שיחה:תניא חלק א א

תוכן הדף אינו נתמך בשפות אחרות.
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

"ובגמרא, סוף פרק ט' דברכות (ברכות סא ב): "צדיקים יצר טוב שופטן כו', רשעים יצר הרע שופטן, בינונים זה וזה שופטן וכו'. אמר רבה, כגון אנא בינוני. אמר ליה אביי, לא שביק מר חיי לכל בריה וכו'""

  • בגירסה שלנו, דברי רבה נאמרים בלשון רבים "כגון אנו - בינונים".

"הבינוני... בודאי אינו מחצה זכיות ומחצה עונות, שאם כן, איך טעה רבה בעצמו לומר שהוא בינוני, ונודע דלא פסיק פומיה מגירסא, עד שאפילו מלאך המות לא היה יכול לשלוט בו, ואיך היה יכול לטעות במחצה עוונות חס ושלום?!"

  • אפשר לתרץ על-פי רמב"ם הלכות תשובה ג#ח: "צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה, כאילו חצייו זכאי וחצייו חייב; וכן כל העולם, חצייו זכאי וחצייו חייב: חטא חטא אחד--הרי הכריע עצמו והכריע את כל העולם כולו לכף חובה, וגרם להם השחתה; עשה מצוה אחת - הרי הכריע את עצמו והכריע את כל העולם כולו לכף זכות, וגרם להן תשועה והצלה". רבה פשוט נהג לפי הלכה זו. ואביי כנראה חשב, שההלכה הזאת נאמרה לשאר כל אדם, אבל לא לצדיק וגדול הדור כמו רבה, שאם יראה עצמו כבינוני, יגרום לכל שאר האנשים להתייאש.


לפי דברי התניא בהמשך, שה"בינוני" הוא אדם שאינו עובר עבירות כלל, וה"צדיק" הוא אדם שגם אינו מתאווה לעבירות, וזה דבר שאדם זוכה לו רק בחסדי ה' וב"עבודת מתנה", קשה להבין את דברי אביי, שהרי ייתכן שרבה פשוט לא זכה לחסד זה, והגיע למה שהגיע רק בעבודה קשה של בינוני! --אראל

ונראה שלדעת הרב בעל התניא, הכיר אביי בגדולתו וצדקותו של רבה, וידע שהגיע לדרגת צדיק (שאינו גמור, על פי משמעות מושג זה בספר התניא) ויצא מכלל בינוני; שכן, לדעת התניא, דרגה זו ניתנת משמיים כשכר על עבודתו כבינוני. ואילו רבה עצמו נהג על פי הכלל של "אל תאמין בעצמך עד יום מותך". --נחום
לא ברור לי איך אביי יכול לדעת שרבה הגיע למדרגת צדיק, והרי לפי בעל התניא, ההבדל בין בינוני לצדיק הוא רק בתאוה הפנימית הנמצאת במעמקי הלב, שאפילו לא מתבטאת במחשבה! איך יכול אביי לדעת מה קורה במעמקי ליבו של רבה? --אראל סגל 23:07, 27 בינואר 2009 (IST)[תגובה]
לדעתי, הדברים תלויים במבואר להלן בפרק ב שבכל דור ודור ישנם צדיקים שנשמותיהם בחינת ראש ומוח וכו', שלפי זה זיהה אביי ברבו רבה את אחד הצדיקים המהווים מנהיגי עם ישראל, כאשר הם כמובן נושאים את שמם בשם התואר (שלכן נקראים כך בתניא, ולא בתארים אחרים). התמים הנעלה 19:21, 27 באוקטובר 2010 (IST)[תגובה]

ניתוח מראי המקומות בפרק וביאור פרטים שונים[עריכה]

א) "והא צדיק ורשע לא קאמר" - אינו חלק מהמובאה התלמודית בה התבטא איוב "בראת צדיקים, בראת רשעים", כי אם הוספת המחבר, שמביע את השאלה המתבקשת: כיצד אומר איוב שהקב"ה ברא צדיקים ורשעים, בשעה שהמלאך אינו מכריז ("לא קאמר") על כך.

זהו ציטוט מהגמרא בנדה טז,ב עיי"ש. נחום - שיחה 04:42, 4 בנובמבר 2010 (IST)[תגובה]

ב) בסיום הפרק, אודות נפשות אומות העולם, מובאים דברי העץ חיים: משא"כ נפשות אומות העולם הן משאר קליפות טמאות שאין בהן טוב כלל. המשך הדברים: "וכל טיבו . . עבדין" אינו מופיע בע"ח, ומקורו כמדומני בזוהר. התמים הנעלה 00:17, 31 באוקטובר 2010 (IST)[תגובה]

לימוד עצמי של הפרק[עריכה]

פרקים א-ג[עריכה]

תוכן עניינים[עריכה]

  1. חילוקי המדריגות צדיק רשע ובינוני בדברי חז"ל.
  2. מהו בינוני?
  3. הנפש שמצד הקליפה.

א. חילוקי המדריגות צדיק רשע ובינוני בדברי חז"ל.[עריכה]

תניא [בסוף פרק ג' דנדה] 'משביעים אותו תהי צדיק ואל תהי רשע, ואפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה, היה בעיניך כרשע'. וצריך להבין דהא תנן [אבות פרק ב'] 'ואל תהי רשע בפני עצמך'.

וגם אם יהיה בעיניו כרשע, ירע לבבו ויהיה עצב ולא יוכל לעבוד ה' בשמחה ובטוב לבב, ואם לא ירע לבבו כלל מזה יכול לבוא לידי קלות חס ושלום.

אך הענין כי הנה מצינו בגמרא ה' חלוקות: צדיק וטוב לו, צדיק ורע לו, רשע וטוב לו, רשע ורע לו ובינוני. ופירשו בגמרא צדיק וטוב לו צדיק גמור, צדיק ורע לו צדיק שאינו גמור. וברעיא מהימנא פרשת משפטים פירש, צדיק ורע לו שהרע שבו כפוף לטוב וכו', ובגמרא סוף פרק ט' דברכות, צדיקים יצר טוב שופטן כו', רשעים יצר הרע שופטן, בינונים זה וזה שופטן וכו', אמר רבה כגון אנא בינוני, אמר ליה אביי, לא שביק מר חיי לכל בריה וכו'.

ולהבין כל זה באר היטב, וגם להבין מה שאמר איוב [בבא בתרא פרק א'] רבונו של עולם בראת צדיקים בראת רשעים כו', והא צדיק ורשע לא קאמר.

האדמו"ר הזקן היה מפיץ החסידות בקרב לומדי התורה, לכן הוא מתחיל בדיון במקורות חז"ל, שיגרמו לאדם להבין שהוא בעצם לא מבין. התשובות לשאלות שעולות כאן, יתחילו להגיע רק מפרק י"ג והלאה, עד סוף פרק י"ב יש הסברים לשתי הנפשות של האדם.

לפני שהנשמה יורדת לגוף, כשהמלאך מלמד אותו אל כל התורה, ואת יעודו בחיים בבטן אמו. יש כאן כפילות, אם אומרים לאדם תהיה צדיק, ברור שלא תהיה רשע? רואים כאן שיש כנראה דרגה אמצעית בין צדיק לרשע, זהו הבינוני שהוא עוד ירחיב לגביו.

זוהי לא רק אזהרה, אלא מעין נתינת כח לאדם, לא דורשים מהאדם מה שלא ביכולתו. הדבר מתקשר למשל לנושא הברכה, מה משמעות הברכה 'ברוך אתה ה' בורא פרי האדמה'. האם ה' צריך את הברכה שלי, אני מאחל לו להיות חזק, בריא? אלא שהברכה היא המשכת השפעה של הקב"ה אל העולם שלנו. 'ברוך ה' מהעולם ועד העולם', ברכת ה' תרד מהעולם העליון, אל העולם שלנו הנגלה.

בהשבעה זו יש שני חלקים. הראשון שהאדם ישתדל להיות צדיק. החלק השני הוא, שעל האדם לראות את עצמו כרשע, ואפילו אם כל העולם אומר ההפך.

בנוגע למה שאומרים עליך, מסופר על אחד מאדמור"י החסידות, שגזר מהמכתבים ששלחו אליו, את כל התארים שכיבדו אותו, ושמר אותם. שאלו אותו לשם מה הוא עושה זאת? הוא ענה להם שבשמים ירצו לערוך לו משפט, אז הוא יראה להם את התארים ומיד יכנס לגן עדן, כך ידלג על המשפט. לקראת סוף ימיו ציווה לשרוף את הדפים הללו. שאלו אותו מדוע? הוא ענה שהגיע למסקנה שהם לא יועילו לו, שכן יאמרו לו, שאלו הדברים שאומרים עליך , אך מה אתה אומר על עצמך, ולכך לא תהיה לו תשובה, סימן שכל התארים הללו לא יועילו לו במשפט העליון, ולכן ציווה לשרוף אותם.

יש כאן סתירה בין המקורות, על פי המשנה במסכת אבות, אסור לאדם לראות את עצמו כרשע. יש ציווי בתורה לעבוד את ה' בשמחה, ובאם אין האדם נוהג כך, זו סיבת הגלות [דברים כח'/מה', מז']: "ובאו עליך כל הקללות האלה ורדפוך והשיגוך עד השמדך כי לא שמעת בקול ה' אלהיך לשמר מצותיו וחקתיו אשר צוך... תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל". אם כן כיצד ניתן לומר לאדם לראות את עצמו כרשע? הרי הדבר יוביל לכך שלא יוכל לעבוד את ה' בשמחה.

אדם שאינו עורך ביקורת עצמית על עצמו, או כשתוצאת הביקורת היא כל פעם, שהוא בסדר והאשם הוא הסובב, אזי הוא מגיע לידי קלות, דהיינו שלא פועל כראוי.

הפתיחה הזו אינה דיון בנושא צדדי, אלא במהות חיי האדם, כיצד עליו לראות את מכלול חייו, עד כמה הוא צריך להיות ביקורתי על עצמו.

אין כאן חלוקה למה שמתרחש בחיי האדם, כמזל אקראי, אלא כהבחנה לגבי מעמדו הרוחני של האדם.

רשע וטוב לו הוא אדם רע אך יש בו גם מעט טוב, מסוגל להנות מהעולם. אך אדם רע שאין בו אפילו מעט טוב, הוא אדם שלא מסוגל להכיל את הטוב, הוא עסוק כל הזמן ברוע, אין בו עוד צד של אנושיות, וממילא הוא זה שמונע מעצמו לחוש בטוב. הרוע מכלה את עצמו.

לעומת זאת צדיק וטוב לו, הוא אדם שפועל רק טוב, אין בו כל רוע, הוא ממילא לא מסוגל לחוש את הרוע, וממילא רק טוב לו. מסופר על חסידים שבאו למגיד ממזריטש, שיבאר להם כיצד אפשר לברך בשמחה על הרעה כשם שמברך על הטובה. הוא שלח אותם לר' זושא מאניפולי, שהיה עני מרוד, חולה ומוכה בצרות. הם הגיעו אליו, וסיפרו לו שהמגיד הגדול שלח אותם אליו. הוא התפלא מאוד, ואמר להם שהרי לא היה לו יום אחד רע מימיו. הצדיק חש את צער הדור וכאביו, אך לגבי חייו הפרטיים, הוא רואה בהם את רצון ה', בדאגתו האישית לקדמו ולהצליחו. רעיא מהימנא זהו חלק מספר הזוהר, ושם הבאור הוא שצדיק ורע לו, פרושו שיש צדיק שיש בו גם רע, אך הטוב שבו שולט על הרע, ורשע וטוב לו, שיש בו גם טוב, אך הטוב שבו נשלט על ידי הרע.

בינוני זוהי עמדה לא ברורה, קשה להגדיר אותה, לכן רבה מביא את עצמו כהמחשה להבין מהי דרגה זו.

רבה היה ראש ישיבת פומפדיתא, מגדולי אמוראי בבל, ואם הוא בינוני, אזי כולנו רשעים. להבין כל זה באר היטב, לא הבנו את ההכוונה האם להיות בעיניך כרשע, או לא כרשע. מה זה צדיקים יצר טוב שופטן – האם היצר הוא שופט? וגם מה כוונת דברי רבה על עצמו?

הגמרא מביאה דברים שאמר איוב כנגד הקב"ה, לא ביקורת אישית על שארע לו, אלא באופן כללי, על חוסר יושר הקיים בעולם. עוד בבריאת העולם, החל העיוות, שכן לא כולם נבראו שווים, וממילא הם מחוייבים לחיות על פי דפוס שהוכן מראש, 'בראת שור פרסותיו סדוקות, בראת חמור פרסותיו קלוטות, בראת גן עדן, בראת גהינום, בראת צדיקים, בראת רשעים'. ומבאר רש"י שם בגמרא 'אנוסים הם החוטאים'. שור הוא טהור, וחמור טמא.

