שולחן ערוך יורה דעה רא ז

הלוקח כלי גדול כגון חבית גדולה או עריבה גדולה ונקבו נקב ^יבהמטהרו (וי"א דבעי' נקב כשפופרת הנוד (טור והרא"ש בתשובה) וכן יש להחמיר) וקבעו בארץ ועשהו מקוה ה"ז כשר וכן אם פקק הנקב בסיד ^יגובבנין אינו פוסל והמים הנקוים בתוכו מקוה כשר. סתמו בסיד או בגפסית עדיין הוא פוסל את המקוה עד שיקבענו בארץ או יבנה ואם הוליכו על גבי הארץ ועל גבי הסיד ומירח בטיט מן הצדדין ה"ז ^ידכשר:

הגה: מותר לעשותו על הגג ובלבד שלא יהיה תוך כלי או אבן אחת שחקקו ולבסוף קבעו אבל חבור אבנים הרבה לא מקרי כלי (תשובת הרשב"א סימן ת"ת):

מפרשים

ש"ך - שפתי כהן

עריכה

(כב) ונקבו כו'. דוקא בשוליה בעינן שאינה יכולה לקבל מים כל שהוא אבל נקבה מן הצד אפילו כשפופרת הנוד וגבוה מעט מן השולים ומקבל מן הנקב ולמט' קצת מים פסולה כדמוכ' במשנ' והפוסקים וכן הוא לקמן סעיף מ':

(כג) נקב המטהרו מידי טומאה. והיינו כמוציא זית שהוא פחות משפופרת הנוד ב"י ולקמן סעיף מ' נתבאר שפ"ה כמה הוא: ודע ששם בסמוך כתב הרמב"ם השוקת שבסלע אינו פוסל את המקוה לפי שאינו כלי אבל כלי שחברו בסלע פוסל את המקוה אע"פ שחברו בסיד נקבו מלמטה או מן הצד כשפופרת הנוד כשרה ואין פוסלת את המקוה עכ"ל. וחילק הב"י דהא דמצריך (הכא) [התם] כשפופרת הנוד ולא סגי ליה בכמוציא זית היינו משום דהתם חבר הכלי בסלע בעודו שלם משא"כ הכא שנקבו ואח"כ קבעו עכ"ל ולפ"ז מ"ש הרב וי"א כו' אינו מדוקדק שהרי הרא"ש וטור מיירי בקבעוהו שלם ואפשר דבנקבו ואח"כ קבעו מודה לדינא להרמב"ם אבל נראה דהרב סבירא ליה כאידך שנויא דב"י דהתם בכל אבנים מיירי דומיא דשוקת דלא שייך לשער בהו בכדי טהרה שאינם מקבלים טומאה א"נ בשוקת שבסלע שאני כו' ע"ש וכן משמעות הב"י גופיה דס"ל אינך שנויא עיקר דכתב אח"כ על הטור ואי כהרמב"ם ס"ל הא איהו סבר דבכ"ח כמוציא זית טובלין בתוכו ואלו הטור מצריך כשפופרת הנאד לגיגית סתם אפילו כ"ח ע"כ ומאי קושיא הא י"ל הטור מיירי כשקבעוה שלם אלא ודאי אין חילוק ודוק ומ"מ צ"ע דמשמע דס"ל להמחבר דנקב כל שהוא לא סגי כלל מדינא ולקמן ריש סעיף מ' כתב כלי שניקב בשוליו אפי' כל שהוא אינו חשוב כלי לפסול המקוה ואפשר דבריו שבכאן הם ע"פ מ"ש שם אח"כ ומ"מ אין להקל לעשות מקוה לכתחל' בכלי כזה ור"ל אלא בעי' כנקב המטהרו ודוחק:

(כד) הרי זה כשר. אף להטביל בתוכו:

(כה) בסיד ובבנין כו'. כלומר תרתי בעינן חדא שיהא ניקב נקב המטהרו ועוד צריך שיקבע בארץ או שיהא בו הוכחה שהוא דבר של בנין ולא דבר של כלי ומ"ה אם פקקו בסיד ובבנין כלומר בצרורות וכיוצא בהן כעין בנין לא חשיב כלי כלל ולפיכך אינו פוסל את המקוה כלומר שהמים שבתוכו יחשבו מים שאובים) וה"ה דכשר לטבול בו אבל כשנסתמו בסיד או בגפסית לבד כיון דאין דרך בנין באלו לבדם בלא אבנים או צרורות עדיין שם כלי עליו ופוסל את המקוה וכ"ש שאסור להטביל בתוכו ובתר הכי קאמר דאע"פ שלא קבעו בארץ דהיינו קבורה בארץ וגם לא בנאו אלא שהושיבו על הארץ ומירחו כשר אפי' הושיבו ע"ג סיד וגפסית כיון שהסיד וגפסית על הארץ הם עומדין כארעא סמיכתא דמיא וכל שמירח הצדדים בטיט חשיב כקבוע וכשר ב"י אבל הרא"ש והר"ש והרשב"א יש להם שטה אחרת בפירוש סיד וגפסית ומביאם ב"י וכתבו הט"ו לקמן סעיף מ' ע"ש:

ט"ז - טורי זהב

עריכה

נקב המטהרו. פי' שע"י נקב כזה נתבטל שם כלי ממנו ואינו מקבל טומאה ושיעורו הוא כמוציא זית והוא פחות משפופרת הנוד ועי' בסעיף מ' דין נקב בצדיו:

בסיד ובבנין. פי' בצרורות וכיוצא בהן כעין בנין לא חשיב כלי כלל ע"כ כשרה אפילו לכתחלה. ב"י:

או בגפסית. הוא ג"כ כמין סיד ולבן יותר מסיד. ערוך:

הוליכו על גבי הארץ. פירש ב"י שע"י הגרירה נדבק שם מן הקרקע:

מן הצדדים. פי' סביבות הנקב:

באר היטב

עריכה

(יב) המטהרו: פי' שעל ידי נקב זה נתבטל שם כלי ממנו ואינו מקבל טומאה ושיעורו הוא כמוציא זית והוא פחות משפופרת הנוד. ט"ז (ודוקא בשוליה אבל נקבה מן הצד אפי' כשפופרת הנוד וגבוה מעט מן השולים ומקבל מן הנקב ולמטה קצת מים פסול כדלקמן סעיף מ') וכתב הש"ך וצ"ע דמשמע דס"ל להמחבר דנקב כ"ש לא סגי כלל מדינא ולקמן ריש סעיף מ' כתב כלי שניקב בשוליו אפי' כ"ש אינו חשוב עוד כלי לפסול המקוה ואפשר דבריו שבכאן הם על פי מה שכתוב שם אח"כ ומכל מקום אין להקל לעשות מקוה לכתחלה בכלי כזה ור"ל אלא בעינן כנקב המטהרו ודוחק עכ"ל.

(יג) ובבנין: פי' בצרורות וכיוצא בהן כעין בנין לא חשיב ככלי כלל וכשרה אפי' לכתחלה. ב"י. וגפסית הוא ג"כ כמין סיד ולבן יותר מסיד. ערוך.

(יד) כשר: אף להטביל בתוכו דכיון שהסיד וגפסית על הארץ הם עומדין כארעא סמיכתא דמיא וכל שמירח הצדדים בטיט חשיב כקבוע וכשר. ש"ך.

פירושים נוספים

הגהות רבי עקיבא איגר על הסימן

_{▲ חזור לראש}