שולחן ערוך יורה דעה רנט ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · שולחן ערוך יורה דעה · רנט · ב · >>

מקרא לצבע סימון האותיות: ט"ז ש"ך באר היטב באר הגולה

שולחן ערוך

צדקות שהתנדבו לצורך בית הכנסת או לצורך בית עלמין יכולין בני העיר לשנותם לצורך בית המדרש או ת"ת אפילו אם הבעלים מעכבים אבל לא מתלמוד תורה לצורך בית הכנסת:

הגה: ודוקא בדאיכא למיחש שלא יהיה להם ספוק לתלמוד תורה אבל במקום שבני העיר מספקים לתלמוד תורה ואם יוציאו אלו המעות לצורך ב"ה יחנו מעות אחרים לתלמוד תורה כשיצטרכו מותר (מהרי"ק שורש קכ"ח) ואפי' אם הוא במקום שאסור לשנות אם אינן צריכים לדבר שנדר כגון שהקדיש קרקע לבנות עליה בהמ"ד ואין יכולין לבנות מיד אין המתנדב יכול לחזור בו אלא יהיה עומד כך עד שיבנו עליה (מרדכי פ' בני העיר) וכל זה במקום שאין מנהג ידוע בעיר אבל במקום שנוהגים שהגבאי או בני העיר משנים לכל מה שירצו או אפי' במקום שנוהגים שאדם משים איזה דבר בבית הכנסת כגון ספר תורה או כלי כסף וכדומה וכשירצה חוזר ולוקחו וכשיורד מנכסיו מוכרו לאחרים הולכים אחר המנהג דכל המקדיש אדעתא דמנהג הוא מקדיש ולב ב"ד מתנה על זה ובלבד שיהיה מנהג קבוע (כן משמע מהב"י ממהרי"ק שורש קס"א) ומ"מ אם התנה המקדיש בפירוש שלא ישנו הקדשו ולא יהא כח בזה פשיטא שאסור לשנותו וע"ל סי' רנ"ו סעיף ד':

מפרשים

ש"ך - שפתי כהן

(ב) יכולין בני העיר לשנותה. ואם קרובי נותני הצדקות קראו תגר על השנוי לא חיישינן להו. שם:


(ג) לצורך ב"ה כו'. דאשתני למעליותא דקדושת בית המדרש היא יותר מקדושת בית הכנסת ויכול לעשות מבהכ"נ בית המדרש כמו שנתבאר בא"ח סי' קנ"ג ועיין בתשובת מהר"מ גאלנטי סי' ע"ו:


(ד) או ת"ת. ובתשו' הרא"ש עצמו כלל י"ג סי' י"ד מסיים ומשום הזמנה אין לאסור דאפילו מ"ד הזמנה מילתא היא ה"מ באורג בגד למת אבל האי כטוי לאריג דמי דלכ"ע לאו מלתא היא עכ"ל וצ"ע דאפי' הוי הזמנה מעליותא מ"מ הא מקדושה קלה לקדושה חמורה שרי דהא מותר לעשות מבהכ"נ גופיה בית המדרש כדאיתא בש"ס ונתבאר בא"ח סי' קנ"ג ועוד דהא ודאי בכה"ג שהכינו המעות הוה ליה הקדש מעליותא דאל"כ אפי' לקדושה קלה שרי וכדמשמע בא"ח סי' קנ"ג וכ"כ בתשו' הרא"ש סי' נ"ג דף ע"ז ע"ג וז"ל וא"ת כשגבו מעות לבנות ב"ה או בה"מ או לקנות ס"ת אמאי אין משנין אותו [אלא] מקדושה קלה לחמורה והרי עדיין לא השתמש בהן הקדש וכן הא דאמרינן משהגיע ליד גבאי אסור לשנותה הרי אין שם אלא הזמנה לבד י"ל דגביית המעות לכנסת או למדרש מעשה ממש הוא ולא הזמנה כו' עכ"ל וע"ש וכ"כ הב"ח בא"ח סי' קנ"ג ס"ג ובאמת הטור וב"י לא הביאו סיום דברי תשו' הרא"ש אלו וצ"ע:


(ה) אבל לא מת"ת לצורך ב"ה. ואע"ג דלעיל סי' רנ"ו ס"ק ז' כתבו הרא"ש וטור דיכולין לשנות בני העיר אפי' לדבר הרשות היינו כשיחזרו ויגבו פעם אחרת אבל הכא לא יפרעו שוב וכ"כ בתשובת מבי"ט ח"א סי' ט"ו דף ק"ח ע"א דאם רוצה לשנות למצוה אחרת עד שיגבו לאותה מצוה אחרת ויפרעו לצדקה הראשונה לכ"ע מותר כו' וע"ש:


(ו) וכל זה במקום שאין מנהג ידוע כו'. ואז אפילו טוען המקדיש טענת ברי שלא הקדישו לאוכל כמיניה לאפוקי מחזקת הקדש אלא א"כ התנה ברבים או בפני עדים בשעה שהקדיש כ"כ מהרש"ל בתשובות סי' ט"ו ומביאו הב"ח וכתבו שם כן גם בס"ת ולמדו כן מדברי מהרי"ק שורש קס"א גבי כלי כסף של הקדש ע"ש אבל בתשובת מהר"י כהן מקראקא סי' כ"א כתב שחלוקים הם כי ס"ת שדרך ומנהג העולם להניח בב"ה וידוע דשם האב נקרא על הס"ת א"כ מי יוציאה מחזקת האב כי מה שהניח הס"ת לשם אין ראיה שהיא של הק"ק כי בזמנים אלו עיקר כתיבת ס"ת להניח לקרות בס"ת ברבים וגם קדושתה גדול ואין ראוי בכל מקום להניח ס"ת ולכן אין ראיה כי אף שהניחו הוא לשם בב"ה אין ראיה שהקדישו אבל הכלי כסף אין המנהג להניחם בב"ה ובאם לא הקדישוהו לא היו מניחים אותם בב"ה רק היו משתמשים בב"ה בשעת הצורך ואחר כך היו לוקחים לביתו וכתב מהרי"ק בשורש קס"א שכלי כסף הנ"ל שהניחהו שם הם בחזקת הק"ק וגם בס"ת כתב בשורש ע' שהוא בחזקת הבעל ששמו נקרא עליו ר"ל על מי שאומרים זה ס"ת של פלוני מטעם הנ"ל והאריך שם בענין מי ראוי להעיד כי בני העיר נוגעין בעדות אם לא יסתלקו וגם שיהא שם גם כן ס"ת אחרת וכן כתב הטור סי' ל"ו שכולן נוגעים בעדות וסברותיו נכונים מתיישבים על הלב וגם במה שחלק בין כסף לס"ת סברא נכונה היא כי קשה להוציא דבר מחזקת בעליו אם לא בהוכחה מבוררת הארכתי בדין ס"ת כי שמעתי שרב אחד פסק גם בס"ת שהיא של הקדש לכן הוצרכתי להביא ראיה ולהאריך בראיות וטעמים דלא כוותיה ע"כ:


(ז) אבל במקום שנוהגין כו'. כתב הב"ח ונראה דלפי מנהג אותם מקומות גם ב"ח גובה חובו מס"ת שבהיכל דכיון דבידו למכרו בשעת דחקו אף ב"ח יכול לגבות ממנו ודבריו צ"ע דלקמן סי' רע"ד סוף ס"ב פסק דאינו גובה חובו מס"ת כיון דרשאי להתפרנס מן הצדקה וא"צ למכור ס"ת א"כ גם ב"ח אינו גובה ממנה דלא עדיף ב"ח מחייו עכ"ל הרי דבריו סותרים זא"ז ולענין דינא נראין דבריו שבכאן עיקר וכ"כ הטח"מ סי' צ"ז בשם הר"י ברצלונ' וכ"פ בש"ע סוף סכ"ג דב"ח גובו חובו מס"ת וכן כתוב בתשו' מבי"ט ח"ב סי' קל"ח דף ס"ו ע"ד מי שהיה חייב לחבירו בשטר וה"ל ס"ת מונח בב"ה כמנהג ולא מצא ב"ח מקום לגבות מן הלוה יכול ליקח ס"ת כו' ע"ש:


(ח) הולכים אחר המנהג דכל המקדיש כו'. צ"ע דהוא ממהרי"ק ובמהרי"ק שם משמע דמגמגם בזה ונוטה לאסור שכתב ואשר כתבת שמעשים בכל יום באותן הגלילות כו' ומאחר דפשיטא שחלה קדושה על הכלים מכח דיני הש"ס ואתה באתה להפקיע מכח המנהג הלא ידעת שאין מנהג מבטל הלכה אלא א"כ הוא מנהג קבוע על פי חכמי המקום ולא ע"פ המון בעלי בתים כמ"ש המרדכי בשם א"ז בר"פ הפועלים וגם כתב שם וצריך שיהא המנהג קבוע קודם שיבטל דין הש"ס ועוד כתב ר"פ הפועלים דבעינן שיהא מנהג ותיקין אבל מנהג שאין לו ראיה מן התורה אינו אלא כטועה בשיקול הדעת ככמה מנהגים גרועים דלא אזלינן בתרייהו כו' וגם לפי דעתי שאינו מנהג קבוע כלל עכ"ל וצריך לומר דמשמע ליה להרב מדמסיים וגם לפי דעתי שאינו מנהג קבוע כלל משמע דהעיקר תלוי שיהא מנהג קבוע וגם הב"ח נמשך אחר דברו הרב וצ"ע:



באר היטב

(ב) כסף:    ובתשו' שארית יוסף כתב דיש חילוק בין ספר תורה לכלי כסף כי ס"ת דרך ומנהג העולם להניחה בבהכ"נ א"כ מי יוציאה מחזקתו כי מה שהניח הס"ת לשם אין ראיה שהיא של הק"ק כי בזמנים אלו עיקר כתיבת ס"ת להניח לקרות בס"ת ברבים וגם קדושתה גדולה ואין ראוי בכל מקום להניח ס"ת ולכן אין ראיה שאף שהניחו בבהכ"נ אין ראיה שהקדישו אבל הכלי כסף אין המנהג להניחם בבה"כ ובאם לא הקדישוהו לא היו מניחים אותם בבה"כ רק היו משתמשים בהם בבה"כ בשעת הצורך ואח"כ היו לוקחים לבית לכך אם הניחוהו שם הם בחזקת הק"ק עכ"ל וכ' הב"ח נראה דלפי מנהג אותן מקומות גם ב"ח גובה חובו מס"ת שבהיכל כיון שבידו למכרו בעת דחקו (גם ב"ח יכול לגבות חובו) והש"ך הסכים עמו שדבריו בכאן הם עיקר ודלא כמה שסותר דברי עצמו בסוף סי' ע"ד ס"ב דפסק דאין ב"ח גובה מס"ת ועיין בחושן משפט בסי' צ"ז סוף סעיף כ"ג.







▲ חזור לראש