתחילתו. ע"כ.

ואזדא ריש לקיש לטעמיה:    תרווייהו צריכי הך דהכא וכו' והאי דשתי פרות וכו' כמו שכתבו בתוספות. וליכא למימר דקמשמע לן דכיון ששינתה חייבת אף על פי שבעטה בה תחילה המהלכת דבלא שינתה נמי היתה מחייבת כדתנן שני שוורים שחבלו זה בזה משלמין במותר משמע דמחייבים האחרון כראשון. ועוד כי אמרינן לקמן עלה בהמניח לימא מסייע ליה היה בעל קורה ראשון וכו' ואם עמד בעל קורה חייב והא איכא רבוצה דכי מהלכת דמי וחייב. מה ראיה היא הלא התם לא הזיק בעל החבית את בעל הקורה תחילה אבל הכא דמהלכת הזיקה תחילה פטורה הרבוצה. ועוד דקאמר עלה התם סייעתא בעיא משמע דמילתא דפשיטא היא. תוספת שאנץ.

וזה לשון רבינו ישעיה ז"ל ותרווייהו איצטריכו וכו'. ככתוב בתוספות. וההיא דבהמה איצטריך אף על גב דתנא ההיא דכסות וכלים משום סיפא דאמרינן רבוצה במהלכת חייבת דמשמע הא הוזקה דרך הליכתה פטורה דמצי אמר ליה איבעי לך לסגויי באידך גיסא. ואומר רבי דמהאי טעמא רישא דמילתא רבותא היא דסלקא דעתך אמינא דלאו משנה היא לרבוץ הואיל ומצי לסגויי באידך גיסא קמשמע לן הואיל וזימנין דאתו שיירות של בהמות דלא מצי לסגויי לא היה לה לרבוץ.

ויש מפרשים רבוצה במהלכת קאי אמהלכת ברבוצה כלומר שבעטה הרבוצה במהלכת לאחר שבעטה בה המהלכת דסלקא דעתך אמינא לאו משנה היא לבעט אחרי שבעטה בה המהלכת ותפטר. ולא נהירא דהא ממתניתין דשני שוורים שחבלו זה בזה שמעינן לה וכו' ככתוב לעיל משם תוספות שאנץ. ע"כ לשונו.

ח"מ גברא דלא עביד למיגר שכל מקום ששוכן אינו נותן שכר מפני שהוא חשוב ונשוא פנים ומבקשין הכל שידור אצלם בלא שכירות. רבינו חננאל ז"ל.

אלא בחצר דקיימא לאגרא זה נהנה וזה חסר הוא:    ולא מצי למימר אלו השכרתו לאחר הייתי יוצא דמצי אמר ליה דכל זמן שרואין את זה עומד בביתו וכו'. הרא"ש והרשב"א ז"ל.

לא צריכא בחצר דלא קיימא לאגרא:    ואיפכא לא מצי למימר דפשיטא ליה הואיל ולא נהנה דפטור ואי משום דחסריה לא מחייב מידי דהוי אם גזלה ממנו דמשיב כעין שגזל ואינו משלם שכר. ולא נהירא דאם כן כי זה נהנה וזה חסר נפטריה מטעם גזלן אלא ודאי לגזלן לא מצי לדמויי דהתם גזרת הכתוב הוא דכתיב והשיב את הגזלה אשר גזל כעין שגזל יחזיר אבל הכא מיירי באדם שאינו רוצה לעשות עצמו גזלן ולהכי לא מצי למימר איפכא דכיון דחסריה חייב אם לא יעשה גזלן. וקשה אמאי לא פשיט ליה דפטור כדאמרינן פרק קמא דבבא בתרא דכופין על מדת סדום ויהבינן ליה אחד מיצרא. וי"ל דלא דמי דהא קא מודו דהכא אם ראינו בו בשעה שנכנס לביתו לא שבקינן ליה ליכנס הילכך כי דר בו יש לחייבו והתם מחתינן ליה לכתחילה ויהבינן ליה אחד ניגרא אלמא לאו חדא טעמא נינהו. ע"כ. ה"ר ישעיה ז"ל.

וחצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר לדעת התוספות פטור. ונראין לי דבריהם דמבטל שדה חבירו אינו חייב שאין הגזלנין משלמין אלא כשעת הגזלה והמקבל שדה מחבירו והובירה אינו חייב אלא מדדרשינן לשון הדיוט והרי זה כמתנה בשעה שקבלה אם אוביר ולא אעביד אשלם במטבא הא אי לאו משום לשון הדיוט הוה פטור. ואף על גב דבירושלמי אמרו בפרק איזהו נשך המבטל שדה חבירו צריך לשפות לו הא משמע דלא אמרו אלא במקבל שדה חבירו והובירה דומיא דנותן מעות לחבירו ליקח בהם פירות למחצית שכר ולא לקח שאמרו שם זאת אומרת המבטל כיסו של חבירו אין לו עליו אלא תרעומת ועלה אמרו המבטל שדה חבירו צריך לשפות לו והתם נמי אמרו המבטל חנותו של חבירו מהו ולא פשטוה אלמא פטור. ועוד נראה לי ראיה ממה ששנינו בפרק הבית והעלייה רבי יהודה אומר אף זה מעלה לו שכר ואוקימנא טעמא התם משום זה נהנה וזה חסר משום דאיכא שחרוריתא דאשייתא ואלו סיפא קתני עליון בונה את הבית והעלייה על גביו ויורד ודר למטה כלומר דמעתה אינו נהנה ואם איתא כי לא נהנה מאי הוה מכל מקום בעל הבית חסר דהא איכא שחרוריתא דאשייתא. הרשב"א ז"ל.

דף כ עמוד ב[עריכה]

הא איתהנית:    כתוב בתוספות אבל הכא כבר דר וכו'. וכן צריכין לומר כל הני דמייתי מינייהו ראיה דאית בהו שני צדדין אלא שיכול למנעו מתחילה וגם שכבר דר וממתניתין קשה דאינו דומה להכא. ועוד קשה דאף לפירוש התספות דפירשו גבי אפקורי מפקר להו דלא מפקר להו ממש אלא מתיאש מהם וכו' מכל מקום אינו מתיאש אלא לשלא יבאו לדמי מה שנהנית אבל מכל מקום איכא חסרון אם כן תשלם הכל כמו שחרוריתא דאשייתא דמשום דבר מועט משלם הכל. ולי נראה דהתם במשנה אין שייך למנעו מתחילה כי לשם ברשות הרבים יש רשות לבהמה בהיזק שן ומשום הכי משלם מה שנהנית אבל גבי בית דיכול למנעו מתחילה אם איכא חסרון מועט ישלם הכל.

וה"ר ישראל ז"ל אומר כיון דמדינא אפילו מה שנהנית לא משלם כי אם היתה מחזרת אחר שלעסתו אינו שוה כלום אם כן אינו בא החיוב אלא מחמת מה שמחסרת מתחילה וכיון שאותו חסרון לא יעלה לדמי מה שנהנית אינו קרוי אפילו חסרה דבר מועט ולהכי רמי בר חמא מדמה זה נהנה וזה לא חסר למתניתין דהויא נמי זה נהנה וזה לא חסר ואפילו הכי משלמת מה שנהנית. ועוד אומר הר"י ז"ל דהיכא שהחיוב לא בא מחמת החסרון כמו לגבי בהמה דמתניתין דהא קמן אם חסרו ולא נהנית כגון אכלה דברים הרעים היה פטור מכל מקום חסרון דבר מועט לא חשיב חסרון ולהכי מדמה מתניתין להדר בחצר חבירו ואף על גב דגבי רב נחמן דגבה אפדנא החיוב לא בא מחמת החסרון דחסרון מחמת שהיו נותנין ליתומים מתחילה דבר מועט אינו אלא גרמא בעלמא מכל מקום בדיני שמים חייב אבל לגבי בהמה פטור לגמרי. תלמידי הרב ר' ישראל ז"ל.

אם נהנית משלם מה שנהנית:    והיינו זה נהנה וזה אינו חסר דאלקיחה ואלעיסה לא מחייב דהוה ליה שן ברשות הרבים וכי מחייבת ליה אהנאת גרונו ומעיו וההיא שעתא לא מחסר ליה דלא שוו כלום דאף על גב דלא דמיא וכו' מתניתין זה נהנה וזה חסר דהא בשעה שהיתה בגרונו שויא פורתא אי הוה זריק לה מפומיה וכיון דמחסר ליה פורתא חייב בכל ההיזק דכן שמעינן לקמן בכל השיטה כדאמרינן גבי הבית והעלייה של שנים דקרי ליה חסר משום שחרוריתא אשייתא ומשלם כל השכר. ורמי בר חמא סתם פירות וכו'. אין לפרש דמיד מסח דעתיה מינייהו ומפקר להו אלא הכי פירושו כי מנח להו ברשות הרבים יודע הוא שידרסו ברגל אדם ובהמה ויטנפו ויזלזלו ממה שהן שוות הרבה ואם כן אפילו זרק לה מפומיה ושוות שוה פרוטה הוא מפקירן לגמרי דודאי לא יחושו בני אדם לדרסם אחרי שנלעסו ויתקלקלו לגמרי עד שלא יהו שוות כלום. הר"ר ישעיה ז"ל.

