שולחן ערוך יורה דעה נה ה
<< · שולחן ערוך יורה דעה · נה · ה · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · שפתי כהן (ש"ך) · באר היטב · באר הגולה · פתחי תשובה
כל מקום שאם יחתך שם הרגל היא טריפה, אפילו לא נחתך אלא נשבר ויצא לחוץ -- אם אין עור ובשר חופין רוב עביו ורוב היקיפו -- טריפה. ואם עור ובשר חופין רוב עביו ורוב היקיפו -- כשרה.
ואם נפל קצת מהעצם, אם יש בעור ובשר לחפות השבר אף אם לא נפל העצם -- כשרה. אבל אם אין בו כדי לחפותו אילו לא נפל אע"פ שיש בו כדי לחפותו עתה -- טריפה.
ואם נשבר עצם במקום שאינו נטרף אם נחתך -- אם אין עור ובשר חופין את רובו -- הבהמה מותרת והאבר אסור מדרבנן. וצריך לחתוך גם מעט מהמותר כשחותך האבר האסור:
- הגה: וצריך לחתכו קודם שימלחנו עם הבהמה או העוף (מרדכי וסמ"ק) ויש מחמירין ואוסרין אף אם עור ובשר חופין את רובו אם השבירה יצאה פעם אחת מחיים דרך נקב קטן (לפי פי' רש"י וסה"ת וסמ"ג וסמ"ק) ומזה נתפשט המנהג באלו המדינות להטריף כל שבירה בעצם במקום שאם נחתך טריפה ואף אם עור ובשר מקיפין אותו מכל צדדיו ואין שם נקב כלל מ"מ המנהג להטריף כי חלוקים רבים הם בדין חיפוי בשר ואין רבים בקיאין ואין לשנות אם לא במקום הפסד מרובה לפי ראות עיני המורה שיש להקל להורות כהלכה (ד"ע) ודוקא אם לא חזר ונקשר אבל אם חזר ונקשר נוהגין להכשיר וכמו שיתבאר:
מפרשים
(ט) רוב עביו ורוב הקיפו. ע' בדברי האחרונים שהאריכו בפירושיהם בזה ולפי שנוהגים להטריף הכל גם הוא דבר שאינו מצוי קצרתי בזה ובכמה דינים כיוצא בזה בסימן זה:
(י) כשרה. משמע אפילו האבר עצמו וכן הוא בש"ס וכל הפוסקים וגם כל האחרונים השיגו על הש"ד וכ"כ בד"מ בשם או"ה דכן נוהגין והוא בכלל נ' דין נ':
(יא) אסור מדרבנן. משום אבר מן החי) ואם יש בו ספיקא אזלינן לקולא ואסור להושיטו לבני נח מדרבנן סמ"ק סי' רי"א דף צ"ג ע"א ומביאו מהרש"ל פ' המקשה סי' י"ז והב"ח בסתם אבל הרשב"א והר"ן כתבו בפ' א"טע גבי נשתברו אגפיה דכיון דלישראל אין בו אלא מצות פרישה בלבד כדאיתא בש"ס שרי לעובד כוכבים אפילו לכתחלה ואין בו משום לפני עור לא תתן מכשול:
(יב) כשחותך האבר כו'. ר"ל מקום החתך במקום שהוא מחובר עתה מכח שא"א לצמצם וכן הוא בדברי הפוסקים מקום החתך אסור אבל ודאי שלא במקום החתך א"צ לחתוך גם מעט למעלה ממקום השבירה כי מה ענין למעלה מן השבירה לזה ומהרש"ל והב"ח הבינו דהפוסקים אסרו למעלה ממקום החתך אפילו העצם והבשר נפרד מן האבר המדולדל ולכן השיגו עליהם והדבר ברור כדפי' ולפ"ז לדידן דאף בעור ובשר חופים את רוב האבר המדולדל אסור דא"א בקיאין איזה מקרי חפוי בשר וכמ"ש בת"ח כלל פ"ז סוף דין א' מקום החתך של כל הבשר שסביב השבירה אסור אבל מעצם המותר למעלה א"צ לחתוך כלום:
