שולחן ערוך חושן משפט תכה ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · שולחן ערוך חושן משפט · תכה · ה · >>

צבעי אותיות סימון הפרשנים: מאירת עיניים (סמ"ע) · שפתי כהן (ש"ך) · טורי זהב (ט"ז) · באר היטב · קצות החושן · באר הגולה

שולחן ערוך

אפיקורס מישראל והם עובדי עכו"ם או עושה עבירות להכעיס אפילו אכל נבילה או לבש שעטנז להכעיס [הרי זה] אפיקורס והכופרים בתורה ובנבואה מישראל מצוה להעבירן אם יש בידו להעבירן בפרהסיא מעבירן ואם לאו יסבב בסיבת העברתן כיצד ראה אחד מהם שנפל לבאר והסולם בבאר קודם ומסלקו ואומר הריני טרוד להוריד בני מהגג ואחזירנו לך וכיוצא בדברי' אלו אבל העכו"ם שאין בינינו ובינם מלחמה ורועה בהמה דקה מישראל במקו' שהשדו' הם של ישראל וכיוצ' בהם אין מסבבין להם המית' ואסור להצילן (שם די"א עי' לעיל סימן ל"ד סי"ג ובסימן ת"ט) בד"א בישראל בעל עבירות והוא עומד ברשעו ושונה בו תמיד כגון רועה בהמה דקה שפקרו בגזל והם הולכים באולתם אבל ישראל בעל עבירות שאינו עומד ברשעו תמיד אלא עושה עבירות להנאת עצמו כגון אוכל נבילות לתיאבון מצוה להצילו ואסור לעמוד על דמו (שם) (די"ג) (עיין ביורה דעה סי' קנ"ח):

מפרשים

סמ"ע - מאירת עיניים

אפיקורס מישראל והם כו':    המחבר נמשך אחר נוסחת הרמב"ם שבדפוס כסף משנה דספ"ד דהל' רוצח ושמירת נפש אלא ששם לא כתב אחר זה כמ"ש המחבר ז"ל והאפיקורסי' והם שכופרי' בתורה כו' דלפ"ז היא לשון שאינו מדוקדק דהרי כבר כ' דהאפיקורס הוא עכו"ם כו' אלא כ' שם ז"ל האפיקורסי' הן שעובדי' עכו"ם כו' עד שעטנז להכעיס ה"ז אפיקורס ושכופרין בתורה כו' ע"ש אבל נוסח זה אינו עולה יפה דלפ"ז הא שכ' ושכופרין בתורה אמאי קאי לכך נראה יותר מדוקדק נוסח ל' הרמב"ם דדפוס גדול דכתב בו ז"ל המינים מישראל והן ע"א כו' עד ה"ז אפיקורס והן שכופרים כו' וכן מצאתי בדפוס ישן נושן של הרמב"ם וכן הוא לשון הטור ע"ש:

להעבירן:    בע"ש כתב דנראה לו הטעם דמצוה להעבירן לכתחלה דומי' דעיר הנידחת וזה אינו נרא' לי דדוק' ביושבי עיר כולה או רובה הנידחת מצות' בסייף אבל ביחידי' בעובדי כו"ם דינם בסקילה אלא שאין אנו לע"ע דנין דין ד' מיתות האמורים בתורה מ"ה קאמר מעבירין ונראה דל"ד קאמר אלא כאלו אמר אם יש בידינו כח להעבירן הרי מצוה עלינו להעבירן לעין כל והנשארי' ישמעו וייראו ואם לאו לפחות יסבבו להן וכדמסיק:

קודם ומסלקו:    כל' זה כ"כ במיימוני ולפי הנראה היה נ"ל למחוק הוי"ו ומסלקו וה"ק אם הסולם בבור קודם בואו אזי מסלקו משם ואומר הריני טרוד כו' ולפי הנוסח שלפנינו צריכין לפרש קודם ל' מקדים דמקדים נפשו ומסלקו:

שאין בינם ובינינו מלחמה:    דאלו יש מלחמה ע"ז אמרו טוב שבעכו"ם הרוג והיינו מצו' להורידן ולסבב עליהן המיתה וכ"כ התו' ועיין בספר שבט יהודה כ' בזה תשובה למינים והוא שטוב שבמדות העכו"ם הוא זה שדנין דין הריגה ומיתה לחוטאין ואין מחפשין זכות לעושי עולה ועיין בי"ד סי' קנ"ח מדינים אלו:

במקום שהשדות הן של ישראל:    פי' ל"ד ארץ ישראל אלא בכ"מ שיש לישראל שדות וכ"כ לעיל סי' ל"ד סי"ג ואע"ג דהמחבר כ' לעיל סי' ת"ט דמותר לגדל בסוריא ומדברות בהמה דקה ומשמע לכאורה דאפי' דיש להישראל הדרים שם שדות דאל"כ אפי' בא"י נמי שרי וכדמסיק שם הרי לפנינו דדוקא בא"י אסור היינו לענין איסור גידול בהמה דקה ומשום גזירה שמא יבא לרעות בשדות ישראל דלא גזרו כולי האי אלא בא"י ומשום פסידא דא"י אבל ודאי דאסור לרעותן בשדות של ישראל אפילו בשאר ארצות ובבהמה דקה החמירו ארועה שלהן דמסתמא אפי' אין רואה אותו שמרעה אותן בשדות ישראל כיון דהן קופצין ואזלי מעצמן ה"ל לסלק מרעייתן ואף דלעיל סימן ל"ד סי"ג כ' הטור והמחבר שם הרועים בהמה גסה נמי פסולים הא כ' שם בצדו דהיינו דוקא בהמות של עצמן ומשום דחשדינן ליה שיניחם לרעות בשדות ישראל להנאתו משא"כ כאן דמיירי גם ברועה בהמות של אחרים א"נ לענין דאסור להצילם לא אמרו כי אם בהמה דקה ועמ"ש עוד שם בסי' ל"ד:

כגון אוכל נבילות לתיאבון:    פי' כשאינו מוצא בשר כשר כזה אוכל נבילות למלאות תאותו ולהכעיס מקרי שיש בנמצא בשר כזה ואוכל נבילה להכעיס מצות בוראו ית':

מצוה להצילו:    הב"י כתב החילוק שיש בין מומר אוכל נבילות לתיאבון ובין רועה בהמה דקה (דאף שגם רועה לתאבון ולהנאת עצמו מניחו לרעות בשדות ישראל) דהרועה עושה עבירה מידי יום ביום וכל היום משא"כ אוכל נבילות לתאבון ובפריש' כתבתי עוד חילוק והוא דהאוכל נבילות לתאבון אינו חוטא אלא להש"י משא"כ רועה דגוזל וחוטא לחבירו ישראל ע"ש:

ש"ך - שפתי כהן

(א) מצוה להצילו כו'. ומ"מ אין מחויב לפדותו אם נשבה אלא דאם רוצה לפדותו אין איסור בדבר ב"י ומור"ם בי"ד סי' רנ"א ס"ב ובסי' רנ"ב שם סעיף ו' וב"ח שם:



באר היטב

(ז) דקה:    ע"ל סי' ל"ד סי"ג ובסי' ת"ט.


(ח) לתאבון:    דהוא אינו חוטא אלא להש"י משא"כ רועה דגוזל וחוטא לחבירו ישראל. סמ"ע.


(ט) להצילו:    ומכל מקום אינו מחויב לפדותו אם נשבה אלא דאם רוצה לפדותו אין איסור בדבר. ב"י והרמ"א ביורה דעה סי' רנ"א ס"ב ובסי' רנ"ב ס"ו וב"ח שם. ש"ך.