שואל בעל התניא, על דברי הגמרא המביאה את דברי איוב. יש גמרא במסכת נדה טז ב, שם מסופר שלפני שהאדם מתחיל להיווצר, מביאים את הטיפה לפני הקב"ה ושם המלאך הממונה שואל את הקב"ה, האם יהיה גיבור או חלש, חכם או טיפש, עשיר או עני. לא שואלים שם האם הוא יהיה צדיק או רשע. ושם בהמשך הגמרא מביאים את דברי רבי חנינא 'הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים'. יוצא שדברי הגמרא על איוב אינם מובנים.

כמו כן יש לברר, מה הקושיא מדברי איוב לקב"ה? הרי לכאורה ניתן לומר שהוא טעה. אלא מכך שחבריו ענו לו והגמרא מתמקדת בדבריו, ומבארת: בראת יצר הרע בראת לו תורה תבלין, סימן שיש בסיס לדבריו.


ב. מהו בינוני?[עריכה]

וגם להבין מהות מדרגת הבינוני, שבודאי אינו מחצה זכיות ומחצה עונות, שאם כן איך טעה רבה בעצמו לומר שהוא בינוני, ונודע דלא פסיק פומיה מגירסא, עד שאפילו מלאך המות לא היה יכול לשלוט בו, ואיך היה יכול לטעות במחצה עונות חס ושלום.

ועוד שהרי בשעה שעושה עונות נקרא רשע גמור [ואם אחר כך עשה תשובה נקרא צדיק גמור]. ואפילו העובר על איסור קל של דברי סופרים, מקרי רשע כדאיתא בפרק ב' דיבמות ובפרק קמא דנדה.

ואפילו מי שיש בידו למחות ולא מיחה, נקרא רשע [בפרק ו' דשבועות] וכל שכן וקל וחומר, במבטל איזו מצוות עשה שאפשר לו לקיימה, כמו כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, שעליו דרשו רז"ל כי דבר ה' בזה וגו', הכרת תכרת וגו'.

ופשיטא דמקרי רשע טפי מעובר איסור דרבנן, ואם כן על כורחך הבינוני אין בו אפילו עון ביטול תורה, ומשום הכי טעה רבה בעצמו לומר שהוא בינוני.

(הגה"ה - ומה שכתב בזוהר חלק ג' דף רל"א, כל שממועטין עונותיו וכו', היא שאלת רב המנונא לאליהו, אבל לפי תשובת אליהו שם, הפירוש צדיק ורע לו הוא כמו שכתב ברעיא מהימנא פרשה משפטים דלעיל ושבעים פנים לתורה).

והא דאמרינן בעלמא דמחצה על מחצה מקרי בינוני, ורוב זכיות מקרי צדיק, הוא שם המושאל לענין שכר ועונש, לפי שנדון אחר רובו. ומקרי צדיק בדינו מאחר שזוכה בדין.

אבל לענין אמיתת שם התואר והמעלה, של מעלת ומדרגות חלוקות צדיקים ובינונים, אמרו רז"ל צדיקים יצר טוב שופטן שנאמר "ולבי חלל בקרבי", שאין לו יצר הרע כי הרגו בתענית. אבל כל מי שלא הגיע למדרגה זו, אף שזכיותיו מרובים על עונותיו, אינו במעלת ומדרגת צדיק כלל. ולכן אמרו רז"ל במדרש: "ראה הקב"ה בצדיקים שהם מועטים, עמד ושתלן בכל דור ודור" וכו', וכמו שכתוב "וצדיק יסוד עולם".

ברור שרבה לא אמר את הדברים מצד הענווה, שכן אדם לא יאמר על עצמו שהוא חוטא, זו לא ענווה אלא שקר. מה עוד שכלל הציבור יקבלו הבנה מוטעית בנוגע לחכמים ולהקפדה על קיום המצוות.

יוצא שאין שלב של בינוני, כמו שאין הווה, כי כל שניה שחולפת היא כבר העבר.

אם כל ביטול תורה קל הוא עבירה, אזי לכן רבה יכל לומר שהוא בינוני, כי אולי הוא ביטל פעם תורה.

השאלה העולה מכל השאלות הללו, היא אחת, אם כן מהו הבינוני? לכאורה המתואר כאן הוא אדם צדיק?

בזוהר מבואת שאלת רב המנונא לאליהו הנביא, בנוגע לאדם שמועטין עוונותיו, ויש בו רוב זכויות, האם הוא צדיק? מעיר בעל התניא בהגה"ה שזו לא הקביעה הסופית, אלא רק שאלת רב המנונא. תשובת אליהו הייתה ההסבר שהובא לעיל 'צדיק ורע לו שהרע שבו כפוך לטוב'. כלומר שאין לקבלת את שאלת רב המנונא בנוגע להגדרת הצדיק כקביעה סופית.

בנוגע למה שמובא בגמרא במספר מקומות, שבינוני הוא אדם שיש לו מחצה על מחצה זכויות וחובות. מבאר בעל התניא, שזוהי רק לשון מושאלת, לא הגדרה מהותית לדרגת הבינוני. כפי שברור שהפסוק "נקי וצדיק אל תהרוג" (שמות כג ז) אינו עוסק באדם צדיק, אלא באדם שלא הורשע בדין.

בנוגע להגדרה האוביקטיבית ולא המושאלת, אזי צדיק הוא אדם שאין לו כלל יצר הרע, כפי שמעיד דוד על עצמו בתהילים, ק"ט כ': "ולבי חלל בקרבי". כלומר שאין לו יותר יצר הרע, שמשכנו בלב, מקום משכנו של היצר הרע. ולכן צדיקים רק יצרם הטוב שופטם, כי לצדיק אין בכלל יצר הרע. ומכאן מוכח שמי שרובו זכויות ומיעוטו חובות, בוודאי שאינו בדרגת צדיק.

ויותר מכך רואים בגמרא ביומא לח ב, שהצדיקים הם כה מועטים בעולם, לכן הקב"ה פיזר אותם על פני כל ההסטוריה באופן מבוקר.

לסיכום יוצא שהבינוני, אינו צדיק, ומצד שני הדרישה ממנו היא שלא יהיה עם עבירה, אם כן יש לברר מהי בדיוק אותה מידת בינוני. זו הדמות שעליה סובב הספר, ועד עכשיו הדגיש המחבר את הקושי באיפיון דמות זו, מכאן ואילך יתחיל המחבר לבאר את הדברים בדרך ארוכה שהיא קצרה.

ג. הנפש שמצד הקליפה.[עריכה]

אך ביאור הענין על פי מה שכתב הרב חיים ויטל ז"ל בשער הקדושה [ובעץ חיים שער נ' פרק ב'] דלכל איש ישראל אחד צדיק ואחד רשע, יש שתי נשמות, דכתיב 'ונשמות אני עשיתי', שהן שתי נפשות, נפש אחת מצד הקליפה וסטרא אחרא, והיא המתלבשת בדם האדם להחיות הגוף. וכדכתיב 'כי נפש הבשר בדם היא' וממנה באות כל המדות רעות מארבע יסודות רעים שבה, דהיינו כעס וגאוה מיסוד האש, שנגבה למעלה. ותאות התענוגים מיסוד המים, כי המים מצמיחים כל מיני תענוג. והוללות וליצנות והתפארות ודברים בטלים, מיסוד הרוח. ועצלות ועצבות, מיסוד העפר. וגם מדות טובות שבטבע כל ישראל בתולדותם, כמו רחמנות וגמילות חסדים באות ממנה, כי בישראל נפש זו דקליפה היא מקליפת נוגה שיש בה גם כן טוב, והיא מסוד עץ הדעת טוב ורע:

מה שאין כן נפשות אומות עובדי גלולים, הן משאר קליפות טמאות שאין בהן טוב כלל, כמו שכתב בעץ חיים שער מ"ט פרק ג', וכל טיבו דעבדין האומות עובדי גלולים, לגרמייהו עבדין. וכדאיתא בגמרא על הפסוק 'וחסד לאומים חטאת', שכל צדקה וחסד שאומות עובדי גלולים עושין, אינן אלא להתייהר כו'.

מקור נוסף שיכול להצביע על היצירה הכפולה בנפש האדם, היא הפסוק "וזרעתי את בית ישראל זרע אדם וזרע בהמה" (ירמיהו לא כו.

יש סיטרא דקדושה וסיטרא אחרא, הצד הקדוש והצד האחר. אין שם לכיוון השלילי, אלא 'אחר', מעין העדר. צד הקדושה שייך לקב"ה, כלומר כל מי שמכיר את הקב"ה ופועל על פי רצונו, נמצא בצד זה. כל מי שלא פועל עם ולמען הקב"ה נמצא בצד האחר.

ניתן לשים לב שאין כאן צד ניטראלי, או שאתה בעד או נגד. זוהי החלוקה הקיימת בעולם הקבלה. בעולם ההלכה יש חלוקה משולשת, מה שמצווה לעשות, מה שאסור לעשות, ומה שמותר לעשות.

התחום הנייטרלי בעולם בקבלה נמצא בתחום הסיטרא אחרא, אם כי יש הבדל בין הנייטרלי לאסור. יש טומאה שאפשר לתקן, ויש טומאה שלא.

הטומאה היא סוג של קליפה. יש את הגרעין שהוא הטוב, עוטפות קליפות רבות מסוגים שונים. אין כאן שני צדדים, של צפון דרום, צד קדושה וצד טומאה, אלא הגדרה יותר מדויקת, שהטוב מכוסה בצד האחר, כפרי המוקף בקליפה.

לכן יהיה צורך לשבור את הקליפה, להצליח ולקלף אותה, וכך אפשר יהיה להגיע אל הפרי, להגיע אל האור הגנוז באדם, ובהוויה.

חשוב להדגיש שהקליפות, הסיטרא אחרא, הם באים מהקב"ה, הם לא כח אחר הקיים בעולם כנגד הקב"ה. ייעוד האדם הוא להתמודד עם הקליפות, ולגלות את אור ה' בעולם.

ארבעת היסודות, אש, מים, רוח ועפר. הם היסודות שעל פיהם העולם העתיק חשבו שהעולם בנוי. אין אנו מתייחסים ליסודות אלו בהבנה הפיסית שלהם, שאינה נכונה, אלא על פי הדמיון הקיים ביניהם למידות האדם.

כעס וגאווה קשורות זו לזו, האחת מולידה את השניה. האש מתרוממת כלפי מעלה, וכן גם האדם המלא בגאווה, חש עצמו מורם מעל לשאר האנשים שסביבו. הכעס היא התגובה למצב שבו לא מאפשרים לי להיות מעל כולם. ככל שעוסקים יותר בכעס וגאווה, מגיעים למצב שהם גדלים ומתעצמים יותר ויותר.

יש תאווה של גאווה, כאן עוסקים בתאווה של תענוגים, של דברים שמתענגים מהם. תאוות האכילה לדוגמא, היא תאווה של תענוגים. המים מצמיחים את האוכל, את מיני התענוג. וכן משיכה מינית היא מיסוד המים, שכן בסופו של דבר יש כאן צמיחה של חיים חדשים.

רוח אין בה ממש. ליצנות והוללות אין בהן ממש, סוג של הפקרות. לא תשוקה לדבר ממשי שיכול להועיל באופנים שונים, אלא תשוקה לרוח, לסתם, לדבר שמחר כבר יהיה ללא כל ערך.

באופן מעניין אנו רואים כאן, שבעל התניא חילק בין התפארות לגאווה, אין אלו אותן מידות, הן לא נובעות מאותו השורש. התפארות היא מיסוד הרוח, וגאווה מיסוד האש. אדם יכול להיות גאוותן מאוד גדול, והגאווה שלו באה לידי ביטוי שהוא מציג עצמו כצנוע ועניו. מצד שני יתכן ויש אדם שמתפאר על דברים שעשה, אך הוא לא בעל גאווה, הוא אוהב ליצור התלהבות, כרוח, אך לא שהוא עצמו רואה עצמו מעל חבירו שזו הגאווה.

העפר שוקע כלפי מטה, כך גם המוטיבציה הנמוכה של האדם, חוסר הבטחון העצמי, עד לכדי המרה השחורה, הכל נובע מיסוד העפר שבאדם. העצבות משתקת את היצירתיות של האדם, וממילא הוא שוקע כלפי מטה.

המחבר מונה כאן רק שתי תכונות מתוך שלושת התכונות המובאות בגמרא יבמות עט א – ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים. ההסבר לכך הוא שהביישנות לא הייתה טבעית בישראל, שכן הם העזים שבאומות, ורק מעת מתן תורה כוחם הותש והם נעשו ביישנים. לעומת הרחמנות וגמילות החסדים שהייתה קיימת בהם גם לפני מתן תורה.

הנפש הבהמית שבאדם, אינה רעה בהכרח. היא המחיה את האדם כיצור ביולוגי. לכל נברא גם אם הוא בעל חיים, יש לו נפש, הנפש אינה 'סוללה' זהה הקיימת לכל אחד באופן שווה, אלא כל אחד מקבל את הנפש היחודית השייכת לו, וממילא רצונותיו יהיו שונים.

אדם המדבר, אינו מדבר מדרגת האדם שבו, אלא מכח הנפש הבהמית שבו. מה שהוא יחליט לומר יקבע מאיזו נפש היא מגיעה. אדם שידבר בלשון גבוהה ומתוחכמת, אך יאמר דברי בלע ורוע, פועל מנפשו הבהמית. לעומת זאת המתפלל לה', הבא להשכין שלום בין איש לאשתו, פועל בצורה שונה, ונבאר.

באדם מישראל, הנפש הבהמית, יש בה גם אפשרות לטוב, יש לאדם חולשה לתאוות אכילה, ויש לאדם מישראל גם חולשה לגמילות חסדים, לאי קבלת רוע ועוול, זה חלק ממהות נפשו החיונית – הבהמית. הסיבה לכך היא שנפש מישראל לקוחה מקליפת נגה. קליפת נוגה היא אחת מתוך ארבע קליפות שיש. שלושת הקליפות הראשונות הן טמאות, והטוב שבהן מועט ביותר, כלוא וקשה להשתחרר. שמן 'רוח סערה', 'ענן גדול', 'אש מתלקחת', הרביעית שיש בה גם פוטנציאל לטוב היא 'קליפת נגה'. קליפות אלו נלמדות מהפסוק ביחזקאל א ד, "וארא והנה רוח סערה באה מן הצפון ענן גדול ואש מתלקחת ונגה לו סביב". נוגה זהו אור חלש, כלומר שיש פוטנציאל לאור, כרגע הוא עמום ולא זוהר.

המחשה להבדל הקיים בין הנשמות, ניתן להגדיר ביכולת ובקלות להוציא את הטוב הטמון בהם. יש חומרים שמצויים באופן רב בעולם, אך לזכך אותם לשימוש יותר מרוכז, הדבר קשה. ויש חומרים אחרים שמצויים לעיתים אף בריכוז קטן יותר בעולם, אך מצד שני קל לזכך אותם. הנפש הבהמית שבישראל, באה אצל שאר בני האדם מקליפה. אך הקליפה של ישראל היא קליפת נגה, כלומר קליפה שאפשר להפיק ממנה את החיוב והתועלת שבה באופן פשוט ונפוץ יותר. לדוגמא האם רק ישראל הם ביישנים וגומלי חסדים, הרי אם נסתכל בעולם נראה שיש גם לא מעט גויים שכאלו. ההסבר הוא, שבישראל באופן טבעי האדם נמשך לתכונות אלו, ולעומת זאת הגוי, צריך לעמול קשה יותר עד שהוא מגיע לכך. תכונות כגון ענווה ושמחה של מצווה, אינן טבעיות לישראל, ולכן האדם מישראל צריך לעמול עליהן הרבה יותר, מאשר להיות גומל חסדים. עץ הדעת טוב ורע, הוא הסמל של קליפת נגה, יש כאן ערבוב של דברים טובים, ודברים שליליים, והאדם צריך לנתב את הטוב החוצה אל הפועל.

נפשות הגויים, הקליפות של נפשותיהם, נובעות מתוך תחושת 'האני', מה ארוויח ממעשה זה. לכן הצדקה שהם עושים, אכן עוזרת לעני, אך מצד שני שורשה הוא כדי להתפאר, להרוויח משהו, אפילו רוחני, ממעשה זה. כפי שמובא בגמרא 'חסד לאומים חטאת', אדם שתורם כדי שיחיה בנו, אם בנו לא חי לא מתחרט על התרומה, אך גוי כן יתחרט [רש"י שם].

לדוגמא פעילים למען זכויות, יכולים לפעול למען המסכנים, אך יתכן והמניע שלהם הוא לטובת עצמם, שאנשים שהם מכירים לא יהיו מסכנים, או שהם בעתיד לא יהיו במקום זה, או שיכבדו אותם.

חשוב לציין שיש גם את חסידי אומות העולם.

אין המטרה של הספר לעסוק ביחס שבין ישראל לאומות העולם. אך כדי להבין טוב יותר את הנפשות הקיימות בתוך כל אחד ואחד מישראל, המחבר מבאר את השוני הקיים ביניהם.

סיכום הפרק[עריכה]

בפרק א' היו שלושה חלקים, השאלות על מהות הבינוני, לאחר מכן המחבר עבר לבאר את החלוקה לשתי נפשות, ולסיום יש חלוקה בין הנפש הבהמית של היהודי לנפש הבהמית של הגוי.

פרק ב' פותח במילים 'ונפש השנית בישראל היא חלק אלוקה ממעל ממש...'. בפרק א' המחבר פתח בקושי הקיים בין מקורות חז"ל, כיצד על האדם לראות את עצמו בתיפקודו היום יומי. האם הוא פועל טוב, או שמא תחושתו צריכה להיות שאין הוא מצליח לממש את המצופה והטמון בו. על מנת לענות על שאלה מהותית זו, שיש לה השפעה נרחבת על חיי האדם, המחבר החל להרחיב בדרגות האדם השונות, כפי שהן מופיעות במקורות חז"ל השונים. הדמות שבה התמקד, היא הדמות של הבינוני. מצב ביניים לא ברור, מה עוד שלא יתכן לומר שהוא חוטא, שאם כן הוא כבר מגיע לצד הרשע, ומצד שני אחד מגדולי האמוראים, רבה, העיד על עצמו שהוא בינוני!

המחבר המשיך הלאה והחל לעסוק בחלקי הנפש [בהמשך הספר יתבאר לנו כיצד הרחבה זו תבאר לנו את מידת הבינוני], הנפש הבהמית, שניתן לכנותה גם הנפש החיונית, ומצד שני הנפש האלוקית. הנפש החיונית, שייכת לצד הקליפות, לצד האחר, הסיטרא אחרא. וממנה נובעים המשיכות של האדם אל הצדדים השלילים שבחיים, והמחבר פרט אותן באון בסיסי.

הנפש החיונית, כוללת גם תחומי דעת מתוחכמים, כגון אסטטיקה, פילוספיה, אומנות ועוד, אך כולם הם מהצד הבהמי, החיוני של האדם, מכיוון, שרק הקדושה היא זו שמאפיינת את האדם כאדם, ולא כבעל חי, אמנם מתוחכם מאוד, אך בעל חי.

--יעקב זלכה 22:29, 6 בפברואר 2011 (IST)[תגובה]

אין אחידות במראי מקומות וצבעים[עריכה]

מראי מקומות שאינם בגוף התניא קדישא, לפעמים מובאים בפנים באותיות שונים, ולפעמים עם ציון להערה.

נראה לי שיותר טוב להביא את המראה מקום בגוף התניא באותיות קטנות, ומשם יהיה קישור.

בכל אופן, צריכים אחידות. --193.108.195.249 12:22, 27 ביוני 2012 (IDT)[תגובה]

לפי מה שראיתי, המקומות שמובאים בתור ציון להערה, יש בהערה גם דברים שלא מתאים להכניס בגוף התניא, גם לא באותיות קטנות.
באשר לצבעים, זה פשוט: במקום שהציון הוא למקור קיים בוויקיטקסט, הקישור הוא כחול; אם הטקסט טרם הוקלד, הקישור יהיה אדום.
בברכה, נחום - שיחה 12:57, 27 ביוני 2012 (IDT)[תגובה]

ואם לא ירע לבבו[עריכה]

~~ אני בקטן דעתי הבנתי את ״ואם לא ירע לבבו כלל מזה יכול לבוא לידי קלות חס ושלום״ כהבלטת הסתירה שאסור לו לראות את עצמו כרשע שכן אם יראה את עצמו כרשע ירע לבבו, שכן אם לא ירע לבבו אזי עשוי לבוא לידי קלות ולא שהקלות מגיעה מהצלחה בבקורת. אם טעיתי אנא מחקו את תשובתי לבל אטעה רבים ~~ -- [משתמש אלמוני]