(יג) וצריך לחתכו כו'. והיכא דאיכא ספק אי יצא לחוץ אע"ג דנהגינן לחתוך האבר ולהשליכו אפ"ה אם נמלח או נצלה או נתבשל עם אותו אבר אין לאסור אפילו ליכא ס' וכדכתבו הפוסקים דהיכא דאיכא ספיקא אזלינן לקולא כ"כ הב"ח ודבריו נכונים הם ולפ"ז כ"ש היכא דאין ריעותא בעור ובשר וחזר ונקשר אלא שלא נקשר שבר אל שבר יחדיו ידובקו) דמות' התבשיל ודלא כתשו' משאת בנימין סי' מ' וכן אפי' היכא דיצא בודאי לחוץ דצריך ששים בתבשיל או בצלי ומליחה נגדו אין להחמיר בו היכא דאין ששי' בחתיכה נגדו לומר חתיכה נעשית נבילה באיסורדבוק (כדאמרינן לקמן סי' ע"ב גבי לב וסי' ע"ג גבי כבד וכן בכמה דוכתי) כיון דאין באבר זה אלא מצות פרישה בלבד אבל היכא דאין בתבשיל ס' כנגדו צריך אח"כ ס' נגד כל התבשיל כיון דהתבשיל נעשה מתחל' נבלה דדוקא היכא דיש בתבשיל ס' אלא שבחתיכה שהאבר דבוק בה אין ס' הוא דאין להחמיר כיון דבלא"ה הרבה פוסקי' סוברי' דאף באיסו' דבוק כל הקדרה מצטרף כדלקמן סי' ע"ב סעיף ג' ועוד דבשלמא בדבוק י"ל כיון דרבנן אחשבוהו להאי אבר המדולדל כאילו נחתך דהא משום הכי אסרוהו כאבר מן החי דמן התורה מותר כל שמחובר מעט א"כ אין להחמיר לחשבו איסור דבוק דהוי כתרי חומרי דסתרי אהדדי אבל כשאין בתבשיל ס' ליכא למימר הכי:
(יד) להטריף כל שבירה כו'. דין זה הוא חומרא גדולה ולא נזכר בשום פוסק וגם כל האחרונים ומהרא"י ואו"ה לא כתבו כן רק האגור כתב שנוהגין כן והב"י חולק עליו גם מהרש"ל באו"ש סי' פ"ו כ' שלא נהגינן כהאגור בזה וגם לטעם האגור שכתב משום דלהרמב"ם יש לחוש שמא בכל אורך עצם האמצעי הוא צומת הגידין מבואר דאם נשבר שלא במקום צומת הגידין כשר אפילו לדידן ולכן נ"ל דאע"פ דעתה נתפשט המנהג להטריף בכל ענין וכמ"ש הר"ב מ"מ בנקשר אפי' בלא נקשר שבר אל שבר יחדיו ידובקו יש להכשיר כשהעור ובשר שלם ואין ניכר ריעותא כלל דהא בלא"ה ממשמעות הפוסקים משמע דכשנקשר מותר אפילו לא נקשר שבר אל שבר יחדיו ידובקו וכן הב"ח מתיר בהפסד מרובה א"כ הכא אפילו בלא הפסד מרובה יש להתיר ואולי לזה כיון הר"ב במ"ש אבל אם חזר ונקשר נוהגין להכשיר ולא כ' ונקשר שבר אל שבר יחדיו ידובקו. ובזה א"ש דלכאורה קשה לאיזה צורך כתב הר"ב כלל האי ודוקא אם לא כו' הלא מבואר הוא לקמן ומה ענינו לכאן אלא דאשמועינן דכאן יש להכשיר אפילו לא נקשר שבר אל שבר יחדיו ידובקו וע"ל ס"ק י"ז. וגם מהרי"ק גופיה דאסר לקמן עד שיתקשר שבר אל שבר יחדיו ידובקו היינו דוקא כשיש ריעותא בבשר כדמשמע מלשונו שכתב וקרם עליו עור ובשר הובא בב"י ות"ח שם דין ט' אבל לא כשהעור והבשר יפה ואין ניכר ריעותא ודלא כתשובת משאת בנימין שם דמחמיר אפילו במקום שאין עושה טרפה ואין ניכר ריעותא כלל בבשר ולא נתחבר שבר אל שבר יחדיו ידובקו ומ"מ יש להחמיר בזה לעצמו אבל לאחרים אין להחמיר כלל וכן במקום שאינו עושה טרפה דאסור רק מדרבנן משום מצות פרישה אין להחמיר כלל כשאין ניכר ריעותא כלל בבשר ונתחבר אפילו לא נתחבר שבר אל שבר יחדיו ידובקו וכן הסכימו גדולי ההוראה:
(טו) ואף אם עור ובשר מקיף אותו מכל צדדיו. דאז אין לחוש שמא יצא העצם לחוץ דהא אין להחזיק ריעותא דילמא היה נקב וא"כ כשר אף לפרש"י וא"כ למה נהגו להטריף ואפשר דנהגו להחמיר כדי שלא יבא להכשיר כשהשבירה קצתה מגולה א"נ שא"א בקיאין בבשר החופה ולכן נהגו להטריף בכל ענין עכ"ל ד"מ:
עור ובשר חופין את רובו. כ' הרוקח כך בודקין אותו ימתח אבר כמו שהיה ויקרב זה לזה ויראה אם עור ובשר חופין את רובו עכ"ל:
והאבר אסור מדרבנן. בגמ' פרק בהמה המקשה (חולין דף ע"ד) אמרינן אין בו אלא מצות פרוש בלבד פרש"י פרוש בעלמא מדרבנן וכתב ב"י בשם רשב"א שגזרו בזה משום אבר מן החי ועיין מה שכתבתי בסעיף ב':
קודם שימלחנו. בהג"ה ש"ד סי' פ"ו כתוב גף שנשבר ויצא העצם לחוץ האבר אסור והעוף מותר ומספקא לו אם נתבשל או נצלה עם אותו אבר מה הוא דינו עכ"ל משמע דבמליחה פשיטא שאין כאן איסור שהרי כל בישול נמלח תחלה ונראה מה שהקילו בזה במליחה ומספקא בנתבשל אע"ג דשאר איסורים דרבנן צריך ששים לבטלה כדאיתא בגמרא פרק גיד הנשה אל תזלזל בשיעורא דרבנן מכל מקום זה האיסור קיל משאר איסורין דרבנן מדנתנו לו שם פרוש בעלמא ולא אמרו סתמא דאסור מדרבנן דוגמא לדבר מצינו בסימן ס"ד בטור שכתב שמנקרי הבשר א"צ להם שני סכינים שאין מחתכין חלב שאסור מן התורה אלא גורר אותו בסכין כו' אעפ"י שבשמנונית הגיד א"א שאינו חותך ומנקר ישראל קדושים הם והחמירו בו ולא בסכין ע"כ הרי מדאמרו בגמרא על שומן הגיד ישראל קדושים הם ונהגו בו איסור ולא אמרו סתם אסור מדרבנן ע"כ הקילו בו ה"נ בהאי מילתא ודבר פשוט שדוקא כשיש בו אסור ודאי דהיינו שיצא לחוץ מספקא לי' דהא על האבר אסור קאי דהיינו ביוצא לחוץ אבל אי הוא גופיה מספקא ליה אם יצא לחוץ פשיטא דאזלינן לקולא אפילו בנתבשל עמו. ומו"ח ז"ל הוקשה לו למה ניזיל לקולא כאן יותר משאר איסור דרבנן ע"כ כתב דהספק של הג"ה ש"ד הוא דוקא בספק אם יצא לחוץ אבל בודאי יצא אסור וצריך ס' לבטלו אפילו במליחה ובזה נתן לו הקולא שאין אומרים בו חתיכה עצמה נעשית נבלה והכל מצטרף לבטל האבר האסור והנלע"ד כתבתי דפשוט דבמליחה מותר דיעבד אפי' בודאי יצא לחוץובספק יצא לחוץ אפי' בבישול ואפי' בודאי יצא לחוץ בבישול נסתפק בהג"ה ש"ד וספיקא כי האי ודאי לקולא ושוב ראיתי בספר או"ה כלל נ' סי' י' בשם א"ו של הגאונים האי ספיקא אם נתבשל או נצלה אם נאסר הבשר או לא וכתב מאחר שנסתפקו בו הגאונים יש להחמיר בו בבישול ובמליחה כו' ודבריו תמוהין הא קיי"ל ספיקא דרבנן לקולא. ושוב מצאתי תשו' למהר"ר בנימין שנדפסה מחדש כתוב בה סימן מ' וז"ל יש להחמיר ולהשליך הגף קודם המליחה והבישול אבל בדיעבד אם נמלח' התרנגולת או נתבשלה עם הגף השבור ואין שום ריעותא בעור ובשר אין לאסור התרנגולת בשביל נתינת טעם הגף הנשבר כ"ז נ"ל להלכה ולא למעשה מאחר דלא מצינו בדברי קמאי בהדיא בזה להקל אך לעת הצורך כגון לכבוד השבת או בהפסד מרובה וכה"ג אין להחמיר עכ"ל ופשוט שלא ראה הג"ה ש"ד הנ"ל ולא דברי או"ה הנ"ל ומ"מ נלע"ד כמו שכתבתי להקל במליחה בכל גווני ובבישול ובצליי' במקום הפסד או לכבוד שבת כיון דספיקא דרבנן הוא:
ויש מחמירין כו'. קאי אנשברה במקום שנחתך טריפה אך מ"ש רמ"א להחמיר אפי' באין נקב כי אין אנו בקיאין בחיפוי בשר קשה דהא לכ"ע א"צ כאן חיפוי בשר אלא כיון שהעור שלם בידוע שלא יצא העצם לחוץ וכמ"ש ב"י בשם ריב"ש בהדיא. וא"ל שפסק כדברי האגור שמביא ב"י שמחמיר אפילו בלא יצא לחוץ ואפילו רחוק גודל דהא רמ"א מקיל אפי' בצומת הגידין עצמן ברחוק גודל כמ"ש בסימן נ"ו והמחמיר ביותר הוא דעת רשב"א בשם רבינו יונה כמ"ש ב"י בשמו דאפילו בלא יצא לחוץ בעינן רוב בשר קיים אבל א"צ חיפוי כלל וצ"ע:
אם השבירה יצאה כו'. כדי להבין הדברים שנאמרו בדברי הטור וכאן נביא ל' הגמרא ופירושיה. ת"ר נשבר העצם ויצא לחוץ אם עור ובשר חופין את רובו מותר וכמה רובו א"ר יוחנן רוב עביה ואמרי לה רוב היקיפה א"ר פפא הילכך בעינן רוב עוביה ורוב היקיפה ופרש"י רוב עוביה שלא יצא רוב עובי השבירה לחוץ אלא מיעוט חלל העצם נגלה ורובו נכסה רוב היקפה עובי של עצם לא מעלה ולא מוריד אם רוב היקף הבשר שסביב העצם על השבר קיים אפי' נהפך חלל העצ' ויצא דרך נקב קטן כשר ואם רוב היקף העצם סביב השבירה מגולה אפי' כיונה בליטת ראש השבירה לצד בשר הקיי' והרי כל חלל העצם נכסה אפ"ה טרפה הלכך בעינן רוב עביו נכסה שלא יצא רוב החלל דרך נקב הבשר ושיהא רוב היקף הבשר שעל השבר קיים ע"כ הרי שפי' רוב עביו על החלל שלא יהא רוב מגולה ורוב היקיפו לא פי' על החלל כי היא היא ע"כ פי' דהיקיפו קאי על הבשר שעל העצם שיהיה הוא קיים מלבד יציאת חלל דרך הנקב והני תרי לישני פליגי אהיא קאי ויצא העצם לחוץ דללישנא קמא קאי שלא יצא רוב חלל השבירה לחוץ וללישנא בתרא קאי דוקא אהיקף העצם שסביב השבירה שאותו חלק לא יהיה מגולה ולא על ראש השבירה וכתבו התוס' רוב עביו ורוב היקיפו זמנין דמשכחת לה זה בלא זה שאין העצם עגול לגמרי אלא מרחיב מצד אחד ומיצר מצד אחד ובקונט' פירש בענין אחר עכ"ל פי' שהם מפרשים גם רוב היקיפו על החלל ומתרצים מהיכא דקשה לרש"י הא היא היא ע"כ כתבו דיש חילוק ביניהם בענין העצם שאינו עגול כו' וחזינן לרבים גדולים חקרי לב מפרשים כ"א כפי אשר נשאו לבו ואני בעניי אענה חלקי בפי' דברים אלו בסייעתא דשמיא דהענין הוא לא כמו שרבים מבינים דעצם שאינו עגול הוא כעין דבר משולש כזה אלא אינו כן והוא ע"פ מה שמצאתי להרא"ה בס' בדק הבי' על תה"ה דף מ"ט ע"ב וז"ל ורוב עביו ורוב חללו לא נצרכה אלא לעצמות שהן עבין מצד אחד יותר מצד אחר כעין מה שאמרו בגרגרת רוב עבייה ורוב חללה וכן פירש ר' יצחק עכ"ל למדנו מזה שלשיטת התוספות שהם של ר"י יתפרש לשון היקיפו ג"כ על החלל והענין הוא כמו בגרגרת אע"פ שמצד חוץ היא עגולה מ"מ בפנים אינה עגולה כיון שעובי הטבעות אינם שוים דמצד א' הם עבים ומצד א' הם דקים כמבואר בב"י סי' ל"ד מזה מיירי גם כאן אלא שאין העצמות שוים בזה דלפעמים חלק העובי הוא הרבה וחלק הדק הוא מעט ולפעמים להיפך וצריך שהבשר שעל השבר יכסה שני הרוב הללו והוא בענין זה כשחלק העב הוא הרבה וחלק הדק הוא מעט כזה כשיהיה לך בשר שיכסה רוב החלל דהיינו מלבד עובי העצם לא יהיה די באותו בשר לכסות רוב העצם כי רב הוא וכן להיפך אם הדק הוא הרוב כזה אזי צריך בשר יותר לחיפוי החלל מה שצריך לחיפוי העובי ועפ"ז יתפרשו דברי הרא"ש שמביא ב"י ולשון הטור אלא שכל אחד מסביר הענין בפנים שונים דז"ל הרא"ש הלכך נראה שאין הדבר תלוי ביציאת העצם אלא ברוב בשר קיים החופה את רוב העצם אלא דפליגי אי משערינן ברוב עביו או ברוב היקיפו דלפעמים אין העצם עגול ממש אלא רחב מצד אחד והולך ומיצר מצד אחד וכשהוא מיצר הרבה אז הוה רוב היקיפו טפי מרוב עביו ואז משערינן ברוב היקיפו וכשהוא מיצר מעט אז הוה רוב עביו טפי מרוב היקיפו ואז משערינן ברוב עביו עכ"ל ביאור דבריו במ"ש וכשהוא מיצר הרבה ר"ל שהחלק הדק הוא הרבה והוא הציור השני שזכרתי בזה צריך שיהיה לך בשר שתחפה את רוב החלל שהוא טפי מרוב עביו דרוב עביו הוא בכלל זה ומ"ש וכשהוא מיצר מעט ר"ל בציור הראשון שזכרתי דרוב העובי של עצם הוא טפי מרוב חלל שבתוכו אז צריך לך בשר שתחפה את רוב העובי של עצם ורוב החלל בכלל וע"ז א"ר פפא בעינן רוב עביו ורוב הקיפו ולא אמר בעינן תרווייהו כדרכו של רב פפא במקומות אחרים שרגיל לומר בעינן תרוייהו והכא לא שייך כן דא"א בענין אחר להמציא שני רוב אלא לפעמים כך ולפעמים להיפך לפיכך נתן כלל ששני הרוב יהיו מכוסים תמיד ודברי הטור ג"כ מפורשים כן אלא שנתן פנים אחרים לזה ונבין הענין מציור אחד שתצייר בזה דהא עכ"פ יש חלק אחד שהעצם הוא עב וחלק אחד שהעצם הוא דק והנה אם תרצה לכסות רק החלק שבעיגול זה במקום שהוא עב באותו חלק עצמו יש מעט חלל כי העובי שבאותו חלק הוא יותר מהחלל שבתוכו כזה נמצא שצריך אתה בשר יותר לכסות רוב עביו שבו מרוב היקיפו שהוא החלל שבו דהיינו עד הקו שבאמצע ובחלק ל' התחתון שהוא מהקו ולמטה תצטרך בשר יותר לכסות חלק החלל שבו ממה שתצטרך לכסות העובי שבו כי מעט הוא ובזה תבין ל' הטור שכ' יש עצם שאינו עגול אלא רחב מצד אחד ומיצר מצד השני ואם בשר החופה הוא בצדו הרחב אז רוב עביו יותר מרוב היקיפו ואם הוא במקום שמיצר והולך אז רוב היקיפו יותר מרוב עביו הלכך בעינן לעולם תרוייהו עכ"ל מ"ש ואם בשר החופה הוא בצדו הרחב פירושו שאם תרצה לכסות צד הרחב במקום שהעצם הוא רחב ואתה רוצה לכסות החצי של עיגול דהיינו חלק הרחב אז רוב עביו שבו טפי מרוב היקף דהיינו החלל שבו וכן למטה בחלק השני הוא להיפך וכיון שאתה מוצא לפעמים כך ולפעמים כך ע"כ נקוט כללא בידך דלעולם צריכים שניהם להיות מכוסים ולא תבא לידי איסור כנ"ל נכון וברור ולפי שיטה זאת לא איכפת לן אם יצא העצם דרך הנקב או לא כמו שכתב בית יוסף בשם רבינו ירוחם רק על רבוי בשר החופה קפדינן אלא דלרש"י דלעיל קפדינן שלא יצא לחוץ דרך הנקב ברוב העצם שזהו החילוק שבין רוב עביו להיקיפו ופסק רמ"א שיש להחמיר כרש"י וקשה לו לפירוש הרא"ש שלא איכפת לן ביציאת העצם למה נקט התנא נשבר העצם ויצא לחוץ לא היה לו לומר אלא נשבר העצם לחוד ונראה דאף לפירוש הרא"ש שתלוי בחיפוי בשר מ"מ הטריפו' הוא מחמת יציאת העצם דכשאין חיפוי מבשר אז ודאי יצא העצם לחוץ ואין לו רפואה כיון שאין לו חיפוי בשר על רובו ומ"ש הרא"ש שאין הדבר תלוי ביציאת העצם ר"ל ביציאת העצ' לחוד דבזה מעלה ארוכה והשתא ניחא מ"ש הטור לקמן בסמוך כיון שנקשר בידוע שלא יצא רובו דנתקשו רבים בזה הא לא איכפת לן ביציאת רובו ולפי מ"ש ניחא דקמ"ל דלא חיישי' שמא יצא רובו ולא היה אז חיפוי בשר כראוי:
(ח) כשירה: כתב הש"ך אפי' האבר עצמו ג"כ מותר וכן נוהגין ובפירושו של רוב עבי' ורוב הקיפה האריכו האחרונים בפירושיהם ולפי שנוהגין להטריף הכל גם הוא דבר שאינו מצוי קצרתי בזה ובכמה דינים כיוצא בזו בסי' זה עכ"ל.
(ט) מדרבנן: ופי' הש"ך משום אבר מן החי ואם יש בו ספיקא אזלינן לקולא ואסור להושיטו לבני נח מדרבנן אבל שאר פוסקים סוברים גבי נשתברו אגפיה דהואיל דליכא אלא מצות פרישה לישראל מותר לעובד כוכבים לכתחילה ואין בו משום לפני עור לא תתן מכשול.
(י) כשחותך: ופי' הש"ך דהיינו מקום החתך במקום שמחובר עתה מכח שא"א לצמצם ולפ"ז לדידן דאף בעור ובשר חופין את רובו האבר המדולדל אסור דאין אנו בקיאין איזה מקרי חפוי בשר אף מקום החתך של כל הבשר שסביב השבירה אסור אבל מעצם המותר למעלה א"צ לחתוך כלום (כ' בה"י משמע מדברי הפוסקים שאין להחמיר יותר רק מעט מן השבירה. אבל עכשיו נהגו כל מורי הוראה לחתוך כל האבר של השבירה עד הפרק עכ"ל).
(יא) שימלחנו: כתב הט"ז דיש להתיר אם נמלחו בדיעבד אפילו בודאי יצא לחוץ ובספק יצא לחוץ אף בבישול מותר בדיעבד וכן במקום הפסד או לכבוד שבת יש להתיר בכל גווני אפילו בבישול ובצליה והש"ך כתב אי איכא ספק אם יצא לחוץ יש להתיר במליחה ובצליה ובבישול אפילו ליכא ששים ובוודאי יצא לחוץ צריך ששים מיהו היכא דליכא ס' בחתיכה נגדו לא אמרינן חתיכה נעשה נבלה באיסור דבוק כדלקמן סימן ע"ב וע"ג גבי לב וכבד כיון דאין באבר זה אלא מצות פרישה בלבד אבל היכא דאין בתבשיל ס' כנגדו צריך אח"כ ס' נגד כל התבשיל ודוקא היכא שיש בתבשיל ס' רק שבחתיכה שהאבר דבוק בה אין ס' אין להחמיר דכיון דרבנן חשבו להאי אבר כאלו נחתך אין להחמיר לחשבו איסור דבוק דהוי כתרי חומרי דסתרי אהדדי אבל כשאין בתבשיל ס' ליכא למימר הכי.
(יב) ונקשר: והש"ך מתיר אם חזר ונקשר אפילו לא נקשר שא"ש יחדיו ידובקו כשעור ובשר שלם ואין ניכר ריעותא כלל מותר אפילו בלא הפסד מרובה ומ"מ יש להחמיר בזה לעצמו ולא לאחרים וכן במקום שאינו עושה טריפה דאסור רק מדרבנן אין להחמיר כלל כשאין ניכר ריעותא כלל בבשר ונתחבר אפי' לא נתחבר שא"ש וכו'. (ולזה כוון הר"ב במ"ש אבל אם חזר ונקשר נוהגין להכשיר ולא כתב ונקשר שא"ש י"י ומ"ש המחבר לקמן סעיף י"ב דאסור בנשבר עד שיתקשר שא"ש י"י ע"ש והוא דעת מהרי"ק היינו דוקא שיש ריעותא בבשר אבל לא כשעור ובשר יפה ואין ניכר שום ריעותא) וכן הסכימו גדולי הוראה עכ"ל (וכ"כ הב"ח בת' סי' קל"ט ופרי חדש ועיין כ"ג).