שולחן ערוך יורה דעה רכו ב
<< · שולחן ערוך יורה דעה · רכו · ב · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · שפתי כהן (ש"ך) · באר היטב · באר הגולה · פתחי תשובה
כשהדירו שניהם זה את זה אסורין להעמיד בו תנור וכירים וריחים ותרנגולים היה אחד מהם מודר הנאה מחבירו הוא אסור בהעמדת תנור וכירים וריחים ותרנגולים ואסור ליכנס בו אם יש בו דין חלוקה וחבירו מותר בכל והיו כופין את הנודר למכור חלקו אם נאסר בלשון חצרי שמותר בו לאחר שימכר:
מפרשים
(ח) אסורים להעמיד. אפילו אין בו דין חלוקה וכן כתב העט"ז דאע"ג דקי"ל דשותפין דרכן שאין מקפידין זע"ז מ"מ אי קפדי יכולין למחות (כמו שנתבאר בח"מ סימן קס"א ס"י) והכא גבי מודר הנאה ודאי קפדי ואסורים עכ"ל וכ"כ בהגהת פרישה ולא כוונו יפה דהתוס' והר"ן ס"ל כיון דאי קפדי יכולין למחות א"כ אפי' לא קפדי מהני ליה מחמת שלא עיכב ואסור ע"ש כך מוכח מדבריהם להדיא מיהו התוס' שם כתבו עוד טעם אחר בשם י"א דכשהעמיד רחיים באים רוב עם לשם וממלאים חלקו וחלק חבירו וכן לגדל תרנגולים דמתפשטים בכל החצר. ולפ"ז משמע דכל תשמיש בעולם שממלא כל החצר כגון להניח ולשטוח פירות בכל החצר וכה"ג אסור וכ"כ מהרש"ל שם:
(ט) הוא אסור בהעמדת כו'. אפילו באין בו דין חלוקה:
(י) והיו כופין את הנודר כו'. ואפילו באין בו דין חלוקה דאף ע"פ דשרי למודר ליכנס מ"מ חיישינן שמא ישתמשו תשמיש של אסור כגון העמדת תנור כו' וכ"כ הרא"ש והר"ן ומביאם ב"י וכ"נ דעת הרמב"ם פ"ז מה"נ והסמ"ג לאוין רמ"ב מיהו דעת רש"י ותוס' דהיכא דמותר ליכנס בחצר אין כופין ורבי' ירוחם ני"ד ח"ה כתב דאפי' באין בו דין חלוקה כופין וי"א דאין כופין וראשון נראה עיקר ע"כ ונראה דכשרוצים לחלק או כשרוצים בגוד או אגוד באין בו דין חלוקה אין כופין אלא יעשו כמו שירצו וכ"כ הב"ח איש בה דין חלוקה ומינה באין בה דין חלוקה בגוד או אגוד:
(יא) את הנודר כו'. כתב הר"ן דוקא הכא בנודר א' מהם כופין כיון דאיהו אסור וחבירו מותר חיישינן שמא יתקנא בחבירו אבל כשנדרו הנאה זה מזה דשניהם אסורין לא חיישינן דכל חד וחד מידכר באיסורי' עכ"ל וכ"כ בעט"ז אבל הרא"ש וטור ח"מ סי' ק"פ כתבו דאם נדרו הנאה זה מזה וא' מהן רגיל כופין את הרגיל למכור וכ"כ רבי' ירוחם (ומפרש בירושלמי דבתרי זימני מקרי רגיל ומביאו הר"ן) ונראה שטעמם הוא דאין כופין כשנדרו הנאה זה מזה משום דכיון דשניהם נדרו מאי אולמיה דהאי מהאי הלכך אין כופין:
(יב) הנודר כו'. מסתימת המחבר משמע שפוסק כהרא"ש והטור דבין שהדיר עצמו מחלק חבירו בין שהדיר חבירו מחלקו כופין וכ"כ בעט"ז:
(יג) למכור. כתב הב"ח ונראה דדוקא במוכר לאחר אבל לשותף אסור למכור אע"פ שלא אמר אלא חצירי וכ"כ הריב"ש בתשובה סי' שנ"ז דלנודר עצמו אסור שהרי הוא נהנה מביתו שמכחו בא לו עכ"ל ודבריו תמוהין דלמה לא ימכור לשותף שלא נדר והריב"ש שם לא כתב אלא דבאומר קונם מביתך אסור למכור הבית להנודר ונ"ל שגם הב"ח ה"ק אם אותו השותף שלא נדר רוצה למכור חלקו אסור למכור להנודר:
(יד) בלשון חצרי. אבל אם אמר חצר זה מאי מהני כפייה למכור כיון שאסור גם לאחר שימכור וכדלעיל סי' רט"ז ס"ה ע"ש:
והיו כופין את הנודר כו'. דחיישינן שמא יכשל חבירו על ידי נדרו ובטור כתב בזה ב' דעות הרמב"ן סבירא ליה דלא חיישינן למכשול חבירו אלא למכשול הנודר ורמב"ם סבירא ליה אדרבה הנודר יזכור שנדר ויזהר משא"כ במודר שלא הוציא נדר מפיו אפשר שישכח לפיכך חייב למכור:
אם נאסר בלשון חצירי וכו'. עיין מ"ש סי' רי"ו ס"ו:
(ו) אסורים: אפי' אין בו דין חלוקה ומשמע דכל תשמיש בעולם שממלא כל החצר כגון לשטוח פירות בכל החצר וכה"ג אסור וכ"כ מהרש"ל.
(ז) בהעמדת: אפילו אין בו דין חלוקה ש"ך.
(ח) והיו כופין: כ' הש"ך ואפילו אין בו דין חלוקה דאף ע"פ דשרי למודר ליכנס מ"מ חיישינן שמא ישתמשו תשמיש של איסור כגון העמדת תנור וכו' ומיהו דעת רש"י ותוספות דהיכא דמותר ליכנס בחצר אין כופין ונראה כשרוצין לחלוק או בגוד וכו' יעשו כמו שירצו וכתב הר"ן דוקא בנודר א' מהן היו כופין אבל אם שניהם נדרו אין כופין דכל חד וחד מידכר באיסוריה אבל הטור חושן משפט סי' ק"פ כ' דאם נדרו הנאה זה מזה וא' מהם רגיל היו כופין את הרגיל למכור ומפרש בירושלמי דבתרי זימני מקרי רגיל גם משמע דאין חילוק בין שהדיר עצמו מחלק חבירו בין שהדיר חבירו מחלקו לעולם כופין למכור וכתב הב"ח וצריך למכור לאחר דוקא אבל לשותף אסור למכור אע"פ שלא אמר אלא חצירי ודבריו תמוהין וכו' (אבל בנה"כ חזר בו וכ' שדבריו נכונים ע"ש).