אפקורי מפקר להו:    כתבו בתוספות לא לגמרי דאם כן וכו' אלא מתייאש מהם וכו' עד שלא יבאו לדמי מה שנהנית. ואם היה נוטלן וזורקן לאיבוד היה משלם כפי שווים לפי מה שנתייאש מהם ואם אכלתן בהמה משלם מה שנהנית ומה שמשלם יותר מכדי שווים היינו זה נהנה וזה לא חסר. דקדק ר"מ אמאי לא קאמר דמפקר להו לגמרי דאף על פי שאינו חסר כלום ראוי לחייבו למאן דאמר זה נהנה וזה אינו חסר חייב מידי דהוה אחצר דלא קיימא לאגרא דאינו חסר כלום וחייב לדידיה. ותירץ דהתם דין הוא דחייב דעשו לאחר שדר בו כאלו היה בא לדור בו לכתחילה בעל כרחו של בעל הבית וכי היכי דלכתחילה יכול למנעו מלדור בו הכי נמי בדיעבד מעלה לו שכר אבל הכא אי מפקר להו לגמרי אם כן אפילו לכתחילה כל המחזיק בהם זכה בהם.

ועוד הקשה מאי מייתי רמי בר חמא ראיה ממתניתין זה נהנה וזה אינו חסר חייב אפילו למאן דאמר פטור בכהאי גוונא מודה דחייב דכיון דחסר קצת משלם כל מה שנהנה אף על פי שהוא טפי מכדי חסרונו דהא כדמשמע בסמוך דקאמר שאני התם משום שחרירותא דאשייתא ולקמן נמי ויהבינן ליתמי דבר מועט. ותירץ דהכי קאמר כיון דבמתניתין היכא דמשלם משלם כל מה שנהנית אף על פי שאינו חסר כל כך הכי נמי בעלמא ואף על גב דאלו לא היה חסר דאפקרינהו לגמרי לא היה משלם שאני התם דליכא טעמא לחיובי כיון דאפילו לכתחילה המחזיק בהם זכה כדפרישנא לעיל. אבל היכא דלא אפקרינהו לגמרי דאיכא סברא לחייבו לכל הפחות כדי חסרונן מחייבינן נמי בכל מה שנהנית הכי נמי לעיל בטעמא כל דהו מחייבינן ליה דמדמינן היכא דדר בו כבר להיכא דבא לדור בו לכתחילה. ולמאן דאמר פטור אפילו תימא דסבירא ליה כרמי בר חמא בהא דסתם פירות ברשות הרבים אפקורי מפקר להו איכא למימר דלא דמי דשאני התם דהוא חסר קצת וכיון דחסר קצת משלם כל מה שנהנית אבל בחצר דלא קיימא לאגרא אינו חסר כלום ובהך פליגי מר מדמי ליה למתניתין ומר לא מדמי ליה. אי נמי רבא סבירא ליה דפירות ברשות הרבים לא מפקר להו כלל. הרא"ש ז"ל.

מכולה שמעתין שמעינן דאין דירת אדם בבתים מחסרת בבתים שאם כן למה לי משום שחרוריתא דאשייתא תיפוק ליה משום הפסד דריסת הרגל שהדיורים עושים. וכן לא משכחת בחצר דלא קיימא לאגרא שאינו חסר והיכי קאמר בחצר דלא קיימא לאגרא מאי חסרתיך הא חסריה בדריסת רגל הדיורים אלא ודאי כדאמרן אלא אם כן הפסידו הפסד ידוע וניכר לדיינים. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

נתנה לחבירו:    כתוב בתוספות והכא הוא סבור שלו הוא ע"כ. ומכל מקום כששינה ובנאה מתחייב כשידור תחתיה דנמצא נהנה ושמואל סבר כיון ששינה אף על גב דלא נהנה מתחייב אבל הכא מיירי כשהניחה על פי ארובה הואיל ולא הוציאה מרשותו כסבור שהוא שלו פטור. תלמיד הר"פ ז"ל.

והוא שהניחה על פי ארובה:    פירש רש"י ז"ל על פי ארובה ולא קבעה בבנין. וכן פירש רבינו חננאל ז"ל שאם בנאה בתוך הבית חייב מיד. ואינו מחוור דאפילו קבעה נמי בבנין ליכא שנוי וכו' ככתוב בתוספות. והניחה על פי ארובה דהכא אפילו קבעה בארובה קאמר לאפוקי מסתמא הוי שנוי שאינו חוזר לברייתו. ע"כ. הרשב"א ז"ל.

כתבו בתוספות פירש בקונטרס דלא קבעה בבנין וכו'. ותימה כי קבעה נמי וכו' אלא אורחא דמילתא הוא הקובע אבן בבנין מסתתו תחילה דהוי שנוי דלא הדר. הרא"ש ז"ל.

ונראה לי דקביעות אבן בבנין חשוב שנוי טפי כיון דבטיל ליה אגב ארעא וחשיב כקרקע. גליון ממהר"ר שמואל הלוי ן' חכם נ"ע.

זאת אומרת הדר בחצר וכו':    תימה אמאי מייתי מהך טפי מכמה משניות דאמרינן נהנה מן ההקדש מעל. יש לומר דהכא גבי גזבר סלקא דעתך דהויא הקדש כמו דלא קיימא לאגרא לפי שהגזבר שומר הקדש ולגבי איניש אחרינא ודאי הוא דקיימא לאגרא. תוספות שאנץ.