שולחן ערוך חושן משפט קפה ה

ראובן אומר במאה אמרתי לך למכרו והסרסור אומר בחמשים אמרת לי וכן מכרתי נשבע הסרסור שבועת התורה שהרי הודה במקצת ואם כבר נתן לו החמשים או שאמר ליה הילך נשבע היסת שעשה שליחותו וזכה הלוקח ואם ידע הלוקח שחפץ זה של ראובן הוא וזה המוכר לו סרסור הוא יחזיר החפץ לבעלים ויחרים על מי שנתן לו רשות למכור בחמשים או שרצה בחמשים וחזר בו אחר שקניתי:

הגה: וי"א דאין הקונה צריך להחזיר אפילו מודה סרסור לדברי המוכר (טור בשם הראב"ד):

מפרשים

סמ"ע - מאירת עיניים

עריכה

ואם כבר נתן לו החמשים: פי' נמצא דכופר בכל תביעתו:

או שא"ל הילך דין הילך נתבאר בטור ובדברי המחבר לעיל ר"ס ע"ה ור"ס פ"ז ע"ש:

זכה הלוקח: גם ארישא קאי אכשנשבע ש"ד:

יחזיר החפץ לבעלי': אע"פ שהשליח מכחיש להמוכר ואומר שבנ' א"ל למוכרו השליח אינו כע"א שהוא נוגע בדבר וה"ל זה של המוכר ודאי ושא"ל ליתנו בנ' ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי ועמ"ש בסמוך ועפ"ר:

או שרצה בנ' וחזר בו: פירוש שלא א"ל בפי' בנ' אלא נתרצה בנ' כשבא השליח וא"ל שמכרו בנ':

וחזר בו אחר שקניתי: זה קאי ג"כ ארישא שנתן לו רשות למכרו בנ' וחזר בו עתה שרואה שקניתיהו ועפ"ר מ"ש עוד בע"א:

אפי' אם מודה הסרסור: הראב"ד מסיים בטעמו דיאמר הלוקח קנוניא אתם עושים עלי עכ"ל ובפרישה כתבתי עוד די"ל דטעמו הוא דס"ל כהרמ"ה כתבו הטור והמחבר בסי' קפ"ב ס"ד דיכול הלוקח לומר הבא לי ראיה שלא עשאתו שליח בין לתקון בין לעוו' והמע"ה. ואף שהשליח מודה שא"ל למכרו בק' אינו נאמן עלי השליח. והרמב"ם דס"ל דצריך להחזיר אפשר דס"ל דלא אמרינן הכי אלא בשליח שאינו נוטל שכר שליחתו דמסתמא אינו מתעסק בשליחות אם לא שיאמר לו בין לתיקון בין לעיוות דאל"כ מה לו ולצרה הזאת להתחייב להמשלח אם יעוות משא"כ סרסור דעשה כן מפני שכר סרסרותו ועי"ל דלא שייך זה כ"א במודה לו שנתן לו למכרו בלי קצבה משא"כ בזה שאומר בהדיא התניתי עמו שלא יתנהו אלא בק':

ש"ך - שפתי כהן

עריכה

(ו) נשבע הסרסור ש"ד הראב"ד השיג ע"ז וכ' שאין כאן ש"ד שהמשלח אינו תובעו אלא דמי חפצו וא"י שנמכר אלא מפי הסרסור ואינו טוען לא במדה ולא בשום דבר מסוים והב"י כ' ע"ז ונ"ל טעם הרמב"ם כיון שאינו מכחיש את הסרסור לו' שאינו נמכר אלא שאומר שא"ל בק' ה"ל סרסור מ"מ ואין דבריו מוכרעין דעכ"פ עיקר תביעתו על חפצו ולעד"נ שאין דברי הרמב"ם אמורי' אלא כשראובן טוען במאה אמרתי לך למכרו וכן מכרת נמצא שיש לו בידו מאה והסרסור או' בחמשים אמרת לי וכן מכרתי אז נשבע הסרסור ש"ד אבל אם טוען במאה אמרתי למכרו ואתה מכרת בחמשים נמצא שעיקר תביעתו על חפצו בהא ודאי שפיר קאמר הראב"ד:

(ז) ואם ידע הלוקח כ' הב"י למה צריך שידע שחפץ זה של ראובן כשיודע שאינו של סרסור סגי וי"ל דאי לא"ה לא יחזור שיאמר שמא אין בעל החפץ לפני כדי שאחרים עליו ולפי דרכו לא הוצרך לזה דאם לא ידע שהוא שלו יאמר לו לאו בע"ד דידי את ולא יחזור החפץ כלל אבל ק' אכתי ל"ל שידע בשעת מכיר' שהחפץ זה של ראובן כשיודע בשעת המכיר' שאינו של הסרסור ולאח"כ יודע שהוא של ראובן סגי והל' ואם ידע הלוקח כו' משמע דבשעת מכירה ידע לכך נ"ל דס"ל להרמב"ם דצריך דוקא לידע בשעת המכירה שהחפץ של ראובן וכן משמע מל' הרמב"ם פ"ב משלוחין והביאו הטור סי' קפ"ב ס"ו ובש"ע ס"ב ודוקא שהודיעו שהוא של פלוני כו' אבל אם לא הודיעו שהוא שליח של פלוני כו' וטעמא דמילתא כיון שהוא מכיר המשלח צריך להחזי' דהי' לו לחוש שהמשלח יקפיד אבל אם אינו מכיר המשלח אע"פ שהוא מודיע שהוא שליח י"ל סבור הייתי כיון שאתה אינך מפרש מי הוא המשלח בודאי אין קפידא בכך שלא יקפיד המשלח ויקיים מעשיך וכן משמע ל' הרא"ש פ' ג"פ דהעיקר הוא שצריך להודיעו שהוא שלוחו של פלוני דוקא וכן משמע ל' הר"ן פ' האיש מקדש ול' המרדכי שם ול' תשובת הרשב"א סי' קפ"ב ודוק:

(ח) יחזיר החפץ כו' והא דפסק בסי' קפ"ב ס"ד דהמע"ה לק"מ דהכא שהחפץ מבורר בעין שהוא של משלח והלוקח ידע צריך להחזיר משא"כ לעיל דהמשלח הוא לוקח והוא רוצה להוציא מעות מיד המוכר אמרינן המע"ה ודלא כמו שדחק עצמו בסמ"ע ס"ק י"ב (הגה וע"ל סי' קפ"ב ס"ד מ"ש מח"ז ס"ק ד' לישב בע"א ודוק) (מס"ק ו' ע"כ מצאתי בתוך כתביו שכ' בימי חורפו) ועיין בב"ח שחולק בע"א ומחמת זה פסק כהרמב"ם ע"ש ואין הכרעתו נ"ל ע"ש שדבריו דחוקים עיין בתשובת רשד"ם סי' ע"ז וק"י ור"ד ובתשובת ן' לב ספר א' כלל י"ג סי' ע"ט וס"ב סי' ע':

(ט) אפי' מודה כו'. עיין לעיל סי' צ"ט סס"א בהג"ה:

באר היטב

עריכה

(ח) במקצת: כת' הש"ך דנ"ל שאין דברים הללו אמורים אלא כשזה טוען בק' אמרתי לך למכרו וכן מכרת נמצא שיש לו בידו ק' והסרסור אומר בנ' אמרת לי וכן מכרתי אז נשבע ש"ד אבל אם טען שאמר למכרו בק' ואתה מכרת בנ' נמצא שעיקר תביעתו על חפצו בהא ודאי שפיר קאמר הראב"ד דאין זה מודה מקצת.

(ט) ידע: היינו בשעת מכירה דוקא צריך לידע שהחפץ של ראובן וכ"מ בסי' קפ"ב ס"ב שכ' ודוקא שהודיע שהוא של פלוני כו' ע"ש והטעם כיון שמכיר המשלח צריך להחזיר דהי' לו לחוש שהמשלח יקפיד אבל אם אינו מכירו אע"פ שזה מודיע שהוא שליח י"ל סבור הייתי כיון שאינך מפרש מי הוא המשלח ודאי אין קפידא בכך ויקיים המשלח מעשיך וכן משמע ל' הרא"ש פרק ג"פ דהעיקר שצריך להודיע שהוא שלוחו של פלוני דוקא וכ"מ לשון הר"ן פרק האיש מקדש. ש"ך.

(י) יחזיר: אף על פי שהשליח מכחיש להמוכר ואומר שבחמשים א"ל למוכרו אינו כעד אחד שהוא נוגע בדבר וה"ל טענת המוכר ודאי ושל זה ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי עכ"ל הסמ"ע וכת' הש"ך והא דפסק בסי' קפ"ב ס"ד דהמע"ה לק"מ דהכא שהחפץ מבורר בעין שהוא של המשלח והלוקח ידע צריך להחזיר משא"כ התם דהמשלח הוא הלוקח ורוצה להוציא מעות מיד המוכר אמרינן המע"ה ודלא כמו שדחק עצמו הסמ"ע ע"ש ועיין בב"ח שחילק בע"א ומחמת זה פסק כהרמב"ם ואין הכרעתו נ"ל ע"ש שדבריו דחוקים עיין בתשובת רשד"ם סי' ע"ז וסי' ק"י ור"ד ובתשובת ן' לב ס"א כלל י"ג סי' ע"ט וס"ב סי' ע' עכ"ל (ועמ"ש הט"ז לחלק בזה ע"ש).

(יא) מודה: ע"ל סי' צ"ט סס"א בהג"ה.

פירושים נוספים

הגהות רבי עקיבא איגר על הסימן

_{▲ חזור לראש}