שולחן ערוך יורה דעה כ ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · שולחן ערוך יורה דעה · כ · ב · >>

מקרא לצבע סימון האותיות: ט"ז ש"ך באר היטב באר הגולה

שולחן ערוך

ובוושט מתחילת המקום שכשחותכין אותו מתכויץ, עד מקום שישעיר ויתחיל להיות פרצים פרצים גככרס. שחט למעלה ממקום זה, והוא הנקרא תורבץ הוושט, או למטה ממקום זה, והוא מתחילת בני מעיים, השחיטתו דפסולה. ושיעור תורבץ הוושט שאינו ראוי לשחיטה למעלה ובבהמה וחיה, כדי שיאחוז בשתי האצבעותיו (לשון רמב"ם פרק א מהלכות שחיטה דין ה'):

הגה: ויש אומרים, כדי רוחב ד' אצבעות (טור בשם רש"י ומהרי"ו). וקבלה ביד הקדמונים, שבכל בהמה וחיה השיעור עד מקום שמגיע שם אוזן הבהמה או החיה כשכופפין אותה (הגה במהרי"ו ואור זרוע בשם קצת פירושים ובית יוסף בשם מ"כ):

ובעוף הכל לפי גדלו וקטנו:

הגה: ואין חילוק בין יונה לשאר עופות, דכולן שיעורן שוה (הסכמת כל הפוסקים) (כן הוכיח בדרכי משה, דיונה דבש"ס הוא שם מאן דאמר ולא עוף, לאפוקי בית יוסף בשם מ"כ).

זולמטה עד והזפק:

הגה: ועוף שאין לו זפק, עד בין האגפים (ב"י). ולפי שאין אנו בקיאין בשיעורין אלו, נכון לשחוט באמצע הצוואר לארכו, דאז יוצא מידי ספק (ב"י בשם סמ"ק):

מפרשים

ש"ך - שפתי כהן

(ה) שחיטתו פסולה כל זה הוא לשון הרמב"ם (פ"א מהל' שחיטה) וכתב עליו הכ"מ וז"ל משמע דנבילה הוי שהרי כתב בפרק ג' (הלכה י"ח) כל מקום שאמרנו בשחיטה פסולה ה"ז נבלה ואם אוכל ממנה לוקה משום אוכל נבלה וקשה דתורבץ הושט וכרס לא הוי אלא טרפה ולא נבלה וי"ל דמש"ה לא אמר ה"ז נבלה ומטמא במשא אבל אם אכל ממנה כזית לוקה אבל לענין טומאה לא נחית ומשום דרוב הנזכרים באלו פרקים הוי נבלה נקט לה לשון נבלה עכ"ל ולא ידעתי מה היה לו שהרי כתב בהדיא ולוקה משום אוכל נבלה אלא ודאי אע"ג דנקיבת התורבץ (ועמ"ש בסי' ל"ג ס"ג) וכרס לא הוי אלא טרפה מכל מקום כיון שנתקלקל וניקב בשחיטה ה"ל שחיטה גורם לה לפסול והוי נבלה גמורה כדתנן בהדיא בפ' השוחט כל ששחיטה גורם לה לפסול והוי נבלה גמורה כדתנן בהדיא בפ' השוחט (חולין לב.) כל ששחיטה גורם לה לפסול נבלה דהא ודאי כל טרפה אם לא נשחטה ומתה כך נבלה היא והלכך כיון ששחחט בתורבץ הוושט וכרס נטרפה ואין השחיטה מתירתה דזהו לאו מקום שחיטה ואין לך נבלה גדולה מזו וזה פשוט ונ"מ לדידן דהוי נבלה לענין או"ב וכמש"ל סימן ט"ז ס"ט.


(ו) בבהמה וחיה כו' גם זה לשון הרמב"ם (פ"א מהל' שחיטה) ומשמע דס"ל דכל בהמות וחיות שוות בשעור זה רק בעוף שיש במינו קטנים לפי גדלו וקטנו ולכן תמה ב"י על הטור שכתב אחר שעורו של הרמב"ם דהוא בשור הגדול ושאר בהמה וחיה ועוף לפי גדלו וקטנו דאין דבריו מכוונים שהתוס' והרא"ש לא כתבו כן אלא אחר שיעורו של רש"י שהוא ד' אצבעות עכ"ל. וגם הרשב"א כתב בת"ה אחר שיעורו של הרמב"ם וזו בבהמה וחיה אבל בעוף כו' והב"ח הבין שתלונות הב"י הוא על מ"ש הטור ובעוף לפי גדלו ולכן תמה עליו שהרי בדברי הרמב"ם ורשב"א מבוארים כמ"ש הטור וז"א שהרי מיד אח"כ כתב הב"י והרמב"ם בפ"א כתב כפירוש בה"ג וכתב שזהו השיעור בבהמה וחיה אבל בעוף הכל לפי גדלו וקטנו עכ"ל ב"י הרי בהדיא כוונתו כמ"ש אח"כ מצאתי בדרישה שפירש להדיא דעת הב"י כדברי ועיין ס"ק ד'.


(ז) ולמטה עד הזפק פי' הפרישה והב"ח דהיינו עד גגו של זפק ולא גגו בכלל וכ"פ הרא"ש פא"ט ומהרש"ל שם סי' ו' וכן הוא במהרי"ו.



באר היטב

(ג) ככרס: פי' הט"ז שהעור מתקמט ונעשה קמטים במקום השחיטה והחלל מכסה משא"כ בתורבץ נשאר החלל מגולה ואין מתקמט.


(ד) פסולה: וכתב בש"ך בשם הרמב"ם דהוי נבילה דקיי"ל דכל ששחיטה גורם לו לפסול הוי נבילה ונ"מ לדידן אם היא נבילה לענין אותו ואת בנו כדלעיל סימן ט"ז ס"ט.


(ה) אצבעותיו: וכתב בש"ך וכל בהמות וחיות שוים בין גדול בין קטן.


(ו) הזפק: ופי' הש"ך עד גגות הזפק ולא גגו בכלל וסימן אם שחט בגגו של זפק אם נראה עור לבן בידוע שנגע בו ועוד סימן דבגג הזפק אין בו שני עורות כמו בושט.







▲ חזור לראש