שולחן ערוך חושן משפט רכב א
שולחן ערוך חושן משפט · רכב · א · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: מאירת עיניים (סמ"ע) · שפתי כהן (ש"ך) · טורי זהב (ט"ז) · באר היטב · קצות החושן · באר הגולה · פתחי תשובה
שולחן ערוך
נאמן בעל המקח לומר לזה מכרתי ולזה לא מכרתי אימתי בזמן שהמקח יוצא מתחת ידו אבל אם אין המקח יוצא מתחת ידו הרי הוא עד א' בלבד ודינו בעדות זו כדין כל אדם שהרי אינו נוגע בעדותו (לא שנא נקט זוזי מחד לא שנא נקט זוזי משנים ואמר שאחד מהם נתן לו בעל כרחו) (טור) ולפיכך אם נטל הדמים משנים ונטל מאחד מדעתו ומאחד בעל כרחו ולא ידע ממי נטל מדעתו וממי נטל בעל כרחו בין שהיה המקח בידו בין שהיו שניהם תופסים בו אין כאן עדות כלל וכל אחד מהם נשבע כתקנת חכמים בנקיטת חפץ ונוטל חצי המקח וחצי הדמים:
מפרשים
סמ"ע - מאירת עיניים
בזמן שהמקח יוצא מתחת ידו: כן הוא ל' הרמב"ם אות באות בפ"כ מהל' מכירה ועד"ר שם הוכחתי מדסתם הרמב"ם וכתב דנאמן המוכר כל זמן שהמקח בידו ש"מ דלא ס"ל כשיט' פי' ר"ח והרא"ש דכתבו דנאמן בזמן שהמקח בידו מכח מיגו דאי בעי הוה מסרו ליד מי שאומר שמכרו לו וכתבו דאינו נאמן אלא אי נקט זוזי מתרווייהו או מאחד ואומר שמכר לזה שנתן המעות אבל אינו נאמן כשאומר שנתרצה להשני שלא נתן לו המעות דהוי כמיגו במקום עדי' ע"ש אבל הרי"ף ורש"י לא ס"ל הכי אלא פירשו הסוגיא דכל זמן שהמקח בידו נאמן אפי' אומר שנתרצה להשני שלא נתן לו המעות וזה שנתן לו המעות בע"כ נתנו לו וכתבו הטעם דנאמן בזה משום דמידק דייק כ"ז שהמקח בידו כדי שלא לעמוד במי שפרע אם יאמר שנתרצה למי שלא נתרצה תחלה (והמ"מ כ' טעם אחר והוא כ"ז שהמקח בידו הרי הוא כדיין שנאמן לומר לזה זכיתי ולזה חייבתי כמ"ש הטור והמחבר לעיל סי' כ"ג ע"ש ועד"ר והטור הביא דעת שניהן ולא הכריע גם לא הזכיר דעת הרא"ש בזה) ונראה שכן הוא ג"כ דעת הרמב"ם משום הכי סתם משום דס"ל דנאמן בזמן שהמקח בידו בכל ענין ואף דס"ל להרי"ף דאף בזמן שאין המקח בידו וקיבל זוזי מחד דנאמן לומר דנתרצה להשני כיון דאומר דבר שאינו מן הסברא והיינו שיתרצה למי שלא קיבל ממנו זוזי בודאי מדכר דכיר ברור הדבר בלא ספק ולא חשדינן אותו שישקר במזיד משא"כ כשנקט זוזי מתרווייהו מחד מדעתו ומחד בע"כ דע"ז דוקא אמרו דאינו נאמן כשאין מקחו מידו דכיון דלית עליו מי שפרע אמרינן דאומר כן בדדמי וכמ"ש כל זה הרא"ש והטור בשם הרי"ף והרמב"ם סתם וכתב דבזמן שאין מקחו בידו אינו אלא כחד י"ל דגם הרמב"ם רמזו בדבריו דמ"ש אינו נאמן איירי דוקא כשקיבל מתרוייהו דהרי כתב דהוא ככל אדם שהרי אינו נוגע בעדות וידוע שזהו דוקא כשקיבל זוזי מתרווייהו דאי לא קיבל אלא מחד או שלא קיבל עדיין משום אחד אלא שכל א' אומר שקנאו במשיכה או בהגבה' הרי יש לו עוד צד נגיע' לומר שנתרצ' לזה שקיבל מעותיו דאלו להשני היה צריך לטפל ולהוציאו מידו או זה נוח לו והשני קש' ממנו ובדריש' כתבתי עוד דאפשר לומר דהרמב"ם נמשך אחר לשון הגמ' והגמ' ס"ל לזה בפשיטות דכשלא קיבל זוזי אלא מחד דנאמן כבי תרי ומטעם הנ"ל ואיך שיהיה יש לתמוה מל מור"ם שכ' בסמוך בהג"ה זו ל"ש נקט זוזי מחד כו' משמע דקאי אדסמיך ליה אאין מקחו בידו וזהו דלא כמאן דלהרי"ף הוא נאמן כבי תרי ולר"ח אפי' מקחו בידו אינו נאמן לומר שהוא של השני שלא נתן לו מעות לכן נרא' דהג"ה זו קאי אהריש' אבזמן שהמקח בידו ופי' ג"כ דברי הרמב"ם ודברי המחבר כדע' הרי"ף והיינו כמ"ש ודו"ק ולא כמ"ש "בע"ש שערבב הדברים וכ' ברישא הטעם דנאמן מכח מיגו וסיים וכ' ל"ש "נקט זוזי מחד כו' ע"ש דז"א דאי הא לא הא וכדאיתא בגמ' ובאשר"י ותוס' ועוד שאם לא נקט אלא מחד הרי נוגע בעדות וכמ"ש ודוק:
הרי הוא עד א' בלבד: בטור מפורש ז"ל הרי הוא כע"א דעלמא לפטור מן השבוע' אותו שמסייע לו ואם שניה' תופסים במקח אותו שאומר שנתרצה לו נוטל חציי' וחצי הדמים בלא שבוע' והשני נוטל חציי' וחצי הדמים ונשבע ש"ד כו' ע"ש עוד פרטי דינים שכ' בזה:
ולפיכך אם נטל כו': ג"ז מלשון הרמב"ם הוא שם והאי לפיכך קאי אמ"ש לפני זה ז"ל אין המקח בידו הרי הוא ע"א לבד דס"ל בזמן שהמקח בידו האמינוהו בעדותו כתרי עדים ובאין מקחו בידו אינו אלא כעד א' ע"ז כתב לפיכך כאן דנאמנותו הוא מכח עדות והיינו שמעיד על מה שהיה בשעה ראשונה ואינו תולה במה שעתה רוצה מ"ה כשלא ידע ממי קיבל בשעה ראשונה הרי הוא כמי שאינו ודינו כשנים האוחזים בטלית ובאין לפנינו וכל אחד אומר החצי שלי דכל א' נשבע בנק"ח כו':
בין שהי' המקח בידו: עד"ר מה שהביא ראייה מזה דס"ל להרמב"ם כרי"ף רבו דרבו ובזה מיושב הקושיא שהקשה הרא"ש על הרי"ף ע"ש כי אין להאריך כאן:
ש"ך - שפתי כהן
(א) נאמן בעל המקח לומר כו'. יש כמה פירושים בש"ס בענין זה והעיקר נ"ל דבריש פ"ק דמציעא ובס"פ י' יוחסין בחדא גווני פריך וה"פ וניחזי זוזי ממאן נקיט בין מקחו בידו או אין מקחו בידו מאי צריכים לנאמנותו של מוכר הא מסתמא ידיע מילתא זוזי ממאן נקט ומסתמא לאותו נתרצה ואפילו אומר המוכר בזמן שמקחו בידו שמכר למי שלא נתן המעות אינו נאמן דהוי כמגו במקום עדי' כמו שפירש ר"ח וכ"ש כשאין מקחו בידו אע"פ ששניהם מוחזקים במקח אם ידוע ממי קבל המעות אמרינן מסתמא לו מכר והרי הוא שלו לבדו וע"כ הוצרך בש"ס ס"פ עשרה יוחסין לתרץ דנקט מתרוייהו ואמר מחד מדעתאי ומחד בע"כ כו' וה"ה דה"מ לתרוצי דנקט מחד ולא ידיע ממאן אלא שדרכן של עדים לידע וכמ"ש הרמב"ן בספר המלחמות ס"פ עשרה יוחסין וכן הריטב"א שם אבל אי אין ידוע לעדי' מאיזה מהן קבל אף ע"פ שהמוכר אומר שנתרצ' למי שלא נתן המעות נאמן במגו כשמקחו בידו דאע"פ שמודה ממי קבל המעות מ"מ אי בעי לא הודה כלל שקבל ממנו המעות וכ"כ הרמב"ן בס' המלחמות פ"ק דמציעא (והריטב"א פרק י' יוחסין) ודלא כהרא"ש שם אבל מ"ש הרמב"ן שם דאפי' ידוע בעדי' ממי קבל המעות נאמן להאחר אינו נ"ל ע"פ סוגית הש"ס אלא נלפע"ד עיקר ב"ה כהרא"ש דאם ידוע בעדים או ע"פ הלוקחי' ממי קבל המעות אמרי' דמסתמא לו מכר (וכ"פ הריטב"א פ' י' יוחסין) ונרא' שכן דעת ר"ח בכל זה וגם נ"ל שכן דעת הרי"ף ודלא כהרא"ש לדעת ר"ח והרי"ף והא דהוצרך בש"ס רפ"ק דמציעא לשנויי ולא ידע לגי' הרי"ף היינו משום דבכלל ונחזי זוזי ממאן נקט הוא נמי דאפשר להתברר ע"פ המוכר וע"כ הוכרח לתרץ דנקט מתרווייהו דאל"כ היה אפשר להתברר בעדי' או ע"פ הלוקחי' ממאן קבל דמסתמא ידיע מילתא מי נתן המעות וגם הוכרח לתרץ ולא ידע דאל"כ היה אפש' להתברר ע"י המוכ' כשמקחו בידו לגי' הרי"ף ומה שהקש' הרא"ש על הרי"ף מאי דוחקא דתלמודא לתרץ ולא ידע כו' לפע"ד לק"מ דאדרבה מאי דוחקא לאוקמא מתני' במקח וממכר באין מקחו בידו דוקא הא איכא לאוקמי בכל גווני בין אין מקחו בידו בין מקחו בידו ובאין מקחו בידו אתיא כפשטא ובמקחו בידו איירי דלא ידע ונרא' שכן דעת הרמב"ם והמחבר בכל זה וע"כ כתבו בסיפא ולפיכך אם נטל הדמים משנים כו' ולא ידע ממי נטל מדעתו כו' כלומר דאלו ידע ממי נטל מדעתו אז היה נאמן כשמקחו בידו כשנים וכן כשאין מקחו בידו אלא שניה' תופסים בו היה כע"א והיה אותו שמסייעו נוטל החצי שתופס בלא שבוע' כדין ע"א שמסייע שפוטר משבועה ושכנגדו היה צריך לישבע ש"ד משא"כ עכשיו נשבעים שניה' כתקנת חכמי' ונ"מ טובי בין ש"ד לשבועה דרבנן כמו שנתבאר לעיל סי' פ"ז להכי כ' נטל משנים כו' דאלו נטל מא' מהן מסתמא ידיע ממאן נטל ואז אין צריך לעדותו של מוכר ואפי' ידע לא מהימן דכיון שידוע בעדי' או ע"פ הלוקחים ממי נטל אמרינן מסתמא לו מכר וגם הרב בהג"ה והעיר שושן מודים לזה ומ"ש ל"ש נקט זוזי מאחד ל"ש נקט זוזי מב' כו' היינו דלענין נאמנות ממוכר אין לחלק בזה ולאפוקי פירש"י וכן הרי"ף לדעת הרא"ש והטור דבנקט זוזי מחד נאמן כב' אפי' אין מקחו בידו מטעם דעליה רמיא ומדכר דכיר קמ"ל דלענין נאמנות אין חילוק אבל מ"מ יש חילוק בין נקיט זוזי מחד כשידוע בעדי' או ע"פ הלוקחי' לענין דאמרינן מסתמא לו נתרצה וזה נרמז בסוף דברי הרמב"ם והמחבר כמ"ש ובזה נסתלקה תמיהת הסמ"ע על הר"ב והע"ש ועיין בכ"מ ובב"ה אף שדבריו שם מגומגמים מ"מ תמצא שם סיוע לדברי ודוק בכל זה כי הוא עיקר לפע"ד לדינא:
(ב) הרי הוא עד אחד כו'. וכתב בהגהת אשר"י ר"פ שנים אוחזין דהאידנא דאיכא שבועת היסת לא הוה עד כיון שיכול שכנגדו להשביע ולומר תן לי מקחי שקניתי ממך ועד שצריך שבועה לא חשיב עד (כדלעיל סי' קכ"א סעיף ט') עכ"ל וכתב בס' מעד"מ דמדברי הרא"ש (וכן שאר פוסקי') שסת' הדברי' ולא כ' דהאידנא לא הוי דינא הכי משמע ודאי דס"ל דאף האידנא דינא הכי לפי דאף האידנא אין כאן שום חיוב שבוע' על זה העד דהא שני' אוחזין מוקמינן אף במקח וממכר ואם כל א' יטעון שהמוכר התפיס לו לברו א"כ אין להם על המוכר כלום שהרי הוא אומר שהמוכר נתן לו והיאך ישביעהו שמודה הוא שנתן לו ואם שכל א' יטעון על המוכר שלא נתן לו ושנתן לחבירו א"כ הודה שעדיין לא משך ויכול המוכר לחזור ואינו עומד אלא במי שפרע וכמ"ש רש"י בקדושין באם מקחו בידו שכתב וז"ל עליה למידק שלא לחזור לו מזה ולהחזיר לו דמיו ויתן המקח למי שלא נמכר לו דקם ליה במי שפרע הלכך מידק דייק עכ"ל ומכיון שאין עליו אלא מי שפרע בזה לא שמענו דלא ליחשב עד ועוד על כרחנו לא מיירי שמשך דא"כ קמה לה ברשותיה ומה לו על המוכר כלל אבל גדולה מזה דהכא הא מיירי בשאין מקחו בידו וכתב רש"י בקדושין כשאין מקחו בידו מי שפרע ליכא ולא רמי אנפשיה ע"כ והיינו מטעמא דמיירי ששניהם לקחוהו מעצמם ולפ"ז אפשר דמי שיש עליו מי שפרע לא חשיב עד כיון שלא יוכל להעיד העדות בדבור בלבד שייך נמי טעמא כמו בעד שצריך שבועה כדלקמן ומ"מ הכא ודאי דלא קשיא כלל דאין כאן אפי' מי שפרע כל זה נ"ל פשוט עכ"ל המע"מ ואין דבריו נכונים לפע"ד דהא שפיר מיירי שיטעון שמשך והניחו אצל המוכר והמוכר נתנו אח"כ לחבירו וגם מה שהביא מפירש"י אין ראיה כלל דרש"י לפירושו אזיל דמפרש לה לענין דרמי אנפשיה ומדכר וגם לא כתב רש"י באין מקחו בידו דליכא מי שפרע כמו שהעתיק הוא אלא דלא רמי אנפשיה למדכר כיון דנסתלק המקח ממנו ע"ש ברש"י אבל ודאי דשייך נמי מי שפרע אפי' אין מקחו בידו אבל להרא"ש והפוסקים דמפרשי לה לענין שיהא נאמן כעד א' ודאי משמע דמיירי שכל א' טוען שקנהו במשיכה או בקנין סודר אג"ק או שאר קנינים דאל"כ מה תלי זה בהעדאת עדות כיון שלא קנוהו באיזו קנין וליכא אלא מי שפרע א"כ פשיטא שהרשות בידו למכרו למי שירצה בדבורו לבד אלא נראה לי דהרא"ש והפוסקי' לא מיירי מדין שבועה ולא באו אלא לומר שאין נוגע בעדות מצד הענין בעצמו והוי עד א' אבל מדין שבועה לא מיירי ומיירי היכא שא"צ לישבע כגון שפטרוהו משבועה ואף למאן דאמר לעיל סי' קכ"א ס"ק נ"ב דלא מהני פטור משבוע' היינו דוקא התם שהלוה לבדו פטרו ומטעם דחיישינן דבשביל שפטרו יעיד לו אבל הכא שפטרוהו שניהם פשיטא דמהני אבל היכא דלא פטרוהו משבוע' אין הכי נמי דמודי' הרא"ש והפוסקים להגהת אשר"י דלא חשיב עד כן נראה לי ולענין דינא בעלמא היכא שצריך לקבל מי שפרע נלפע"ד דשפיר חשיב עד ועיין לעיל סי' קכ"א ס"ק נ"א ודו"ק:
שוב מצאתי בש"ג פ"ג דמציעא סוף דף ס"ה שכ' וז"ל ומדברי הגהת הרא"ש כאן מוכח דאע"ג דקי"ל בדברים בעלמא אינו נגמר המקח מ"מ לאחר שנתקנה שבועת היסת אם ראובן טוען לשמעון אתה עשית המסחר עמי על כלי פלוני ומכרתו לי והלה כופר אף ע"פ שהכלי ביד שמעון ואם היה שמעון אומר אני חוזר בי היה פטור מכלום עכשיו שכופר מצי להשביעו היסת עכ"ל ודבריו תמוהים דהיאך ישבע היסת בדבר שאף אם היה מודה היה פטור אלא ודאי כוונת הגהת אשר"י כמ"ש לעיל:
באר היטב
(א) נאמן: יש כמה פירושים בענין זה בש"ס ועיין בסמ"ע ובש"ך וט"ז שהאריכו די באר עיין שם ותרוה צמאונך.
(ב) עד: כת' הש"ך בשם הג"א דהאידנא דאיכא שבועת היסת לא הוי עד כיון שיכול שכנגדו להשביעו ולומר תן לי מקחי שקניתי ממך וכל עד שצריך שבועה לא חשיב עד (כמ"ש בסי' קכ"א ס"ט) עכ"ל וכת' בס' מעד"מ דמדברי הרא"ש (ושאר פוסקים) שסתמו הדברים משמע ודאי דס"ל דאף האידנא דינא הכי לפי שאין כאן שום חיוב שבועה על זה העד דהא ב' אוחזין כו' מוקמינן אף במקח וממכר ואם כל אחד יטעון על המוכר שהמוכר התפיס לו לבדו א"כ אין להם על המוכר כלום שהרי הוא אומר שהמוכר נתן לו והיאך ישביעוהו ואם כל אחד יטעון על המוכר שלא נתן לו ושנתן לחבירו א"כ הודה שעדיין לא משך ויכול המוכר לחזור ואינו עומד אלא במי שפרע וכמ"ש רש"י בקידושין באם מקחו בידו וז"ל עליה למידק שלא לחזור לו מזה ולחזור לו דמיו ויתן המקח למי שלא נמכר לו דקם ליה במי שפרע הלכך מידק דייק ע"כ ומכיון שאין עליו אלא מי שפרע בזה לא שמענו דלא ליחשב עד ועוד כו' ע"ש (ועמ"ש בריש סימן ר"ד ע"ש).
קצות החושן
(א) נאמן בעל המקח בפ' עשרה יוחסין (דף ע"ד) נאמן בעל המקח לו' לזה מכרתי ולזה לא מכרתי בד"א בזמן שמקחו בידו אבל אין מקחו בידו אינו נאמן ופריך ונחזי זוזי ממאן נקט לא צריכא דנקט זוזי מתרווייהו ואמר חד מדעתא וחד בע"כ ולא ידיע הי מדעתא והי בע"כ ושטת רש"י בזמן שמקחו בידו דרמי עלי' למידק שלא לחזור מזה וליתן לזה שלא נמכר לו דקם לי' במי שפרע הלכך מידק דייק אבל באין מקחו בידו ושניהם אוחזין בו אינו נאמן כיון דלאו עלי' רמי' תו לא דייק ופריך ונחזי זוזי כיון דלא קיבל אלא מחד הא ודאי מדכיר דכיר זוזי דמאן קיבל ומשני דנקיט זוזי מתרווייהו ע"ש הרא"ש הקשה מה בכך דדכיר אכתי אינו אלא עד אחד והר"ן כת' ז"ל אבל היכא דלא שקיל זוזי אלא מחד ה"נ דמהימן אע"פ שאין מקחו בידו ומיהו מסתברא דוקא כשהלוקחין עמדו לפניו אבל הלכו להם אינו נאמן כדאמרי' בדיין בסמוך זו היא שיטת רש"י ז"ל וכ"כ הרב המגיד פ"ד ממכיר' טעמא דרש"י דנאמן המוכר משום דה"ל כנאמנות בדיין והיינו דוקא בזמן שהלוקחין עומדין לפניו. וקשה דא"כ מאי פריך ריש ב"מ וליחזי זוזי ממאן וכת' שם רש"י אע"ג דאין המוכר נאמן בזמן שאין מקחו בידו כיון דנקט זוזי מחד נאמן אפי' אין מקחו בידו וע"ש ונימא דשנים אוחזין מיירי שכבר נסתלקו מלפניו ותו לא מהימן מוכר יותר מאחר ומלשון רש"י נראה דהיכא דנקט זוזי מחד נאמן המוכר אפי' אחר שנסתלקו מלפניו ע"ש ריש מציעא ז"ל ונחזי זוזי ממאן נקט כו' ואע"ג דמסיים בד"א שמקחו בידו אבל אין מקחו בידו אינו נאמן שלא נתן לב לדבר כל כך להיות זכור כו' הא אוקימנא התם בנקט זוזי מתרווייהו כו' כיון דלא עלי' רמיא לאסהודי לא דק להיות נזכר משהלכו לפניו הי מדעתו והי בע"כ אבל היכא דלא קבל דמים אלא מחד מדכר דכיר ע"ש. ומדכתב רש"י בנקט זוזי מתרווייהו כו' לא דק להיות נזכר משהלכו לפניו ממילא משמע דהיכא דנקיט זוזי מחד נאמן אפי' משהלכו לפניו וצ"ע. ושטת ר"ח דכי נקט זוזי מחד תו אינו נאמן המוכר לו' שנתרצה לשני ואפי' מקחו בידו דאית ליה מגו דה"ל כמו מגו במקום חזקה דודאי נתרצה לזה שנתן המעות והיינו דפריך פ' עשרה יוחסין וליחזי זוזי כו' וארישא דמקחו בידו נאמן דבנקט זוזי מחד מסתמא נתרצה לבעל המעות ואפי' במגו אינו נאמן וכן האי דריש ב"מ וליחזי זוזי וכו' משום דמסתמ' לא מכחשו אהדדי בנתינת המעות וא"כ אפי' ע"פ הודאות הלוקחין אמרי' דנתרצה לבעל המעות והלוקח נמי אינו נאמן במגו משום דה"ל מגו במקום חזקה. ובש"ך העלה דהיכא דמקחו בידו נאמן המוכר במגו דאי בעי לא הודה שקיבל המעות מזה וכמ"ש הרמב"ן בס' המלחמות והיכא דידוע נתינת המעות ע"פ עדים או אפי' ע"פ לוקחין אמרי' מסתמא לזה שנתן המעות נתרצה ולא אתברר לנא מ"ש האי מגו מהאי מגו דכי היכא דהמוכר נאמן במגו דלא הודה בקבלת המעות ה"נ להימן הלוקח כשהודה שהשני נתן המעות במגו דלא הודה:
(ב) הרי הוא עד אחד הרב המגיד כ' בדעת הרמב"ם דכי אי' עד א' הי' המכחישו צריך שבועת התורה וזה שמסייעו הי' פטור משבוע' כיון דאינו אלא שבועה דרבנן ובכסף משנה כ' שלא מצא גילוי בדברי רבינו שיסבור כן ובפירוש המשניות כת' הרמב"ם ז"ל ואילו ידע המוכר מי הי' הלוקח ויאמר לזה מכרתי והי' נאמן בעדותו ואף ע"פ שהטלית ביד שניהם וטוען כל א' משניהם אני לקחתי ותהי' עדותו כדין ע"א דעלמא ואז תהי' השבועה דאוריית' מפני העד ולא מתקנת חכמים ולא יזכה בטלית האחד יותר מחבירו אלא אם יצטרף אל המוכר עד אח' ע"ש רפ"ק דמציע' ומדלא כתב שיפטור את השני משמע דאינו פוטרו כלל ואפי' משבועה דרבנן ול"מ עדותו דמוכר אלא להיות עד א' לחייבו שבועת התורה ומ"ש בכסף משנה משטת הרמב"ם דס"ל כשטת רש"י דמוכר לעולם נאמן היכא דנקט זוזי מחד גם זה אינו נראה מסתימת דברי הרמב"ם ונרא' דהרמב"ם מפ' הא דפריך פרק עשרה יוחסין וליחזי זוזי ממאן נקט כפי' ר"י דמסתמ' עדים ידעי למי מכרו אלא דקושיות הש"ס פ"ק דמציע' אינו מוכח בהא דפריך וליחזי זוזי דמ"ש הרמב"ם דהי' צריך המכחישו לישבע שבועת התורה אימ' אין ה"נ דנשבע ש"ד כיון דאידי ואידי חדא תכסיסא דשבועות המשנה נמי בנק"ח והנראה לענ"ד בזה כיון דזה אמר כולו שלי וז"א חציו שלי זה נוטל שלשה חלקים וזה רביע וזה ודאי דה"ה זה אומר כולו שלי וז"א כולו שלי ועדים מעידים שחציו של זה בודאי דזה נוטל ג' חלקים וזה רביע דלעולם חולקין במה שנסתפקנו וכיון דאין הספק אלא בחציו חולקין בחציו וזה נוטל רביע. וא"כ אם הי' המוכר עד אחד שמכר כולו לזה ואם זה שמכחישו נשבע שחציו שלו א"כ בחצי השני שלא נשבע להכחישו הרי המוכר כשני עדים וא"כ כשנשבע כדתנן במתני' שאין לו פחות מחציו לא הי' ראוי ליטול אלא רביע וכה"ג כת' הרא"ש פ' אלו מציאות גבי סימנין וסימנין ועד א' יניח דלא אמרי' יניח עד שישבע מתחלה להכחיש העד ואח"כ יניח וכל זמן שלא נשבע להכחיש העד הרי הוא כשנים ע"ש והכי נמי כל זמן שלא נשבע שכולו שלו להכחיש העד לגמרי ולא נשבע להכחישו אלא בחציו הרי העד בחציו השני כשנים ואין לו אלא רביע ואפי' לדעת הש"ע בסי' רס"ז דסימנין וסי' מנין וע"א יניח דאין צריך לישבע נגד העד היינו מטעמא שכת' שם בב"י דכיון דאחר השבועה יניח למה ישבע בחנם ע"ש אבל הכא אם ישבע שכולו שלו נגד העד יטול חציו ואם אינו נשבע אלא בחציו אינו נוטל אלא רביע ותו לא הוי שבועת חנם וא"כ פריך שפיר וליחזי זוזי כו' כיון דהמוכר הרי הוא עד א' היכי תני זה ישבע שאין לו פחות מחציו כו' ויחלוקו הא כל זמן שאינו נשבע אלא בחציו אינו בדין שיטול אלא רביע וכמ"ש:
(ג) שהרי אינו נוגע בעדותו כ' בהגהת אשר"י רפ"ק דמציעא דהאידנ' דאיכ' שבועת היסת לא הוי עד כיון שיכול שכנגדו להשביעו ולומר תן לי מקחי שקניתי ממך ועד הצריך שבועה לא הוי עד וע"ש. ועמ"ש אא"ז בס' מעד"מ ומ"ש בש"ך דאכתי מצי טען שמשך מן המוכר והניחו שם והמוכר נתנו אח"כ לחבירו וע"ש דמפרש לה שפטר משבועה אלא דמסתימת הפוסקים אינו כן דכל כה"ג ה"ל לפרושי דמיירי שפטרו משבוע' ולכן נלפע"ד טעמא דפוסקים דלא חשבו ליה נוגע משום דאף ע"ג דטוען קניתי ממך באחד מדרכי הקני' ואתה נתת אותו לחבירו כיון דהשתא מיהא ליתי' בחזרה דהא השני אוחז בו אינו משלם אלא כשעת הגזילה ודינו בכסף או במיטב וכיון דכאן אין הכחשה ביניהם אלא בגוף החפץ ולא בדמים א"כ אינו נוגע בעדות כיון דליתי' עכשיו בחזרה וכמ"ש ובהגהת אשר"י אפשר דמיירי שלקחו בזול ונ"מ בדמים אבל הש"ע מיירי היכא דליכא נ"מ ביוקרא וזולא אלא שתובעין זה את זה בגוף החפץ ובזה לא הוי נוגע מטעמא שכתבנו אמנם נרא' דאפי' היכא דאי' נ"מ בדמים וכגון שלקחו בזול נמי לא חשיב נוגע כיון דהמוכר כל זמן שמקחו בידו נאמן אפי' בלא מגו וכמ"ש הרמב"ן בס' המלחמות ע"ש. וא"כ ממ"נ נאמן אם טוען אני קניתי ממך ואתה נתתו לשני א"כ כדין עבד דהא כל זמן שמקחו בידו נאמן וכמו בשליש נאמן דאפי' הוציא השלישות מתחת ידו בלא עדים נאמן היכא שידוע שהשליש נתנו וכמ"ש הרשב"א בחידושיו פ' המקבל דשליש אע"פ שאין שלישותו יוצא מתחת ידו הוא נאמן לזכות למי שנתנו לידו דכיון שמסרו לידו ובשעת מסירתו הי' נאמן אע"פ שלא מסרו בעדים תפיסתו מוכחת עליו דאיהו יהיב ליה והוי כאלו אמר ענין שלישותו בעדים ע"ש וכ"כ במרדכי פ' התקבל ובתשו' מיימוני ס' משפטים סי' מ"ד דשליש נאמן אפי' במקום שאין שלישותו בידו עכשיו ואמרי' כדין עבד וע"ש וא"כ ה"נ כיון שמודה שהמוכר נתנו לו והרי המוכר נאמן בזמן שמקחו בידו ואם טוען שלא בא לידו מיד המוכר אלא שחטפו מיד המוכר או מיני' א"כ פשיטא דאין המוכר נוגע כלל והרי הוא עד א' ודוק:
(ד) לא שנא נקט זוזי מחד ולדעת ר"ח דס"ל דהיכא דקיבל זוזי מחד אמרי' מסתמא לזה נתרצה שקיבל ממנו המעות ואם אומר שנתרצה לשני נראה דאכתי ה"ל עד אחד ואע"ג דאמרי' מסתמא לזה שנתן המעות נתרצה עד אחד נאמן יותר מאלפי חזקות לחייבו שבועה דכל מקום ששנים מחייבין אותו ממון עד א' מחייבו שבועה ושני עדים נאמנים נגד חזקות טובא וה"ה עד א' לשבועה ועמ"ש בסי' פ"ד סק"ד ור"ח לא קאמר אלא אריש' דבזמן שמקחו בידו נאמן כשנים דאם אומר שנתרצה לשני שלא נתן המעות דל"מ מיגו דמוכר דה"ל מגו במקום חזקה אבל ע"א נגד חזקה מהני והיינו דכת' רמ"א ל"ש נקט זוזי מחד והיינו לו' שנתרצה לשני שלא נתן מעות דה"ל נגד חזקה ואפ"ה עד א' מהימן נגד חזקה וכמ"ש: