ט"ז על יורה דעה נד
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף א
[עריכה]רובן של כ"ב. כתב הר"ן הא דכשר בנשתברו מיעוט צלעות אע"ג דקי"ל בקוץ עד שינקוב לחלל חוששין שמא ניקב אחד מהאברים הפנימים בנשתברו מיעוט צלעות בין שהשבר כלפי פנים או כלפי חוץ כשרה ולא חיישינן שמא ניקבו הדקין או כרס או הריאה וטעמא דדוקא גבי קוץ חיישינן להכי כיון שניקב בכח מבחוץ ונכנס מדוחק אבל בראשי הצלעות דליכא למימר הכי לא חיישינן למידי הלכך בין שהשבר נוטה לחוץ בין לחלל הבהמה בין שעורה ובשרה קיים בין שאינו קיים כשרה עכ"ל ודומה לזה כתבתי סי' נ"ג סעיף א' בסופו דלא כדעת הלבוש שמכח קושיא כזו אוסר בנשבר צלע אחד בעוף וכן כתב מו"ח ז"ל בסימן זה ואנו אין לנו איסור כלל בזה וכמשמעות דברי הטור ובעל הש"ע שכתבו להיתר בנשברו מיעוט צלעות אפילו לדידן:
סעיף ב
[עריכה]נשתברו צלעות הקטנות. פי' ואין איסור אפילו נשברו קצת מהגדולות ג"כ אין אלו מצטרפים לעשותה רוב שבורות:
סעיף ג
[עריכה]מהצלעות גדולות. זה דעת הרשב"א בטור והביא דעת הרא"ש שלא חילק ובכל גווני אסור בצלע וחצי חוליא ורש"ל פסק כהרא"ש וכ"כ מו"ח ז"ל ושכן דעת או"ה להחמיר:
ודוקא נעקרה כו'. זהו דעת ת"ה סימן קע"ז וטעמו בזה דהאי טרפות דחסירות ויתירות צלעות וחוליות לא פסלי אלא כשהיה לה חוליא ונתעקרה מדמייתי עליה שם מדתנן לבית הלל דס"ל לענין טומאת מת באוהל דקי"ל שדרה מטמא באוהל וכל שחסר חוליא אחת מן השדרה אינה מטמא באוהל ואמר שמואל וכן לטרפה שהבהמה נטרפה בחסרון חוליא אחת והתם גבי טומאה מיירי שהיה לו חוליא ונחסרה דאין נראה כלל שאם היה אדם שנברא רק בי"ז חוליו' שלא תטמא שדרתו באוהל אם לא נחסר ממנו כלום אלא ודאי לא איירי אלא כשהיה שם מנין חוליו' ונחסרו וע"ז אמר שמואל וכן לטרפה וה"ה לענין עקירה לא מיירי אלא בנעקרה מברייתה אבל לא בחסרים מתחלת ברייתה והכי מוכח מדברי רמב"ם דס"ל כל שאמרו ניטל טרפה אם נבראת חסר כשרה כו' ע"כ והקשה בד"מ ע"ז דהא להרשב"א ס"ל כל מקום שניטל טרפה אף אם נברא חסר טרפה כמ"ש בסי' נ' וא"כ תימ' על הב"י שפסק לעיל כרשב"א וכאן כ' כת"ה להתיר בנברא חסר ודבריו סותרים זא"ז ולא הרגיש ואח"כ כתב ד"מ דלהרשב"א יש מצד אחר היתר ביתר דהיינו שס"ל הא דאמרו כל יתר כנטול דמי היינו כאילו ניטל היתר בלבד ממקום חבורו כמ"ש ב"י ס"ס מ"א ולפי סברא זו כשר דהא לא נחסר חוליא ואע"ג דלא קי"ל כאותו הפירוש אלא קי"ל כאילו ניטל גם זה שהוא ראוי לו להיות וה"ל חסר מ"מ כשר בנמצא יתר מי"א צלעות וי"ח חוליות דהא כתבתי לעיל דקי"ל כרמב"ם דחסר אינו כניטל ואף להב"י דמחמיר כרשב"א מ"מ לרשב"א מותר מטעם אחר שזכרתי וא"כ לכ"ע שרי בכל ענין עכ"ל ולא נתיישב עדיין דברי ב"י דהא איהו לא ס"ל כרשב"א בפירוש יתר כנטול דמי כמו דמוכח מפסק דלעיל סי' מ"ג דמכשי' בב' טחולין אפי' בצד העב והיאך יפסוק כאן לקולא כרמב"ם לענין פלוגתא דחסר והוא עצמו פסק כרשב"א לענין פלוגתא דחסר. ומו"ח ז"ל האריך כאן בענין ישוב פסק זה ולפעד"נ דאין כאן התחלת קושיא דעיקר טעמו של ת"ה הוא ממ"ש תחלה דמצד הסברא נראה לו מההוא דטומאה דכאן אין חשש רק בהיה לו ונחסר אלא שאח"כ הביא הוכחה מדברי רמב"ם דחסר כשר והמעיין שם בסוף התשובה יראה שיש לו להשיב על ההוכחה מרמב"ם אלא שחיזק א"ע מכח הסברא שזכר תחלה נמצא ששפיר פסק ב"י להיתר כאן בחסר ויתר בצלעות בבריאה מצד סברת ת"ה וגם לשון התלמוד מורה כן שאמר בזה לשון נעקרה דמשמע דוקא שהיו ונעקרו וכתב שם בת"ה שהבקיאין אמרו לו שהרבה פעמים מצאו צלע יתירה בכל צד ולא היה פוצה פה לאיסור רק מקצת בני אדם נמנעים מלאכול צלע היתר מפני שקרובה היא לחלב הכליות עכ"ל ומו"ח ז"ל כתב מצאתי בא"ו היכא שנמצאו צלעות יתירות כגון י"ג י"ד ט"ו מכל צד וכולן דומות זו לזו כולן כשרות לבד העליונה שמניחין לצד האחוריים כך הורה הרב מהר"ר שכנא ז"ל מלובלין: