שולחן ערוך יורה דעה רכ ג
<< · שולחן ערוך יורה דעה · רכ · ג · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · שפתי כהן (ש"ך) · באר היטב · באר הגולה · פתחי תשובה
היה עומד באמצע השבוע או קודם לו ואמר קונם יין שאני טועם שבוע זה אסור עד תשלום כל השבוע ויום השבת הבא אסור ג"כ (ומותר אחר כך בלא שאלת חכם) (ר' ירוחם ני"ד) ואם אמר שבוע אחד או שבוע סתם אסור מעת לעת:
מפרשים
(ז) או קודם לו. או אחר כך ואפילו היה עומד ביום השבת ונדר שבוע זו אינו אסור אלא באותו שבת לבד ולמחר מותר מיד וכן בחדש כדלקמן סעיף ו' גבי שנה וכן כתב מהר"ל ן' חביב שם:
(ח) שבוע זה. או שבת זה כדאיתא בש"ס שהוא נמי שבוע:
(ט) שבוע זה. וה"ה אמר קונם יין שאני טועם השבוע או החדש או השנה דינו כאומר שבוע זה או חדש זה או שנה זו כמו גבי יום באומר היום וכ"כ ר"ל ן' חביב בתשובה שם ועיין לקמן סס"ק ט"ו וכתוב בתשובת מבי"ט ח"ב סי' ק"ד דף נ' ע"ג דאם אמר זאת השנה נמי היינו עד ר"ה ופשוט הוא וכתב עוד שם וה"ה אם אמר עד שנה דינו כזאת השנה ואין זה מוכרח:
(י) ומותר אח"כ. והב"ח פסק כהר"ף בסמ"ק וכהברטנורה דשבוע זה ובחדש זה נמי צריך שאלה בסוף השבוע והחדש ע"ש:
(יא) אסור מעל"ע. כלומר שבעה ימים מעל"ע משעה שנדר:
באמצע השבוע. לאו דוקא כמו שכתב אחר כך או קודם לו ולא אתי לאפוקי אלא עומד ביום השבת דאז אינו אסור אלא עד מוצאי השבת כמו בסעיף ו' בכ"ט באלול כן כתב הר"ן:
ומ"ש שבוע זה בטור וברמב"ם ובר"ן וברא"ש כתוב שבת זה אלא שבעל הש"ע ס"ל דגם בלשון שבוע נכלל יום השבת דהא לשון שבוע הוא לשון שבעה דהיינו כל שבעת ימי השבוע עם השבת ומ"מ כל שעומד באמצע השבוע לא אסר על עצמו אלא עד כלות הז' ימי השבת. ונלע"ד דאם אמר בלשון אשכנז דיא וואך שאין יום השבת בכלל האיסור שלשון זה הוה כלשון ימות החול בלשון הקודש שהרי כשרוצים לומר שבת וחול אומרים בל"א שבת אונ' ווא"ך ממילא נתמעט יום השבת לגמרי משא"כ בלשון שבוע זה דבלשון שבוע נכלל גם שבת דהוא תשלום השבוע אבל בלשון חול הוא עד השבת דלשון ווא"ך הוא הפך דשבת אלא דנ"ל אם אומר לשון חול שלא אוכל בשר אין ה' או ו' וואכי"ן אז הכונה שלו דרך מספר ואז ודאי גם השבתות בכלל דכיון דאמרו דרך מספר הוה כאילו אמר ה' או ו"פ ז' ממילא שבת בכלל אבל זה שאומר דיא ווא"ך אין כוונתו למספר הימים אלא כל זמן שימים הם ווא"ך ולא שבת וכמדומה שכן המנהג מצוי בזה ומכ"ש אם עומד בשבת ואומר שיאסר עליו דיא ווא"ך איזה מין דודאי לא נתכוין על אותו יום אלא על השבוע הבא כן נ"ל להלכה בזה אחר כלל שיש לנו דבנדרים הולכין אחר לשון בני אדם:
ומותר אח"כ וכו'. דחילוק שבין שבוע זה לשבוע סתם הוא הפרש גדול והכל יודעים ההפרש משא"כ בסעיף א' בין יום אחד להיום ואפילו התם אמרי' בגמ' היום ביום אחד אתי למיחלף ויבא להתיר גם ביום אחד לכשתחשך אבל יום אחד בהיום לא אתי למיחלף לענין חשש שגם בהיום יבא להתיר בחצי יום ועל כן ברור בכל החילוקים שנמצאו בסימן זה לענין עד הפסח או עד שיהיה הפסח דשם אין צריכין שאלה ומו"ח ז"ל כתב מסברא דנפשיה לקמן דצריך שאלה דלא ליטעי אינשי ולא משמע כן מהפוסקים שלא הזכירוהו כלל שם:
(ד) בלא: והב"ח פסק דבשבוע זה ובחודש זה נמי צריך שאלה בסוף השבוע והחודש ע"ש וכתב הש"ך ואפי' היה עומד ביום השבת ונדר שבוע זה אינו אסור אלא באותו שבת לבד ולמחר מותר מיד וכן בחודש ולקמן ס"ו גבי שנה וכ"כ מהר"ל ן' חביב עכ"ל וכן אם אמר שבת זה דינו כאומר שבוע זה וה"ה אמר קונם יין שאני טועם השבוע או החודש או השנה דינו כאומר שבוע זה או חודש זה או שנה זו וכתב בתשובת מבי"ט דה"ה אם אמר זאת השנה נמי היינו עד ר"ה ופשוט הוא וכתב עוד וה"ה אם אמר עד שנה דדינו כזאת השנה ואינו מוכרח עכ"ל הש"ך וכ' הט"ז ונ"ל דאם אמר בל"א דיא ווא"ך שאין יום השבת בכלל האיסור ואם אמר לשון חול שלא אוכל בשר אין ה' או ו' וואכי"ן אז ודאי גם השבתות בכלל כיון דאמר דרך מספר אבל זה שאומר דיא ווא"ך אין כונתו למספר הימים אלא כ"ז שהימים הם חול ולא שבת וכמדומה שכן המנהג מצוי בזה ומכ"ש אם עומד בשבת ואמר שאוסר עליו דיא ווא"ך דודאי לא נתכוין על אות יום אלא על השבוע הבא עכ"ל (ובנה"כ השיג עליו בזה אם אומר דיא ווא"ך דמשמע גם השבת שהרי העולם קורין לשבעת הימים דיא וא"ך נמצא שגם השבת בכלל ומ"ש כמדומה שכן המנהג היינו אם קיבל שלא לאכול בשר דאז ודאי לא היה כוונתו על יום השבת שחייב להתענג אבל בשאר נדרים לא וע"ש).
(ה) לעת: כלומר שבעה ימים מעל"ע משעה שנדר. ש"ך.