שולחן ערוך חושן משפט רעו ה

אין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחיו מהאב שאם מת בחייה ואח"כ מתה אין אומרים אילו היה עודנו חי היה יורשה עכשיו ג"כ אם אין לו זרע אחיו מאביו יעמדו במקומו לירש אותה אלא תחזור ירושתה למשפחת בית אביה כיון שאין לבנה זרע אבל אם מתה האם בחייו ואח"כ מת הוא אפי' היה קטן בן יומו הואיל וחי אחריה אפי' שעה אחת יורשה ומנחיל הירושה ליורשיו ממשפחת אביו:

הגה: ודוקא שנולד הקטן אבל עובר אינו יורש אמו אם מתה כשהיא מעוברת להנחיל יורשיו מאביו (טור):

מפרשים

סמ"ע - מאירת עיניים

עריכה

אין הבן יורש את אמו כו': למדנו זה מקרא וכתבתיהו בפרישה ע"ש:

אלו היה עודנו חי יורש כו': כן הוא נמי לשון הטור ושניהן קצרו במובן ור"ל היה יורש' ובאו הנכסים לרשותו כאלו הם שלו מעולם להנחיל אותם לאחיו מן האב עכשיו ג"כ כו':

אבל עובר אינו יורש כו': וז"ל הגמרא בפרק מי שמת (דף קמ"ב) מ"ט דהוא מיית ברישא ע"כ וכ' התוס' עלה ז"ל ה"ט כדאמרי' בפרק קמא דערכין דאיידי דזוטרי' חיותיה עייל ליה טיפתא דמלאך המות ומחתכי' ליה לסימנים והאי דאמר בפ' המקש' (ומייתי לה הטור בי"ד סי' י"ג) השוחט בהמה ומצא בה בן ט' חי כו' היינו דוקא כששחטה או הרגה שאז היא מתה תחלה כדאמרינן בפ"ק דערכין והא דאמרינן בהשוחט דמתה אמו והדר ילדתו היינו מתה ע"י אדם א"נ ע"י מלאך המות וכגון שנעקר הולד לצאת דאז אין הולד מת כדמשמע בפ"ק דערכין וא"ת כיון דבהריגה (אי נעקר לצאת היא מתה תחל') היא מייתא ברישא ולא הולד א"כ אמאי נקט בן יום אחד עובר נמי נוחל ומנחיל וי"ל דבן יום אחד פסיקא ליה אבל עובר לא פסיקא ליה למתני נוחל ומנחיל עכ"ל וכן הוא ברמב"ם פ"א מנחלות ולא כע"ש דכ' דאפי' אם זה העובר יצא אח"כ לאויר העולם ומת ולא נעשה בר קיימא עכ"ל ז"א דכיון שיצא חי נוחל ומנחיל וכמ"ש התוס' וא"ל שכונתו הוא במ"ש ולא נעשה בר קיימא דהיינו שהפילה העובר כשהיה בן ח' ולא היה ראוי להיות חי בר קיימא דא"כ מאי אריא עובר אפי' נולד בחיי אמו נמי ואף דהרמב"ם כ' בפ"א דהלכות נחלות דכשנולד אע"ג דלא כלו חדשיו אפ"ה יורש אמו הלא כ' המ"מ שם עליו דדבריו צ"ע ושלא ידע ראיי' ברור' לדבריו ובפ"א דהל' יבום כ' דהרמב"ם מיירי דוק' כשגמרו לו שעריו וצפרניו וכמ"ש כ"ז בד"מ ע"ש וא"כ הוא אפי' עובר נמי ומנ"ל לחלק ביניהן:

ש"ך - שפתי כהן

עריכה

(ג) אין הבן כו'. ע' בתשובת ר"ש כהן ס"ב סימן קצ"ו:

באר היטב

עריכה

(א) להנחיל: עיין בתשו' רש"ך ס"ב סי' קצ"ז.

(ב) עובר: ז"ל הש"ס ב"ב דף קמ"ב מ"ט דהוא מיית ברישא וכתבו התוס' ז"ל ה"ט כדאמרינן פ"ק דערכין דאיידי דזוטרא חיותיה עייל ליה טיפתא דמלאך המות ומחתכי ליה לסימנים והא דאמרינן בפ' המקש' (הביאו הטור יורה דעה סי' י"ג) השוחט בהמ' ומצא בה בן ט' חי כו' היינו דוקא כששחט' או הרג' שאז היא מתה תחל' והא דאמרינן בהשוחט דמתה אמו והדר ילדתו היינו מתה ע"י אדם א"נ כגון שנעקר הולד לצאת דאז אין הולד מת כדמשמע בערכין שם וא"ת א"כ אמאי נקט בן יומו עובר נמי נוחל ומנחיל וי"ל דבן יום א' פסיקא ליה אבל עובר לא פסיקא ליה למתני נוחל ומנחיל עכ"ל וכן הוא ברמב"ם פ"א מנחלות ולא כע"ש שכת' דאפי' אם עובר זה יצא אח"כ לאויר העולם ומת ולא נעש' בר קיימא ע"כ. וז"א דכיון שיצא חי נוחל ומנחיל כמ"ש התוס' וא"ל שכונתו הוא שהפילה אותו כשהי' בן ח' ואינו בר קיימא דא"כ מאי אריא עובר אפי' נולד בחיי אמו נמי ואף דהרמב"ם כת' שם לכשנולד אע"ג דלא כלו חדשיו אפ"ה יורש אמו כ"כ הה"מ דדבריו צ"ע ושלא ידע ראיה ברור' לזה ובפ"א דיבום כתב דמיירי דוקא כשנגמרו שערו וצפרניו וכמ"ש כל זה בד"מ ע"ש וא"כ אפילו עובר נמי ומנ"ל לחלק ביניהן. סמ"ע.

קצות החושן

עריכה

(א) אפילו הי' קטן בן יומו. כת' הרמב"ם פ"א מנחלות ז"ל אפי' הי' קטן בן יומו ולא כלו לו חדשיו הואיל וחי אחר אמו שעה אחת ומת הרי זה נוחל את אמו ומנחיל הנחל' ליורשיו ממשפחת אביו עכ"ל. וע"ש בדברי הרב המגיד שהניח בצ"ע מ"ש הרמב"ם דאפי' לא כלו לו חדשיו נוחל ומנחיל ובפ"א מה' יבום מפרש לה הרב המגיד דהיינו בלא גמרו סימניו ע"ש והאחרונים דחאו לדברי הרמב"ם לגמרי ובתשובת לחם רב סי' קפ"ה כתב בנדון ירושת הנפל דאין לומר קים לי כרמב"ם דאין לומר קים לי כפי' גאון היכא שכל חכמי ישראל חולקין עליו וע' בתשובת מוהרש"ך סי' קצ"ו:

ולענ"ד דברי הרמב"ם מוכח מדברי הגמ' פרק מי שמת (דף קמ"ב) אמר רב נחמן המזכ' לעובר לא קנה לכשתלד קנה כו' ורב ששת אמר אחד זה ואחד זה קנה אמר רב ששת מנא אמינא לה דתניא גר שמת ובזבזו ישראל נכסיו ושמעו שיש לו בן או שהית' אשתו מעוברת חייבין להחזיר החזירו הכל ואח"כ שמעו שמת בנו או שהפילה אשתו החזיק בשני' קנה בראשונ' לא קנה ואי ס"ד עובר לא קנה למה להו אחזוקי בשניה הא אחזיקו לה חדא זמנא אמר אביי ירושה ממילא שאני רבא אמר שאני התם דרפויי מרפיין בידייהו מעיקרא ת"ש תינוק בן יום א' נוחל ומנחיל בן יום א' אין עובר לא. וכתבו תוס' שם וז"ל הקשה הר"ר אפרים דליפרך לה מרישא דהך משנ' דתני רישא פ' יוצא דופן בן יום אחד פוסל ומאכיל דוקא בן יום א' אבל עובר לא אלא המזכ' לעובר לא קנה וקשיא לרב ששת דהשתא לא מצי לשנויי כדמשני אסיפא וכו' ונראה לר"י דסבר רב ששת דלרבנן דר"י נמי עובר אית ליה זכיה מטעמא דעובר אינו פוסל משום דסמוך מיעוטא דמפילות למחצה דנקיבות וה"ל זכרים מיעוטא וכו' וא"ת לעיל דאמר החזיק בשניה קנה בראשונ' לא קנה אמאי לא קנה המחזיק בראשונ' כיון דלבסוף הפילה דהא בפ' אלמנה (דף ס"ו) אמרינן דזכרים מיעוטא משום מיעוטא דמפילות ואין לעובר שסופו להיות נפל חלק בעבדים וי"ל דהתם תלינן שמא כבר בשעת אכילת העברים מת העובר בבטן ולית ליה זכיה עכ"ל וכ"כ תוס' פ' אלמנה לכ"ג (דף ס"ו) ע"ש ד"ה אין חוששין למיעוט וא"כ לפנינו ראיה ברורה לדברי הרמב"ם דנפל בר ירושה הוא מדאמרי' המחזיק בראשונ' לא קנה אע"ג דשמעו שהפיל'. ובסמ"ע השיג על הע"ש וכ' וז"ל דאף דהרמב"ם כת' פ"א מנחלות דכשנולד אע"ג דלא כלו חדשיו אפ"ה יורש את אמו הלא כתב הה"מ שם עליו דדבריו צ"ע שלא ידע ראיה ברורה בדבריו ע"ש והלא לפנינו ראיה ברור' מהא דשמעו שהפילה. וביותר תמה אני במ"ש הפוסקים דאין לומר קים לי כהרמב"ם הואיל וכל חכמי ישראל חלוקין עליו. וכיון דהתוס' נמי סברי הני דנפל נוחל ומנחיל והרמב"ם והתוס' בחדא שיטא קיימי אשר כל בית ישראל נשען עליהם מאן ספין ומאן רקיע להוציא ממון נגד הרמב"ם והתוס' היכא שאומר קים לי כהרמב"ם והתוס':

אמנם קשיא לפי שיטת הרמב"ם ותוס' דנפל בר ירושה מהא דאמרי' פרק אלו נערות (דף ל"ט) בעי רבא יש בגר בקבר או אין בגר בקבר יש בגר בקבר ודבנה הוי או דלמא אין בגר בקבר ודאביו הוי כו' ומי מעברא וכו' וכ"ת דאיעברה כשהי' נערה ואולידה כשהי' נערה ובשיתא ירחא מי קא ילדה והא אמר שמואל אין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד אלא הכי קא מבעיא ליה יש בגר בקבר ופקע אב כו' ואי נימא דנפל בר ירושה ונוחל ומנחיל א"כ שפיר מצי למימר דבנה הוי ואיעבר' כשהי' נערה ואולידה כשהי' נערה ונולד לחמשה חדשים ויותר וחי אחר אמו כמה ימים ואם יש בגר בקבר דבנה הוי להנחיל למשפחת אביו וצ"ע וצריך נגר דליפרקני'. אולם דעת הרמב"ן והרשב"א פרק אלמנה לכ"ג ונימוקי יוסף שם והרב המגיד וכסף משנ' דנפל לא הוי בר ירושה כלל. ומה שהוכיחו תוס' מהא דתני או שהפילה אשתו המחזיק בראשונ' לא קנה דנפל בר ירושה. כת' בחידושי הרמב"ן שם דהא דתני הפילה אשתו היינו שיצא הפדחת ואח"כ מת ע"ש פ' אלמנה לכ"ג. ולשון הפילה אשתו אינו משמע כדברי הרמב"ן דאם יצא הפדחת והרי הוא כילוד הרי הוא בן קיימא שמת אח"כ ומשמע הפילה לשון נפל ממש וכדברי תוס' ועוד דא"כ היכא מוכח מגר שמת דעובר ירית הא כיון שיצא הפדחת בחיי' הרי יורשו כשיצא הפדחת וממילא נתבטל חזק' הראשונה וצ"ע. והרשב"ם כתב שהפילה אשתו היינו שמת בבטן אמו ע"ש. ונראה לפ"ז דאמרינן ר"פ החולץ גבי חולץ למעוברת והפילה דר' יוחנן אמר אינ' צריכה חליצה וריש לקיש אמר צריכה חליצ' וטעמא דר' יוחנן שם אם יבא אליה ויאמר דהא דמעברה אפילו מפלת מי לאו בת חליצה ויבום היא השתא נמי אגלי מלתא למפרע וריש לקיש אמר אגלי מלתא למפרע לא אמרינן וכת' בנ"י שם ז"ל ואע"ג דהפילה לבסוף לא אמרינן אגלי מלתא למפרע ואע"ג דבהרבה מקומו' קי"ל אגלי מלתא למפרע שאני הכא אם בשע' שחלץ לה היה ודאי שלא היתה ראויה לבא לכלל לידה אין ה"נ דהאי עיבור כמאן דליתיה וחליצ' שחלץ לה כשירה אלא שאני הכא דחייש דלמא באותו שעה ראוי' היתה לילד ולד גמור אלא שאח"כ גרם לה איזה דבר להפיל ונמצא דחליצה דמעיקרא לאו כלום היא עכ"ל וא"כ ניחא הא דמחזיק בראשונ' לא קנה אף ע"ג דהפיל' אשתו כיון דרוב נשים אינן מפילות והשתא שהפילה אמרי' השתא היא דהפילה וכמ"ש הפוסקים בסי' פ"א בי"ד גבי גבינות כשנמצאת טריפה דמוקי אחזק' מכח רובא ואמרי' השתא היא דנטרפה וה"נ אמרי' כיון דרוב נשים ולד מעליא קא ילדן א"כ בשעה שהחזיק אותו עובר ראוי להולד ולד קיימא ואח"כ גרם לה איז' דבר שהפיל' ואמרינן השתא דהפילה דקי"ל כריש לקיש שם דאגלי מלתא למפרע לא אמרינן ע"ש ר"פ החולץ ומש"ה המחזיק בראשונ' לא קנה כיון דאז היה העובר ראוי להולד בן קיימא ומשום רובא דרוב נשים ולד מעליא קא ילדן והשתא דגרם לה איזה דבר להפיל. אבל בפ' אלמנה שם אמרי' סמוך מיעוטא דמפילוח למחצה נקיבות והיינו לומר דהשתא העובר אינו ראוי להולד בן קיימא והוא ולד הראוי להפיל ואע"ג דרוב נשים ולד מעליא קא ילדן סמוך מיעוטא למחצ' דנקיבות וכיון דהשתא הוא ולד הראוי להפיל אם כן השתא נפל הוא מחמת סמוך מיעוטא ונפל לאו בר ירושה אלא בשמעו שהפילה דהתם אינו אלא מחמת שהפיל' א"כ אמרינן השתא הוא דהפילה משום רובא אלא דרוב נשים אינן מפילות וזה נכון ודוק:

פירושים נוספים

הגהות רבי עקיבא איגר על הסימן

_{▲ חזור לראש}