שולחן ערוך יורה דעה ריח א
שולחן ערוך יורה דעה · ריח · א · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · שפתי כהן (ש"ך) · באר היטב · באר הגולה · פתחי תשובה
שולחן ערוך
כל הנודר או נשבע רואין דברים שבגללן נשבע או נדר ולומדים מהם לאיזה נתכוין והולכין אחר הענין ולא אחר משמעות הדיבור כיצד היה טעון משא של צמר או פשתים והזיע והיה ריחו קשה ונשבע או נדר שלא יעלה עליו צמר או פשתים לעולם הרי זה מותר ללבוש בגדי צמר או פשתים ולהתכסות ואינו אסור אלא להפשילן לאחוריו היה לבוש בגדי צמר ונצטער בלבישתו ונשבע או נדר שלא יעלה עליו צמר לעולם אסור ללבוש ומותר לטעון עליו ומותר להתכסות בגיזי צמר שלא נתכוין זה אלא לבגד צמר וכן כל כיוצא בזה:
- הגה: וכל זה דוקא בנודר בינו לבין עצמו אבל בנודר לחבירו כל שלשון הנדר כולל הולכין אחריו אם לא באומדנא דמוכח (כך משמע בריב"ש ובהרמב"ן):
מפרשים
ש"ך - שפתי כהן
(א) ונצטער בלבישתו כו'. אבל לא נצטער בלבישה ליכא הוכחה ואסור אפילו בטעינה וכיסוי. וכתוב בתשובת מבי"ט ח"א סי' קי"ז דף כ"ג ע"ד מי שנכנס בספינה עם אשתו לטייל בים וקם עליהם רוח סערה והיה מפייסה שלא תפחד כו' ונשבע שלא יכנס עוד עם אשתו בספינה לים ואח"כ הוצרך לילך בספינה כדי לדור בעיר אחרת נראה שלא היתה כוונתו אלא על הטיול וע"ש שהאריך בזה:
עוד בח"ב סי' ס"א דף ל"ב ע"ב שנים שהיו דרים בבית אחד ואוכלים על שלחן אחד והיה להן עסק בשותפות והיו בחנות ועל פרעון שכירות הבית והחנות נפל ביניהם קטטה וקפץ אחד מהם ונשבע שלא נשב יחד בבית אחד ושלא נאכל ושלא נשתה ביחד לא נפרש אותו אלא לפי הסברא ולא יהיה אסור אלא לדור יחד בבית אחד כמו שהיה קודם ולאכול ולשתות בהוצאה א' בבית אבל הוא מותר לאכול בבית חבירו אחר שנפרדו איש מעל אחיו ומעל הבית וכל א' עושה הוצא' לבדו בביתו ואצ"ל בבית אחר ובשמחת חופה וברית מילה וראיה מהיה טעון צמר כו' וכן בהיה לבוש כו' דאזלינן בתר הכוונה ולפי הענין שנעשה הנדר:
(ב) וכל זה דוקא כו' אם לא באומדנא דמוכח כו'. כתוב בתשובת מבי"ט ח"ד סימן נ"ז דף מ"ו ע"ד דהא דמפלגי בהכי היינו במילתא דאית ביה דררא דממונא אבל היכא דליכא דררא דממונא אף על פי שהשביעו סתם אזלינן בתר אומדנא כו' ואין זה מוכרח. גם מסתימת דברי הרב משמע דאין חילוק:
ט"ז - טורי זהב
ונצטער בלבישתו. זו היא דעת הרמב"ם דגם באיסור לבישה בעינן הוכחה דנתכוין ללבישה ולמד כן מברייתא דתנן היה לבוש והיצר לו וכתב ב"י שהרא"ש חולק וס"ל דבזה לא בעינן הוכחה דה"ה בנודר סתם שאין במשמע אלא ללבוש וברייתא דקתני היה לבוש צמר והיצר לו לאו דוקא וכן הוא דעת הטור שכתב היה לבוש בהן ונדר כו' ולא כתב והיצר לו כמו דכתב ברישא אלא שצריך לתרץ למה יכתוב הטור היה לבוש בהן דגם הלבישה לא היה לו להזכיר כיון שגם סתם האומר כן דינא הכי לפי דעת הרא"ש ומו"ח ז"ל האריך לתרץ קושיא זו ואמר שלבישה בעינן עכ"פ. ולע"ד נראה דודאי לא בעינן מידי אלא דהטור כתב כן לרבותא דאע"פ שהיה לבוש בהן ולא היצר לו הסברא נותנת שלא נתכוין ללבישה שתהיה אסורה עליו כיון שאנו רואין שהוא לבוש בהן בשעת נדרו ואין לו שום צער מהם אפ"ה אמרינן נתכוין לאיסור לבישה וכ"ש בלא לבש בהן כלל כנ"ל פשוט:
באומדנא דמוכח. דברי הג"ה הזאת דברי ריב"ש סימן קצ"ה וצריך שתדע דהתם קאי לענין שאחד היה מבקש מהקהל שיקבלו לסופר זקן אחד ועמו נער אחד וקבלו הקהל את שניהם בנדר בסתם ואח"כ סילקו הזקן שלא עשה כהוגן ורצו איזה יחידים לומר שגם הנער נסתלק כיון שעל ידי בקשת המבקש קבלום ובקשתו היתה שיהיה עם הזקן וכיון שנסתלק הזקן ממילא נסתלק הנער לזה השיב הריב"ש שם כיון דבלשון קבלת הקהל משמע שלא תלאו זה בזה אין אנו משגיחים בבקשת המבקש ולא אמרינן דניזול בתר אומדנא דהיינו שודאי נתכוונו כפי שביקש המבקש כמו דאזלינן הכא בתר אומדנא לענין קונם צמר דהיינו דוקא בנודר בינו לבין עצמו הולכים אחר כוונתו משום דבעינן שיהיו פיו ולבו שוין אבל בנותן מתנה לחבירו כל שלשון המתנה כולל הולכים אחריו ואין הולכים בזה אחר אומדנא דמוכח אא"כ באומדנא כההיא דמי שהלך בנו למדינת הים והוא בחושן המשפט סי' רמ"ו סעיף א' עד כאן מבואר כוונתו דאם הלשון מורה על ענין אחר אף על פי שמצד כוונת הלב יש להבין שהיה איזה דבר בדעתו שעל ידו יתבטל משמעות הלשון הא לא אמרינן כיון שהוא לטובת חבירו זכה חבירו מצד לשונו של הנותן דבזה לא בעינן פיו ולבו שוין אא"כ הוה אומדנא דמוכח מה שאין כן בנודר בינו לבין עצמו אנן מבטלים הלשון לפי משמעותו ומפרשינן ליה על דבר אחר כההיא דרישא שלפי המשמעות משמע איסור לבישה לפי דעת הרא"ש ולפי דעת הרמב"ם שתיהם במשמע כמ"ש בסעיף א' מ"מ מתוך כוונתו אנו מפרשים דבריו שעל הפשלה לאחוריו קאמר שיהיה אסור ולא בלבישה בזה דוקא הם חולקים אבל באמת אם נתן מתנה לחבירו ואמר לשון שיש לו שני משמעות ודאי הברירה ביד הנותן לפרשו בענין שטוב לו והמוציא מחבירו עליו הראייה ובדרך זה תדע להבין הג"ה זאת שהיא סתומה:
באר היטב
(א) בלבישתו: אבל אם לא נצטער בלבישה ליכא הוכחה ואסור אפי' בטעינה וכיסוי וכתב בתשו' מבי"ט מי שנכנס בספינה עם אשתו לטייל בים וקם עליהם רוח סערה ונשבע שלא יכנס עוד עם אשתו בספינה לים ואח"כ הוצרך לילך בספינה כדי לדור בעיר אחרת נראה שלא היתה כונתו אלא על הטיול וכתב עוד ב' שהיו דרים בבית א' ואוכלים על שלחן אחד והיה להם עסק בשותפות בחנות ונפל ביניהם קטטה בענין פרעון שכירות הבית והחנות וקפץ א' מהם ונשבע שלא נשב יחד בבית אחד ושלא נאכל ולא נשתה יחד לא נפרש אותו אלא לפי הסברא שלא יהיה אסור אלא לדור יחד בבית א' ולאכול ולשתות בהוצאה א' בבית כמו שהיה מקודם אבל אחר שנפרדו איש מעל אחיו ומעל הבית וכל א' עושה הוצאה לבדו בביתו מותר לאכול בבית חביריו ואצ"ל בבית אחר ובשמחת חופה וברית מילה וראיה מכאן דאזלינן בתר הכונה ולפי הענין שנעשה הנדר עכ"ל הש"ך.
(ב) באומדנא: פי' הט"ז דאם הלשון מורה על ענין אחר אע"פ שמצד כונת הלב יש להבין שהיה איזה דבר בדעתו שעל ידו יתבטל משמעות הלשון הא לא אמרינן דכיון שהוא לטובת חבירו זוכה חבירו מצד לשונו של הנותן דבזה לא בעינן פיו ולבו שוים אא"כ הוי אומדנא דמוכח משא"כ בנודר בינו לבין עצמו אנן מבטלין הלשון לפי משמעותו ומפרשינן ליה על דבר אחר כההיא דהיה טעון וכו' אבל באמת אם נתן מתנה לחבירו ואמר לשון שיש לו ב' משמעות ודאי הברירה ביד הנותן לפרשו בענין שטוב לו והמע"ה (ובדרך הזה תבין הגהה זאת) עכ"ל.