שולחן ערוך יורה דעה יז א
שולחן ערוך יורה דעה · יז · א · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · שפתי כהן (ש"ך) · באר היטב · באר הגולה · פתחי תשובה
שולחן ערוך
השוחט את הבריאה, ולא פירכסה (פי' שלא נתנענעה) – הרי זו מותרת. אבל המסוכנת: והוא, כל שמעמידים אותה (אבגערה או במקל. כל בו בשם הראב"ד) ואינה אעומדת, אע"פ שהיא אוכלת מאכל בריאות. שחטה ולא פרכסה כלל – בהרי זו נבלה ולוקין עליה. ואם פרכסה הרי זו מותרת. וצריך שיהיה הפירכוס בסוף בהשחיטה (גולמשוך עד אחר השחיטה. רבינו ירוחם בספרו "תולדות אדם וחוה" נתיב ט"ו ח"ג לדעת רש"י), אבל בתחילתה אינו מועיל.
כיצד הוא הפירכוס: בבהמה דקה, ובחיה גסה ודקה – בין שפשטה ידה והחזירה, או שפשטה רגלה אע"פ שלא החזירה, דאו שכפפה רגלה בלבד – הרי זה פרכוס גומותר. אבל אם פשטה ידה ולא החזירתה – הרי זו אסורה, שאין זו אלא הוצאת נפש בלבד.
בבהמה גסה: אחד היד ואחד הרגל, בין שפשטה ולא כפפה, בין שכפפה ולא פשטה – הרי זה פרכוס ומותרת. ואם לא פשטה לא יד ולא רגל ולא כפפה כלל – הרי זו נבלה.
ובעוף: האפילו לא רפרף (פירוש, מענין "כהרף עין") אלא דבעינו, וולא כישכש (פירוש נענע) אלא בזנבו – הרי זה הפרכוס.
מפרשים
ש"ך - שפתי כהן
(א) בגערה או במקל אבל כשמעמידים אותה בידיה אין מוציאין אותה מחזקת מסוכנת שם.
(ב) ה"ז נבלה דכל שלא פרכסה בידוע שנשמתה נטולה הימנה קודם שחיטה ש"ס.
(ג) ולמשוך עד אחר השחיטה וכן פירש הב"ח ומהרש"ל פרק השוחט סי' י"ח כתב דמפי' רש"י שלנו לא נשמע כן הלכך נראה עיקר דאע"פ שלא עשתה הפרכוס אחר שחיטה רק עם גמר השחיטה כשר עכ"ל וכ"כ הב"ח דמפירוש רש"י שלנו לא משמע כן ולא עמדתי על סוף דעתם דהרי כך נראה מבואר מפירש"י להדיא בכולי סוגיא דפ' השוחט (חולין לח.) ע"ש בד"ה כל היכי ובד"ה א"ל רבא וד"ה שאני אומר וד"ה בסוף שחיטה ממש ובע"ב ד"ה זה פירוש למיתה ודו"ק וכן משמע בש"ס ע"ש.
(ד) או שכפפה רגלה כו' כתב ב"י משמע דכשכפפה ידה בלבד אסורה וכ"כ בעט"ז בהדיא אבל הרשב"א והר"ן וכל בו בשם הר"ז וטור ור' ירוחם פסקו דאפילו כפפה ידה בלבד מותרת ומהרש"ל שם כתב שכן דעת הרי"ף והרא"ש ופסק כן וכ"כ הב"ח.
(ה) אפילו לא רפרף אלא בעינו דע שיש חלופי גרסאות בש"ס וי"ג גפו במקום עינו ויש מהפוסקים דס"ל דרפרף בעינו לא מהני וכ"פ מהרש"ל והב"ח.
(ו) ולא כשכש אלא בזנבו וכן כשכוש זנב בבהמה מהני כדאיתא במשנה וכ"פ הרא"ש וטור ור"י ושאר פוסקים ומהרש"ל והב"ח והעט"ז ומה שתמה בסי' ל"ח סעיף ל"ז דף קמ"ח ע"ב על הר"ב שלא הגיה כן אינו תימ' דס"ל כמ"ש הרב המגיד פ"ד מהמ"א בשם הרמב"ן והרשב"א דלרבותא נקט עוף דה"א גבי דידיה כשכוש זנב דבר קל קמ"ל וכ"ש בבהמה וכ"כ הר"ן ונראה מדברי הרב המגיד שם שגם דעת הרמב"ם שהוא כל' המחבר הוא כן ע"ש.
ט"ז - טורי זהב
בגערה או במקל. פירוש אבל אם מעמידים אותה ביד לא מהני:
הרי זו נבילה. דקים להו לרבנן דזו נטולה נשמתה קודם גמר שחיטתה:
אלא בעינו. בספר הטור כתוב בגפו וכתב רש"ל דהכי קי"ל להחמיר דלא סגי בעינו אלא בגפו:
אלא בזנבו. בב"י הביא שהרא"ש והר"ן ורמב"ן ורשב"א והרב המגיד ס"ל דגם בבהמה מהני כשכוש בזנב כסתם מתניתין והא דנקטיה רבא גבי עוף הוא לרבותא דכשכוש בזנב דבר קל הוא וה"א דלא סגי קמ"ל וכ"כ הטור רק שהוכיח ב"י מדעת רמב"ם דלא מהני כשכוש זנב רק בעוף ונראה דהסומך על כל הני לא הפסיד בפרט שהרמב"ם לא זכר בפירוש לאיסור ושוב מצאתי כן לרש"ל פ' השוחט סימן י"ט וכן מסיק מו"ח ז"ל:
באר היטב
(א) עומדת: וכתב בש"ך אבל אם מעמידין אותה ביד לא מהני דקים להו לרבנן דנטולה נשמתה קודם שחיטה.
(ב) השחיטה: וכתב בש"ך דמהרש"ל פוסק דאע"פ שלא פירכסה לאחר שחיטה רק בגמר שחיטה סגי והש"ך חולק עליו.
(ג) ומותר: וכתב הב"י אבל בכפפה ידה לבד היא טריפה. אבל מהרש"ל והש"ך מתירים בכפפה ידה.
(ד) בעינו: וכתב בש"ך שיש גירסאות שגורסין בגפו במקום בעינו. וכתב מהרש"ל דהכי קי"ל ולא סגי בשרפרף בעינו אלא דוקא בגפו ופר"ח חולק.
(ה) פירכוס: וכל הפוסקים אחרונים פסקו דגם בבהמה אם כשכש בזנבו הרי זה פירכוס.