סמ"ע על חושן משפט רצ

►| סמ"ע • על שולחן ערוך חושן משפט רצ |◄

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א

או שהניח קטנים וגדולים כו':    ב"ד חייבין להעמיד כו' איירי דוקא כשאין הגדולים אנשים שיכולין להשביח הנכסים בטוב או שאינם רוצים הגדולים להתעסק בשלהם אלא שיחלקו דאל"כ טוב לקטנים שיעסקו האחין הגדולים ויהיה השבח לאמצע וכ"כ המ"מ על דברי הרמב"ם ועפ"ר:

ואם צוה המוריש כו':    הטעם דיכול אדם לעשות בשלו מה שירצה ומה"ט נמי שומעין לו כשעושי' להקטן אפטרופוס וכמ"ש הטור והמחבר אחר זה:

אין מניחין אותו אפטרופוס כו':    די"ל דאינו נאמן כ"כ אלא דידע ביה אביהן שבחייו לא היה יכול להעז נגדו לעשות לו עיוות:

אע"פ שמוחזק בנכסים:    פי' שיש בידו נכסי אביהן המת ומוחזק בהן:

סעיף ב

לא אשה:    מפני שאין מדרכן לצאת ולבא לטרוח לא עבד דסתם עבד אינו נאמן ולא קטן שאינו בר דעת:

שהוא בחזקת חשוד:    דאין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד ומורה התירא לנפשו דאגר טרחא קשקיל כן הוא ל' רש"י והרי"ף והרמב"ם מוקי לא בע"ה שאינו לא במשנה ולא בדרך ארץ ואפשר שכן הוא כוונת המחבר במ"ש ולא ע"ה שהוא בחזקת חשוד כו' דר"ל בתנאי דיהא חשוד והיינו כשאינו במצות ולא בדרך ארץ ובזה נתיישב למה נותן טעם לע"ה טפי מאינך וגם נתיישב הא דמשני ל' הטור שכתב שהן חשודין והרמב"ם כתב שהוא חשוד ועפ"ר:

כמו שנתבאר בסי' רפ"ה:    ע"ש בטור ובדברי המחבר ס"ח ושם נתבאר הטעם גם נתבאר שם הטעם דיש חילוק בין קרקעות למעות והטור מסיים בזה וכ' ואם מינה האב הרשות בידו ע"כ ועפ"ר שם כתבתי דיש נוסחאות גורסין בידן ור"ל אם היו נאמנין בעיני אביהן בחייו הרשות ביד ב"ד להמנותם לאפטרופסים אחרי מותו וכן כתב ב"י שהדין דין אמת אף אם אין גורסין כן.

למנות קרוב שלהן:    נראה דר"ל דב"ד יכולי' למנות קרוב של עצמן דאלו קרוב של קטן כבר כתבו המחבר וז"ל הרשב"א והביאו ב"י ס"ג וד"מ שלא נפסל קרוב אלא לדון קרובו לזכותו או לחייבו אבל כשאין לו זכות ולא חובה לאפטרופסים למה יפסל ב"ד קרוב וע"ל סי' רפ"ה:

סעיף ג

דהא על טענת ברי משביעין ליה:    אע"ג דכאן איירי דהב"ד הימנוהו לאפטרופוס והב"ד משביעין אפי' בטענת שמא וכמ"ש הטור והמחבר בסמוך סי"ו צ"ל דמ"ה נקט טענת ברי דמשביעי' עליה עכ"פ אפי' אין טוען עליה שתי כסף ופרוטה משא"כ בטענת שמא דבעינן כפירת שתי כסף וההודא' פרוטה וכמ"ש הטור והמחבר בסמוך סעיף י"ט ועפ"ר:

סעיף ד

רשאי האפטרופוס ללבוש בגדים נאים מנכסי כו':    ☜נראה דמ"מ אם רוצים למחות בו הרשות בידן. דומי' דגדול אחים דכ' הטור והמחבר לעיל סי' רפ"ו ס"ב דאותו דין דגדול אחים נלמד מדין זה וכמ"ש שם וכתבתי זה לאפוקי ממה ששמעתי אומרים דכיון דב"ד רואין שטובתן הוא בכך אין ביד הקטנים למחות כו':

סעיף ה

שמא מציאה מצא:    ודוקא כשמינהו האב דאין ב"ד עושין בידים אבל מינהו הב"ד צריכין ליזהר שלא יבא תקלה על ידן:

שהוא מפסיד נכסי יתומים:    דקדק וכתב נכסי יתומים לאפוקי מפסיד נכסי עצמו ומבזבז דאין מסלקין אותו די"ל דנזהרין בשל היתומי' דבעי בר נש מיתן כמה ומתקרי מהימן כדאיתא בירושלמי כן הוא לשון הרשב"א:

אפטרופוס שהלוה והוציא כו':    עד מוציאין מיד הלוה ☜ ואם אינן יכולין להוציא הרי פשע האפטרופוס אע"פ שאיש נכבד והגון הוא כ"כ מהרי"ק שורש כ"ג ד"מ ב"ז הביאו ע"ש שהאריך:

סעיף ו

בדרכי חשך:    ס"א "חשק וברמב"ם כתב ובדרכי "חשד ואפשר שט"ס הוא שנתחלף ך' פשוט' לד':

סעיף ז

והמטלטלין שלא נמכרו:    בסמוך נתבאר בטור סי"ז ודברי המחבר סי' י"א דכשמורידין אפטרופוס לנכסי יתומים מוכרין מטלטליהן כדי להאכיל היתומים אבל לא להניח המעות ומ"ה קאמר דמה שא"צ למכור. והיה ביד האפטרופוס מיהו י"ל דשם דוקא אבהמה ועבדים וקרקעות קאמר דדינא הכי ומשום דגם בהמה דינה כעבד ושדה משא"כ בשאר מטלטלין די"ל דמוכרין את כולן לכתחלה כדי להרויח במעות למחצית שכר מיהו יש מטלטלים שאינן נמכרין משום שבח בית אביהן או שלא יכולין למכור ואאותן מטלטלין שלא נמכרו כתב הרמב"ם והמחבר שיהי' ביד האפטרופסים וזה נראה עיקר דהרי דברי המחבר הללו מדברי הרמב"ם דפי"א דנחלות הן והרמב"ם כתב שם לפני זה בדין ב' ז"ל כל המטלטלין של היתומים שמין אותן ומוכרן אותן בב"ד ויצטרפו המעות עם המעות של יתומים כו' וכתבו המחבר ג"כ בסמוך ס"ט (וכמ"ש פירושו שם) ול' זה דיצטרפו עם מעות של יתומים ודאי מוכח דנמכרין המטלטלין להרויח במעותיה' דומיא דשאר מעות יתומים וק"ל:

סעיף ח

שיותר ישתדל הוא בהן מב"ד:    פירוש ישתדל לבקש אדם נאמן שראוי ליתנם לו אלא שאותו אפטרופוס יתנו להנאמן בב"ד כי יש להב"ד כח להפקיר נכסי המקבל אצל היתומים להתנות עמו שיקבלם קרוב לשכר ורחוק להפסד כן הוא ל' רש"י וטור ע"ש:

קרוב לשכר ורחוק להפסד:    פי' דאם יהיה להמקבל הפסד לא יפסידו היתומים בקרנם כלום ואם יהי' שכר בהעסק אזי יטלו ממנו ריוח שליש או מחצה ובכה"ג אינו ריבית דאורייתא אלא מדרבנן הוא דאסור עד שיקבל עליו הנותן פלגא בהפסד ויתן לו עוד שכר טירחא וביתומים לא אסרו זה וכל ריבית דרבנן וכ"כ הטור ע"ש:

שאין בו סי':    הרמב"ם סיים בזה ז"ל ולמה לא יקחו משכון של כלים שהוא של זהב שמא של אחרים הוא ויתנוהו סי' ויטלוהו לאחר מותו אם ידע הדיין שאין זה אמיד עכ"ל ומקור דין זה הוא מהגמרא ור"ל בחיי המקבל אינו יכול ליטלו מהיתומים שמקבל יטעון ברי לקחתיהן מזה ואע"פ שאינו אמיד שמא מציאה מצא או יש מתרושש כו' משא"כ לאחר מותו דאין ב"ד טוענין עבור יתומים טענה דאינה שכיח ועפ"ר שם כתבתי בשם התוס' דס"ל דאפי' באמוד אביהן אם מת ואחד בא ומביא עדים שהפקיד ביד אביהן כלים מוציאין אותם מיד היתומים ואין טוענין עבורן שמא לקחן כמו שהי' נאמן אביהן לומר לקוחין הן בידי במיגו דהחזרתיו לך וכמ"ש הטור בסי' רצ"ז ועפ"ר:

ויפסקו בשכר או שליש או חציו:    נראה דכל הני איפסקו שכר קאי דהיינו יפסקו שכר להמקבל ליתן לו שליש הריוח ויהי' ליתומים ב' שלישי' או חציו ולהיתומים ג"כ חציו או אפי' רביעית הריוח ליתומים ולהמקבל ג' רביעית בהריוח והשתא יהי' שלשתן כסדר ועפ"ר:

כך יכול לקבל המעות לעצמו:    פי' יתעסק בהן לשליש או למחצה ריוח כנ"ל ואע"ג דלעיל ר"ס ע"ב כ' הטור והמחבר דהמלוה על מרא וקרדום דדוקא לאחרים יכול להשכירם המפקיד לטובת הנפקד כיון ששכרו מרובה דאין נפחת ממנו אלא מעט אבל לא לעצמו ומשום חשד' וכדרך שאמרו פורטין לאחרים ואין פורטין לעצמן וכן פסקו לקמן ס"ס רצ"ז [רצ"ב] בשומר פקדון ע"ש כתבתי בפרישה דשאני יתומים דהב"ד הוא אביהם וכשמודיעים להם ה"ל כאלו הבעל בעצמו נתן לידו בתורת עיסקא משא"כ במשכון הנ"ל ובפקדון דלקמן דלא איירי מיתומי' אלא בגדולים ואין הב"ד נזקקין לעניניהן אין שייך בהו שיעשהו בב"ד ועפ"ר מ"ש עוד מזה:

סעיף ט

ואמר להוליכן כו':    שם כ' שהמעשה הי' שכבר עברו ג' שנים להלוואתן:

ורוצה ליתן בהם מה ששוין במקומו:    פי' במקומו לא היו שווין כ"כ ביותר ורוצה זה שהלוה על המשכנות לסלק היתומי' במעו' שלו ולהניח בידו המשכונות עד שיבואו בעליהם ויפדן:

הדין עם היתומי':    שם במרדכי כ' ז"ל ואף כי אמרו בהקדש דאין מעלין מרגליות לכרך משום דאין להקדש אלא מקומו ושעתו שאני הקדש דנלמד זה מקרא אבל ביתומים חוששין לתקנתן ומוכרין אותו ביותר ועוד דהכא פשע זה שהלוה מעותיהן לאלמים ולא נפדה הרי קנוי להן המשכון עכ"ל:

ואם הי' השוק קרוב למדינה:    פי' קרוב למקום זה שהמטלטלין של היתומים שם והרמב"ם והמחבר ל' גמרא תפסו דמחלק בין אם השוק קרוב או רחוק שיש סכנה בהליכתן שמה ובטור זה ליתא ע"ש:

ויצטרפו דמיהן עם המעות של היתומים:    זה קאי אכל מה שכתב בסעיף זה וקאמר דימכרו המטלטלין במעות ואותן מעות יצטרפו עם שאר מעות של יתומים ויתנם ביד נאמן לעסוק בהן לריוח ופי' זה נ"ל פשוט ולא כע"ש דנראה דמפרשו בענין אחר דכ' ז"ל אם הי' מקום השוק קרוב למדינה מוליכין מטלטלין דיתמי שם עם שאר המטלטלין וסחורות שהם של הבעלי בתים ויצטרפו דמיהן עם המעות של יתומים דסגי אם יעשו בשל יתומים כמו בשלהם כיון שמקום השוק הוא קרוב אבל למקום רחוק אע"פ שאין הולכין בשלהם ואין חוששין לסכנה לא יעשו כן בשל יתומים עכ"ל נראה מדבריו דפי' מ"ש הרמב"ם והמחבר ויצטרפו דמיהם עם המעות של יתומים ר"ל דמיהם של הבעלי בתים ומתחלה הוסיף דין מדעתו דמוליכין לשוק מטלטלין דיתמי עם המטלטלין של בעלי בתים ואח"כ כתב עליו ל' הרמב"ם והמחבר דהיינו לאחר שימכרו סחורות במעות שיצטרפו דמיהם של בעלי בתים עם המעות של יתומים וכתב נתינת טעם לשניהן דסגי אם יעשו בשל יתומים בהולכה ובהובא' כמו בשלהן כיון שמקום השוק קרוב הוא כן נראה כוונתו ודבריו תמוהין בעיני דא"כ למה כ' הרמב"ם הצירוף בחזרתן עם המעות ולא כ' דינו מה יעשה בהליכתן דה"ל להרמב"ם לכתוב דיצטרפו סחורתן עם מטלטלין של יתומים ועוד דהל"ל איפכא ויצטרפו מעות יתומים עם מעותיהן ועוד אם אין בעלי בתים בעיר דיש להן למכור וכי בשביל זה ימנע האפוטרופוס להוליכן מטלטלין דיתומים לשוק שהוא במקום קרוב למוכרו:

ואם יוליכנו לשוק שמא יארע אונס כו':    נראה דוקא כאן דאיכא חשש הפסד משני הצדדים מ"ה התירו לו לעשות כבשלו אבל אם אין לפנינו כ"א חשש צד אחד בזה כתב הטור בסעיף י"א דלא יאמר אעשה כבשלי אלא יעשה על פי ב"ד אם לא שהוא אפוטרופוס ודוק:

סעיף יא

בהמה קונה לעבדים:    דבהמה מצויה לקנות טפי מעבד:

ועבדים קודם לבתים:    דאחריות דבתים עדיף דעבד יש לחוש למיתה:

אין מוכרין ומניחין:    דשמא יגנבו המעות א"נ משום שבח בית אביהן שהוא נוי וכבוד להן רש"י ועפ"ר שם כתבתי דמ"ש רש"י שמא יגנבו נראה דרצה לו' קודם שיתנום ביד נאמן לעסוק בהן דאלו אחר כך המקבל חייב בגניבה ואבידה דלא עדיף משומר שכר:

ולא עבדים ליקח שדות:    שמא לא יצליחו או שמא יצאו עליהן ערעור ויטרפו אותו מהן:

שהשוורים הם עיקר כו':    ל' הגמרא דרבי יוסי קרא לשורו שדה:

להקנות מעות יתומים במעמד ג' כו':    שם בת"ה מבואר טעמו כיון דקנין במעמד שלשתן ליכא טעם מספיק למה יועיל בו הקנין מ"ה אמרו הבו דלא לוסיף עלה דהיינו דוקא אדם בממון עצמו ולא שאפוטרופוס יפקיע ע"י זה ממון של היתומים ואע"פ שהאפוטרופוס נתנו לזה לטובת היתומים כיון דסתם הפקיעה רעה היא לא חלקו ואוקמוה אדינא משא"כ כשאחרים מקנין ליתומים דזכות יתומים הוא בזה מ"ה מהני בהו זכייה ע"י אפוטרופוס שלהן דידו כידן:

סעיף יב

וזכה הדין קיים:    אבל לכתחלה אין לו לירד לדון אדעתא דהכי דאם יזכה יהיה קיים ואם יתחייב יחזור בדין דא"כ לקתה מדת הדין דהתובע ומ"ה אמרו חז"ל דשורת הדין הוא דאין התובע רשאי לתבוע היתומים עד שיגדילו ואם על כל זה רצה התובע ותבען וזה ירד וזכה הדין עמו ואם יתחייב יחזיר דהא שלא כדין תבעו וק"ל:

והאפטרופוס נאמן אם ידוע כו':    ז"ל המרדכי אם הלוה מעות לאחר אם הלוה אומר פרעתי והאפטרופוס אמר שלא פרעו אם הלוה מודה שהמעות של יתומים נאמן אפטרופוס בלא שבוע' אבל אם אינו מאמינו שהוא של יתומים ישבע דנהי דאין נשבעין על טענת שמא מ"מ נשבע על שלא פרע עכ"ל וזהו שדקדק מור"ם וכתב אם ידוע שהמעות של יתומים דאל"כ אינו נאמן דשמא שלו הוא:

כדלעיל סימן ל"ז:    גם בסי' זה כתבו הטור בשם הרא"ש בסל"ה ע"ש גם לעיל בסי' קכ"ג סי"א וי"ב דומה לזה ע"ש ובפרישה:

אם טען אפטרופוס טענתיה טענה:    וזהו א' מן הטעמים דמוקמי' אפטרופוס משום דבזה עדיף כחד יתומי' דאפוטרופוס רגיל לטעון כל טענת שמא דאפשר דאלו היה אביהן חי היה טוענו שכך היה ובלבד שלא יכוין לטעון טענה שיודע בודאי שלא כך היה הענין וע"ל סי' קכ"ד מ"ש מזה:

טוענין:    פי' הב"ד חייבים לטעון עבור יורש כל מאי דהוה מצי אבוהון למטען טענה דשכיחא ה"מ כשאין יורש מכחישו והיינו שאין היורש טוען ברי נגד אותו זכות דמצי הב"ד לטעון עבורו וע"ל בסי' ע"ב בטור סכ"ח ובדברי המחבר סל"ד שם מוכח דאף דהיורשי' טוענין דבר מחשבין טענתן כטוען זכותו מספק אם לא שאומרי' בהדיא ברי לנו שהיה כך:

סעיף יג

רשאין להוציא כו':    משום דאין גופם דעבדי' קנוי לאפטרופוס:

אפי' לקח מהעבד דמים:    פי' דמים שנותנין לו אחרים ע"מ שלא יהא לרבו רשות בהן ואפי' א"ת שכסף גומר השחרור מ"מ יש לגזור שקצת בני אדם לא ידעו שקיבלו מעות ויסברו שמשחררין בלא כסף:

אבל מוכרין אותם לאחרים:    פי' לצורך היתומי' כגון להאכילן או לקנות בדמיהן בתים וכו' וכנ"ל:

ע"מ שיוציאוהו לחירות:    פי' אע"פ שאין אותם אחרים קונין אותן אלא כדי לשחררן וה"א קבלת דמים מהן ה"ל כאלו קבלוה לשחררן קמ"ל דזהו אינו אלא כיון דהן אינן משחררין אותו אלא אותן האחרים מ"ה שחרורן הוה שיחרור ועמ"ש בפרישה עוד מזה:

סעיף יד

כדי להניח אלא ימכרם אותם טבל:    כן הוא לשון הרמב"ם סוף הלכות נחלות מדסיים באלא ימכרם טבל ש"מ דמ"ש שלא יעשרו כדי להניח אפי' כדי למוכרן מתוקנים אסור וה"ק כדי להניח להיותן מוכנין למכור בתיקונן אלא ימכרו אותן בטבלן והלוקחין יתרמו בעצמן אבל לשון הברייתא אינו כן אלא ז"ל תורמין ומעשרין להאכיל ולא להניח ופרש"י להניחו לאוצר אלא כשיגדלו יעשרו הן עצמן וכתב המ"מ הטעם דאז היה טובת הנאה שלהן ☜ ובע"ש ערבב הרברים ופי' "כדי להניח לאוצר כפירש"י וסיי' בל' רמב"ם "אלא "ימכרם "בטבלן ועוד כתב הטעם מלבו אהא שלא יעשר כדי להניח ז"ל שמה שיחסרו יחסר גם מן המעשר עכ"ל נראה דר"ל ע"ד שכתב הטור והמחבר בסי' רצ"ב מסעיף י' והלאה דפירות רגילין להתחסר גם מאכילת עכברים וכשיעשרו האפטרופוסים יחסרו העכברים הכל מהחולין שישארו משא"כ כשלא יעשרו שלא יחסר החולין כ"כ כי אכילת העכברים יהיה ג"כ מהמעשר וזה הטעם לא נזכר לא ברש"י ולא בהמ"מ הנ"ל וע"ש ברמב"ם עוד בהשגת הראב"ד ובישוב דהמ"מ ודוק:

סעיף טו

אבל אין פוסקין עליהן צדקה כו':    ז"ל המ"מ סוף הלכות נחלות וכל הני דינים הן בין באפטרופסין שמינהו אביהן בין שמינהו הב"ד וה"מ כשלא נטלו רשות מב"ד אבל אם לטלו רשות מב"ד רשאין וכן מפורש בתוספתא עכ"ל:

אפי' לפדיון שבוים נקט:    פדיון שבוי' לרבותא משום דאין מצוה גדולה כפדיון שבוי' (דכולהו איתנהו בה) כמ"ש הטור והמחבר בי"ד סי' רי"ב ע"ש:

ומי שנשתטה או נתחרש כו':    הר"ן תמה ע"ז בפ' נערה והכ"מ כתוב ישוב לזה בסוף הל' נחלות ע"ש:

סעיף טז

בד"א כשמינהו ב"ד כו':    דכשמינהו ב"ד ליכא למיחש שימנע מלהיות אפוטרופוס כשישבעוהו כיון דיש לו הנאה גדולה באפטרופסוס זה דיצא עליו קול שהוא מהימן לב"ד משא"כ כשמינהו אבי יתומים ועפ"ר:

אבל נשבע על טענת ודאי:    ז"ל הטור בשם הרי"ף דגדלי יתומים וטענו עליה בטענ' ברי וכפר בהו כגון זה ודאי נשבע עכ"ל והמחבר סתם וכתב דנשבע על טענת ודאי לכלול בו דה"ה אם טענו הב"ד בטענת ודאי והוא כפר בהו דאם הם שני' נאמנין נגדו אבל אם הוא אחד נשבע כנגד האחד שהוא כעד נגדו והא דכתב הרי"ף דגדלי יתמי כתבתי טעמו בפרישה דעד דלא גדלי ושנים מב"ד טוענין עליו טענת ברי לא שייך לומר דמשביעין אפוטרופוס על טענת ברי דהא הן נאמנים נגדם אפי' להוציא מידו וכמ"ש ועמ"ש שם עוד מזה:

וכן אם אבד שום דבר:    פי' שטוען שאבדו:

נשבע שבועת שומרים:    דכל שבועות שומרי' על ספק באה שהשומר טוען שאבדו או נגנב מידו והמפקיד אינו יודע אם כדבריו כן הוא או עדיין בידו הוא וחייבו התור' לכל אדם לישבע מספקו:

חלק בריוח כו':    דהא ודאי לא מימנע דהא יש לו הנאת ריוח מזה:

סעיף יז

שהוא רוכב ערבות:    בפרישה כתבתי דנרא' דנקט כאן תואר דהש"י ב"ה דהוא רוכב ערבות כדי לאיים עליו ברוממו' השם יתברך ובהשגחתו על היתומים והוא ע"ד שפירש"י על מ"ש בפרשת וזאת הברכה רוכב שמים בעזרך ובגאותו שחקים ז"ל אפי' חלש למעל' וגבור למטה אימת החלש על הגבור ק"ו שהש"י שהוא גבור למעלה והחלש למטה ומ"ה מייתי הטור והרמב"ם והמחבר גם רישא דקרא דסולו לרוכב בערבות כו' ולא סגי ליה בהבאת סיפא דקרא שנאמר בו אבי יתומים כו' גם נראה דמה שסיים המחבר וכתב אבי יתומים להגיה שם תיבת כו' ורומז למ"ש אחריו אבי יתומים ודיין אלמנות אלקים במעון קדשו:

סעיף יט

שתי כסף ופרוטה:    כדין שבועת התורה וע"ל ר"ס פ"ח וצ"ג שם נתבארו דינים הללו וע"ש ס"ס א' דכ' המחבר ז"ל ואין כל א' מאלו נשבע בטענת ספק (וקאי שם גם אאפוטרופס) עד שיחשדם המשביע אותן בב' מעין כסף צ"ל דכוונתו הוא שהחשד והכפירה יהי' שתי מעין כסף זולת ההודאה שצריכים שתהי' לפחות פרוטה וכמ"ש הט"ו כאן ודו"ק:

אם טוען אותו טענת ודאי כו':    פי' אם יש לו עליו טענת ודאי שתופס משלו והוא כופר והרי יש מכח זה על האפטרופוס שבועת היסת שתקנו על כופר הכל בטענת ברי ואז מגלגל עליו ג"כ שבועת האפטרופסים זו שהוא פחות מטענת ב' כסף ופרוטה:

סעיף כ

וחייב בפשיעה:    בטור מסיק וכתב עוד בשם הרא"ש ז"ל מסתברא אף על פי שחייב בפשיעה אין לחייבו שבועה שלא פשע בה כל כמה דלא ידעינן בה אם נאבד ליתומים דבר דנהי דמשביעין ליה שלא עיכב משלהן כלום לגניבה ואבידה לא חיישינן לא משביעינין ליה בלא טענה עכ"ל ומדכתב כל כמה דלא ידעינן אם נאבד כו' מוכח דס"ל דאם טוענים האפטרופוסים דנאבד או נגנב משביעינן ליה שלא פשע בגניבתו והוא פשוט דהרי כבר נתבאר דאפוטרופוס צריך לישבע שבועת שומרים היכא דטען דאיתנס מידו מידי והיינו גניבה וכל שבועת שומרים צריך לישבע נמי שלא פשע בגניבתו וכמ"ש הטור והמחבר בסי' רצ"ד ע"ש:

סעיף כג

אבל אם הולך מן העיר כו':    ודומה לזה כתב הטור והמחבר בשם רמב"ם בסי' רצ"ג בשומר שרוצה ליסע ממקומו ז"ל שאין אוסרין לנפקד במדינה משום פקדון של זה עכ"ל. וה"נ דוגמתו באפטרופוס:

סעיף כד

שאין משביעין אותו:    כ"כ הראב"ד וכ' דהוא ק"ו מאפוטרופוס שמינהו אבי יתומים דאיכא למימר אי לאו דה"ל הנאה מיניה לא עבד אמרת לא ישבע משום דלמא מימנע כ"ש כשסמכו מאליהן והרא"ש כ' עליו דל"נ דאיכא למיחש לאדם שאינו הגון שימשך אליו היתומים ויכל' ממונם מאחר שלא ישבע לבסוף ולא שייך למימר ביה דאתי למנוע דמי ביקש מידו זאת ואי אדם הגון הוא ועושה לש"ש בשביל שרואה שאין להם עוזר וסומך לא ימנע בשביל השבוע' עכ"ל:

וקטן שסמך אצל אמו:    וע' במרדכי פ' הניזקין בדין ☜ אלמנה שנשאת לאיש אחר והכניסה לו ממון של בעל הראשון וגם זנה אצלה את בנה שהיה לה מבעלה הראשון ומתה האלמנה וטען היתום שלא נשבעה אמו על כתובתה ופסק דאם אין בממון יותר ממה שהוציא על היתום במזונות ה"ז פטור ע"ש שהאריך. (הגה ובהרשד"ם סי' ע' ועוד שם בפ' המפקיד דאין פוחתין מכתובתה מה שנתמעטו הנכסים קודם שנשבע' ע"ש שהאריך וכ"כ בתשו' הרא"ש כלל פ"ד סי' ה' דאם פרעה לעכו"ם מנכסי בעל אין פוחתין לה מכתובתה ד"מ סל"א הביאם עכ"ה) .

סעיף כו

או שלא יתנו לו עד זמן מרובה כו':    ☜ ואם בתוך זה הזמן שיעבד היתום נכסיו לאחר אינו כלום אפי' לאחר הזמן ב"י סי"ג ד"מ י' ע"ש שהאריך. (הגה ואם העמיד אפוטרופוס לבן אחד שהיה לו והניח אשתו מעוברת וילדה בן אחר מיתתו והבן הראשון נפטר אותו אפוטרופוס משתדל גם לאותו בן שנולד דדעת אביו קרובה אצל בנו והוא ידע שהיא מעוברת ר"ן ד"מ כ"ג):

אא"כ. יש בו משום מצוה לקיים כו':    והינו כשהוציא המעות מידו ע"ש וה"נ דוקא כגון שנתן הממון בחייו לידו דאפוטרופוס או ליד שליש אחר: