נשאלת השאלה האם מצווה זו נוהגת רק בזמן הבית או גם בזמן הזה.
והנה לכאורה יש לחלק השאלה, דבוודאי המצווה לתקוע בחצוצרות במקדש אינה נוהגת אלא בזמן הבית.
אמנם דין תקיעת החצוצרות במלחמה, יש לעיין האם הוא כעין נספח לדין תקיעת החצוצרות העיקרית, שאינה אלא במקדש; כמו כן יש לדון האם תקיעת החצוצרות במלחמה היא בכהנים דווקא או בכל אדם.
ולכאורה נראה, מדכתב החינוך שאין מצווה זו נוהגת אלא בזמן הבית, נראה דסבר שאין עיקר המצווה אלא במלחמות שהיו כדין מלחמה האמורה בתורה, על ידי מלך ישראל וסנהדרין, ואינה נוהגת אם כן אלא בזמן הבית.
ומה שכתב הרמב"ם דין זה בהלכות תענית, נראה שאינו אלא מדרבנן, וקראי אסמכתא בעלמא, וכוונת רבינו הרמב"ם לדמות חצוצרות שבזמן המקדש בשעת מלחמה לסדר תעניות ציבור, שאנו זועקין ומתריעין על כל צרה. ואם היו בידינו חצוצרות כדין התורה, מריעין בהן אולי אף בזמן הזה מדרבנן וזכר למקדש, אך עיקר המצווה אינה אלא בזמן הבית, שכן החצוצרות עצמן הן מכלי המקדש, וכאשר אין מקדש לכאורה גם אין כלי מקדש.
ונראה גם כן, כי מה שאנו קוראים "זמן הבית" אינו דווקא כשיש בית מקדש בנוי, אלא הוא הדין אם יש מזבח בנוי ומקריבין עליו קרבנות, כהלכה הפסוקה: "מקריבין אף על פי שאין בית". ובלבד שיהיה המזבח בנוי והקרבנות קרבין על ידי ועל דעת הציבור כולו, שכן יחידים ואפילו יהיו כפליים כיוצאי מצרים אינם מקריבים קרבנות בזמן הזה שאין הבמות נוהגות, אף אם כוונתם לזכות לציבור. כן עלה בידינו לאחר העיון, וצור ישראל יצילנו משגיאות ויראנו בתורתו נפלאות. -- נחום - שיחה07:36, 10 ביוני 2010 (IDT) (נחום ונגרוב, תלמיד למרן הגרש"ז אוירבך זצ"ל).[תגובה]
