סמ"ע על חושן משפט תכה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף א
[עריכה]כל חייבי מיתות ב"ד בזמן הזה אין בידינו להלקותו כו': כל' זה כ' ג"כ הטור בשם רב נטרונאי גאון והא דכ' בחייבי מיתות וכ' עליהן להלקותן ולחבטן כתבתי בפרישה דנראה דה"ק ל"מ דאין דנין הד' מיתות עצמן כל א' כפי מה שצותה התורה אלא אפי' לעשות במקומו עונש אחר לדונו אין בידינו מצד הדין כ"א מצד מגדר מילתא ע"ש:
ומגדר מילתא כו': פי' לעשות דין לזה שכבר נרצח או מוכה אין לנו לעשותו אבל למגדר מילתא אם יש לחוש שיעשהו ג"כ אחרים להבא יגדרוהו כדי שלא יעשוהו עוד ועפ"ר:
והזהירוהו כו': פי' א"צ לעשות בו התראה ממש ושיקבל ההתראה אלא אמרינן לו זה שאתה רודף אחריו ישראל הוא והתורה אמרה שופך דם האדם באדם דמו ישפך ובדיעבד אפי' לא אמרו לו אפי' זה אפ"ה מצילין הנרדף בנפשו של רודף וראיה מקטן שרודף דאיני בר הבחנת האזהרה הוא וקאמר גם כן הורגין אתו להציל ממנו ועפ"ר:
הרי כל ישראל מצווי' להצילו: למדו זה מדכתיב [בפרשת כי תצא] ולנערה לא תעשה דבר צעקה (בשדה) ואין מושיע לה משמע הא אם יש לה מושיע להצילה מזה הבא לאונסה היינו מצווין להושיע אותה מידו במאי דאפשר וממנו למדנו דין רודף להרוג לחבירו כי בתר קרא הנ"ל מיד כתיב כי כאשר יקום איש על רעהו כו' ודרשו ואמרו ה"ז בא ללמד ונמצא למד רוצח מנערה המאורס' מה נער' המאורס' ניתן להציל' בנפש זה הבא לאונסה וכמ"ש כן דינו של הרודף אחר חבירו להרגו וגם למדנו נערה המאורס' מרוצח ואין כאן מקומו לכתבו:
אע"פ שעדיין לא הרג: לאו למימרא דמכ"ש אם כבר הרגו דחוזרים והורגים להרוצח דז"א בזמנינו דאין דנין מיתת ב"ד אלא ל' הרמב"ם תפס והוא כ"כ אמ"ש שם לפני זה דין רוצח שאין הורגין אותו עד שיגמור דינו למיתה אחר שהרג אזה כתב דברודף אין הדין כן אלא ממיתין אותו אע"פ שלא הרג ולא נגמר דינו בשום דבר:
הבא במחתרת כו': דין למדו מדכתיב בפ' משפטים] אם במחתרת ימצא הגנב והכה ומת אין לו דמים [פי' כאלו אין לו דם לזה הנרצח והוא מת מעיקרא] אם זרחה השמש עליו דמים לו והטעם דאין לו דמים מפני שכל גנב יודע שאין אדם עומד ורואה שגונבים ממנו ממונו ושותק ומתחלה בא אדעתא דהכי שבאם יעמוד בע"ה לנגדו למחות בידו אזי יעמוד עליו להרגו וה"ז כרודף ומותר להציל עצמו בנפשו ומ"ש אם זרחה עליו השמש פשוטו של מקרא הוא דאם נמצא הגנב במחתרת ביום בעת זריחת השמש אז אמרינן דודאי לא בא הגנב על עסקי מיתה כי יודע שביום יהיו עוזרים הרבה לזה הנגנב כשיעמוד עליו להרגו ובודאי לא בא אלא אם יראה שיהיה הב"ה במקום שגונב שישמיט ויצא אלא דא"כ לא הל"ל אלא ואם זרחה השמש "עליו למה לי מ"ה דרשו דבא ללמדינו שאם הוא ברור לנו כשמש שלא בא להרוג לב"ה שבא לגנוב ממנו כגון שידוע הוא שאוהב נאמן הוא לו או שחתר האב לבנו דאז אפי' אין ידוע לנו אלא מסתמא אמרי' דהאב לבנו אינו בא להרוג אלא לגנוב יש לו דמים לאביו או לאוהב הנאמן בהריגתן כשבאו במחתרת אבל בן הבא על אביו לא אמרי' מסתמא שלא בא להרוג כן הוא בגמ' ועיין בטור מ"ש עוד מזה פלוגתות ודעות:
שעוסק בזיופי': כתב שם כגון מגזמי' בדליק' או שעוסקי' בחתיכות המטבעות ומ"ש שהמלכיות מקפידות דקדק לכתוב שהמלכיות מקפידות דאל"כ אין דינו כרודף וכ"כ בהדיא שם בנימוקי מהר"ם מרוזב"ורק.
סעיף ב
[עריכה]וזה טבעו של עולם: הוצרך לכתוב זה של"ת הולד הרי הוא רודף ויצילו את אמו בנפשו קמ"ל כיון שטבע של עולם בכך אין דין רודף עליו ואעפ"כ בעודו במיעיה מותר לחתכו אע"פ שהוא חי שכל שלא יצא לאויר העולם אין שם נפש עליו והא ראייה דהנוגף אשה הרה ויצאו ילדיה ומתו משלם דמי הולדות ואין שם רוצח ומיתה עליו וכמ"ש לעיל סי' תכ"ג:
סעיף ג
[עריכה]חוץ מהבהמה: בגמ' ס"פ בן סורר ומורה ילפי' דאין ניתן להצילו בנפשו של רודף אלא ערוה שיש בו קלון ופגם לנרדף כגון נערה המאורסה שנפגמה וזכר שאינו עומד להשתמש בו ויש בו קלון טובא וילפינין להו מדכתיב ולנערה לא תעשה דבר כו' עד ואין מושיע לה וכנ"ל וכתיב נער וקרינן נערה ודרשינן הקרי והכתיב דנער ר"ל הזכר ומיתורא דהמקרא דרשי' אפי' שאר עריות ויש בו גם כן מיעוט וממעטינן מיניה הרודף אחר הבהמה או לחלל שבת כו' דלית בהו קלון ופגם כלל:
כיון שהערה בה: דאין הורגין אותו אלא קודם שנפגמה ועפ"ר:
סעיף ד
[עריכה]כדי שלא יהרגני: פי' קודם שתשיגהו ימית אותי כשיראה שאת' רוצים להמית אותו בשבילי:
אין שומעין לה: משמע דוקא בכה"ג דנוכל לומר דמקפדת על פגמה אלא שחשה לנפשה שמא ימיתנה ולכן אין שומעין לה דהתורה הקפיד' אפגם כזה שלא יעשה אבל אם אומרת הניחוהו ואל תהרגהו דנראה מדבריה שאינה חוששת אפגמ' בזה שומעין לה וכן משמע לשון הברייתא והרמב"ם שכתבו שלא יהרגיני כמ"ש המחבר אבל בטור כתב דאפי' בכה"ג אין שומעין לה וכתב הב"י דס"ל דאפי' בכה"ג י"ל דמקפד' שלא יפגמה אלא שאינה רוצה שיהרג הרודף על ידה:
קנאין פוגעין בו: ל' הטורמי שמקנה לשם יכול להורגו עכ"ל והוא נלמד ממעשה דפנחס עם זמרי והוא הלכה למשה מסיני:
אין מורין לו: בטור מסיים וכ' ז"ל ואפי' אם לא פירש והרג הבועל להמקנא אינו נהרג עליו עכ"ל והוא מימר' בגמ' והתימא שהשמיטו מור"ם ז"ל ואפשר דמשום דהטור סיים וכ' אחר זה עוד ז"ל הרג אדם אחר להמקנא נהרג עליו עכ"ל וכ' ב"י עליו דהוא פשוט ולא ניתן להכתב מרוב פשיטות ואגב שיטפא שהשמיט מור"ם לאותו דין מרוב פשיטתו השמיט עמו ג"כ זה דבחדא בבא כתבינהו הטור ע"ש והיותר נרא' דמ"ה השמיטו משום דלא כ' המחבר אלא הני עניני מיתה דיש בהן מגדר מילת' משא"כ בזה דהבועל יכול לפרוש ולהרוג להמקנא דאין בו מגדר מילתא ואדרבה הטור אגב שיטפא לרבותא כתבו וק"ל:
סעיף ה
[עריכה]אפיקורס מישראל והם כו': המחבר נמשך אחר נוסחת הרמב"ם שבדפוס כסף משנה דספ"ד דהל' רוצח ושמירת נפש אלא ששם לא כתב אחר זה כמ"ש המחבר ז"ל והאפיקורסי' והם שכופרי' בתורה כו' דלפ"ז היא לשון שאינו מדוקדק דהרי כבר כ' דהאפיקורס הוא עכו"ם כו' אלא כ' שם ז"ל האפיקורסי' הן שעובדי' עכו"ם כו' עד שעטנז להכעיס ה"ז אפיקורס ושכופרין בתורה כו' ע"ש אבל נוסח זה אינו עולה יפה דלפ"ז הא שכ' ושכופרין בתורה אמאי קאי לכך נראה יותר מדוקדק נוסח ל' הרמב"ם דדפוס גדול דכתב בו ז"ל המינים מישראל והן ע"א כו' עד ה"ז אפיקורס והן שכופרים כו' וכן מצאתי בדפוס ישן נושן של הרמב"ם וכן הוא לשון הטור ע"ש:
להעבירן: בע"ש כתב דנראה לו הטעם דמצוה להעבירן לכתחלה דומי' דעיר הנידחת וזה אינו נרא' לי דדוק' ביושבי עיר כולה או רובה הנידחת מצות' בסייף אבל ביחידי' בעובדי כו"ם דינם בסקילה אלא שאין אנו לע"ע דנין דין ד' מיתות האמורים בתורה מ"ה קאמר מעבירין ונראה דל"ד קאמר אלא כאלו אמר אם יש בידינו כח להעבירן הרי מצוה עלינו להעבירן לעין כל והנשארי' ישמעו וייראו ואם לאו לפחות יסבבו להן וכדמסיק:
קודם ומסלקו: כל' זה כ"כ במיימוני ולפי הנראה היה נ"ל למחוק הוי"ו ומסלקו וה"ק אם הסולם בבור קודם בואו אזי מסלקו משם ואומר הריני טרוד כו' ולפי הנוסח שלפנינו צריכין לפרש קודם ל' מקדים דמקדים נפשו ומסלקו:
שאין בינם ובינינו מלחמה: דאלו יש מלחמה ע"ז אמרו טוב שבעכו"ם הרוג והיינו מצו' להורידן ולסבב עליהן המיתה וכ"כ התו' ועיין בספר שבט יהודה כ' בזה תשובה למינים והוא שטוב שבמדות העכו"ם הוא זה שדנין דין הריגה ומיתה לחוטאין ואין מחפשין זכות לעושי עולה ועיין בי"ד סי' קנ"ח מדינים אלו:
במקום שהשדות הן של ישראל: פי' ל"ד ארץ ישראל אלא בכ"מ שיש לישראל שדות וכ"כ לעיל סי' ל"ד סי"ג ואע"ג דהמחבר כ' לעיל סי' ת"ט דמותר לגדל בסוריא ומדברות בהמה דקה ומשמע לכאורה דאפי' דיש להישראל הדרים שם שדות דאל"כ אפי' בא"י נמי שרי וכדמסיק שם הרי לפנינו דדוקא בא"י אסור היינו לענין איסור גידול בהמה דקה ומשום גזירה שמא יבא לרעות בשדות ישראל דלא גזרו כולי האי אלא בא"י ומשום פסידא דא"י אבל ודאי דאסור לרעותן בשדות של ישראל אפילו בשאר ארצות ובבהמה דקה החמירו ארועה שלהן דמסתמא אפי' אין רואה אותו שמרעה אותן בשדות ישראל כיון דהן קופצין ואזלי מעצמן ה"ל לסלק מרעייתן ואף דלעיל סימן ל"ד סי"ג כ' הטור והמחבר שם הרועים בהמה גסה נמי פסולים הא כ' שם בצדו דהיינו דוקא בהמות של עצמן ומשום דחשדינן ליה שיניחם לרעות בשדות ישראל להנאתו משא"כ כאן דמיירי גם ברועה בהמות של אחרים א"נ לענין דאסור להצילם לא אמרו כי אם בהמה דקה ועמ"ש עוד שם בסי' ל"ד:
כגון אוכל נבילות לתיאבון: פי' כשאינו מוצא בשר כשר כזה אוכל נבילות למלאות תאותו ולהכעיס מקרי שיש בנמצא בשר כזה ואוכל נבילה להכעיס מצות בוראו ית':
מצוה להצילו: הב"י כתב החילוק שיש בין מומר אוכל נבילות לתיאבון ובין רועה בהמה דקה (דאף שגם רועה לתאבון ולהנאת עצמו מניחו לרעות בשדות ישראל) דהרועה עושה עבירה מידי יום ביום וכל היום משא"כ אוכל נבילות לתאבון ובפריש' כתבתי עוד חילוק והוא דהאוכל נבילות לתאבון אינו חוטא אלא להש"י משא"כ רועה דגוזל וחוטא לחבירו ישראל ע"ש: