שולחן ערוך יורה דעה קכז א
שולחן ערוך יורה דעה · קכז · א · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · שפתי כהן (ש"ך) · באר היטב · באר הגולה · פתחי תשובה
שולחן ערוך
האומר לחבירו נתנסך יינך אם הוא בידו נאמן ואפילו אם אינו עתה בידו שכבר הוחזר לבעלים אם בפעם ראשון שמצאו אמר לו נתנסך יינך נאמן אפי' אם הבעל מכחישו אבל אם אינו בידו ולא אמר כן לבעל בפעם ראשון שראהו ואמר ליה אחר כך אינו נאמן אם הבעל מכחישו (תוך כדי דבור) (מרדכי פרק האומר) או אומר איני יודע אבל אם שתק שתיקה כהודאה דמיא:
- הגה: ומלמדים אותו לכתחלה שיאמר איני מאמינך ואז לכ"ע שרי דבעלים נאמנים על שלהם (טור) ואם אין הבעלים מכחישין אותו אף על פי שמכחישו אחר לא מהני (הגהת מיימוני פי"א) מאחר שהבעלים שם ושותקין אבל אם אין הבעלים שם מהני (ארוך) ויש מי שכתב דעד אחד בהכחשה לאו כלום הוא (רשב"א סי' תקמ"ה) ואם הבעלים אומרים איני מאמינך אע"ג דבלבו מאמין לו כבי תרי אין להחמיר (ב"י בשם מרדכי) ודוקא ביין נסך שאין לדקדק בו כל כך אבל בשאר איסורים לא מהני אם אמר איני מאמינך אם מאמין בלבו (ארוך כלל י"ג):
והוא שיאמר לו נתנסך יינך בפניך או שאמר לו ידעת דרגלים לדבר ואם שתק ואח"כ הכחישו ואמר מה ששתקתי תחלה לא בשביל שהודיתי אלא להתיישב ולחשוב בלבי לזכור אם הוא אמת נאמן:
- הגה: ואם לא הגיד לו בפעם ראשון שמצאו ואומר לו אח"כ ואמר אמתלא למה לא אמר לו בראשונה יש לחוש לדבריו (הגהות מרדכי פ' האומר) וכל מי שנאמן על דבר ועדים מכחישים אותו אף על פי שיש לו מגו שהיה נאמן לאסרו בענין שלא היו העדים מכחישין אותו מ"מ מאחר שמכחיש העדים הוה ליה מגו במקום עדים ואינו נאמן אפילו בדבר איסור מ"מ לדידיה אסור משום דשוייה אנפשיה חתיכה דאיסורא (כן משמע מב"י בשם תשובת הרשב"א).
- טבח שעשה סימן בבהמה כדרך שעושין בבהמות טריפות ואומר עליה שהיא טריפה וחוזר ואומר שכשירה היא ולא אמר כן תחלה רק שתשאר לו ליקח ממנה בשר יש מי שאומר מאחר שנותן אמתלא לדבריו נאמן ועיין לעיל סימן א' מדין עד אחד נאמן באיסורין.
- ב' אחים אינם אלא כעד אחד לענין איסורים (תשובת הרשב"א סימן תקמ"ד).
- וכל הפסולי עדות כשרים לענין איסורים אם לא שחשוד לאותם דברים (ר"ן).
- אחד שאומר לשני שותפים נתנסך יינכם ואחד שותק והשני מכחישו לזה ששותק אסור ולשני ולכל העולם שרי. (הגהות אלפסי):
מפרשים
ש"ך - שפתי כהן
(א) אם הוא בידו. ל' הטור כגון שנתנו בידו לשומרו ור"ל דל"ת דבידו היינו בידו לנסכו אלא דהיינו שנתנו בידו לשומרו והוי כבעליו עליו ולא מטעם מיגו וכ"פ הרא"ש פ' הנזקין בחילוק י"א והמרדכי ר"פ האשה רבה אבל הב"י לא הביא דברי הרא"ש ומרדכי אלו ואדרבה הביא בסתם דברי רש"י ור"ת והרשב"א שפירשו כל שבידו לטמא ואולי לזה השמיט כאן ל' הטור וכן בעט"ז פי' הטעם משום שישנו בידו לחסרו וכן הוכיח הרשב"א בחידושיו פרק הנזקין ריש דף ע"ט בראיות וכן משמע בתו' בקדושין פרק האומר (דף ס"ה ע"ב) דמהימן משום מגו ועפ"ז יש לדון במי שאומר לחבירו על יין מבושל שלו שנתנסך קודם הבישול אינו נאמן) אפי' הוא בידו כיון דלית ליה מגו:
(ב) נאמן. אפילו לא אמר ליה בפעם הראשון שמצאו:
(ג) אם בפעם כו' אפילו הבעל דין מכחישו. באמת זאת היא דעת התוספות והרא"ש ומרדכי ושאר הרבה פוסקים אבל קשה דהא כללא הוא לא יקום עד אחד באיש וגו' דעד א' אינו קם רק לשבועה ונהי דקי"ל עד א' נאמן באיסורים היינו היכא דאין הבע"ד מכחישו או במקום דאיכא מגו אבל במקום דליכא לא הא ולא הא לא מיסתבר כלל דעד א' יהא נאמן להכחיש הבע"ד ולהפסיד ממונו ואף בדאיכא מגו ק"ק דהא כתבו הרא"ש והט"ו בח"מ סימן ק"ח סי"ד דאינו נאמן (וכה"ג הקשו התוס' בעשרה יוחסין והרא"ש פ"ק דמציעא ושאר פוסקים אמ"ש רש"י דהיכא דאין מקחו בידו נאמן לומר לזה מכרתי אי נקט זוזי מחד דאמאי יהא נאמן טפי מעובד כוכבים דעלמא עכ"ד אע"ג דהיה בידו מתחלה) אלא דיש לחלק קצת ע"ש והשטה המחוורת בש"ס היא שטת הראב"ד והרשב"א דמפרשים הך דאמרינן בהנזקין דאי אשכחי' וא"ל מיד נאמן בשותק ומחלקין בין פועל דגרע מעד דעלמא ע"ש וכ"כ הר"ן בהנזקין והיא שטת האחרונים שהביא הר"ן פרק האומר וזהו דעת הרמב"ם סוף הלכות פסולי המוקדשין וסוף ה' מטמאי משכב ומושב דדוקא בשותק נאמן ע"ש ודו"ק:
(ד) נאמן. כתב הרב בתשוב' סי' ס"ו דאם הבעל מכחישו ואמר שלא א"ל בפעם הראשון ודאי הבעל נאמן ועיין עוד שם מדינים אלו:
(ה) אבל אם אינו בידו. פי' אפי' היה בידו מתחלה מ"מ כיון שאינו עתה בידו ולא א"ל בפעם הא' אינו נאמן אבל כשלא היה בידו מעולם אפי' א"ל בפעם הא' אינו נאמן כשהבע"ד מכחישו אלא בששותק כן מבואר בתוספות והרא"ש ומרדכי וסייעתו והמחבר קיצר בדבר:
(ו) אם הבעל מכחישו. ואז מותר לכל העולם וכן כתב הרב בסוף הסעיף ואפילו אמר איני יודע מותר לכל העולם כמ"ש כאו"ה כלל י"ג די"ג בשם ר"ח וכ"פ בד"מ:
(ז) או אומר כו'. כתוב במרדכי פ' האומר דאם א"ל שמא לא דקדקת חשיב כאלו מכחישו ומביאו בד"מ:
(ח) אינו יודע. ע"ל ס"ק ט"ו:
(ט) אבל אם שתק כו'. פי' אפי' אחר שלא היה בידו מעולם ולא א"ל בפעם הא' לעולם כיון דשתק כהודאה דמיא וז"ל הטור אבל אחר שאינו בידו או שלא אמ"ל השומר לבעליו בפעם הא' וא"ל אח"כ אינו נאמן ודוקא שהבעלים מכחישין אותו או אומר אינו יודע אבל אם שותק שתיקה כהודאה דמיא עכ"ל וכתב הב"ח ונראה לי מלשון הטור מדכתב אבל אחר שאינו בידו או שלא אמר השומר כו' ולא כתב או שלא אמר בפעם הא' אלמא משמע דבאחר שאינו שומר שלא היה בידו אין חילוק בין בפעם הא' לפעם הב' לעולם אם שותק כהודאה דמיא וכ"כ ב"י ע"ש הרשב"א בחידושיו כו' עכ"ל ותימא גדולה דהא גבי הכחשה הוא דכתב הטור או שלא אמר השומר כו' אבל בסיפא גבי שתיקה לא חילק ועוד שהרי עומד בשטת התוס' והרא"ש וסייעתם והם הקשו מהא דאביי דאמר עד אחד נאמן כששותק אע"ג שלא היה בידו מעולם אהך דהנזקין דאמר אביי גבי שומר דאם אינו בידו אינו נאמן ויישבו בדוחק ואם איתא הא אין התחלה לקושיא זו אלא אדרבה סברת התוס' והרא"ש היא להדיא הפוכה מסברת הרשב"א וס"ל דשומר עדיף מעד דעלמא כיון שהיה פעם אחד בידו והכי משמע נמי להדיא ממ"ש הרא"ש ואדרבה נמי קשה דאע"ג דמהימן ליה כו' ע"ש והכי מוכח נמי להדיא במרדכי פ' האומר גבי מ"ש שם וכתב ראבי"ה רבא נמי מודה באין בידו ושותק כדמשמע הכא כו' דגבי שומר שהיה בידו נמי אמרינן דשתיקה הוי הודאה אפי' בפעם ב' וע"ק דכיון דאמרינן שתיקה כהודאה דמיא מה חילוק בין שומר או עד דעלמא הא כל שא"ל בפניך נתנסך או ידעת רגלים לדבר ה"ל להשיבו ומדשתק הודה וא"כ אין חילוק וכך הקשה בד"מ על הרשב"א ומביאו הדרישה אלא דהד"מ לא הקשה כלום אהרשב"א דאיהו אזיל לטעמיה דס"ל בתשובה סימן שע"ו דהא דקאמר אביי שותק נאמן לאו משום דשתיקה כהודאה היא ואצ"ל בפניך וכה"ג אלא אפי' שותק מפני שאינו יודע בירור הדבר נאמן וכמ"ש בס"ק ט"ו בשמו ולכך מחלק בין שומר לאחר דשומר לא מהימן כולי האי דחזקת מיזהר זהיר כיון דעליה רמיא מילתא כו' אבל להטור דס"ל שתיקה כהודאה דמיא ודאי דאין חילוק אלא ודאי כך הוי פשט הטור אבל אחר שאינו בידו כלומר שלא היה בידו מעולם אפילו אמר ליה מיד אינו נאמן כל שהבעל מכחישו או אפי' שומר שהיה בידו אם לא א"ל בפעם הא' אינו נאמן כשמכחישו או אומר איני יודע אבל אם שותק אין חילוק בין אחר לשומר בין א"ל מיד או לא לעולם שתיקה כהודאה דמיא וכך הם דברי המחבר וכן מבואר בתוס' והרא"ש וסייעתם ונראה דהוי שותק בענין דודאי שתיקתו הודאה כגון דא"ל בפניך וכה"ג גם הרשב"א מודה דאין חילוק בין שומר לאחר בין א"ל מיד או לא לעולם נאמן וכל זה ברור:
(י) שתיקה כהודאה דמיא. לאו כהודאה ממש דא"כ פשיטא וגם לא היינו צריכים לנאמנות העד ועוד דמוכח בפרק האומר (דף ס"ו ע"א) דאם היה העד גזלן אפילו שותק אינו נאמן אלא כיון ששותק נראה שיודע רגלים לדבר וסומך על העד כ"כ התוס' ר"פ האשה רבה וכ"כ התוס' פרק האומר שם ד"ה רבא והמרדכי לשם וצ"ע אהר"ן שדחק ליישב דברי התו' במ"ש דשתיקה כהודאה דמיא ונעלם ממנו דברי התוס' אלו ע"ש:
(יא) ומלמדין אותו כו'. פי' מלמדים אותו קודם שא"ל העד שכשיבא העד ויאמר לו יאמר לו מיד תוך כדי דיבור איני מאמינך ואין מלמדין אותו להכחישו דהיאך ילמדוהו לשקר:
(יב) אע"פ שמכחישו אחר לא מהני. מה שהוציא זה בד"מ מהגמי"י פי"א ונרשם כן בש"ע לא מצאתי בהגהמי"י שלפני אבל האו"ה כלל י"ג דין י"ג כ"כ בשם הסמ"ג (והוא בס"ס רכ"ג) אבל צל"ע בדין זה דהא אביי דקאמר בש"ס א"ל עד א' והלה שותק נאמן יליף ליה ממאי דתנן בכריתות ר"פ אמרו לו א"ל עד א' אכלת חלב והלה אומר לא אכלתי פטור טעמא דאמר הא אישתיק מהימן ובריש ההיא מתני' תנן א"ל עד א' אכל ועד א' אמר לא אכל מביא אשם תלוי וע"כ בששותק (מחמת הודאה כגון שא"ל היה לך לידע וכמ"ש בספרי ע"ש) דאי מכחישו פשיטא וכ"ש מסיפא דפטור דאפ"ה מהני הכחשת העד דאמר לא אכל לפוטרו מוודאי קרבן אלמא אע"ג דשתיק לא אמרינן דהודה להאי דאמר אכל דאע"ג דלשטה זו דהתוס' והרא"ש והטור וסייעתם טעמא דשותק מהימן משום דכיון ששותק נראה שיודע קצת רגלים לדבר ומודה קצת לדברי העד וסומך עליו מכל מקום כיון דע"א מכחישו י"ל דסומך אהמכחיש א"נ דיודע קצת רגלים לזה ולזה ואע"ג דהיכא דשותק מפני שאינו יודע בירור הדבר אינו נאמן שאני התם דלא הוי עדות העד כלל דבעינן שיודה לו הבע"ד קצת א"נ שאני חלבים שכן אפי' אמר לבו נוקפו מביא אשם תלוי וכמ"ש בס"ק י"ג בשם הירושלמי ע"ש מ"מ מוכח דאע"ג דהבעלים שם ושותקים מהני הכחשת העד ודוחק לומר דהא דקאמר לא מהני היינו לענין שיהא היין מותר בודאי אלא מידי ספיקא לא נפקא אבל אין ה"נ דאינו אסור בודאי דהא אית' בסמ"ק ס"ס רכ"ג ובאו"ה שם ובד"מ בשם הגהמי"י דהכחשת העד דאומר לא נתנסך לא מהני אפילו להתירו לעצמו ואם איתא דספיקא הוא אמאי לא יהא מותר להעד עצמו והא אפי' באשת איש קי"ל דאם עד אחד אומר מת בעלה ועד אחד אומר לא מת אם נישאת לאותו שאומר מת אע"ג דכל פעם שבא עליה באשם תלוי קאי לא תצא כמ"ש הרמב"ם פי"ב מהלכות גירושין דין י"ט וכמו שהוכיח ה' המגיד לשם בראיה ברורה מן הירושלמי וראיות אחרות ג"כ ואף להרמב"ן והרא"ש בתשובה דפליגי התם היינו מטעמא כיון דהיא בחזקת א"א אוקי גברא להדי גברא ואוקי אתתא בחזקת א"א כדמוכח לשם משא"כ הכא ודוק וצ"ל לסמ"ק ואו"ה דמ"מ איסורא איכא לכתחלה ולפ"ז בדיעבד אין להחמיר להעד עצמו:
(יג) מהני. הל' קשה דמאי מהני הא אפי' לא יכחישו אין עדותו כלום כיון דאין הבע"ד לפנינו דהא צ"ל בפניך או ידעת כו' וכדמסיק וי"ל דמהני הכחשתו דאפי' אומר אח"כ ג"כ בפני הבע"ד ושותק אינו נאמן דכיון דאין שתיקתו הודאה גמורה אלא שיודע קצת רגלים לדבר וסומך אדברי העד וכמ"ש בס"ק ט' הלכך אי איתכחיש כבר תו לא סמיך עליה וצ"ע לדינא:
(יד) ויש מי שכתב כו'. דברי הרב אלו צ"ע גדול דמשמע דלהיש מי שכתב (והוא הרשב"א בתשו' סי' תקמ"ה) אפי' אין הבעלים שם עד זה המכחיש ואומר לא נתנסך לאו כלום הוא וכן פי' העט"ז ופי' הטעם דכיון דאמרו חז"ל העד שאומר נתנסך נאמן ה"ל כבי תרי ואין דבריו של העד אחד האומר לא נתנסך כלום נגד שנים עכ"ד וזה אינו דז"ל הרשב"א שם ומה שאמר עד אחד באיסורים בהכחשת בע"ד שלא בפניו מהו תשובה עד אחד בהכחשה אינו כלום כדאיתא בקדושין שלהי פ' האומר (דף ס"ה ע"ב) בשנים שבאו ממדינת הים ואשה עמהם וחבילה עמהם והכא אפי' שלא בפניו כיון שבע"ד מכחישו אין זה יכול לאסור את שלו כו' עכ"ל ואין ר"ל עד אחד בהכחשה אינו כלום כלומר עד המכחיש אינו כלום דהא התם בשלהי פרק האומר מוכח להדיא דעד הנכחש אינו כלום ועוד דהא השואל לא הזכיר כלום מעד המכחיש ולאיזה צורך יקדים הרשב"א לומר דעד אחד המכחיש אינו כלום ועוד דא"כ מ"ש והכא אפי' שלא בפניו כו' אין לו קשר אלמעלה אלא הדבר ברור דכך הם הצעת דבריו תשוב' עד אחד בהכחשת בעל דין אינו כלום כדאיתא בשלהי פרק האומר דפריך התם ותסברא עד אחד בהכחשה מי מהימן כלומר היכא דמכחיש ליה בעל דין דהא אינו קם רק לשבועה (וכן משמע להדיא בהר"ן פ"ב דכתובות ד"ה תרוייהו בפנויה קא מסהדי ובתשובת מהרי"ק ר"ס ל"ג ובתרומת הדשן סימן רי"ב ושאר פוסקים דהכי פירושו וכן הוכחתי בחידושי בקידושין דלא כמ"ש בפירש רש"י ותסברא עד אחד בהכחשה דמכחיש ליה חד סהדא מי מהימן הנכחש. שוב מצאתי בתשובת מהר"ם פדוו"א סי' ל"ב שכתב שיש נוסחאות שונות בלשון רש"י בזה ע"ש) והכא אפי' שלא בפניו כו' כלומר כיון דמצינו דעד אחד בהכחשת בעל דין לאו כלום הוא משום דעד אחד אינו קם רק לשבועה א"כ הכא אפי' שלא בפניו כיון דהבע"ד מכחישו אין זה יכול לאסור את שלו דאין עד אחד קם רק לשבועה אבל היכא דאין הבע"ד לפנינו ועד אחד מכחישו מזה לא מיירי הרשב"א כלל ואדרבה משמע קצת לשם דס"ל כל שהעד מכחיש ואומר לא נטמא אין העד שאומר נטמא נאמן ע"ש במ"ש ואע"פ שיש תשובה על דבריו הא מכחיש עד אחד אינו כלום ודוק אם לא נאמר שיש ט"ס בתשובה וכדמוכח קצת ע"ש ודוק ועוד תימה רבה דאפי' תימא דהרשב"א ס"ל דעד אחד המכחיש אינו כלום אין זה אלא לסברתו שהבאתי בס"ק ט"ו דס"ל דאצ"ל בפניך דאפי' באינו יודע נאמן אבל למאי דפסק הרב דלעולם אין העד שאומר נתנסך נאמן אלא מכח שתיקת הבע"ד דהוי כהודאה וצ"ל בפניך או אתה ידעת רגלים לדבר א"כ כשהבע"ד אינו בפנינו אפי' בלא העד המכחיש אין העד שאומר נתנסך נאמן כלל וזה ברור וכן מוכח באו"ה כלל י"ג דין י"ג בהדיא שכתב שם אבל אם בעל היין לא היה שם כו' כל אדם יכול להכחישו כו' כדאיתא לקמן עכ"ל וע"כ ר"ל במ"ש כדאיתא לקמן במ"ש שם דצ"ל דוקא בפניך וצ"ע וגם תימה לפי' העט"ז דפי' הטעם משום דאין דבריו של א' במקום ב' למה לא יחשב העד שאומר לא נתנסך ג"כ כב' דהא כיון שהאמינו חז"ל לזה שאומר נתנסך דמוציא מחזקת היתר כ"ש שהאמינו לזה שאומר לא נתנסך ובכל דוכתי לא אמרינן אין דבריו של אחד במקום ב' אלא כשהוא נאמן כב' ולא האחר כגון גבי עד אחד אומר מת ועד אחד אומר לא מת בפ"ב דכתובות דהאמינו לזה שאומר מת כב' דהא אין דבר שבערוה פחות מב' והאמינו לזה שאומר מת משום חומרא שהחמרת עליה בסופה וכדאיתא בר"פ האשה רבה וכן בכמה דוכתי משא"כ הכא לכך צ"ל דמ"ש הרב ויש מי שכתב דעד אחד בהכחשה לאו כלום קאי ארישא דאפילו הבעלים שם ושותקים כיון שעד אחד מכחישו ואומר לא נתנסך ה"ל האי דאומר נתנסך עד אחד בהכחשה ולאו כלום הוא ומשמע ליה להרב הכי מדסתם הרשב"א וכתב עד אחד בהכחשה לאו כלום הוא משמע דכללא כייל דלעולם אין עד אחד נאמן אלא בסתם אבל בהכחשה לעולם אינו כלום אפילו הבעלים שותקים ולישנא דעד אחד בהכחשה הכי דייק דעד הנכחש לאו כלום הוא וכן בל' הר"ן פ"ב דכתובות ד"ה תרוייהו כו' ובלשון הרמב"ן שהביא ה"ה פי"ב מה' גירושין דין י"ט ושאר פוסקים איתא נמי האי לישנא דעד אחד בהכחשה לאו כלום הוא ופירושו התם דעד אחד הנכחש לאו כלום הוא ע"ש והיינו דהאריך הרב וכתב ויש מי שכתב דעד אחד בהכחשה לאו כלום הוא ולא כתב בקיצור ויש חולקין או וי"א דעד אחד כו' או וי"א דלא מהני אלא ה"ק ויש מי שכתב סתם דעד אחד בהכחשה לאו כלום הוא ויש במשמע בלשונו דלעולם לאו כלום הוא אפי' הבע"ד שותק וכן ממ"ש הר"ן פ"ב דכתובות שם אעד א' אומר נתקדשה וא' אומר לא נתקדשה והיא שותקת ואין שעה זו נכונה כו' ועוד כיון דעד אחד בהכחשה הוא אמאי לא תינשא הא עד אחד בהכחשה לאו כלום הוא עכ"ל מוכח דעד אחד הנכחש לעולם לאו כלום הוא אפילו הבע"ד שותק ודוק ואין להקשות דא"כ בכריתות בעד אחד אומר אכל ועד אחד אומר לא אכל דמביא אשם תלוי לפטור לגמרי י"ל שאני חלבים שאפי' לבו נוקפו מביא אשם תלוי והכי איתא בירושלמי בפרק האשה רבה הלכה ד' שנים אומרים נתקדשה וב' אומרים לא נתקדשה ר' יונה מדמי לה לחלבים אלו ב' אומרים פלוני אכל חלב וב' אומרים לא אכל מביא אשם תלוי מספק והכא יתן גט מספק א"ל ר' יוסי לא תדמיניה לחלבים שכן אפי' אמר לבי נוקרני (פי' נוקפני) מביא אשם תלוי ע"כ:
העולה מזה דהיכא דעד אחד אומר נתנסך יינך ועד אחד מכחישו והבע"ד שם ושותק להסמ"ק והאו"ה היין אסור מספק וגם להעד המכחיש אסור לכתחלה ולהר"ן דעד אחד בהכחשה לאו כלום היין כשר וכן נראה קצת דעת הרשב"א והיכא דאין הבעלים שם לשיטת הטור וסייעתו דבעינן שיאמר דוקא נתנסך בפניך או ידעת רגלים לדבר פשיטא דאפילו בלא העד שמכחישו אינו נאמן לומר נתנסך כיון דאין הבע"ד לפנינו דליהוי שתיקה כהודאה ואפשר דהכא לכ"ע שרי כיון שעד אחד מכחישו ומ"מ האי דינא בין להסמ"ק ואו"ה בין להרשב"א והר"ן שרי ודוק ועוד יש כאן סברא גדולה להתיר משום די"ל אוקי גברא להדי גברא ואוקי חמרא בחזקת היתירא דמעיקרא וכן דעת התוספות פ' ב' דכתובות (דף כ"ג ע"א) ד"ה תרוייהו דעד אחד אומר נתקדשה ועד אחד אומר לא נתקדשה דתינשא אפילו לכתחלה מטעם דאוקי גברא להדי גברא ואוקי איתתא בחזקת פנויה כ"ש הכא גבי יי"נ מיהו כל זה כשבאו הב' עדים בבת אחת אבל בזא"ז כיון שכבר נתקבל עדות הא' (בב"ד ונפסק הדין ע"פ עדותו וכמ"ש לקמן) ה"ל כב' עדים וכשבא אח"כ עד אחד להכחישו אין דבריו של א' במקום ב' כ"כ התוס' פ"ב דכתובות (דף כ"ב ע"ב ד"ה א"ה) ובפרק האשה שלום (דף קי"ז) וכ"כ נ"י פ' האשה שלום והכי מוכח להדיא בש"ס שם אלא דהנ"י ר"פ האשה רבה כתב בשם הריטב"א שכתב בשם רבו ז"ל דוקא בעדות דבר שבערוה דבעינן ב' והאמינו לזה שאומר מת כשנים אבל באיסור דעלמא דסגי בחד כיון שלא האמינוהו אלא כחד כי אתא אחרינא ומכחשי' הוי הכחשה כחד לגבי חד עכ"ל ואחריו נמשך מהרש"ל פ' קמא דחולין סימן ט' והב"ח בסוף סי' א' ופסקו דלא כמהרי"ק שורש ל"ג שפסק על א' שאמר על השוחט ששחט שלא כהוגן והשוחט מכחישו שהשחיטה כשירה מטעם דכיון דהאמינו להשוחט הוה לי כשנים ואין דבריו של אחד במקום שנים אבל המחבר בסוף סי' א' פסק כמהרי"ק וכן נראה להדיא מדברי הרא"ש פרק הניזקין ומרדכי פ' האשה רבה בביאור י"ד חילוקים בחילוק ו'. וכן משמע בתוספות בכריתות ריש פרק אמרו לו וכן דעת הרמ"א שהביא הטור ח"מ סוף סי' מ"ו דאפי' במילתא דלא הוה דבר שבערוה אמרינן הכי ונ"ל ראיה לדבריהם מסוף סוטה גבי עד אחד אומר ראיתי ההורג ואחד אומר לא ראית דאמרינן נמי התם כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי הוא כשנים כו' ואפשר לומר דדעת הריטב"א וסייעתו דודאי היכא דגלי לן קרא דעד אחד נאמן ה"ל כב' דהא התורה האמינתו כב' אבל היכא דלא גלי לן קרא אלא דמסתברא או מתקנת חכמים הוא נאמן כגון חתיכה ספק שומן ספק חלב ואמר עד אחד דהוא שומן או היכא דא"ל עד אחד נתנסך יינך והוא שותק וכה"ג ובכל דוכתא דאמרינן עד אחד נאמן באיסורים כיון דלא גלי לן קרא אינו חשוב כב' אלא דבעדות אשה דמדינא בעי ב' וחז"ל האמינוהו לחד כב' אין דבריו של א' במקום ב' והתם גבי עגלה ערופה ילפינן מקרא דלא נודע דעד אחד נאמן וכדאיתא התם ולפ"ז י"ל דהרמ"ה מודה להריטב"א דאיהו בשבועה קמיירי דגלי לן קרא דקם לשבועה:
מיהו בהא לא פליגי מהרי"ק וסייעתו דבבת אחת לא אמרי' דה"ל כב' ואע"ג דבעובדא דשוחט הוי בבת א' שאני התם כיון דהאמינוהו לשוחט מטעם דחזקת רוב מצויים אצל שחיטה מומחים הם מסייע ליה וכדאיתא במהרי"ק שם א"כ ה"ל כאלו נתקבל עדותו בב"ד כבר תדע דאל"כ תקשי על הרב דכתב כאן דעות חלוקות ובסוף סימן א' סתם כהמחבר וכמהרי"ק ודוק והיינו נמי טעמא דכל מקום דעד אחד נאמן מן התורה אפי' הא' מכחישו מיד בבת אחת אין דבריו כלום וכמ"ש התוס' בפ"ב דכתובות ובפ' האשה שלום שם משום דכיון דהאמינה תורה עד אחד ה"ל כאלו נתקבל עדותו כבר בב"ד. ובזה נ"ל ברור לישב מה שתמהו התוס' פרק מי שקינא מהא דמשמע התם בש"ס גבי עד אחר אומר נטמאה דה"ל כב' ואין דבריו של א' האומר לא נטמאה כלום במקום ב' ממאי דאמרינ' בהאשה שלום גבי עד אחד אומר מת דווקא התירוה ע"פ ב"ד ונכנסו בדוחק גדול ועם כל זה לא יישבו פרש"י וכנראה מדבריהם שם ע"ש ולמאי שכתבתי ניחא דשאני הך דהאשה שלום דאין העד אחד שאומר מת נאמן אלא מדרבנן דוקא כשאומר בפני ב"ד דהא קי"ל נישאת בעד אחד שלא ע"פ ב"ד תצא והלכך כל כמה דלא התירוה ב"ד לא חשיב עדותו כשנים אבל גבי סוטה דרחמנא הימניה לעד אחד וכדילפינן מועד אין בה אם כן מיד שהעיד ה"ל כשנים כך נראה לי ברור ודוק היטב בדינים אלו:
(טו) אע"ג דבלבו מאמין לו כבי תרי כו'. משמע דר"ל אע"ג שלבו נוקפו וברור לו שהעד אם לא היה יודע בירור הדבר לא היה אומר שנתנסך ומהימן לו בלבו כבי תרי מ"מ כיון שמוציא בשפתיו לומר איני מאמינך אין להחמיר וכן משמע בעט"ז ובאמת מוכח לכאורא במרדכי שהבין כן דברי ר"ת ע"ש אבל באמת נלפע"ד דלא עלה זה על דעת ר"ת דאם מאמינו בלבו כשנים שיאמר לו בפה איני מאמינך דודאי אם מאמינו בלבו כבי תרי ודמי ליה כאלו היה ב' אומרים נתנסך יינך איך יצא ידי שמים ויאמר איני מאמינך כב' אלא ר"ת ה"ק דאפילו אי מהימן ליה כב' יכול לומר איני מאמינך כלומר לדבר זה לא מהימנת לי כב' ואי א"ל הבע"ד הכי אמרינן ודאי קושטא קאמר דבלבו אינו מאמין לו כב' ולא נימא כיון דעד השתא מהימן ליה כב' שוב אין הבע"ד יכול לומר איני מאמינך דה"ל כאלו באו ב' עדים וא"ל נתנסך יינך אלא כיון דאמר איני מאמינך בטליה לנאמנותיה גם במרדכי יש לפרש כן ע"ש ודוק אע"פ שהוא דוחק קצת בל' ניחא לי טפי בהכי כדי שלא נאמר דס"ל לר"ת דאע"ג דמאמין לו בלבו כב' יבדה לומר איני מאמינך ולא נמצא שום מחבר שכ"כ בשם ר"ת או שיסבור כן ואף אם נאמר דס"ל לר"ת הכי מ"מ הא ר"מ בר"ק וראבי"ה חולקים והביאם המרדכי במסקנתו וכן נראה דעת התוס' בקדושין (דף ס"ה ע"ב) ד"ה נטמאו וכ"פ בהגהת מרדכי פ' המפקיד בשם ר' יעקב מקינו"ן ואע"ג דבסמ"ק ס"ס רנ"ג וכן באו"ה סוף כלל י"ג פסק כר"ת היינו משום שהבינו דעת ר"ת כמו שכתבתי דלא נמצא שם לישנא דמאמין לו בלבו ודוק גם הב"ח פסק לחומרא אף ביי"נ אם מאמין לו בלבו וע"ש:
(טז) והוא שיאמר לו נתנסך בפניך או שא"ל ידעת כו'. דאי לאו הכי לא הוי שתיקה כהודאה דהא דשותק משום שאינו יודע בירור הדבר זו היא שטת התוס' והרא"ש והמרדכי ומביאם ב"י אבל תימא דהרי דעת הרשב"א בתשובת סי' שע"ו והר"ן פרק האומר והריטב"א והנ"י ר"פ האשה דאפילו לא א"ל בפניך או ידעת כו' אלא אפי' שותק מחמת שאינו יודע בירור הדבר נאמן (ולא הביאם ב"י) וכן דעת ראב"ן סי' ס"ד וכן נראה דעת הראב"ד שהביא הרשב"א בחדושיו פ' הנזקין ריש ד' ע"ט ע"ש וגם ר' ירוחם סוף נתיב ט"ו והריב"ש סי' רמ"ה כתבו דיש חולקי' על התו' בזה והיא שטת האחרונים שהביא הר"ן פ' האומר וכן הסכימו התוס' רי"ד בקדושין דף ס"ה ע"ב ע"ש וכן נ"ל שהוא דעת הרמב"ם שכתב בספ"ט דנזירות אם שתק או נסתפק לו ה"ז מביא קרבן אפילו ע"פ עד אחד ובספרי כתבתי שכן נ"ל עיקר מש"ס פ' האומר (דף ס"ו ע"א) מההוא סמיא ומינאי מלכא ועוד מר"פ האשה רבה דבעי ש"ס לומר דעד אחד נאמן באיסורים אפילו להוציא דבר איסור מחזקתו להיתר בלא שתיקה כהודאה אלא דבעי התם מנ"ל ובעי למילף מטבל ודכותיה ודאי התם שאני משום דהוי בידו וא"כ נהי דלא איפשט מ"מ מנ"ל לאידך גיסא דאינו נאמן וא"כ נהי דלהיתר קי"ל לחומרא מ"מ לאיסור דלמא נאמן דהא ודאי אי נאמן להתיר כ"ש דנאמן לאיסור וכמ"ש הרא"ש פ' הנזקין והמרדכי פ' האשה רבה בי"ד חלוקים דכ"ש הוא לאיסור מלהתיר ועוד ראיה מרפ"ק דגיטין (דף ב' ע"ב) ור"פ האשה רבה דקאמר התם אימור דאמרינן עד אחד נאמן באיסורים כגון חתיכה ספק חלב ספק שומן דלא אתחזק איסורא אבל הכא דאיתחזק איסורא דא"א הוה דבר שבערוה דאין פחות מב' ע"כ ומדנקט הוי דבר שבערוה כו' ולא נקט בקצור אבל הכא דאיתחזק איסורא לא ותו לא ע"כ צ"ל כמ"ש התוס' לשם בשם ר"י והרשב"א בחידושיו שם דהיינו משום דבהאשה רבה בשאר איסורים מספקא לן אי מהימן אפי' איתחזק איסורא ולאו בידו וקאמר דהוי דבר שבערוה דאפ"ת דמהימן בעלמא הכא לא מהימן אלמא אפי' להתיר קיימא בספיקא כ"ש לאיסור ועוד דלקמן סי' ר"א הביא הב"י דף רמ"ג סוף ע"ג הרשב"ץ על מקוה שנתמלאה ולא ידענו אם נתמלאה בהכשר או לאו שאם ידענו מי מלאה נשאל את פיו דעד אחד נאמן באיסורין אפי' היכא דאיתחזק איסורא ואפי' אין בידו לתקן כדאיתא בחולין ובגיטין וכמה דוכתי עכ"ל אלמא דס"ל דנאמן להתיר וכ"ש לאסור ואע"ג דהרב שם סוף ס"ד כ' דאינו נאמן אלא היכא דבידו לתקנו והוא מדברי מהרי"ק שורש קט"ו י"ל דהיינו כיון דמספקא לן אזלינן לחומרא וא"כ הכא נאמן מספיקא לחומרא ועוד נ"ל ראיה ממאי דאמרינן בכריתות ר"פ אמרו לו קתני א"ל אכלת חלב מביא חטאת אמרו כמה הוין תרין והוא מה אמר להון אילימא דשתק ולא קמכחיש להו אלא על שתיקה דתרין הוא דמביא חטאת על שתיקה דחד לא אימא מציעתא עד אומר אכל והוא אומר לא אכלתי פטור טעמא דמכחיש ליה אבל שתיק מחייב כו' ואם איתא מאי פריך ושני התם) בשנויא דחיקא לימא רישא דפטור היינו בשלא א"ל היה לך לידע ועוד דמאי פריך ממציעתא ליקשי מרישא עד אמר אכל ועד אמר לא אכל מביא אשם תלוי טעמא דאמר עד אחד לא אכל הא לאו הכי חייב דע"כ מיירי בשתק דאי מכחיש פשיטא פטור ומ"ש התוס' לשם דה"ה דהוי מצי למיפרך מרישא לא מחוור כולי האי דאין זה סוגיא דליפרוך רישא למציעתא ולא פריך מרישא גופא אלא ודאי מרישא לק"מ די"ל דהא דשתק חייב היינו כשא"ל היה לך לידע וכדכתבו התוס' פרק האומר אבל ממציעתא דייק טעמא דאמר לא דמכחיש בהדיא הא אישתיק לא אפי' לא הוי משום דאודי מ"מ כיון דלא מכחיש ליה מהימן ע"ש ודוק מיהו דעת הסמ"ק ס"ס רכ"ג וס"ה והגהמי"י פי"א דמ"א ורבי' ירוחם סוף נתיב ט"ו ובאגודה והאו"ה סוף כלל כ"ג כהט"ו מיהו ודאי בפועל אף הרשב"א וסייעתו מודים דאם אינו בידו ולא אמר ליה בפעם הא' שמצאו אינו נאמן אם אין הבע"ד שותק מחמת הודאה וכדמוכח בהנזקין וכתבו טעמא דפועל כיון שקיבל לעשותה בהכשר חזקה מיזהר זהיר ולכך אינו נאמן וע' בס"ק ג' וס"ק ח':
(יז) ואח"כ הכחישו. נ"ל דוקא אם מכחישו אח"כ אבל אם אמר ליה אח"כ איני יודע ומה ששתקתי תחלה לא מפני שהודיתי כו' העד נאמן לכ"ע והכי מוכח להדיא מן הש"ס) מעובדא דינאי מלכא בקידושין (דף ס"ו ע"א) ע"ש ודוק:
(יח) מה ששתקתי כו' אלא להתיישב כו'. כ"כ ג"כ רבינו ירוחם סוף נט"ו מיהו בנכ"ג חלק ב' כ' דאם א"ל בפניך נתנסך ושותק ואח"כ חזר ואמר לא שתקתי אלא מפני שלא חששתי לדברי העד לא מהני כיון דעד אחד נאמן באיסורים אבל בדבר שבערוה דאין פחות מב' אם אמר שתקתי מפני שלא חששתי לדברי העד מהני ע"כ דבריו בתוספת ביאור:
(יט) יש מי שאומר כו' נאמן. ולעיל בסוף סי' א' סי"ג כתב המחבר בסתם שהוא נאמן וסתם הרב כותיה וכאן כתבו הרב בלשון יש מי שאומר משום שכתב ע"ז בד"מ וצריך לדקדק בסי' קפ"ה מנדה דלובשת בגדי נדה דלא מהני אמתלא ואולי יש לחלק וצ"ט עכ"ל וע"ל סימן קפ"ה ס"ק ה' דלדברי הב"ח והרב בתשובה מיושב זה שפיר עיין שם:
(כ) וכל הפסולי עדות כו'. דין זה כתוב בד"מ בשם הר"ן וכן נרשם בש"ע וצ"ע דהר"ן בקדושין פרק האומר כתב בהדיא דפסולי עדות אינן נאמנין באיסורין ובתשובה סימן כ"ה פסק דאפילו חשוד לאותו דבר כשר להעיד בשל אחרים כגון לומר בשר זה שחוטה וכה"ג ונראה לחלק דלהתיר ודאי נאמן להעיד דהא קי"ל החשוד בדבר דנו ומעידו כדלעיל סי' קי"ט ס"ק י"ח אבל בפרק האומר מיירי בהדיא בבא לאסור של חבירו כגון לומר נתנסך יינך דאז אינו נאמן אלא גם מכח שתיקת הבעל דין שסומך על דברי העד הכשר וכמ"ש הר"ן שם והלכך כל שהוא פסול אינו סומך עליו ולאו כל כמיניה לאסור של חבירו מ"מ להרב קשיא דהא בנתנסך יינך קאי השתא ובכה"ג הא ס"ל להר"ן דפסולי עדות אינן נאמנים ואפילו תימא דמיירי היכא דמעיד להתיר קשיא דהא בכה"ג ס"ל להר"ן דאפי' חשוד נאמן והכי קי"ל לעיל סי' קי"ט ס"ז וסי' קכ"ד ס"ט וצ"ע שוב חזרתי ועיינתי בד"מ וז"ל כתב הרשב"א בתשובה סי' תקמ"ד שני אחין לא הוי אלא כעד אחד לענין איסורין בין לקיים דבר בין לענין הכחשה עוד כתב הר"ן סימן ת"ל דאף הפסול לעדות ממון נאמן להעיד באיסורין אם אינו חשוד באותו דבר עכ"ל ונראה דהאי עוד כתב הר"ן ט"ס הוא דא"כ לא שייך לומר סימן ת"ל ועוד דא"כ הל"ל כתב הר"ן מאי עוד כתב אלא צ"ל עוד כתב הרשב"א שכ"כ הרשב"א בתשו' סי' ת"ל דכל הפסולי עדות כשרים באיסורים ואפילו מומר לדבר אחד כשר לדבר אחר שלא הוא עד כאן לשונו ע"ש ולא כנרשם בש"ע ר"ן (וברשב"א משמע נמי התם דמיירי במעיד להתיר אבל במעיד לאסור נראה דמודה להר"ן דפסולי עדות אינם נאמנים וכדמשמע בש"ס פרק האומר (דף ס"ו ע"א) וכמ"ש בס"ק ט' בשם התו' והמרדכי וכן משמע בתשו' הרשב"א ס"ס שע"ו) ומ"מ צ"ע דנראה דהרשב"א בתשובה סי' ת"ל דוקא במומר דהיינו שהוא מועד מיירי אבל בחשוד הא כתב בתשו' סי' ס"ד דאפילו חשוד לאותו דבר נאמן להעיד בשל אחרים וכ"כ לעיל סי' ב' ס"ק כ' בשם התורת חיים והכ"מ לחלק בין מומר לחשוד ע"ש ויש ליישב דהרב נמי דקאמר אם לא שחשוד לאותו דבר במומר לאותו דבר קאמר ובסי' קי"ט ס"ז מיירי בחשוד ולא במומר ואע"ג דקאמר התם מי שהוא מפורסם בעבירה היינו שהוא מפורסם שעשה העבירה פעם א' דהוי חשוד ואינו מועד להיות מומר מיהו בסי' קכ"ד ס"ט באנוסים ודאי מועדים הם ואפשר כיון דמתוך אונס ודחק עושים כן כחשודים דיינינן להו ודוק:
ולענין עדות העובדי כוכבים כתבו הפוסקים בכמה דוכתי דאין העובדי כוכבים נאמן לא לאיסור ולא להיתר וע"ל סי' קי"ח ס"ק ל"ז וסי' קכ"ב ס"ק ג' וס"ס קכ"ט וסי' ק"ל ס"ס ח' בהג"ה ונראה דאפילו אין לו הנאה בעדותו אינו נאמן להעיד בשל אחרים ואע"ג דהסמ"ג לאוין קל"ז דף מ"א סוף ע"ב כתב בשם רב האי גאון שאין סומכין על דבריו של עובד כוכבים לא לאיסור ולא להיתר לאיסור מדאמרינן פרק אחרון דיבמות עובד כוכבים שהיה מוכר פירות בשוק ואמר פירות אלו של ערלה הן של עזקה הן לא אמר כלום לא נתכוין זה אלא להשביח מקחו כו' עכ"ל לאו למימרא דדוקא היכא דיש לו הנאה בעדותו כגון התם דמתכוין להשביח מקחו הא בעלמא נאמן לאסור דהא כללא כייל דלעולם אין סומכין על עובדי כוכבים אלא היינו טעמא דלא נתכוין אלא להשביח מקחו הוא לאו דוקא אלא ה"ה בכל מקום שיש למצא שום אמתלא וכן משמע בתשו' מהרי"ל ר"ס ל"ח וכן משמע בש"ס פרק בתרא דיבמות אי נמי דוקא התם צריך להאי טעמא כיון דהפירות שלו הן וכן משמע בת"ח כלל ל"ב ד"ט שוב מצאתי כן בתשו' הרשב"א סי' קי"ח להדיא ע"ש והשתא א"ש הא דמייתי ראיה מהך דיבמות דהם דברי רשב"ג ורבי הא פליג עליה בתוספתא דנאמן להחמיר ולא להקל וקי"ל הלכה כר' מחבירו (מיהו במרדכי פ' אלו מגלחין ובהגמ"י פ"ו מהל' אבל הביאו התוספתא דברי ר' רשב"ג אומר נאמן העובד כוכבים להחמיר כו' מיהו מבואר שם בדבריהם דקי"ל כרשב"ג דנאמן העובד כוכבים כו' ע"ש. וע"ל סי' ט"ז ס"ק כ"ג) אלא ודאי כדכתב הרא"ש פרק אלו מגלחין בשם מהר"מ דע"כ לא פליג ר' אלא כיון דפירות שלו הן אבל בעלמא מודה לרשב"ג וכן מוכח התם בהרא"ש דלרשב"ג ס"ל דבעלמא אינו נאמן אפילו בלא טעמא דלא נתכוין אלא להשביח מקחו דלא כדעת מהרש"ל שהבאתי לעיל סי' קכ"ב בס"ק (ג') [ד'] ונקוט האי כללא בידך דלעולם סלק עדותו של עובד כוכבים כמאן דליתיה ואין דבריו מעלין או מורידין בשל אחרים והכי אמרינן לקמן סי' ק"ץ ס"ק (נ"ו) [ס"ג] ומיהו היכא דמסיח לפי תומו כבר נתבאר דינו בסימן צ"ח ס"ק ב' וסימן שי"ג ס"ק ד':
ט"ז - טורי זהב
אבל בשאר איסורים לא מהני כו'. כי יש חולקין וס"ל דכל שהוא מאמין בלבו שאומר אמת אין מועיל מה שמכחישו ועל זה נאמר ויראת מאלהיך:
אלא להתיישב ולחשוב בלבי כו'. משמע לי באם לא אמר כך אלא אמר שתקתי שהייתי סבור כיון שאני איני יודע ואתה יודע בבירור ועכשיו שמעתי מאחרים שאינך נאמן ומברר זה מאותן אחרים שהגידו לו כן דנאמן הוא בכך וכאלו אמר מתחלה איני יודע וראייה לזה מח"מ סימן כ' שהביא רמ"א שאם הביא ראיה שלא ידע תחילה מאלו עדים כו' וה"נ דכוותיה אבל אם אמר תחלה שתקתי שלא חשתי להשיבך אינו נאמן אע"פ שבח"מ סי' פ"א מצינו שיכול לומר כן לענין הודאות ממון שאני התם דיכול לומר אני ידעתי האמת שלא יזיק לי דבריך שאתה אומר שיש לך מנה בידי כיון שאין אני מוציא מפי שום דבר אבל כאן אין אדם עשוי שלא לחוש אם אומרים שהוא שותה איסור וע"פ דרך זה נ"ל ליישב מה שכתב ב"י בשם הרשב"א הא דמחלקינן כאן בין פעם הא' או לא דוקא בפועל או שומר אבל עד דעלמא נאמן אפילו לא אמר ליה בפעם הראשון שמצאו שמא לא נזכר בפעם הראשון דלאו עליה רמיא או שלא רצה להעיד לו ולבתר כן נמלך ואמר ליה עכ"ל. והקשה עליו בד"מ דע"כ הא דעד דעלמא נאמן היינו כשבעלים שותקין ואם כן פשיטא שאין לחלק בין פעם הראשון לפעם השני דמ"מ שתיקתו כהודאה בשלמא בשומר יש לחלק שפיר דפעם הראשון הוי שומר שלא במקצת ולא בפעם השני אבל במקום שהאיסור משום שתיקת הבעלים מה לי פעם הראשון ומה לי פעם שני עכ"ל ולי נראה דלא קשה מידי דהוי אמינא שיכול הבעל לומר כיון שכבר ראית אותי ולא אמרת לי דבר לאפרושי מאיסורא ועכשיו אתה אומר לי אין זה אלא דרך שחוק והיתול ועל כן לא חששתי להשיבך קמ"ל דלא אמרינן כן אלא נאמן אף בזה כיון שהוא אינו שומר שלו ובאמת רבותא גדולה היא:
טבח שעשה סי' בו'. בסי' א' סעיף י"ג כתבתי שאין לפסוק כן וכאן מצאתי בד"מ שגם הוא הקשה כן וכתב בסוף ואולי יש לחלק וצ"ע עכ"ל:
באר היטב
(א) נאמן: כתב הש"ך ואפילו לא אמר לו בפעם הראשון שמצאו והטעם דנאמן משום מגו דבידו לנסכו וע"פ זה יש לדון במי שאומר לחבירו על [אבל ז"א דע"כ מיירי כאן בגוונא דלא מקרי הפ"מ דאם לא כן למה צריך ס' נגד הקילוח] יין מבושל שלו שנתנסך קודם הבשול אינו נאמן אפילו הוא בידו כיון דלית ליה מגו עד כאן לשונו.
(ב) מכחישו: והש"ך חולק על זה וס"ל דדוקא אם הבעלים שותקים הוא נאמן אבל אם הבעלים מכחישים אותו אינו נאמן כדאי' בחושן משפט סי' ק"ח סי"ד וכ' הר"ב בתשובה סי' ס"ו דאם הבעל מכחישו בזה שלא א"ל בפעם הראשון שמצאו ודאי הבעל נאמן ע"ש.
(ג) אינו: ואז מותר לכל העולם דאפילו אמר איני יודע מותר לכל העולם כ"כ בד"מ וכ' המרדכי דאם א"ל שמא לא דקדקת חשוב כאילו הכחישו.
(ד) כהודאה: פי' אפילו אמר שלא היה בידו מעולם ולא א"ל בפעם הא' לעולם כיון דשתיקה כהודאה דמיא ואין חילוק בין פועל לשומר בין א"ל מיד או לא הוי שתיקה כהודאה ולאו כהודאה ממש אלא כיון ששותק נראה שיודע רגלים לדבר וסומך על העד כ"כ התוס' עכ"ל הש"ך.
(ה) ומלמדים: פי' מלמדים אותו קודם שא"ל העד שכשיבא העד ויאמר לו יאמר לו מיד תוך כדי דיבור איני מאמינך ואין מלמדים אותו להכחישו דהיאך ילמדוהו לשקר (ובנה"כ פי' דמלמדין אותו לומר איני יודע ע"ש).
(ו) אחר: והש"ך חולק ע"ז ופסק דמ"מ איסורא איכא לכתחלה אבל בדיעבד אין להחמיר להעד עצמו.
(ז) מהני: כתב הש"ך הל' קשה דמאי מהני הא אפילו לא יכחיש אין עדותו כלום כיון דאין הבע"ד לפנינו דהא צ"ל בפניך או ידעת כו' וי"ל דמהני הכחשתו דאפי' אומר אחר כך גם כן בפני הבע"ד ושותק אינו נאמן דכיון דטעמא דשתיקה וכו' דסומך על דברי העד כמ"ש לעיל הילכך אי איתכחיש כבר תו לא סמיך עליה וצ"ע לדינא עד כאן לשונו (ובנה"כ מתרץ דהא דכתב המחבר דצריך לומר בפניך וכו' מיירי דוקא כשהבעלים בכאן רק לענין שתיקה כהודאה בזה קאמר דצ"ל בפניך משא"כ אם הבעלים מתו או הלכו למה"י ועד א' אומר שיין זה נתנסך ולית מאן דמכחיש ליה פשיטא דנאמן לזה כתב דאם אחר מכחישו האחר נאמן ע"ש).
(ח) תרי: כתב הש"ך דזה תמוה אם נאמן לו כבי תרי היאך יוצא ידי שמים ויאמר איני מאמינך אלא ה"ק דאפילו אי מהימן ליה כתרי יכול לומר איני מאמינך כלומר לדבר זה לא מהימנת לי כבי תרי ואי א"ל הבע"ד הכי אמרינן ודאי קושטא קאמר דבלבו אינו מאמין לו כב' ולא נימא כיון דעד השתא מהימן ליה כב' שוב אין הבע"ד יכול לומר איני מאמינך דה"ל כאלו באו ב' עדים וא"ל נתנסך יינך אלא כיון דא"ל איני מאמינך בטליה לנאמנותיה אע"פ שהוא דוחק קצת בלשון ניחא לי טפי בהכי כדי שלא נאמר דס"ל לר"ת דאע"ג דמאמין ליה בלבו כב' יבדה לומר איני מאמינך ולא נמצא שום מחבר שכ"כ בשם ר"ת או שיסבור כן אלא שצ"ע דמשמע דלדעה זו אפי' אין הבע"ד שם עד זה המכחיש ואומר לא נתנסך לאו כלום הוא וכן פי' העט"ז ודין זה הוא תמוה וחולק הש"ך ע"ז ופסק כשאין הבע"ד לפנינו אפי' בלא עד המכחיש אין העד שאומר נתנסך נאמן כלל ומכ"ש אם האחר מכחישו דשרי לכ"ע (וכבר כתבתי לעיל בס"ק ז' דבנה"ך חזר בו ולכך פי' דהאי ויש מי שכתב קאי אם הבעלים לפנינו ושתקו ויש כאן עד א' המכחיש עד הנכחש לאו כלום הוא) מיהו כל זה כשבאו הב' עדים בבת אחת אבל בזה אחר זה כיון שכבר נתקבל עדות הא' בב"ד ונפסק הדין על פי עדותו הוה ליה כב' עדים וכשבא אח"כ עד אחד להכחישו אין דבריו של א' במקום שנים וע"ל סי' א' מה שפסק המחבר גבי שוחט ששחט שלא כהוגן והשוחט מכחיש שהשחיטה כשרה וכו' מיהו היכא דבאו בבת א' לא אמרינן דראשון ה"ל כב' ואע"ג דבעובדא דהשוחט הוי בבת אחת שאני התם כיון דהאמינוהו להשוחט משום דרוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם ה"ל כאלו נתקבל עדותו כבר וכן בכ"מ היכא דגלי לן קרא דעד אחד נאמן ה"ל כב' דהא התורה האמינתו כב' אבל היכא דלא גלי קרא אלא דמסברא או מתקנת חכמים הוא נאמן כגון חתיכה ספק שומן ספק חלב וע"א אמר דהוא שומן או היכא דאמר ליה עד א' נתנסך יינך והוא שותק וכה"ג ובכל דוכתא דאמרינן עד א' נאמן באיסורים כיון דלא גלי לן קרא לא חשיב כב' אלא דבעדות אשה הקילו והאמינו לחד כב' ואין דבריו של א' במקום שנים עכ"ל.
(ט) ידעת: כתב הש"ך דאל"ה לא הוי שתיקה כהודאה דהא דשותק משום שאינו יודע בירור הדבר מיהו תימא שהרי כמה פוסקים פסקו דאף ששותק מחמת שאינו יודע בירור הדבר אפ"ה העד נאמן ומאריך עוד בכמה ראיות מש"ס ותוס' המוכיחין כך וסיים מיהו ודאי בפועל אף הרשב"א וסייעתו מודים דאם אינו בידו ולא אמר ליה בפעם הא' שמצאו אינו נאמן אם אין הבע"ד שותק מחמת הודאה וטעמא דפועל כיון שקיבל לעשותה בהכשר חזקה מיזהר זהיר ולכך אינו נאמן.
(י) הכחישו: נ"ל דוקא אם מכחישו אחר כך אבל אם אמר ליה אחר כך איני יודע ומה ששתקתי תחלה לא מפני שהודיתי וכו' העד נאמן לכ"ע ש"ך וכתב רבינו ירוחם ואם אמר ליה בפניך נתנסך ושותק ואח"כ חזר ואמר לא שתקתי אלא מפני שלא חששתי לדברי העד לא מהני כיון דע"א נאמן באיסורים אבל בדבר שבערוה דאין פחות מב' אם אמר שתקתי מפני שלא חששתי לדברי העד מהני וכתב הט"ז וז"ל משמע לי אם אמר שתקתי שהייתי סבור כיון שאני איני יודע ואתה יודע בבירור ועכשיו שמעתי מאחרים שאינך נאמן ומברר זה מאותן אחרים שהגידו לו כן דנאמן הוא בכך וכאלו אמר מתחלה איני יודע וראיה לזה ממ"ש רמ"א בחושן משפט סי' כ' שאם הביא ראיה שלא ידע תחלה מאלו עדים וכו' וה"נ דכוותיה אבל אם אמר מה ששתקתי תחלה שלא חששתי להשיבך אינו נאמן ואפילו לא אמר ליה העד בפעם הא' ואין הבע"ד יכול לומר כיון שכבר ראית אותי ולא אמרת לי דבר לאפרושי מאיסורא ועכשיו אתה אומר לי אין זה אלא דרך שחוק והיתול וע"כ לא חששתי להשיבך דאין אדם עשוי שלא לחוש אם אומרים שהוא שותה איסור עכ"ל.
(יא) שאומר: כתב הש"ך ולעיל בסוף סימן א' סי"ג כ' המחבר בסתם שהוא נאמן וסתם הר"ב כוותיה וכאן כתב הר"ב בשם יש מי שאומר משום שכתב ע"ז בד"מ וצריך לדקדק בסי' קפ"ה מנדה דלובשת בגדי נדה דלא מהני אמתלא ואולי יש לחלק וצ"ע וגם הט"ז כ' בסי' א' דאין לפסוק כן ע"ש.
(יב) שחשוד: כ' הש"ך דוקא אם הוא מומר לאותו דבר אבל אם הוא רק חשוד כתב לעיל סי' קי"ט ס"ז דנאמן ואע"ג דקאמר התם מי שהוא מפורסם בעבירה היינו שהוא מפורסם שעשה העבירה פעם א' דהוי חשוד ואינו מועד להיות מומר מיהו בסימן קכ"ד ס"ט באנוסים ודאי מועדים הם ואפשר כיון דמתוך אונס ודחק עושים כן כחשודים דיינינן להו ולענין עדות העובד כוכבים כתבו הפוסקים דאינו נאמן לא לאיסור ולא להיתר ונראה דאפילו אין לו הנאה בעדותו אינו נאמן להעיד בשל אחרים מיהו היכא דמסל"ת כבר נתבאר דינו בסי' צ"ח ס"א וסי' שי"ג ס"ב בהג"ה עכ"ל.