שולחן ערוך יורה דעה רכא ז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · שולחן ערוך יורה דעה · רכא · ז · >>

מקרא לצבע סימון האותיות: ט"ז ש"ך באר היטב באר הגולה

שולחן ערוך

המשכיר בית לחבירו ואח"כ הדיר השוכר מנכסיו לא חל איסור על הבית שהשכיר לו ואם פירש הבית בפירוש יש אומרים שחלה האיסור גם עליו וי"א שאפי' אם פירשו בפירוש אינו יכול לאסרו בלשון קונם אם לא בלשון הקדש ממש ושוכר יכול לאסרו דהא פירותיו הם וממשכן דינו כמשכיר ובעל משכונא דינו כשוכר:

הגה: המשאיל בית לחבירו אין יכול לאסרו עליו כל זמן השאלה (הגהת מיי' פ"ו) והשואל יכול לאסרו על אחר כל זמן השאלה דכדידיה דמי (בית יוסף סוף סימן זה בשם הרשב"א):

מפרשים

ש"ך - שפתי כהן

(מ) המשכיר בית לחברו. ואין לו בו תפיסת יד:


(מא) לא חל. לפי שאין דעתו על מה שהשכיר ונסתלק ממנו:


(מב) י"א כו'. סברא זו כתב הטור בשם ר"ת ושמסקנת הרא"ש כסברא האחרונה נראה שהבין שמ"ש הרא"ש בפ' השותפין מכאן הורה ר"ת כו' עד אבל אם אסרוהו בפירוש אסור הכל הוא מדברי ר"ת ומ"ש אח"כ א"נ יש לחלק כו' הוא מסקנת הרא"ש והא ודאי ליתא מכמה הוכחות למעיין בהרא"ש ואין להאריך אלא הדבר פשוט הוא דדעת ר"ת דאפי' אוסרו בפירוש אינו יכול לאסור בקונם וקשה והא אמרינן בערכין כו' עד סוף הענין הוא הכל מדברי הרא"ש ואדרבה מסקנת הרא"ש הוא דעת ר"ת וכ"כ התוספות והר"ן בשם ר"ת להדיא גם בתשו' הריב"ש ר"ס שנ"ה שכתב השואל בנדרים פ' השותפין כתב הרא"ש בשם ר"ת דבפירוש אסור והרא"ש הסכים דאפילו פירש מותר בקונם אבל לא בהקדש כו' נראה דהשואל נמשך לדברי הטור ולא דק גם הריב"ש השיב לו שם מ"ש אתה בשם ר"ת כ"כ התוס' ור"ת ז"ל תירץ בע"א וחילק בין קונם להקדש דבקונם יכול לאסור כו' עיין שם ותימה שלא השגיח שום א' ממפרשי הטור בזה:


(מג) וי"א שאפי' כו'. כתב הב"ח הטעם דהמקדיש את הבית ממש אלים כח הקדש להפקיע מידי שעבודא דשוכר דהקדש וחמץ ושחרור מפקיעין מידי שיעבוד משא"כ באיסור קונם בעלמא דאינו הקדש ממש דלא מפקיע מידי שעבוד דשוכר עכ"ל וכיוצא בזה כתב הפרישה ולא ביארו על נכון דהא אמרינן בכתובות פ' אע"פ דף נ"ט ע"ב ופ"ב דנדרים קונמות כקדושת הגוף דמי וכדרבא דאמר רבא הקדש וחמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד ולא קדושת דמים (וכמ"ש בח"מ ס"ס קט"ז ע"ש) וכמו שפירש"י בכתובות ונדרים שם דדוקא קדושת הגוף מפקיע מידי שעבוד כגון שהיה לו שור והקדישו דה"ל ראוי לגבי מזבח אבל לא קדושת דמים דבדק הבית וכן כתב הרשב"א בחדושיו בפ' השולח וכתב שכן הסכמת הגאונים וכ"ד הר"ן וכ"כ הריב"ש בתשובה סימן שנ"ה שכן הסכימו האחרונים ודחו דברי ר"ת דסובר דאף קדושת דמים בזמן הזה מפקיע מידי שיעבוד וכן כתב בתשו' הרשב"א סימן תשמ"ב המקדיש בזמן הזה אינו מפקיע מידי שעבוד דאינו קדושת הגוף דסתם הקדש הוה לעניים עכ"ל וכן כתב הבית יוסף לקמן ס"ס רנ"ט בשם תשובת הרמב"ן סימן רס"ט וכן דעת הרא"ש במסקנא בפ' השותפין וז"ל א"נ יש לחלק דבהקדש ממש מצי להקדיש כי ההיא דערכין והא דקאמר הכא דמותר (כשאין לו תפיסת יד) משום דאסרו בקונם באלמא ואלומי אלמיה לשעבודיה דשוכר והך דפ' אף על פי (במשכן לו שדה) מיירי בב"ח וקדושת דמים לא מפקיע מידי שעבוד כדתנן מוסיף עוד דינר ופודה הנכסים והא דערכין מצי המשכיר להקדיש משום דסופו לחזור אליו אבל גבי חוב שלא תחזור אליו עד שיפרע חובו לא מצי מקדיש עכ"ל דמה שכתב דבהקדש ממש מצי להקדיש כי ההוא דערכין היינו אותו חלק שיש לו בבית השוה יותר מדמי השכירות דסתמא דמלתא הוא שוה יותר אבל אותו חלק שיש לשוכר בו אינו יכול להקדיש דכיון דלחלקו משועבד אין קדושת דמים מפקיע מידי שעבוד מיהו כיון דהקדש והשוכר שותפין אסור לדור בו וכדכתב הרא"ש לעיל מיניה בסמוך ומה שכתב והא דקאמר הכא דמותר משום דאסרו בקונם בעלמא ואלומי אלמיה לשעבודא היינו דאלמיה לשעבודא דיכול לדור בו ואפי' חלקו השוה יותר אינו יכול להקדיש וכן מוכח בתוספות שם שכתבו וז"ל אי נמי יש לחלק דודאי בהקדש גמור דאסור לכ"ע דודאי מקדיש המשכיר ובשמעתין דקאמר מותר מיירי שאסר בקונם בעלמא ואלומי אלמיה לשעבודיה דשוכר וההוא דאף על פי דלא קדשה מיירי שאסר בקונם בעלמא אבל אם הקדישה הקדש גמור חל ההקדש אם שוה השדה יותר על החוב עכ"ל וכן כתב הרא"ש פרק שור שנגח את הפרה להדיא וז"ל בין ממשכן ובין משכיר יכולין להקדיש מה שיש להן בבית יותר מן הממושכן והמושכר אבל חלקם אינם יכולין להקדיש מידי דהוי אלוה שאינו יכול להקדיש נכסים המשועבדים למלוה וכ"ש אלו שכבר זכו בחלקם ומקדיש שדה הממושכנת תמכר והמותר קדוש והא דאמרי' בכתובות (פרק אף על פי) לכשאפדנה תקדש (ומקמי הכי לא קדיש) משום דבעי לאקדושי כולה וכן המקדיש בית מושכר ימכר ויקח השוכר חלקו והמותר קדיש הלכך פריך היכי מצי דייר בה שהרי הוא משתמש בכל הבית ואף בחלקו של הקדש ומתוך זה נ"ל דבהקדש שחל על גוף הקרקע אף על פי שמשכנו או משכירו יכול לאסור חלק שיש לו בו אבל איסור הנאה שאין חל על גוף הקרקע אלא אוסר הנאתו על הדר בו כ"ז שהוא שכור ביד אחרים אין ההנאה שלו דשכירות ליומא ממכר הוא והרי מכר הנאתו כן נראה לי הלכה למעשה עכ"ל והיינו טעמא די"א אלו דבקונס אינו יכול לאסור כי אם בהקדש ממש כיון שאין איסור הנאה חל על גוף הקרקע וכן כ' בעט"ז טעם זה ומתוך דברי הרא"ש אלו נתבאר שסובר כדעת הרמב"ן והמחבר שאין חילוק בין משכנתא לשכירות ודלא כמ"ש במסקנא בהשותפין וכן מוכח דעת התוספ' בכתובות פ' אף על פי ודלא כיש מחלקין כן בתוס' בערכין (דף כ"א ע"א) ובנדרים שם וכן נראה דעת הר"ן וכן נראה דעת רבינו ירוחם ני"ט ח"א וכן מוכח דעת הר"ר יונה והרשב"א שהביא שם וכן מוכח דעת הסמ"ג לאוין רמ"ב דף ע"ב ע"א וכן עיקר גם נתבאר לך מדברי הרא"ש אלו דאפילו בקונם כללי דהיינו שאוסר לכ"ע אינו יכול לאסור כיון דאין איסור הנאה חל על גוף הקרקע ודלא כמו שכתב הר"ן והריב"ש שם בשם ר"ת דמחלק בהכי וס"ל דקונם כללי כיון דדמי להקדש מפקיע מידי שעבוד וכן נראה מדברי הט"ו שאין לחלק בזה. ולענין דינא נראין דברי הר"ן והריב"ש שהבאתי בס"ק ל"ח נכונים ואע"פ שמדברי התו' דנדרים ושאר דוכתי נראה שאין לחלק בזה מכל מקום למקצת שינויי דתוספ' שרי בקונם בכל ענין וגם להרא"ש וטור מותר בקונם בכל ענין א"כ אפילו תימא להחמיר מ"מ כשאוסר על אחר כדאי הם רוב הפוסקים והר"ן והריב"ש לסמוך עליהם כיון שאינו אוסר על השוכר אם כן המדיר מהשוכר הוא נהנה כן נ"ל אבל בלאו הכי יש להחמיר בקונם אפי' אסר נכסיו המשועבדים למלוה וכדעת הר"ן והפוסקים דקונם כקדושת הגוף דמי ומפקיע מידי שעבוד ומיהו כתב הר"ן בכתובות ס"פ אף על פי ומיהו נראין הדברים דמשמתינן ליה עד דאיתשיל אנדריה ומביאו בית יוסף ס"ס זה ועיין בח"מ ס"ס קי"ז:


(מד) אם לא בלשון הקדש ממש. אז יכול לאסור חלקו של הבית השוה יותר מדמי השכירות והלכך אסור השוכר לדור בו וכן במשכונא דוקא כששוה יותר מהחוב אבל כשאין שוה יותר וכ"ש אם אין לבעל חוב מקום לגבות את חובו אלא מזו אינו יכול להקדיש דאין קדושת דמים מפקיע מידי שעבוד כמו שנתבאר בס"ק שלפני זה והמחבר קיצר בדבר:


(מה) בלשון הקדש. משמע דבהקדש לכ"ע יכול לאסור וגם בב"י לא הביא מי שחולק ע"ז אבל רבינו ירוחם כתב בני"ט ח"א בשם הרשב"א והר"ר יונה דבין בשכירות בין במשכונא אינו יכול להקדיש אפילו שוה יותר ודוקא המשכיר לו בית זה אבל המשכיר לו בית סתם יכול להקדישו ויתן לו בית אחר וכ"ד הר"ן פרק השותפין וכ"כ הריב"ש סימן שנ"ה שכן הסכימו האחרונים וכן נ"ל ראיה מהירושלמי דפ' מקום שנהגו דגרסינן התם תני המשכיר בית לחבירו ועמד והקדישו הרי זה דר בתוכו ומעלה שכר להקדש אימתי בזמן שלא הקדים לו שכרו אבל בזמן שהקדים לו שכרו ה"ז דר בתוכו חנם ע"כ והתוס' והרא"ש בנדרים הבינו שהירושלמי מחלק דכשלא הקדים לו שכרו יוכל להקדישו וכשהקדים לו שכרו אינו יכול להקדיש שאינו ברשות המשכיר כלל ולכך כתב הרא"ש על הירושלמי ותמיה לי מה תלוי בהקדמות השכירות דשכירות קרקע נקנה בשטר וחזקה וזוזי הוא דמסיק ביה עד כאן לשונו ותימה לפי הבנתם היאך קאמר אימתי כשלא הקדים לו שכרו הוי הקדש וכיון דהוי הקדש היכי מצי דייר בה כדפריך בערכין (ד' כ"א ע"א) במעילה קאי ועוד מאי ענין דר בתוכו חנם דקאמר (ואולי גירסא אחרת היתה להם בירושלמי כמו שהביאו התוס' דערכין דף כ"א ל' הירושלמי בסגנון אחר ומכל מקום אף ל' הירושלמי שהביאו שם יש לפרשו כפי' מיהו בסמ"ג מביא גירסת הירושלמי וכמ"ש ומביא ג"כ ראיה ממנו ומחלק ג"כ בין הקדים השכר ללא הקדים השכר לענין אי הוי הקדש וליתא אלא כדפירשתי) אלא אדרבה הירושלמי בין ברישא ובין בסיפא מיירי שנקנה לו הבית להשוכר וכוונתו דל"ת דברייתא מיירי אפילו כשהקדים לו שכר מעלה שכר להקדש דהקדש מפקיע מידי שעבוד דהא ליתא אלא אינו יכול להקדישו כיון שהשכירו והלכך כשלא הקדים שכרו הוא דמעלה שכר להקדש דנהי דזה דר בתוכו משום שאינו יכול להקדישו להפקיע שעבודו דשוכר מכל מקום שכרו שלו המגיע לו יכול להקדיש אבל הקדים לו שכרו הרי זה דר בתוכו חנם שהרי כבר נתן לו שכרו ושוב אינו יכול להפקיעו שיצטרך להעלות שכר להקדש וכן משמע בריב"ש סי' שנ"ה להדיא כדפי' וז"ל אבל אם השכיר לו בית זה אין מעלה שכר להקדש ואין הדר בו במעילה דלא חל ההקדש אלא לאחר זמן השכירות דאין הקדש דמים מפקיע מידי שעבוד השוכר ואפילו בלא הקדים שכר דמכל מקום שעבוד יש לו על הבית ההוא ואין הקדש דמים מפקיע אלא שאם הקדים לו שכר דר בו חנם ואם לא הקדים שכר נותן השכר להקדש וכיון שהקדיש גוף הבית גם השכירות בכלל וכן אמרו בירושלמי דפסחים פרק מקום שנהגו עכ"ל וכן כתבו התוספות דערכין והריב"ש שם בשם התוספתא דהמשכיר אינו יכול להקדיש וההיא דש"ס דילן בערכין יש לאוקמא בבית סתם כמו שכתבו רבינו ירוחם והר"ן והריב"ש עוד נראה לי דיש לומר דמיירי ביש למשכיר תפיסת יד בו ואין להקשות מנ"ל לש"ס להקשות יש לו' דלישנא דוהקדישו משמע ליה דחל ההקדש ולהכי פריך וכיון דהקדישו היכי מצי דייר בו וכן כתב הרב לקמן סי' רכ"ח ס"ז אם יש לו משכון ויש אומרים שאפילו המותר אינו יכול להקדיש והוא מדברי רבינו ירוחם ני"ט דלעיל ותימה שסתם כאן דיכול להקדיש וצ"ע:


(מו) ושוכר יכול כו'. כן כתב הבית יוסף בשם תשובת הרמב"ן ושוכר נ"ל דיכול לאסור כו' והוא תוספתא ערוכה הביאוה התוספות בערכין דף כ"א ע"א ע"ש:


(מז) המשאיל כו'. כלומר וכן המשאיל שוה למשכיר בכל ענין שנתבאר וכן משמע בעט"ז וכן משמע בהגמי"י שם שכתב על דין דמשכיר מכאן דקדק ר"ת דהמשאיל כו':



באר היטב

(כט) הקדש:    כתב הש"ך משמע דבהקדש לכ"ע יכול לאסור ותימה דלקמן סי' רנ"ח ס"ז כתב הרב אם יש לו משכון י"א שאפי' המותר א"י להקדיש וכאן סתם דיכול להקדיש וצ"ע וכתב הט"ז ולענין הלכה ראוי לחוש לחומרא דבפי' יכול לאסור אבל הש"ך כתב דלאו כל כמיניה לאסור אותו על אחר וסיים ומיהו כ' הר"ן נראים הדברים דמ"מ היו משמתינן ליה עד דאיתשיל אנדריה וע"ש בהש"ך שמאריך בדין זה וכתב עוד דגם אינו יכול להקדיש אלא אותו החלק שיש לו בבית השוה יותר מדמי השכירות אבל כשאינו שוה יותר אינו יכול להקדיש והט"ז כתב ונראה דלדידן אפי' אמר הקדש אינו מפקיע שהרי כתב הרא"ש דהאידנא כל הקדש שלנו חולין הוא שאינו אלא צדקה וכו'.







▲ חזור לראש