סמ"ע על חושן משפט קפה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף א
[עריכה]הסרסור שליח הוא: בפרישה כתבתי דקמ"ל ב"ה דל"ת דיחשב כשותף שהרי יש לו ג"כ הנאה מהמכירה ויוכל לו' לטובת הענין כוונתי וכנר' שמור"ם בהג"ה בסי' קע"ח בס"ג והוא מהג"מ ז"ל ואם מיחה בו השותף השני מלבנות אם הוא דבר שא"א מבלת בנותו צריך חבירו ליתן לו חלקו. ועוד כ' שם כן בטור והמחבר בזרע שדה העומד לנטיעה או איפכא גם י"ל דה"א כיון דהסרסור בקי בקנין ומכירה טפי מהמוכר אף אם אמר לו מכריהו לי במנה והוא נתנו פחות לא יחשב שינוי דמסתמא המוכר סמך אראות עיניו דהסרסור קמ"ל דלא ולפ"ז מה שמסיק וכ' אלא שנוטל שכר אין לו ענין לחייב בהשינוי דגם בלא שכר חייב השליח כשמשנה וכמה שכתב הטור והמחבר בסימן קפ"ב וקפ"ג אלא כתבו משום הא דכ' בס"ז דחייב הסרסור בגניב' ואבידה כש"ש:
מכר במאתים הכל לראובן: אע"ג דא"ל ליתן במאה לא אמרי' דהמותר יהי' להסרסור אלא דינו כדין שליח שמוכר דבר שאין לו קצבה דהמותר של משלח וכמ"ש הטור והמחבר בסי' קפ"ג בס"ו ע"ש וה"נ איירי בדבר שאין לו קצבה מדהוצרך לו שיתנהו במנה ☜ ואע"פ שהכא גילה דעתו וא"ל ליתנו במנה לא אמרי' שמחל המותר להסרסור אלא אמרי' שסבר שאינו שוה יותר ומסיק הטור וכ' ז"ל ואפי' הי' יודעשהוא שוה יותר ומחמת דוחקו צוה למוכרו בזול אפ"ה אמרי' דלא הי' דעתו להקנות להסרסור המותר כו' ע"ש:
מי ששלח שליח להוליך כו': הג"ה זו אין כאן מקומה דכאן מיירי בשינה ובשינה חייב אף ש"ח ושייכה יותר למ"ש המחבר בסמוך בס"ז דשם כ' דהסרסור חייב בגניבה ואבידה מפני שהוא ש"ש:
סעיף ב
[עריכה]אין השליח יכול לקנות לעצמו כו': ז"ל הטור ואין אדם מקנה לעצמו דאין המכר אלא הוצאת הדבר מרשות לרשות וזה לא יצא מרשותו שהוא במקום בעלים עומד ע"כ ומה"נ מסיק המחבר וכ' ז"ל אמר הסרסור כו' עד ונתפייס המוכר כו' ור"ל דאילו לא נתפייס המוכר להקנות לו לגמרי עדיין לא יצא מרשות המוכר דיד השליח כידו דמי ועמ"ש בסי' קע"ה בסי"ו בסמ"ע השייך לכאן:
סעיף ד
[עריכה]אע"פ ששתק הסרסור כו': דמסתמא הסכים לדבריו ואדעתא דהכי לקחו לידו:
סעיף ה
[עריכה]ואם כבר נתן לו החמשים: פי' נמצא דכופר בכל תביעתו:
או שא"ל הילך דין הילך נתבאר בטור ובדברי המחבר לעיל ר"ס ע"ה ור"ס פ"ז ע"ש:
זכה הלוקח: גם ארישא קאי אכשנשבע ש"ד:
יחזיר החפץ לבעלי': אע"פ שהשליח מכחיש להמוכר ואומר שבנ' א"ל למוכרו השליח אינו כע"א שהוא נוגע בדבר וה"ל זה של המוכר ודאי ושא"ל ליתנו בנ' ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי ועמ"ש בסמוך ועפ"ר:
או שרצה בנ' וחזר בו: פירוש שלא א"ל בפי' בנ' אלא נתרצה בנ' כשבא השליח וא"ל שמכרו בנ':
וחזר בו אחר שקניתי: זה קאי ג"כ ארישא שנתן לו רשות למכרו בנ' וחזר בו עתה שרואה שקניתיהו ועפ"ר מ"ש עוד בע"א:
אפי' אם מודה הסרסור: הראב"ד מסיים בטעמו דיאמר הלוקח קנוניא אתם עושים עלי עכ"ל ובפרישה כתבתי עוד די"ל דטעמו הוא דס"ל כהרמ"ה כתבו הטור והמחבר בסי' קפ"ב ס"ד דיכול הלוקח לומר הבא לי ראיה שלא עשאתו שליח בין לתקון בין לעוו' והמע"ה. ואף שהשליח מודה שא"ל למכרו בק' אינו נאמן עלי השליח. והרמב"ם דס"ל דצריך להחזיר אפשר דס"ל דלא אמרינן הכי אלא בשליח שאינו נוטל שכר שליחתו דמסתמא אינו מתעסק בשליחות אם לא שיאמר לו בין לתיקון בין לעיוות דאל"כ מה לו ולצרה הזאת להתחייב להמשלח אם יעוות משא"כ סרסור דעשה כן מפני שכר סרסרותו ועי"ל דלא שייך זה כ"א במודה לו שנתן לו למכרו בלי קצבה משא"כ בזה שאומר בהדיא התניתי עמו שלא יתנהו אלא בק':
סעיף ו
[עריכה]כל סרסור שהודיע כו': האי דינא לא קאי אדלעיל דמיירי שא"ל למכרו במאה אלא מיירי בנתנו לו למכרו סתם וכדמסיק וכ' שהרי לא פסק לו דמים כו':
שהודיע ללוקח כו': דאם לא הודיעו המקח קיים והדין בין המשלח והסרסור וכמ"ש הטור והמחבר בסי' קפ"ב בס"ד [ס"ב] בדין שליח ע"ש:
מחזיר הלוקח כו': כתב ב"י ☜ונראה דאף ע"פ שהמוכר יכול לחזור בו אין הלוקח יכול לחזור בו ע"ש ודו"ק:
וי"א דוקא שלא אמר כו': הטור לא כתבו בל' פלוגתא אלא בל' פי' ומילתא בטעמא הוא והכל מודים בו וכמ"ש בפרישה ע"ש אבל מלשון מור"ם כאן בהג"ה ובד"מ משמע דיש פלוגתא בדבר ולי"א אפילו מכר שוה מאה בנ' א"י לחזור ועפ"ר ובב"י:
אבל אם א"ל מכור כו': כ' הב"י ע"ז דמסתבר לומר דדוקא כשמכר במעט פחות או במעט יותר ממה שהוא שוה לרובא דעלמא הוא דא"י לחזור הא אם מכר בפחות הרבה לא אמרינן ביה מה שעשה עשה:
סעיף ז
[עריכה]אפילו בשעת הליכה חייב כו': ז"ל המרדכי ואע"ג דאכתי לא מכר החפץ ושמא לא ימכרנו ולא יטול שכר אפ"ה הוה ש"ש כו' וכ' אפי' בהליכה פי' וכ"ש בחזרה והיינו כשכבר מכר החפץ ונאבד מידו המעות דנחשב ש"ש דהא מיד שמכרו דמי טרחתו קצוב לו מהמוכר ול"ד להנוטל כלי על מנת למכרו כו' דבסי' קפ"ו ס"ב דחייב אפילו באונסין ואפילו בחזרתו דהתם אין דין שליח עליו אלא דין לוקח שנטלם מהאומן בכך וכך כדי להשתכר בו:
סעיף ח
[עריכה]וישבע כמה היה שוה כו': שם במרדכי כתוב דא"צ ראובן לישבע שהיה תקוע האבן יפה דאין נשבעין בטענת שמא:
ויפרע שוויה: דקדק לכתוב שוויה ולא יותר אף אם היה משכון של עכו"ם והעכו"ם שמוהו ביותר כמבואר לעיל בסי' ע"ב ולקמן בס"ס שע"ח גם בא"ע בסימן נ' ובסמ"ע באבדו טבעות ע"ש:
סעיף ט
[עריכה]פשיעותא הוא כו': דין זה כתב מור"ם ג"כ בהג"ה בסי' קכ"א בסי"א ושם הוסיף בבא אחת ז"ל ואם אמר שהשכינו אצל פלוני והוא כופר חייב לשלם דה"ל למשכנו בעדים ואם כו' וכ"כ הנ"י ונראה דהשמטת הסופר הוא כאן וטעה והשמיט מן ואם אמר קמא להשניי' וק"ל ולקמן בסי' רצ"ח [רצ"א] כ' הטור והמחבר גם כן בדין ש"ח דכל שאומר לא ידעתי אנה הנחתיהו הוי פשיעה וחייב דהוה ליה לידע:
ואח"כ כפר בו כו': ☜ וכן אם אמר לסרסור שישכין אצל עכו"ם ואח"כ מכר העכו"ם המשכון דהסרסור פטור אף שנטל שכר דשכר טרחו הוא נוטל כ"כ רשב"א ד"מ בס"ס י':
פטור הסרסור: דהוא בעצמו א"ל להשכינו בידו והאמין לו:
סעיף י
[עריכה]חייב הסרסור: ז"ל הרשב"א דהא ש"ש הוא וש"ש חייב בדברים הקרובים לאונסים כל שאינו אונס גמור כדאמרי' בהפועלים דאפי' עייל בעידנא דעיילי ביה אינשי וגנא בעידנא דגנא אינשי חייב כו' וכתבן הטור והמחבר לקמן בסי' ש"ג בדין ש"ש ע"ש.
השדכן הוי כמו סרסור כו': עמ"ש מור"ם עוד מדין שדכנות לעיל סימן פ"ז ולקמן סי' רס"ד:
אם חזרו בהם כו': בע"ש תמה ע"ז וכתב והלא מנהגינו הוא לכתוב קנס בכל התנאים והמנהג לגבותו המקיים מצדהעובר והשדכן השתדל השידוך וע"פ נכתבו התנאים וההתקשרות בקנס והרי הועיל סרסרותו שזה נוטל הקנס ולמה יפטר ממנו לגמרי ואף אם חזרו ומחלו זה לזה יאמר השדכן חלקי איני רוצה למחול ע"ש בע"ש מ"ש עוד בזה והנה לא על מור"ם תלונתו כ"א על פשקי מהרא"י שכ' כן בהדיא בסי' פ"ה שכ' ז"ל בסתמא (פי' שלא התנו בפי' ע"מ שיתפייסו) אין נוהגין בגבולינו לגבות שום שכר שדכנות אא"כ יגמרו הנישואין בגליל העליון נוהגין לגבות מיד אחר שהושם הקנס משא"כ בגבולינו עכ"ל ומדסיים וכתב בגליל העליון נוהגין לגבות מיד אחר שהושם הקנס משא"כ בגבולינו ש"מ דס"ל למהרא"י דאפי' במקום שעושים קנס מ"מ אזלינן בתר המנהג שלא להגבות עד אחר הנישואין וגם מבואר בדבריו הנ"ל שכ' דמסתמא במקום שאין המנהג דכל שלא התנה בפירוש לגבות ומיד אחר שנתפייסו דס"ל דאין לו זכות לתבוע השדכנות עד אחר הנישואין וממילא אם יחזרו בהן אינו גובה כלל גם תמיהתו אינו תמי' דהא הטעם דגובין הקנס כתבו התו' והפוסקים משום דנתבייש' הבתולה או הבחור ובני משפחתה ומוטב היה בעיניהם שלא היה נעשה השידוך מעולם ולא היו מקבלין הקנס וא"כ לא הרויח השדכן מידי בהגבהות הקנס ע"י דיצא שכרם בהפסדם על ידו ודו"ק (הג"ה כתוב בהגהות מרדכי דקדושין שכירות פועל א"צ קנין (וע"ל ר"ס קפ"ב) לכן ראובן שאמר לשמעון אתן לך שני זהו' דבר בשבילי לשלטון צריך לקיים דבריו ומה שטוען ראובן שמחמת יראה הבטיחו שלא יקלקל ענינו נגד השר דברים שבלב אינן דברים עכ"ל והביאו הד"מ בס"ס זה) עכ"ה: