שולחן ערוך חושן משפט רצ טו
<< · שולחן ערוך חושן משפט · רצ · טו · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: מאירת עיניים (סמ"ע) · שפתי כהן (ש"ך) · טורי זהב (ט"ז) · באר היטב · קצות החושן · באר הגולה · פתחי תשובה
האפוטרופסין עושים לקטנים לולב וסוכה וציצית ושופר וספר תורה ותפילין ומזוזות ומגילה כללו של דבר כל מצות עשה שיש לה קצבה בין שהיא מדברי תורה בין שהיא מדברי סופרים עושים להם אע"פ שאינם חייבים במצוה מכל אלו המצות אלא כדי לחנכן אבל אין פוסקים עליהם צדקה אפי' לפדיון שבוים מפני שמצות אלו אין להם קצבה מיהו אם פסק עליהם צדקה לאחשובינהו כדי שיצא עליהם שם טוב והם אמודים לכך שפיר דמי ומי שנשתטה או נתחרש ב"ד פוסקין עליו צדקה אם היה ראוי. (ועיין לעיל סימן קס"ג סעיף ד'):
מפרשים
אבל אין פוסקין עליהן צדקה כו': ז"ל המ"מ סוף הלכות נחלות וכל הני דינים הן בין באפטרופסין שמינהו אביהן בין שמינהו הב"ד וה"מ כשלא נטלו רשות מב"ד אבל אם לטלו רשות מב"ד רשאין וכן מפורש בתוספתא עכ"ל:
אפי' לפדיון שבוים נקט: פדיון שבוי' לרבותא משום דאין מצוה גדולה כפדיון שבוי' (דכולהו איתנהו בה) כמ"ש הטור והמחבר בי"ד סי' רי"ב ע"ש:
ומי שנשתטה או נתחרש כו': הר"ן תמה ע"ז בפ' נערה והכ"מ כתוב ישוב לזה בסוף הל' נחלות ע"ש:
(יט) האפוטרופסין כו'. עיין בתשובת מהרי"ט סי' קכ"ז:
(לד) שבוים: לרבותא נקט פ"ש משום דאין מצוה גדולה כזו דכולהו איתנהו ביה כמ"ש הט"ו ביורה דעה סי' רנ"ב ע"ש. סמ"ע.
(לה) טוב: עיין בתשו' מהרי"ט סי' קכ"ז בדין יתום שחלה והקדיש האפטרופוס סך מסוים מנכסי היתום לצדק' ולעניי א"י ואח"כ מת היתום ובאו היורשים לערער על האפוטרופוס ולבטל מעש' הצדקה אשר עשה ע"ש הרבה חלוקי דינים בזה.
(ג) ב"ד פוסקין עליו צדקה אם הי' ראוי. בפ' נערה דף מ"ח אמר רב חסדא אמר מר עוקבא מי שנשתטה ב"ד יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין את אשתו ובניו ובנותיו ודבר אחר א"ל רבינ' לרב אשי מ"ש מהא דתני' מי שהלך למד"ה ואשתו תובעת מזונות ב"ד יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין וכו' ולא דבר אחר א"ל ולא שאני לך בין יוצא לדעת ליוצא שלא מדעת מאי ולא דבר אחר רב חסדא אמר זה תכשיט רב יוסף אמר צדקה מ"ד תכשיט כ"ש צדקה ומ"ד צדקה אבל תכשיט יהבינן לה דלא ניחא לי' דתנוויל וע"ש בר"ן שהק' על הרמב"ם במה שפסק דפוסקין צדקה בנשתטה דהא דבר אחר היינו תכשיט וא"כ צדקה מנא לי' ע"ש ובכסף משנה סוף הל' נחלות כת' ליישב וז"ל ואפשר שטעם רבינו משום דמסתמא כל אדם ניחא ליה למעבד צדקה מממונו וגם כי ממונו של אדם משועבד לעשות צדקה ממנו וכשהלך למד"ה אין פוסקין צדקה מפני שהוא עוש' צדקה בכ"מ שהוא וה"ט דאיפלגי רב חסר' ורב יוסף בפי' ד"א דגבי מי שהלך למד"ה ולא איפלגי בד"א דגבי מי שנשתטה עכ"ל ומדברי כסף משנה שכ' דממונו של אדם משועבד לעשות ממנו צדקה נראה דס"ל דשייך בצדקה דין שעבוד כמו בשאר חובות אבל דעת הר"ן דבצדקה לית ביה משום שעבוד נכסי ע"ש פ' נערה כת' בשם הרשב"א דגבי צדקה לא נחתינן לנכסי' מהא דאמרינן גבי הלך לדעת דאין הב"ד נותנין צדקה מנכסיו ואי הוי נחתינן לנכסיה אפי' שלא בפניו נמי עכ"ל ומבואר דס"ל דליכא שעבוד גבי צדקה אלא דהר"ן שם הקשה על הרשב"א וז"ל ותמה אני היאך כ' דאפי' בדאי' לא נחתינן לנכסי' דהא אמרינן לעיל דמי שנשתטה ב"ד יורדין לנכסיו וזנין וכו' ודבר אחר ואמרינן לעיל דהיינו צדקה ואם אי' דאפי' בפניו לא נחתינן לנכסי' כ"ש שלא בפניו לפיכך נראה דודאי בשביל צדקה יורדין לנכסיו בפניו וכמ"ש הרמב"ם פ"ז מהל' מתנות עניים מיהו שלא בפניו אפשר דביוצא לדעת לא נחתינן לנכסי' דאמרינן לעיל גבי מי שהלך למ"ה אבל לא ד"א עכ"ל. ואיכא למידק ממ"נ אם צדקה הוא בתורת חוב שייך בי' שעבוד נכסי א"כ שלא בפניו נמי ואם אינו אלא למצוה בפניו אמאי יורדין לנכסיו ועמ"ש בזה בסי' נ"ט סק"א דאפי' היכא דליכא שעבוד נכסי כיון דמצוה הוא וכופין אותו בשוטים לקיים המצוה גם זה הוא כפייתו להוריד לנכסיו וכמ"ש הרמב"ן בחידושיו ס"פ בתרא דב"ב דאפי' למ"ד שעבוד' לאו דאורייתא ופריעת בע"ח מצוה נמי נחתינן לנכסיה מדין כפי' ומקיימין מצות עשה שלו בע"כ ע"ש ומש"ה שלא בפניו דליתי' בדין כפי' כיון דליתי' קמן לית לן למיחת לנכסיו היכא דלא אשתעבד נכסי ע"ש. וז"ל הרמב"ם פ"ז ממתנות עניים ומי שנותן פחות ממה שראוי לו ליתן ב"ד כופין אותו ומכין אותו מכות מרדות עד שיתן מה שאמדוהו ליתן ויורדין לנכסיו בפניו ולוקחין ממנו מה שראוי ליתן עכ"ל ומשמע דוקא בפניו אבל שלא בפניו לא והוא מה"ט שכתבנו דליכא תורת כפי' שלא בפניו. וכ"כ בש"ע י"ד סי' רמ"ח כלשון הרמב"ם ויורדין לנכסיו בפניו ומשמע הא שלא בפניו לא ובש"ך שם ז"ל בפניו בב"ח נרא' שהבין דר"ל אפי' בפניו ואין ממתינין עד שיתן הוא בעצמו אלא כיון שלא רצה ליתן שוב אין שומעין לו ויורדין לנכסיו אף בפניו ול"נ דר"ל דוקא בפניו לאפוקי אם אינו כאן דאין יורדין לנכסיו עד דמודעינן לי' אם אפשר דלא גרע מחוב וכמו שנתבאר בח"מ סי' ק"ו וכן לעיל סי' רמ"ה בהג"ה עכ"ל. ותמהני על הב"ח וש"ך דהא מבואר להדיא בפ' נערה דמי שהלך למד"ה אין ב"ד יורדין לנכסיו לדבר אחר דהיינו צדקה וכמ"ש הר"ן ואין ממתינין עד דמודע לי' אלא אין נותנין כלל מנכסיו צדקה שלא בפניו והטעם כמ"ש דאין תורת כפי' שלא בפניו או כמ"ש בכסף משנה משום דנותן נדקה במקום שהוא וזה בלי ספק כוונת הרמב"ם וש"ע דוקא בפניו אבל שלא בפניו אין יורדין כלל לנכסיו:
אמנם מדברי הגהת מיימוני נראה מבואר דאפילו שלא בפניו יורדין לנכסיו לקיים מצות עשה שלו וע"ש שכת' בפ"א מהל' ת"ת וז"ל כת' מוהר"ם ז"ל דכייפינן לי' ללמדם או להשכיר להם מלמדים דמ"ש האי עשה דולמדתם אותם את בניכם משאר עשה דכייפינן לקיים עשה דסוכה וכן למ"ד פריעת בע"ח מצוה אמר בפרק הכותב דכופין אותו לפרוע וכשם שחייב למול את בנו ולפדותו דכופין אותו לקיים וכיון דהא מלתא חובה ה"ל כשאר בע"ח ועבדינן בהא מלתא כמ"ש רבינו אלפס וכו' ואי לא אפשר לשדורי לי' לאודועי עבדינן כרב נחמן עד כאן לשונו ולדברי מוהר"ם צריך לומר הא דבהלך למד"ה אין ב"ד יורדין לנכסיו כלל דסבירא ליה כשטת הר"ן פ' נערה דהא דאמרו בהלך למד"ה דאין יורדין לנכסיו לצדקה היינו בדלא אמיד וע"ש ומה"ט נמי נראה דפסק הרמ"א בסי' רמ"ה כדברי מוהר"ם משום דדעת הרמ"א באה"ע סי' ע"א כדעת הר"ן דוקא בדלא אמיד שאין הדבר עליו חוב גמור אבל היכא דאמיד יורדין לנכסיו במה שהוא מחויב בתורת צדק' אפי' בהלך למד"ה וע"ש בר"ן וכיון דהרמ"א ס"ל כדעת הר"ן שם באה"ע סע"א מש"ה פסק בת"ת כדעת מוהר"ם דאפי' שלא בפניו נמי יורדין לנכסיו לקיים מ"ע שלו אבל דעת הרמב"ם בפ' י"ב מהלכות אישות דאפי' באמיד אין יורדין לנכסיו בהלך למד"ה וכן דעת הש"ע באה"ע שם א"כ ודאי מ"ש הרמב"ם וש"ע ב"ד יורדין לנכסיו בפניו היינו דוקא בפניו ושלא בפניו אין יורדין כלל לנכסיו וזה ברור. מיהו נראה דלפמ"ש בכסף משנה בטעמא דהלך למד"ה אין ב"ד יורדין לנכסיו משום דעושין צדקה בכל מקום שהוא וא"כ בפניו נמי טעמא דמשום דכל שלא בפניו עושה צדקה במקום שהוא וא"כ יכול להיות דמודה נמי הב"י להך דינא דמוהר"ם בתלמוד תורה דב"ד יורדין לנכסיו שלא בפניו להשכיר מלמד בתר דמודע ליה ומשום דהתם לא שייך הך טעמא דגבי צדקה דעושה במקום שהוא ובת"ת מחויב ללמד את בניו והבנים כאן ובעיקר דברי הכסף משנה שכת' דממונו של אדם משועבד לעשות ממנו צדקה ונרא' מיניה דס"ל שעבוד נכסיו בצדקה כמו בשאר חוב לענ"ד כן הדברים נכונים דכיון דקי"ל שעבודא דאורי' במלוה ומכ"ש במלוה הכתובה בתורה א"כ לא גרע מצות צדקה ממצות פדיון הבן דשעבוד' דאו' כמו שמבואר בפ' יש בכור וכן גבי עולת יולדת דמביאין יורשין עולתה למ"ד שעבוד' דאו' פ"ק דקידושין וכן נראה מהא דכת' הרמב"ם בנשתטה דב"ד יורדין לנכסיו לצדקה ואם אין בו משום שעבוד נכסי אלא מצוה הוא דרמי' עליה א"כ היכי מעשין את השוטה למצות כיון דפטור הוא מסוכה ומלולב אמאי יתחייב יותר בצדקה אלא נראה מזה דשעבוד נכסי אית ביה דממונו משועבד כמו בשאר חובות. ובזה ניחא לענ"ד פסק הב"י הובא בשאלות ותשובות רמ"א בנודר ומת דמחויבין היורשין לקיים נדרו וע"ש שהשיג הרמ"א בתשובה שם סי' מ"ח. אמנם נראה ליישב דברי הב"י דכיון דמצות צדקה יש בו משום שעבוד נכסיו א"כ ה"ה בנודר כיון דכתי' בפיך זו צדקה אית ביה נמי שעבוד ולא גרע משאר חוב דאפי' מלוה ע"פ דעת הרמב"ם וכמה פוסקים דשעבוד' דאורי' וכיון דשעבוד' רמי אנכסי כמו בפדיון הבן ובעולת יולדת דתורה צוה ליתנו נשתעבדו נכסים ה"ה בנדר דכתיב בפיך ודריש מינה פ"ק דר"ה זו צדקה שעבוד' אנכסי ומחוייבין היורשין לשלם מנכסי אביהן. ורמ"א שם האריך בראיות דנודר ומת אין היורשין נריכין לקיים נדרו ומ"ש ראיה מתשובת הריב"ש סי' שכ"ה ושל"ה דנשבע לקיים קנין בדשלבל"ע אע"ג דמחויב לקיים שבועתו אם מת אין היורשין צריכין לקיים וה"ה בנ"ד דאינו אלא משום נדר וע"ש:
אמנם לפמ"ש דנודר נשתעבדו נכסי כיון דהתורה צוה אותו בכך דכתי' בפיך זו צדקה א"כ שבועה שאני דשבועה אינו אלא משום בל יחל דברו ואינו מדבר במצות שבממון אלא להרע או להיטיב שאוכל ושלא אוכל וא"כ ודאי לא שייך ביה אלא איסור בל יחל ונכסוהי לא אשתעבד לקיים השבועה ומש"ה יורשין פטורי אבל בפיך זו צדקה דבמצוה שבממון הכתו' מדבר ה"ל כמו שארי מצות שבממון שבתורה דנכסוהי אשתעבד:
עוד שם ברמ"א ראיה מדברי המרדכי פ' מי שמת באלמנה א' שציותה בואו בחדרי אחר מותי וקחו כך וכך לצדקה ופסק מוהר"ם דמכח מתנת שכ"מ לא קנה הקדש דהא חזר' קודם מותה וכו' ואין לומר תתחייב לתת ממונא כך וכך לצדקה מטעם נדר דאין בל' זה לשון נדר וכו' ועוד נרא' לרבינו מאיר דאפי' אמרה אתן כך וכך לצדקה לאחר מותי לא נעשה נדר ומצי למיהדר ולא דמי לאומר סלע זו לכשיבא לידי אתננו לצדקה דהוי נדר כו' דהתם כשבא חי הלכך בהאי שעתא אמרי' ליה קיים נדרך אבל בשכ"מ בשע' דהוי לנדריה למיחל ולקיים אותו כבר מת ונעשה חפשי מן המצות ע"ש והתם היינו טעמא דכיון דהנידר היה בפי' לאחר מותו א"כ בחייו לא חל נדרו ולא נשתעבדו נכסים. וראיתי שם בתשובת רמ"א בהג"ה וז"ל וכן משמע בתוס' פ"ק דערכין (דף ז) ע"ב דנודר ומעריך אין היורשין צריכין לקיימו דה"ל מלוה ע"פ ואינה נגבית מן היורשין וכן הוא בפ' האומר משקלי עלי (דף כ' ע"א) והיא משנה שלימה הנודר ומת אין היורשין חייבין לשלם עכ"ל הגה"ה והיא הג"ה תמוה דאדרב' מפורש תנן בפרק האומר משקלי האומר ערכי עלי ומת יתנו היורשין כו' דמיו של פ' עלי ומת הנודר יתנו היורשין. ובגמ' אמרו עלה ש"מ מלוה ע"פ גוב' מן היורשין ודחי לה כשעמד בדין וממילא לדידן דקי"ל מלוה ע"פ גובה מיורשין אפי' לא עמד בדין וכמ"ש הראב"ד פ"א מערכין ועש"ך ח"מ סי' ל"ט וגם מדברי תוס' (דף ד) לאו ראיה כלל ומבואר מדבריהם דלדידן דקי"ל כר' יוסי בגוסס ויוצא ליהרג ונודר ומעריך הזקן חייבין היורשין לשלם וזה פשוט שם אלא דלדעת הרמ"א שעבוד נכסי אינו אלא בערכין או בדמי עלי ולדעת הב"י נראה דס"ל דאפי' נודר לצדקה נמי נשתעבדו נכסי כמו כן. והא דהקשה הב"י בסי' רי"ב על דברי הרמב"ם שכת' בשכ"מ שאמר פירות דקל זה לעניים ומת דצריכין היורשין לקיים והקשה כיון דאינו אלא משום נדר וכיון שמת אין היורשין צריכין לקיים נדרו וע"ש והא לפמ"ש דנודר לעניים אית ביה שעבוד נכסים משום דהתם כיון דפירות דקל ה"ל דשלבל"ע ואין הנדר אלא על קרקפת' דגברי שכשיבואו פירות דקל לעולם מחויב לקיים נדרו אבל מהשתא לית ביה שעבוד נכסי כיון דה"ל דשלבל"ע ולא חייל אלא לכשיבואו יהיה מחויב לעמוד בנדרו וליתנו לעניים וכיון דמית ודאי פקע נדר אבל בנודר בדבר שבא לעולם דנדרו מהשת' חייל איכ' למימר דאית ביה נמי שעבוד נכסי ומוהרי"ט חלק ח"מ סי' ג' האריך בזה להוכיח דנורר ומת אין יורשין מחויבים בנדרו ומייתי שם ראי' מריבית דרחמנ' חייביה להחזיר כדכתי' וחי אחיך עמך ואם מת אין היורשין מחוייבין להחזיר וכן בגזל הגר דמחויב לקיים מצות השבה לכהנים ותנן בהגוזל קמא הי' מעלה את הכסף ואת האשם לירושלים ומת הכסף ינתן ליורשים וע"ש. ולפמ"ש דבנודר הטעם משום שעבוד נכסי א"כ תו לאו ראי' מריבית דיורשין פטירי דהתם גלי קרא דלית בהו משום שעבוד וכמ"ש הריב"ש סי' ש"ה דאין הב"ד יורדין לנכסיו בריבית קצוצה אלא מכין אותו עד שיחזיר ומשום דשעבוד נכסים ליכא בריבית תדע רהא הניח להם אביהם מעות של ריבית אין חייבין להחזיר ואלו בגזל מחויב לאהדורי כל שהגזיל' קיימת או שהניח להם אביהם אחריות נכסים אלא ודאי ליכא הכא אלא עשה דוחי אחיך עמך ע"ש בשם הרשב"א וכיון דהא דבנים אין מחוייבין להחזיר נפקא לן מקרא בפ' איזהו נשך ע"ש דכתי' וחי אחיך עמך לדידיה אזהר רחמנ' לברי' לא אזהר וא"כ בזה גלי קרא דאין בו משום שעבוד נכסי כיון דלברי' לא אזהר וכמ"ש הרשב"א והריב"ש דמה"ט מיניה נמי אין גובין מנכסיו אלא מכין אותו. אבל בנודר לצדקה דלא גלי ה"ל כמו שארי מלוה הכתוב' בתור' וא"כ יורשין נמי מחוייבין להחזיר ובמשנ' למלך פ"ד ממלוה כת' וז"ל ודע שבעל החינוך כת' שיש אומרים דבריבית קצוצ' ב"ד יורדין לנכסיו ומוציאין ממנו כגזילות וחבלות ולסברא זו הא דאם מת דהבנים פטורין אפי' הניח אחריות נכסים גזירת הכתוב הוא עכ"ל. ולי נרא' דודאי דברי הרשב"א נכונים במה שהוכיח דליכא שעבוד בריבית מדגלי קרא דהבנים פטורין וכמ"ש הריב"א בשמו אלא הא דס"ל לי"א דב"ד יורדין לנכסיו היינו מדין כפיה וכמ"ש הרמב"ן בחידושיו ס"פ בתרא דב"ב דאפי' למ"ד פריעת בע"ח מצוה שעבוד' לאו דאוריי' ב"ד יורדין לנכסיו ומקיימין מצות עשה שלו בע"כ וכמ"ש בסי' ל"ט ע"ש ומ"ש מוהרי"ט ראי' מהא דתנן הכסף ינתן ליורשין כו' התם הטעם משום דכסף ואשם לכפרה ואין כפרה למתים ואפילו למ"ד שעבוד' דאוריית' דמביאין יורשין עולתה ולא חטאתה שהיא לכפרה ואפי' הכסף שכבר נתן אי לאו דמכפר מחצה מהדר ליורשין וכדאי' שם ר"פ הגוזל. ובשו"ת מוהר"ם אייזן שטאט ח"ב סי' קל"ד שם כת' דנודר ומת אין היורשין מחוייבין לקיים נדרו וכמ"ש הרמ"א סי' רנ"ב ומשום דלא אמרו אמיר' לגבוה כמסיר' להדיוט אלא גבי הקדש אבל בעניים אינו אלא משום נדר וע"ש שכת' וז"ל ותדע דהא הטור בי"ד סי' רנ"ח כת' אמירת אדם לגבוה כמסירתו להדיוט לפיכך מי שנדר לצדקה אי אפשר לחזור בו וה"מ בלא שאלה אבל אם מתחרט כו' שנשאל עליו ומתירו כל זמן שלא יצא מתחת ידו ואם מסר חובו במעמ"ש לגבאי' כו' א"א לחזור בו וכת' הב"ח דג"כ לא יוכל לשאל עליו דה"ל כאלו כבר יצא מת"י וכ"כ הש"ך ואי ס"ד דבצדקה אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ממש איך כת' הטור שנשאל לחכם ומתירו אע"כ דקונ' מטעם נדר עכ"ל וא"ז ראי' כלל דהא בהקדש ודאי קונ' ממש כמסיר' ואפילו בקדשי מזבח נמי מהני שאלה אלא ודאי אתי דיבור ומבטל דיבור אלא דוקא היכא שקנ' הקדש במשיכ' או במעמ"ש דאז לא אתי דיבור ומבטל מעשה ומשום דלא גרע כח הקדש מכח הדיוט כל שנעש' בקנין המועיל וכמבואר בש"ך בסי' רנ"ה בשם תשובת מוהר"ב אשכנזי. עוד כת' שם הגאון מוהר"מ א"ש הא דאמרי' שור זה עולה בית זה הקדש שאפי' בסוף העולם קונה ונרא' דאם מת שמחויבים היורשין להבי' קרבנות אלו משום דהתם דחל עליהם הקדש קדושת הגוף איך יעלו בהקדש ע"ש וא"ז טעמו דהא אפילו באומר הרי עלי מנה לבדק הבית נמי מחויבין היורשין לשלם המנה אשר נתחייב כמו באומר דמיו של פ' עלי אלא דלגבוה אמירתו כמסיר' להדיוט וקונ' הקדש מה שהקדיש או מה שהתחייב עצמו כאלו עשה בקנין המועיל להדיוט ומש"ה כיון שקנ' ההקדש את הדבר שהקדיש או החוב שהתחייב עצמו באומר עלי מנה לבדק הבית מחויבין היורשין לשלם ושעבוד נכסים אית ביה אלא בנודר לעניים הוא דס"ל להרמ"א כיון דנודר לעניים אינו עושה קנין דלא אמרו אמיר' לגבוה כמסיר' אלא בהקדש ולא לעניים ואינו אלא משום נדר וא"כ אינו אלא אקרקפתא דגבר' ולא על היורשין וכל זה פשוט:
אמנם לענ"ד נרא' דאפי' נימ' בנודר לעניים לית ביה משום שעבוד נכסים וכדברי הרמ"א בתשו' סי' מ"ח וכמו שנרא' מרברי הפוסקים מכל מקום נרא' דהיינו דוק' בנודר דאינו עושה קנין ואינו אלא משום נדר להכי אין בו אלא משום בל יחל וכמו בנשבע דאין על היורשין לקיים שבועתו אבל בצדק' נרא' לענ"ד כדברי כסף משנה כיון דכתיב' בתור' מצות צדקה הרי הוא כמו מצות הענקה דיש בו משום שעבוד נכסי וממונו משועבד ליתן לעניים והא דאין יורדין לנכסיו כשהלך למד"ה היינו כמ"ש שם בכ"מ משום דעושה צדקה בכל עת במקום שהוא. ובזה נרא' לענ"ד ליישב קושיות תו' בהא דאמרינן פ"ק דב"ב אכפי' ר' אמי לצדקה דהא אמרו כל מצות עשה שמתן שכרה בצדו אין ב"ד כופין עליה וע"ש וכבר נתקשו בו כל הראשונים. ולפמ"ש דבצדקה אית ביה שעבוד נכסי ליתן ממונו לצדקה וא"כ ממון עניים גבי' הוא כאלו חייב להם חוב ממש א"כ זה שאנו כופין אותו היינו להחזיר לעניי עולם מה שחייב להם ובזה ודאי אפי' מתן שכרה בצדו נמי מוטל על הב"ד להחזיר מה שחייב כיון דנכסוהי נשתעבדו ודוקא מצות עשה שאין בו משום שעבוד נכסי הוא דאמרי' כיון דמתן שכרה בצדו אין ב"ד כופין וזה נכון היטיב ועמ"ש בסי' כ"ו סקכ"א: