ט"ז על יורה דעה נה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף א
[עריכה]בסוף הערקום בין הערקום ובין השוק כו'. דבר זה מדברי הרא"ש פרק בהמה המקשה מביאו ב"י וז"ל והיכא דנחתך הרגל בארכובה בין הפרקים ראיתי מפרשים שהתירו ולי נראה לאסור משום דאיכא לאקשויי מדיוקא דרישא לסיפא דברישא קתני מן הארכובה ולמטה כשרה הא בארכובה עצמה טריפה ובסיפא קתני מן הארכובה ולמעלה טרפה הא בארכובה עצמה כשרה חדא מינייהו דוקא ואידך לאו דוקא ואזלינן לחומרא וכן פרש"י בפא"ט גבי צנא דאנקורי שנשברו רגליהם בארכובה או למעלה מן הארכובה ואין העצם יוצא לחוץ אלמא בתוך הארכובה ולמעלה מארכובה דין א' להם ועוד מדאמר ובאיזה ארכובה אמרו בארכובה הנמכרת עם הראש אלמא עצם התחתון הוא נקרא ארכובה ולמטה מן הארכובה דקתני היינו מהתחלת הארכובה ולמטה ולמעלה מארכובה היינו מסוף ארכובה ולמעלה והשתא ל"ק מידי דיוקים אהדדי עכ"ל וראיתי ב' פירושים על ארכובה סתם שנזכר כאן הא' מה שפי' באו"ה שכתב כלל נ' וז"ל ולמעלה ממנו עצם קטן שעומד בבין הפרקים המחבר את עצם התחתון לעצם האמצעי והוא כנגד המקום שקורין קני"א בל"א ברגליה שלפניה והוא הנחתך בפרסות כשמפשיטין הבהמות ופסק רש"י כרב דמפרש ארכובה דמתניתין והוא אותו עצם קטן וכתב וה"ה נמי אם נחתך אותה ארכובה עצמה טרפה וכ"פ הרא"ש כו' עכ"ל הרי שמפרש הך ארכובה שדן עליה הרא"ש הוא העצם קטן שמשחקין בו התינוקות שקורין טשי"ך וכ"ה בתשובת הרא"ש כלל עשרים סימן י"ו ולפ"ז הוה האיסור להרא"ש גם אם נחתך בטשי"ך עצמה או אפילו למטה ממנה בין המקום שמסיים הטשי"ך ובין התחלת העצם שלמטה הנמכרת עם הראש דאל"כ הרי עדיין הדיוקים קשיין אהדדי ושוב ראיתי פי' שני בהגהות או"ה בסוף הספר שכתב וז"ל אך מהרי"ש אמר שהארכובה הוא הגלי"ד שבין העצמות והיינו בין בבהמה בין בעוף ע"כ לשונו לפ"ז אין שם סתם ארכובה חל על העצם הקטן שקורין טשי"ך שהרי כלל גם העוף בזה ובעוף אין בו טשי"ך ולא שום עצם מפסיק בין עצמו התחתון לאמצעי אלא ע"כ על המקום המפסיק בין עצמות שקורין בל"א גלי"ד ע"ז אמר דאם נחתך שם בין הפרקים דטרפה נמצא לפ"ז בטשי"ך עצמו וכ"ש למטה ממנו כשרה אלא על הגלי"ד דהיינו מקום המפסיק בין הטשי"ך לעצם האמצעי דן לאסור אבל הטשי"ך עצמה היא שייכה לעצם התחתון וממנה התחלת עצם תחתון ואע"פ שהאידנא אותו עצם אינו נמכר עם הראש אין זה ראייה דשמא בימיהם לא היה כך וכמ"ש רש"ל סי' י"א ואכתוב דבריו בסמוך נמצא דאין איסור בין הפרקים שכ' הרא"ש אלא ממש בין עצם האמצעי לטשי"ך וכמו שאכתוב בסמוך בשם ש"ד גם מדברי הטור משמע כן שכתב למעלה ממנו מיד טרפה דמשמע תיכף שמסיים עצם התחתון ואי ס"ד דהטשי"ך שייכה למעלה א"כ קאי האי למעלה ממנו מיד על הטשי"ך וטריפה שם ולמה אמר אח"כ ואפילו בתוך הפרק שבינו ושוק טריפה היה לו לומר רבותא טפי דאפילו בטשי"ך טרפה ואם נתכוון הטור לקרות הטשי"ך בלשון פרק קשה דהיה לו לכתוב רבותא עכ"פ דטרפה אם נחתך בין הטשי"ך לעצם התחתון אלא דאפשר שבין הכל קרי ליה בתוך הפרק כו' ובמרדכי משמע שקרי לארכובה טשי"ך ואפי' הכי מתיר כנגד הטשי"ך שכתב יש עצם קטן המחברם ונקרא קופי"ץ התחתון ובל' המשנה בבכורות ערקום והיינו ארכובה כו' ובין האמצעי לשלישי בחבורם יש ג"כ ערקום כו' וארכובה התחתון דינו כלמטה ממנו שאין חשש כנגדו לפסוקת הגידין כו' עכ"ל הרי שתופס פירוש ראשון שזכרנו על ארכובה ואפ"ה מתיר בטשי"ך עצמה מטעם שאין שם חשש פסיקת צומת הגידין וס"ל דיוקא דסיפא עיקר מן הארכובה ולמעלה דוקא טריפה ובש"ד סי' פ"ז כתב והארכובה עצמה שיש לחוש שמא נפסקו אחד מן הגידין כי שמה הם צומת הגידין עכ"ל ונראה שמפרש ארכובה כפי' השני דלעיל דאי כפירוש הא' שהוא הטשי"ך הא אין שם צומת הגידין נמצא בטשי"ך עצמה אין איסור. ומו"ח ז"ל הבין שש"ד קורא להטשי"ך ארכובה ואפי' הכי אוסר שם מחמת צומת הגידין ואע"פ שאין שם איסור צומת הגידין כמ"ש סי' נ"ז מ"מ אוסר לפי שאין אנו בקיאין להבחין שפיר ולי נראה כמו שכתבתי דהא הש"ד כתב בהדיא כי שמה יש צומת הגידין אלא פשוט דהוא מפרש כפי' השני שזכרתי. ורש"ל פי' דברי הרא"ש על הטשי"ך עצמה לחומרא כפי' הא' אלא שחלק עליו מסברא דנפשיה ואמר דלא מסתבר לומר שיטריף שם בנחתך בארכוכה עצמה שהרי אפי' צומת הגידין שבארכובה עצמה אין נטרפים אם נחתכין ולמה נטריף יותר בנחתך העצם הלא דינו כלמטה מהארכובה עצמה הנמכרת עם הראש ואף שהאידנא אותו עצם אינו נמכר עם הראש אין ראייה שבימיהם שמא היה נמכר עם הראש והאריך בדבר והביא דעת המרדכי דלעיל וסוף דבריו דאין נחתך ולא יתר רגל העומד שם בארכובה פוסל כלל וכך נראה הלכה למעשה להקל שהרי בלאו הכי לרי"ף וכל סיעתו וליתר הגדולים מפרשים כעולא דפשיטא דכשר באותה ארכובה עצמה עכ"ל גם ב"י בשם מהר"י חביב כתב בשם רבינו ירוחם שאין איסור בארכובה עצמה רק בינה לשוק וכמ"ש כאן בש"ע גם בד"מ מביאו:
סעיף ב
[עריכה]והוא דאיעכול ניביה. בטור כתב או איעכול וכתב ב"י בשם ריב"ש שהוא ט"ס ולענ"ד דאין כאן ט"ס אלא הטור גורס כגי' הרי"ף והגאונים שמביא ב"י דגרסי בגמרא והני מילי דאיעכול כו' ולפ"ז קאמר תלמודא דאפילו בלא נפסקו לגמרי אלא קיימים עדיין רק שהם נתעכלו טרפה וממילא כ"ש נפסקו לגמרי אפי' בלא עיכול:
וכן אם נשבר סמור לגוף אף על פי כו'. בנשבר ולא יצא לחוץ מחלק בקולית אבל אם יצא לחוץ טרפה בכל העצם הקולית כמו בנחתך דלענין נחתך או נשבר ויצא לחוץ לכולי עלמא טרפה בכל הקוליא וכן כ' בהדיא באו"ה כלל נ':
סעיף ד
[עריכה]מראש עצם התחתון כו'. כדי לברר דין זה גם בנמצא ב' כבדים נעתיק דברי הראשונים בפי' כל יתר כנטול דמי דמקורו מהכא דאמרינן בגמ' נמצא רגל אחת יתירה טרפה מ"ט אמר רב הונא כל יתר כנטול דמי וז"ל ת"ה הארוך דף ל"ט פרש"י כל יתר אחת כחסר אחת והוה כבעלת רגל אחת וטרפה דהוה כשמוטת ירך בבהמה ולפי פירושו אם נמצאו לה שני טחולין ואפי' דבוקין בעביין כשרה שהרי אתה רואה אותה כאלו נטלו שניה' וניטל הטחול כשרה ואם נמצאו לה ב' כבדין ואפי' דבוקין שלא במקום מרה ושלא במקו' חיותא טרפה שהרי רואין אותם כנטולין וניטלה הכבד ולא נשתייר ממנה כזית טריפ' אבל הרמב"ן ז"ל כ' דכניטל אמרינן כחסר לא אמרינן כלומר שרואין אותו היתר כאלו ניטל ממקומו (נ"ל צ"ל הוא ומקומו וכן הוא באשיר"י להרמב"ן) וכל שאלו ניטל ממקומו ע"י אדם טריפה יתר נמי טריפה וכל שאלו ניטל ע"י אדם כשירה ה"נ כשירה ולפיכך ב' טחולין הדבוקין בסומכייהו טרפה שהרי רואין אותן כאלו ניטלו וניקבו במקום חבורן וב' כבדין הדבוקין בכזית שבמקום מרה וכזית שבמקום חיותא טרפה הא לאו הכי כשרה וכן אם היא יתרת רגל למטה מצומת הגידין כשרה אלו דברי הרב ז"ל ול"נ שלא אמרו יתר כנטול עם מי שמחובר לו קאמר אלא כנטול הוא לבד ממקומו וכל יתר שאלו אתה נוטלו לבדו ממקומו טרפה אף זה טרפה הא לאו הכי כשרה ולפיכך ב' טחולין לעולם כשרה שאפי' דבוקין בעביין ואתה נוטל הא' עדיין נשאר הב' שלם ולומר שעדיין יש במה שנשאר יתר מעובי דינר זהב וכן ב' כבדין באיזה מקום שיהיו מחוברים שאין חסרון פוסל בו כל זמן שנשאר בו כזית במקום מרה ובמקום חיותא כשרה אבל בגובתה כו' וכן בב' מרות הדבוקות זו בזו דהוה כניקבה מ"ה טרפה. אבל לא נראה כן למעשה נגד רבותי עכ"ל. משמע מדבריו של רש"י פוסל יתרת בכבד אפי' אם היא דבוקה בכבד למטה מכזית דמרה ומקום חיותא וכן ביתרת דרגל למטה ממקום צומת הגידין דהא כ' לדעת הרמב"ן בסוף דאי דבוק היתרת של כבד שלא במקום מרה או חיותא כשר וכן אם היתרת למטה מצומת הגידין כשרה משמע לרש"י אינו כן בהנך תרתי וכן נראה מל' הרא"ש שכתב לרש"י סתם שני כבדים טריפה ואח"כ כתב דברי רמב"ן וסיים בו ואם היתה למטה מצומת הגידין כשרה ופרש"י עיקר עכ"ל משמע דלרש"י אפי' למטה מצ"ה טרפה וכן משמע בר"ן שהביא דבריהם וכן משמעות דברי הטור סימן מ"א שכתב ואם נמצאו ב' כבדים טריפה וכן מסקנתו שם דמשמע בכל מקום שנמצא והיינו כדעת רש"י שלזה הסכים הרא"ש ומ"ה כתב בסי' מ"ג דב' טחולין כשר בכל גווני והיינו כרש"י וע"פ זה יתבאר מ"ש הטור כאן והוא שיהיה זה היתר מראש עצם התחתון ולמעל' בכ"מ שהוא מחובר בין במקום צ"ה או למטה מהן עכ"ל דקשה כיון דס"ל כרש"י יש להטריף ביתר אפי' למטה מצ"ה וכמו שסיים באמת כאן או למטה מהן והיינו אפי' בארכובה הנמכרת עם הראש כמו בכבד בכל מקום ע"כ נ"ל עיקר דמ"ש הטור מראש עצם התחתון ר"ל ממקום שמתחיל עצם התחתון סמוך לעצם שבו הפרסות ולמעלה עד הגוף בכל מקום שימצא בו יתרת טרפה וכמ"ש בכבד. ואל תתמה על לשון מראש עצם לפ"ז שהרי כתב ב"י לעיל סי' זה בשם מהר"י חביב בלשון כזה וז"ל ואפי' בתוך הפרק שבינו לשוק בסוף הערקום כו' קרי לחלק של צד הגוף סוף ממילא של צד הפרסות קרוי ראש כנלע"ד ברור אלא שהב"י הוקשה לו פי' דברי רבינו הטור במ"ש או למטה מהן דס"ל בארכובה התחתונה פשיטא דכשר ביתרת ומחמת זה לא רצה לפרש דברי הטור כפי מה שכתבתי דגם על הארכובה התחתונה יהיה בכלל ופי' בו פירושים אחרים דר"ל עד סמוך לארכובה הנמכרת עם הראש וקשה לי דלמה כתב סתם או למטה מהן ותו דלמה לא כתב הטור גם בסי' מ"א דב' כבדים אינם אוסרים אם הם למטה ממקום מרה וחיותא ע"כ ודאי מה שדחה ב"י הוא באמת נכון ולפי ענ"ד הוא מוכרח כן לדעת רש"י דס"ל כל יתר אוסר בכ"מ אפי' במקום שאין שם טריפות. ושוב ראיתי לרש"ל שכתב בפא"ט סי' י"ח ג' פירושים דלעיל על יתר כנטול דהיינו של רש"י ורמב"ן [והרשב"א] דלרש"י טריפה ביתר כבד בכל ענין ובטחול כשר בכל ענין ולרמב"ן יש חילוק בכבד וכן בטחול ולהרשב"א כשר בכל ענין זולת במקום שנקב פוסל בו וסיים בלשון זה למעשה יש לחוש לכל הפירושים ולאסור ב' כבדים בכל ענין כפירוש רש"י וגם לאסור ב' טחולין אם נדבקו בסומכייהו כפי' הרמב"ן וכן לאסור ברגל יתר בכל ענין אם לא שיוצא למטה מהארכובה דכשירה בכל ענין וכן אם ב' הכבדין מתחילין למטה מאותו כזית במקום מרה ובמקום חיותא ג"כ פשיטא דכשירה לכ"ע עכ"ל ודבריו תמוהין דא"כ רש"י ורמב"ן לא פליגי בב' כבדים דהא גם לרש"י כשר כשמתחיל היתר למטה ממקום מרה וחיותא וכל המפרשים כתבו דלרש"י יש חומרא בב' כבדים וקולא לרמב"ן וצ"ל דהחומרא תהיה באם שניהם תלוים ואינם נוגעים זה בזה דלרש"י טריפה ולרמב"ן כשרה כיון שאין איסור אם ינטל אותו המקום שהיא תלויה שם ודבר זה לא הזכיר לא ת"ה ולא הרא"ש ולא הר"ן ולא הטור ותו דאדרבה איך תאמר דלרש"י טריפה באינם דבוקים כלל ה"ה נמי אם הם דבוקי' למטה ממקום מרה וחיותא דחד טעמא יש בהו על כן נראה עיקר לענ"ד כמו שכתבתי לדעת רש"י והסכימו בו הרא"ש והטור לאסור בכבד וברגל בכל מקום שיש יתר אלא שבודאי להלכה אין לפסוק כן כיון שכל האחרונים שמביא ב"י סבירא להו דיתר רגל אינו אוסר אם הוא עומד למטה מהארכובה אם כן סבירא להו להלכה כרמב"ן ועל כן גם בכבד אין איסור אלא כשהיתרת עומד במקום מרה או חיותא ובטחול במקום סומכיה. וא"כ היה ראוי לנו לפסוק בכבד יתירה תלוי' ואינה דבוקה בחברתה לקולא אלא דמסתפינא להקל ואיך שיהיה לא ידענא ליישב אם נפסוק בכבד לאסור היתרת בכל גווני וברגל דוקא למעלה מצ"ה שזה סותר את זה ודלא כמאן עבדינן דגם רש"ל השוה אותם דגם בכבד פסק להיתר למטה ממקום מרה וחיותא אלא דכתב דגם לרש"י הוה כן וכבר נתברר שאינו כן לרש"י. ובפרישה ראיתי שעש' חילוק בין כבד לרגל דבכבד היתר פוסל אפי' אינו עומד אלא למטה ממקום מרה וחיותא וברגל פוסל דוקא בעומד למעלה מארכובה התחתונה כיון שיש הרבה איברים לא אמרי' כנטול הכל אם עומד למטה והוא תמוה דזה דלא כמאן דלרש"י תרווייהון שווין הן לרש"ל לקולא כמו לרמב"ן בתרווייהו ולדידי לחומרא בתרוייהו ושום פוסק לא חילק בינייהו ותו דהא לרש"י טרפה באם יש כבד יתירה תלויה ואינה דבוקה לגמרי להכבד האחרת וכמ"ש רבינו ירוחם בהדיא וכאן אין שייך לומר שהאיסור הוא מחמת שבמקום שהיא דבוקה הוה כאילו ניטל אותו אבר וא"כ למה נאמר ברגל שאין היתר עושה איסור רק האבר שדבוק בו אלא ודאי בדותא היא מילתא דא. ולענין הלכה נראה דכיון דהאחרוני' פסקו דלמטה מצומת הגידין כשר היתר רגל וכן הוקבע בש"ע אין לזוז מזה וממילא גם בכבד כשר כשהיתרת עומדת שלא במקום מרה וחיות' כיון דרש"ל פסק כן בהדיא והוא צודק עכ"פ לדעת הרמב"ן ורשב"א כדי הוא לסמוך עליו אכן אם נמצא יתר כבד תלוי ועומד ואינו דבוק לגמרי לזאת כיון דלרש"י טרפה ולא נמצא מן האחרונים מי שמורה בה להיתר אדרבה לפי הכלל שנתנו ברגל דכל שהוא עומד במקו' רגל ויש לו צורת רגל אסור ממילא בכבד נמי כן הוא כל שהוא תלוי ועומד במקום שכבד האחרת תלויה טריפה כנ"ל עיקר אע"ג דלרמב"ן זהו כשר מורינן בה לאיסור כדעת רש"י בזה ובטחול ודאי מורינן לאיסור כרמב"ן דהיינו אם יש יתרת דבוק בסומכי' וכמ"ש רמ"א בסימן מ"ג בשם י"א אלא שהיקל בהפסד מרוב' לסמוך על רש"י בזה ואין נרא' להקל נגד הרמב"ן ורשב"א כיון שכאן פוסק כרמב"ן ביתר רגל להקל שלא במקום צ"ה אלא גם בהפסד מרובה יש לפסוק כרמב"ן לאיסור וכן ראיתי בהג"ה ש"ד סימן ע"ט שכתב מעשה שנמצא בטחול כמו יד על הטחול והטריף מהר"ר אליעזר מברי"ן ובד"מ הביא זה בשם מהר"י מולין וע"כ הי' זה על סומכיה והיה בו צורת טחול ולכך חשבו ליתר וכ"פ בד"מ והיינו כרמב"ן:
סעיף ה
[עריכה]עור ובשר חופין את רובו. כ' הרוקח כך בודקין אותו ימתח אבר כמו שהיה ויקרב זה לזה ויראה אם עור ובשר חופין את רובו עכ"ל:
והאבר אסור מדרבנן. בגמ' פרק בהמה המקשה (חולין דף ע"ד) אמרינן אין בו אלא מצות פרוש בלבד פרש"י פרוש בעלמא מדרבנן וכתב ב"י בשם רשב"א שגזרו בזה משום אבר מן החי ועיין מה שכתבתי בסעיף ב':
קודם שימלחנו. בהג"ה ש"ד סי' פ"ו כתוב גף שנשבר ויצא העצם לחוץ האבר אסור והעוף מותר ומספקא לו אם נתבשל או נצלה עם אותו אבר מה הוא דינו עכ"ל משמע דבמליחה פשיטא שאין כאן איסור שהרי כל בישול נמלח תחלה ונראה מה שהקילו בזה במליחה ומספקא בנתבשל אע"ג דשאר איסורים דרבנן צריך ששים לבטלה כדאיתא בגמרא פרק גיד הנשה אל תזלזל בשיעורא דרבנן מכל מקום זה האיסור קיל משאר איסורין דרבנן מדנתנו לו שם פרוש בעלמא ולא אמרו סתמא דאסור מדרבנן דוגמא לדבר מצינו בסימן ס"ד בטור שכתב שמנקרי הבשר א"צ להם שני סכינים שאין מחתכין חלב שאסור מן התורה אלא גורר אותו בסכין כו' אעפ"י שבשמנונית הגיד א"א שאינו חותך ומנקר ישראל קדושים הם והחמירו בו ולא בסכין ע"כ הרי מדאמרו בגמרא על שומן הגיד ישראל קדושים הם ונהגו בו איסור ולא אמרו סתם אסור מדרבנן ע"כ הקילו בו ה"נ בהאי מילתא ודבר פשוט שדוקא כשיש בו אסור ודאי דהיינו שיצא לחוץ מספקא לי' דהא על האבר אסור קאי דהיינו ביוצא לחוץ אבל אי הוא גופיה מספקא ליה אם יצא לחוץ פשיטא דאזלינן לקולא אפילו בנתבשל עמו. ומו"ח ז"ל הוקשה לו למה ניזיל לקולא כאן יותר משאר איסור דרבנן ע"כ כתב דהספק של הג"ה ש"ד הוא דוקא בספק אם יצא לחוץ אבל בודאי יצא אסור וצריך ס' לבטלו אפילו במליחה ובזה נתן לו הקולא שאין אומרים בו חתיכה עצמה נעשית נבלה והכל מצטרף לבטל האבר האסור והנלע"ד כתבתי דפשוט דבמליחה מותר דיעבד אפי' בודאי יצא לחוץובספק יצא לחוץ אפי' בבישול ואפי' בודאי יצא לחוץ בבישול נסתפק בהג"ה ש"ד וספיקא כי האי ודאי לקולא ושוב ראיתי בספר או"ה כלל נ' סי' י' בשם א"ו של הגאונים האי ספיקא אם נתבשל או נצלה אם נאסר הבשר או לא וכתב מאחר שנסתפקו בו הגאונים יש להחמיר בו בבישול ובמליחה כו' ודבריו תמוהין הא קיי"ל ספיקא דרבנן לקולא. ושוב מצאתי תשו' למהר"ר בנימין שנדפסה מחדש כתוב בה סימן מ' וז"ל יש להחמיר ולהשליך הגף קודם המליחה והבישול אבל בדיעבד אם נמלח' התרנגולת או נתבשלה עם הגף השבור ואין שום ריעותא בעור ובשר אין לאסור התרנגולת בשביל נתינת טעם הגף הנשבר כ"ז נ"ל להלכה ולא למעשה מאחר דלא מצינו בדברי קמאי בהדיא בזה להקל אך לעת הצורך כגון לכבוד השבת או בהפסד מרובה וכה"ג אין להחמיר עכ"ל ופשוט שלא ראה הג"ה ש"ד הנ"ל ולא דברי או"ה הנ"ל ומ"מ נלע"ד כמו שכתבתי להקל במליחה בכל גווני ובבישול ובצליי' במקום הפסד או לכבוד שבת כיון דספיקא דרבנן הוא:
ויש מחמירין כו'. קאי אנשברה במקום שנחתך טריפה אך מ"ש רמ"א להחמיר אפי' באין נקב כי אין אנו בקיאין בחיפוי בשר קשה דהא לכ"ע א"צ כאן חיפוי בשר אלא כיון שהעור שלם בידוע שלא יצא העצם לחוץ וכמ"ש ב"י בשם ריב"ש בהדיא. וא"ל שפסק כדברי האגור שמביא ב"י שמחמיר אפילו בלא יצא לחוץ ואפילו רחוק גודל דהא רמ"א מקיל אפי' בצומת הגידין עצמן ברחוק גודל כמ"ש בסימן נ"ו והמחמיר ביותר הוא דעת רשב"א בשם רבינו יונה כמ"ש ב"י בשמו דאפילו בלא יצא לחוץ בעינן רוב בשר קיים אבל א"צ חיפוי כלל וצ"ע:
אם השבירה יצאה כו'. כדי להבין הדברים שנאמרו בדברי הטור וכאן נביא ל' הגמרא ופירושיה. ת"ר נשבר העצם ויצא לחוץ אם עור ובשר חופין את רובו מותר וכמה רובו א"ר יוחנן רוב עביה ואמרי לה רוב היקיפה א"ר פפא הילכך בעינן רוב עוביה ורוב היקיפה ופרש"י רוב עוביה שלא יצא רוב עובי השבירה לחוץ אלא מיעוט חלל העצם נגלה ורובו נכסה רוב היקפה עובי של עצם לא מעלה ולא מוריד אם רוב היקף הבשר שסביב העצם על השבר קיים אפי' נהפך חלל העצ' ויצא דרך נקב קטן כשר ואם רוב היקף העצם סביב השבירה מגולה אפי' כיונה בליטת ראש השבירה לצד בשר הקיי' והרי כל חלל העצם נכסה אפ"ה טרפה הלכך בעינן רוב עביו נכסה שלא יצא רוב החלל דרך נקב הבשר ושיהא רוב היקף הבשר שעל השבר קיים ע"כ הרי שפי' רוב עביו על החלל שלא יהא רוב מגולה ורוב היקיפו לא פי' על החלל כי היא היא ע"כ פי' דהיקיפו קאי על הבשר שעל העצם שיהיה הוא קיים מלבד יציאת חלל דרך הנקב והני תרי לישני פליגי אהיא קאי ויצא העצם לחוץ דללישנא קמא קאי שלא יצא רוב חלל השבירה לחוץ וללישנא בתרא קאי דוקא אהיקף העצם שסביב השבירה שאותו חלק לא יהיה מגולה ולא על ראש השבירה וכתבו התוס' רוב עביו ורוב היקיפו זמנין דמשכחת לה זה בלא זה שאין העצם עגול לגמרי אלא מרחיב מצד אחד ומיצר מצד אחד ובקונט' פירש בענין אחר עכ"ל פי' שהם מפרשים גם רוב היקיפו על החלל ומתרצים מהיכא דקשה לרש"י הא היא היא ע"כ כתבו דיש חילוק ביניהם בענין העצם שאינו עגול כו' וחזינן לרבים גדולים חקרי לב מפרשים כ"א כפי אשר נשאו לבו ואני בעניי אענה חלקי בפי' דברים אלו בסייעתא דשמיא דהענין הוא לא כמו שרבים מבינים דעצם שאינו עגול הוא כעין דבר משולש כזה אלא אינו כן והוא ע"פ מה שמצאתי להרא"ה בס' בדק הבי' על תה"ה דף מ"ט ע"ב וז"ל ורוב עביו ורוב חללו לא נצרכה אלא לעצמות שהן עבין מצד אחד יותר מצד אחר כעין מה שאמרו בגרגרת רוב עבייה ורוב חללה וכן פירש ר' יצחק עכ"ל למדנו מזה שלשיטת התוספות שהם של ר"י יתפרש לשון היקיפו ג"כ על החלל והענין הוא כמו בגרגרת אע"פ שמצד חוץ היא עגולה מ"מ בפנים אינה עגולה כיון שעובי הטבעות אינם שוים דמצד א' הם עבים ומצד א' הם דקים כמבואר בב"י סי' ל"ד מזה מיירי גם כאן אלא שאין העצמות שוים בזה דלפעמים חלק העובי הוא הרבה וחלק הדק הוא מעט ולפעמים להיפך וצריך שהבשר שעל השבר יכסה שני הרוב הללו והוא בענין זה כשחלק העב הוא הרבה וחלק הדק הוא מעט כזה כשיהיה לך בשר שיכסה רוב החלל דהיינו מלבד עובי העצם לא יהיה די באותו בשר לכסות רוב העצם כי רב הוא וכן להיפך אם הדק הוא הרוב כזה אזי צריך בשר יותר לחיפוי החלל מה שצריך לחיפוי העובי ועפ"ז יתפרשו דברי הרא"ש שמביא ב"י ולשון הטור אלא שכל אחד מסביר הענין בפנים שונים דז"ל הרא"ש הלכך נראה שאין הדבר תלוי ביציאת העצם אלא ברוב בשר קיים החופה את רוב העצם אלא דפליגי אי משערינן ברוב עביו או ברוב היקיפו דלפעמים אין העצם עגול ממש אלא רחב מצד אחד והולך ומיצר מצד אחד וכשהוא מיצר הרבה אז הוה רוב היקיפו טפי מרוב עביו ואז משערינן ברוב היקיפו וכשהוא מיצר מעט אז הוה רוב עביו טפי מרוב היקיפו ואז משערינן ברוב עביו עכ"ל ביאור דבריו במ"ש וכשהוא מיצר הרבה ר"ל שהחלק הדק הוא הרבה והוא הציור השני שזכרתי בזה צריך שיהיה לך בשר שתחפה את רוב החלל שהוא טפי מרוב עביו דרוב עביו הוא בכלל זה ומ"ש וכשהוא מיצר מעט ר"ל בציור הראשון שזכרתי דרוב העובי של עצם הוא טפי מרוב חלל שבתוכו אז צריך לך בשר שתחפה את רוב העובי של עצם ורוב החלל בכלל וע"ז א"ר פפא בעינן רוב עביו ורוב הקיפו ולא אמר בעינן תרווייהו כדרכו של רב פפא במקומות אחרים שרגיל לומר בעינן תרוייהו והכא לא שייך כן דא"א בענין אחר להמציא שני רוב אלא לפעמים כך ולפעמים להיפך לפיכך נתן כלל ששני הרוב יהיו מכוסים תמיד ודברי הטור ג"כ מפורשים כן אלא שנתן פנים אחרים לזה ונבין הענין מציור אחד שתצייר בזה דהא עכ"פ יש חלק אחד שהעצם הוא עב וחלק אחד שהעצם הוא דק והנה אם תרצה לכסות רק החלק שבעיגול זה במקום שהוא עב באותו חלק עצמו יש מעט חלל כי העובי שבאותו חלק הוא יותר מהחלל שבתוכו כזה נמצא שצריך אתה בשר יותר לכסות רוב עביו שבו מרוב היקיפו שהוא החלל שבו דהיינו עד הקו שבאמצע ובחלק ל' התחתון שהוא מהקו ולמטה תצטרך בשר יותר לכסות חלק החלל שבו ממה שתצטרך לכסות העובי שבו כי מעט הוא ובזה תבין ל' הטור שכ' יש עצם שאינו עגול אלא רחב מצד אחד ומיצר מצד השני ואם בשר החופה הוא בצדו הרחב אז רוב עביו יותר מרוב היקיפו ואם הוא במקום שמיצר והולך אז רוב היקיפו יותר מרוב עביו הלכך בעינן לעולם תרוייהו עכ"ל מ"ש ואם בשר החופה הוא בצדו הרחב פירושו שאם תרצה לכסות צד הרחב במקום שהעצם הוא רחב ואתה רוצה לכסות החצי של עיגול דהיינו חלק הרחב אז רוב עביו שבו טפי מרוב היקף דהיינו החלל שבו וכן למטה בחלק השני הוא להיפך וכיון שאתה מוצא לפעמים כך ולפעמים כך ע"כ נקוט כללא בידך דלעולם צריכים שניהם להיות מכוסים ולא תבא לידי איסור כנ"ל נכון וברור ולפי שיטה זאת לא איכפת לן אם יצא העצם דרך הנקב או לא כמו שכתב בית יוסף בשם רבינו ירוחם רק על רבוי בשר החופה קפדינן אלא דלרש"י דלעיל קפדינן שלא יצא לחוץ דרך הנקב ברוב העצם שזהו החילוק שבין רוב עביו להיקיפו ופסק רמ"א שיש להחמיר כרש"י וקשה לו לפירוש הרא"ש שלא איכפת לן ביציאת העצם למה נקט התנא נשבר העצם ויצא לחוץ לא היה לו לומר אלא נשבר העצם לחוד ונראה דאף לפירוש הרא"ש שתלוי בחיפוי בשר מ"מ הטריפו' הוא מחמת יציאת העצם דכשאין חיפוי מבשר אז ודאי יצא העצם לחוץ ואין לו רפואה כיון שאין לו חיפוי בשר על רובו ומ"ש הרא"ש שאין הדבר תלוי ביציאת העצם ר"ל ביציאת העצ' לחוד דבזה מעלה ארוכה והשתא ניחא מ"ש הטור לקמן בסמוך כיון שנקשר בידוע שלא יצא רובו דנתקשו רבים בזה הא לא איכפת לן ביציאת רובו ולפי מ"ש ניחא דקמ"ל דלא חיישי' שמא יצא רובו ולא היה אז חיפוי בשר כראוי:
סעיף י
[עריכה]מרודד. גרע ממתלקט הואיל והוא דק ונקלף גרע טפי ממרודד שהוא עכ"פ דבוק בעצם. וניטל שליש גרע מנקלף ששם לא ניטל כלום וניקב או נסדק גרע טפי כיון שהעור שמגין עליו ניקב במפולש או נסדק במפולש לאורך:
סעיף יב
[עריכה]והוא שחזר למקומו הראשון. מהרי"ק דקדק זה מדכתבו הפוסקים וחזר ונקשר משמע שחזר למקומו הראשון ומדברי מהרא"י בת"ה סי' קס"ד משמע שלא חילק בזה וכמ"ש מו"ח ז"ל אלא שכתב שנוהגים להחמיר כחילוק זה והוא התיר בהפסד מרובה אפילו לא חזר למקומו הראשון. נ"ל שאם היתה השבירה כקולמוס בשיפוע וחזרו ונתדבקו השברים באותו שיפוע רק שלא נתכוונו ממש כמו שהיו בתחילה רק עוקץ זה נמשך קצת למטה וזה קצת למעלה דכשרה דמהרי"ק לא אתי לאפוקי אלא במ"ש בסיפא אם הם שוכבים זה על זה אבל לא בנדון שזכרנו שהם דבוקים כראוי רק שלא נתכוונו ממש כי הבו דלא להוסיף עליה דחומרא דמהרי"ק כנ"ל ומ"מ נ"ל באם נשבר העצם ובמקום שאין עושה אותו טריפה כדלעיל סעיף ה' בזה מהני אם חזר ונקשר יפה אע"פ שלא חזר למקומו ושפיר נסמוך על מהרא"י:
סעיף יג
[עריכה]ואם אין יכולין כו'. פי' שלא הושחר פני המכה ויש ספק שמא נעשה מחיים והבריא הבשר: