שולחן ערוך חושן משפט קפג ד
<< · שולחן ערוך חושן משפט · קפג · ד · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: מאירת עיניים (סמ"ע) · שפתי כהן (ש"ך) · טורי זהב (ט"ז) · באר היטב · קצות החושן · באר הגולה · פתחי תשובה
ראובן שאמר לשמעון זבין לי האי מידי וזבין ליה סתמא קנייה ראובן משעת משיכת שמעון ואע"פ שחזר שמעון אחר משיכה ואמר לעצמי כוונתי לקנות אינו נאמן אע"ג דיהיב שמעון דמים שלו קנייה ראובן ויהיב לשמעון זוזי אבל אם חזר בו שמעון קודם משיכה ואמר שקונה לעצמו אפילו חזר בין מתן מעות למשיכה קנה לעצמו אי יהיב שמעון למוכר זוזי מדיליה אבל אי יהיב ראובן זוזי לשמעון ואזל ויהיב זוזי למוכר בשמא דראובן ומקמי משיכה הדר ביה שמעון ואמר לעצמי אני קונה לא קנה שמעון עד דמודע למוכר ומכוין מוכר לאקנויי ליה בד"א בדאמר זבין לי אבל אי אמר אייתי לי דאזבין ואזל וזבין לנפשיה זכה:
- הגה: ראובן שהיה יודע סחורה בזול ואמר לשמעון לקנותה להם ביחד ושמעון שתק וקנאה ושוב אומר לעצמי קניתי אם קנאה במעות שלו זכה שמעון במה שקנה ואפילו אם נתרצה בתחלה בפירוש יכול לחזור בו ואינו אלא רמאי אבל אם קנאה במעות ראובן צריך לחלוק עמו (ב"י בשם עיטור והגה"מ פ"ד דב"מ) ואין המשלח יכול לחזור בו ואפילו קנה שמעון במעות עצמו (ב"י בשם רשב"א):
מפרשים
זבן לי האי מידי: דקדק לכתוב האי מידי דהוא ר"ל סחורה ידוע שכ' הטור והמחבר בר"ס זה:
וזבין ליה סתמא קניא כו': בטור כ' מסתמא קניא ועפ"ר דנראה דגם ל' מסתמא מתפרש' כמו סתמא וה"ק מסתמא כיון שלא גילה דעתו בשעת קניי' ודאי קנאו לראובן:
אע"ג דיהיב שמעון דמים שלו כו': דאמרי' הלוה שמעון ממעותיו ויחזור ויפרע ממנו דמסתמא אדם קאי בהימנותיה דהבטיחו לקנות לו וז"ל הטור דכיון דאמר זבין לי לזבוני מעליא קא מכוון וכמו דאמר זכי לי דמי כו' עד ודוקא דאמר זבין לי אבל אי אמר אייתי לי דאזבן ואזל וזבין זכי לנפשי' דלא שוויה שליח אלא לאתויי והא הדר ביה עכ"ל וזהו שכ' ג"כ המחבר בס"ס זה בד"א בדאמר זבין לי כו':
אבל אם חזר בו שמעון קודם משיכה כו': ז"ל הטור כיון דמעות אינן קונות נמצא דעדיין לא קנה ראובן ובשעת משיכה זכה לעצמו ואפי' מי שפרע ליכא שלא תקנו מי שפרע אלא בין מוכר ללוקח אבל בין שליח והמשלח לא עכ"ל וכאן לא צריך להטעם שכתבתי בסי' קפ"ב ס"ז אלא כיון דכאן התקיים המקח להלוקח עכ"פ תו לא שייך דין מי שפרע דלא נתקן אלא על מי שחוזר בו מהמקח אחר נתיר הדמים:
בשמא דראובן כו': בטור כ' אדעת ראובן ובפרישה כתבתי דנ"ל דל"ד קאמר אלא ר"ל שנתנה לו סתם ומסתמא דעת המוכר לאקנויי לבעל המעות ולאפוקי אם גילה דעתו לפני המוכר שהוא קונה לנפשו דאלת"ה קשה מאי איריא דהמעות הן של ראובן הא אפי' אם המעות הן של השליח אם נתנן להמוכר בהדיא משמי' דראובן אין השליח יכול לחזור בו דהא ברישא כשהמעות הן של השליח התחיל וכ' שנתן להמוכר סתמא ועליה קאי מ"ש דשמעון יכול לחזור בו קודם משיכה ומשמע הא נתנם בהדי' משמיה דראובן אין שמעון יכול לחזור בו:
ואמר לעצמי אני קונה: ל' הטור ומקמי משיכה חזר שמעון וזבניה לנפשי' כו' וכתבתי בפרישה דנראה דר"ל דחזר שמעון מיד ויחד מעות אחריה משלו לתת להמשלח (דזהו זבניה לנפשי' מיקרי) ולא בקש לזקפן עליו במלוה ולהכי כשהודיעו להמוכר קנה לעצמו דאל"כ קשה הא פסק הרמב"ם וגם המחבר לפני זה דאפי'. זקפו עליו במלוה המקח של המשלח ודו"ק:
ואפילו אה נתרצה בתחלה כו': קשה דלקמן ה"ה רס"ט שם מסיק דלכ"ע אם נתרצה מתחלה לקנו' לשניהן זכה לשניהן וא"י לחזור בו ועוד דמסיק מור"ם וכתב אבל אה קנאה במעות ראובן צריך לחלק עמו ושם בס"ס רס"ט מסיק דלכולי עלמא אם היה לראובן מעות אף שקנה שמעון במעותיו זכה לשניהן ויש ליישב דכאן מיירי דטוען אף שנתרצתי מתחלה לקנות לשניהן מ"מ בשעת מקח חזרתי בי וקניתי לעצמי בפי' מ"ה כתב כאן דאין מועיל לו הריצוי שהיה מתחלה כיון שחזר בו בפירוש בשעת המקח ומה"נ אף אם היה לראובן מעות לקנות בו ל"מ כיון שקנאה שמעון במעותיו אחר החזרה משא"כ לקמן ס"ס רס"ט דמיירי שאינו טוען שחזר בו בשעת קנין בפי' אלא קנאוהו סתם אלא שאח"כ בא לחזור בו והוא הדבר הלמד מענינו שהרי דימהו שם למגביה מציאה לחבירו דמיירי ג"כ בהגביהו סתם מ"ה שם לכ"ע אם איתא חדא למעליותא או שנתרצה בתחלה או שהיה לראובן מעות שהיה יכול לקנות בו זכו בו שניהן מאחר שמודה שלא חזר בו בשעת קנין כן נ"ל ליישב דברי מור"ם דבשני המקומות הנ"ל שלא יסתרו אהדדי ושניהן הן מהמרדכי כמ"ש ל' ס"ס רס"ט וכמו שאכתוב שם ועמ"ש מזה עוד שם:
ואין המשלח יכול לחזור כו': זהו ענין בפני עצמו ואדלעיל קאי ור"ל כל מ"ש עד הנה איירי בחזרת השליח אבל המשלח לעולם אינו יכול לחזור בו:
(ו) ראובן שאמר לשמעון עיין בתשו' ר"מ אלשיך סי' ל"ג ובמהרשד"ם סי' קנ"ה:
(ז) ואפי' אם נתרצה כו'. עיין בסמ"ע ס"ק י"ג שכ' קשה דלקמן ס"ס רס"ט שם מסיק דלכולי עלמא אם נתרצה מתחלה לקנות לשניהם זכה לשניהן וא"י לחזור בו ועוד דמפיק מור"ם כו' עכ"ל והב"ח תירץ דכאן מיירי שלא עשו ביניהם מעמד גמור אלא דברים בעלמא שיקנו ביחד ולא אמר היאך יקנו ובכמה יקנו אבל לקמן איירי דעשו ביניהם מעמד גמור איך ומה אז אם נתרצו כו' או אם היה לראובן מעות כו' ע"ש עוד:
(י) סתמא: (פירוש שלא הודיעו בפירוש שקונה לעצמו ולפ"ז הא דס"ב הנותן מעות כו' מה שעשה עשוי היינו שמפרש בהדיא בפני עדים שקנה לעצמו. ט"ז) ע' בתשו' ר"מ אלשיך סי' ל"ג ובמהרשד"ם סי' קנ"ה.
(יא) שלו: דאמרי' דהלוה מעותיו לראובן ויחזור ויפרע ממנו דמסתמא אדם קאי בהימנותיה דהבטיחו לקנות לו. סמ"ע.
(יב) משיכה: ז"ל הטור כיון דמעות אינן קונות נמצא דעדיין לא קנה ראובן ובשעת משיכה זכה לעצמו ואפילו מי שפרע ליכא שלא תקנו מי שפרע אלא בין מוכר ללוקח אבל בין שליח והמשלח לא עכ"ל. שם.
(יג) הדר: כת' הסמ"ע דמשמע אם נתן בהדיא המעות להמוכר משמיה דראובן אפילו הן של השליח אפ"ה א"י לחזור בו אפילו קודם משיכה (ואין כן דעת הט"ז ע"ש).
(יד) בפירוש: עיין בסמ"ע מה שיישב בזה דל"ת ממה שמסיק בס"ס בס"ט דלכ"ע אם נתרצה מתחלה לקנות לשניהן זכה לשניהן וא"י לחזור בו כו' והש"ך כת' בשם הב"ח דכאן מיירי שלא עשו ביניהם מעמד גמור אלא דברים בעלמא שיקנו ביחד ולא אמר היאך יקנו ובכמה יקנו אבל לקמן איירי דעשו ביניהם מעמד גמור איך ומה אז אם נתרצו כו' ע"ש (והט"ז כת' דל"נ לו לא כדברי זה כו' ודעתו דפליגי אהדדי ודעת רמ"א בזה צ"ע ולענין הלכה ודאי נקטינן דמהני נתרצה ע"כ וע"ש).
(טו) ואין: זהו ענין בפ"ע ואדלעיל קאי ור"ל כל מ"ש עד הנה איירי בחזרת השליח אבל המשלח לעולם א"י לחזור בו. סמ"ע.
(ג) זבין לי האי מידי. והנה כבר העתקנו הסוגיא בסק"א ע"ש ומבואר מדברי הראשונים גם האחרונים דקי"ל כר' יוחנן ודלא כחוכא דבני מערבא אלא מדברי תוס' שם נראה דיש לו' דגם ר' יוחנן סבירא ליה לדינא כבני מערבא דהיכא דלא הודיעו למוכר לא קנה אלא דמוקי הברייתא בהודיעו למוכר וז"ל תוס' שאני חטין וחטין דשליחותיה קא עביד כו' דתנן א' המקדיש וא' המעריך תימא אמאי איצטריך לאתויי מהא דתנן והלא מגופה דברייתא משמע הכא דדוקא נקיט חטין ושעורין אבל חטין וחטין משמע דפשיטא אם הותירו הותירו לאמצע וכו' י"ל דברייתא מצי לאוקמי דמיירי בהודיעו שהוא קונה לבעל המעות והא דפריך מי הודיעו בעי למימר דמסתמא מיירי הברייתא בכל ענין אפי' לא הודיע ואהא פריך רב ושמואל אי הכי אפי' חטין וחטין נמי מיירי בלא הודיעו אע"כ מיירי כשהודיעו ומשני שאני חטין וחטין דשליחותי' קא עביד והשתא ודאי צריך להביא מהא דתנן דמגופה דברייתא ליכא למישמע מידי דאיכא למימר דמיירי כשהודיעו עכ"ל:
ולפ"ז ר' יוחנן לא פליג בעיקר הדין עם בני מערבא אלא בפירושא דברייחא דלרבי יוחנן מוקי לה בהודיעו למוכר שהוא קונה לבעל המעות ולבני מערבא לא משמע להו הברייתא בהודיעו כיון דסתמא קתני וקשה במ"ש תוס' דמוקי הברייתא בהודיעו למוכר שהוא שליח דאם כן פחתו לו אמאי הא בשינ' השליח והודיעו למוכר שהוא שליח המקח בטל לגמרי וכמבואר בטור וש"ע סי' קפ"ה ואפשר דמיירי דליכא בירור שאמר לו המשלח לקנות חטין ויכול המוכר לו' שלא שינה אלא דלפי מ"ש הסמ"ע סי' קפ"ה סקי"ב דהיכא שאומר המשלח התניתי בהדיא שלא יתנהו אלא בחטין דהמקח בטל ע"ש א"כ קשיא:
אמנם מדברי הפוסקים מבואר דלא קי"ל כבני מערבא אלא כר' יוחנן דפליג וס"ל דלא בעי הודעה כלל ובישוב קושיות תוס' לענ"ד לפי מ"ש הרא"ש וז"ל מי הודיעו לבעל חטין שיקנה חטין לבעל המעות וליתי' לחוכא דבני מערבא דאע"ג דשני שליח מ"מ אינו מתכוין לקנות ודעתו לזכות לצורך בעל המעות ואע"ג שבעל החטין מזכה החטין לשליח יד שליח כיד בעה"ב שהוא מתכוין לזכות ולא בעינן שידע בעל החטין שהוא זוכה לבעל המעות ואף ע"ג דרבי אבא משני הך משנה דערכין אליביה דבני מערבא דאי לאו דכל המקדיש נכסיו אין דעתו על כסות אשתו ובניו הוי אמרינן מי הודיע לצבע שאני התם כיון שהצבע מזכה לבעל האשה אפילו אם ירצה הבעל לזכות לאשתו בגד הצבוע אין אדם זוכה בשלו לאחר אם לא יזכה לו על ידי אחר הלכך צריך רבי אבא לתרץ כל המקדיש נכסיו אין דעתו על כסות אשתו ובניו אבל הכא השליח זוכה לבעל המעות עכ"ל:
ומבואר מדבריו דאפי' לדידן דליתי' דבני מערבא היינו דוקא היכא שהמשלח נותן מעותיו ויר השליח כיד בעה"ב אבל היכא דליכא מעות אלא שהשליח קנאו במעותיו ודעתו לזכות לו ודאי בעינן הודעה למוכר ומש"ה גבי צבע אין האשה קונה כיון דלא נתנ' מעות וליכא הודע' לצבע וזה הוא שטת רי"ו דאם הקנ' במעותיו ומתכוין לזכות לחבירו לא קנה חבירו אא"כ הודיעו למוכר ועיין בסק"ב ולפי"ז ניחא דבני מערבא סברי דצריך הודע' ואפילו בקנאו במעות משלחו. ולזה מתקיף לה רב שמואל אי הכי אפי' חטין וחטין נמי אע"כ כיון דאין מעות המשלח אין צריך הודעה וא"כ חטין ושעורין נמי מה"ט א"צ הודעה ור' אבהו דחי שאני חטין וחטין ודאי אין צריך הודעה דשליחותי' קא עביד וקאמר תדע דהא תנן אחד המקדיש וכו' וכי מי הודיעו לצבע דהא היכא דליכא מעות ודאי צריך הודעה וע"כ משום דשליחותי' קא עביד ומה"ט נמי חטין וחטין משום דשליחותי' קא עביד ואם כן מגוף הברייתא אינו מוכח דשליחותיה קא עביד דהא רב שמואל בר ססרטי ס"ל דטעמא דחטין וחטין נמי משום דאין צריך הודעה היכא דאיכא מעות אבל מהא דתנן אחד המקדיש כו' שפיר מוכח דע"כ אינו אלא משום טעמא דשליחותי' קא עביד דהא גבי צבע ליכא מעות ולכ"ע צריך הודעה ומה"ט דשליחותי' חטין וחטין נמי וזה נכון. וכת' בעה"ת שער א' שהשיב לו הרמב"ן והביא ראיה מפרק הגוזל קמא דלמאי דס"ד דשליחותי' קא עביד אשה זו מידו של מוכר הוא זוכה ולא היה זכות לבעל בכסות אשתו וסנדלים הללו מעולם ולמאי דמוקי ר' אבא כל המקדיש נכסיו נעשה כמי שהקנה להם כסות אשתו ובניו מעיקרא הבעל זכה בהן מיד המוכר והוא הקנה אותן לאשתו ובניו וכיון דהלכתא כר' יוחנן דאמר לא אמרינן מי הודיעו שיקנ' חטין לבעל המעות וסוגיא דשמעתין דר' אבא לתרוצי לר' יוחנן אתמר שמעינן מינה דבעל זוכה מיד המוכר והם זוכים מידו עכ"ל והובא בב"י סי' צ"ד ונראין דבריו דברי תימא דאזיל בתר איפכא דהא לפי המבואר מסוגיא שם לבני מערבא דס"ל דצריך הודע' וצריכין לתירוץ דר' אבא דנעש' כמי שהקנ' לה והאשה זוכה מיד הבעל אבל לר' יוחנן דא"צ הודעה א"כ האש' זוכה מיד מוכר כיון דא"צ הודעה ולפי מ"ש ניחא דלר' יוחנן דלא ס"ל כבני מערבא היינו דוקא היכא דאין מעות והיכא דליכא מעות ודאי צריך הודעה וא"כ ודאי צריכין אנו לדר' אבא דנעש' כמי שהקנה להם מעיקר' אבל לבני מערבא דס"ל אפי' בדאיכא מעות צריך הודעה וא"כ קשה אפי' חטין וחטין נמי וצריך לומר לדידהו דשליחותי' קא עביד וכיד בעה"ב דמי וא"כ במקדיש נכסיו נמי תו א"צ לדר' אבא אלא הטעם משום שליחותיה קא עביד כדר' אבהו דאמר משום שליחות ואמר תדע דתנן א' המקדיש וכו' וא"כ דברי ר' אבא אינו אלא לר' יוחנן דלדידיה לא אמרינן שליחותי' קא עביד וטעמא דחטין וחטין נמי הוה משום דא"צ הודעה ומשום דאין מעות אבל לבני מערבא ע"כ טעמא משום שליחותיה דא"כ תיקשי חטין וחטין נמי ודברי הרמב"ן נכונים דלדידן דלית לן לבני מערבא הוא דצריך לו' נעשה וכמ"ש. ונ"מ בין טעמא דנעש' וזוכה אשה מיד הבעל או מיד מוכר היכא דכת' לבע"ח דאקני והובא אצלינו בסי' צ"ז סקי"ג ע"ש:
(ד) אבל אם חזר בו שמעון כת' בטור בשם הרמ"ה וז"ל ראובן שאמר לשמעון זבין לי האי מידי וזבין לי' מסתמא קני' ראובן משעת משיכה דכיון דא"ל זבין לי לזבוני מעליא קא מתכוין וכמו דא"ל זכי דמי ואפי' שחזר שמעון אחר משיכה ואמר לעצמי כוונתי לקנותו אינו נאמן אע"ג דיהיב שמעון דמים שלו קני' ראובן דיהיב לשמעון זוזי דכמאן דאוזפינהו דמי ודוקא שלא חזר שמעון קודם משיכה אבל אם חזר בו קודם משיכה ואומר שקנה לעצמו אפי' חוזר בין מתן מעות למשיכ' קונה כיון שמעות אינו קונ' נמצא שעדיין לא קנה ראובן ובשעת משיכה זוכה לעצמו ואפי' מי שפרע ליכא שלא תיקנו מי שפרע אלא בין מוכר ולוקח אבל בשליחות לא ודוקא היכא דיהיב שמעון למוכר זוזי מדיליה אבל אי יהיב ראובן לשמעון זוזי למזבן לי' מידי ואזל ויהבינהו זוזי למוכר אדעתא דראובן ומקמי משיכה חזר בו שמעון וזבני' לנפשי' לא קנה שמעון עד דמודע ומכוין מוכר לאקנוי לי' לדידי' דמעיקרא לא אכוין לאקנויי אלא לבעל המעות וכי לא הדר בי' מקמי משיכ' וכו' ע"ש. והנה לפי מ"ש בסק"ג דלר' יוחנן ור' אבא דאמר נעשה לית להו הך סברא דשליחותי' קא עביד והיכא דליכ' מעות לעולם צריך הודעה למוכר ומש"ה הוצרך ר' אבא לו' נעש' ושתהי' אשה זוכה מיד הבעל ולא מיד מוכר ע"ש סק"ג ותיקשי לפי"ז במ"ש הרמ"ה דאם קנה השליח במעות עצמו קנה המשלח והא היכא דליכ' מעות אין צריך הודעה למוכר. ובש"ך כת' על דברי רי"ו דכת' דצריך מעות וז"ל גם ממ"ש הטור כמאן דאוזפינהו דמי אין ראי' דשאני התם דאמר זבין לי עכ"ל והובא בסק"ב ומשמע טעמא דש"ך כיון דאמר ליה זבין לי ה"ל שליחותי' ולפי מ"ש לית לי' לר' יוחנן ור' אבא האי טעמא דשליחותי' קא עביד וכדמוכח מאתקפתא דרב שמואל בר ססרטי דפריך אפילו חטין וחטין נמי ומוכח מזה דרב שמואל ס"ל כר' יוחנן דאין צריך הודע' ומשום דאיכא מעות המשלח אבל אי לאו מעות לא מהני שליחות:
והנרא' לי בזה דהיכא דא"ל זיל זבין והשליח קונה במעותיו ה"ל המשלח בעל המעות דה"ל כמאן דאוזפינהו כיון דעל פיו הוציא והמשלח צריך להחזיר לו המעות ואינו אלא הלואה וה"ל המשלח בעל המעות כמ"ש. אבל בדינא דרי"ו דלא א"ל זיל זבין אלא שקונה מעצמו במעותיו ולא הוי לוה כלל על המעות דאי בעי אינו רוצה במקחו א"כ לא הוי בעל המעות אלא השליח וכן בצבע ואשה דהבעל נותן מעות ואין האשה מחזרת כלום א"כ לא הוי האשה בעלת מעות ובנדון הרמ"ה דא"ל זיל זבין ה"ל המשלח בעל המעות דכמאן דאוזפינהו וכמ"ש והא דעצי הדר בי' מקמי משיכ' אע"ג דהיכא דמשלח נותן מעותיו לא מצי הדר עד דמודע למוכר וכמ"ש הרמ"ה היינו משום דלא הוי ליה כמאן דאוזפינהו אלא אחר שקנ' השליח את המקח ואינו בחזר' וה"ל המעות שהוציא על המקח ברשות המשלח כאלו הלוה אותן לו כיון דברשותו הוציא אבל כל שלא משך דאי' בחזר' והמעות אינו אלא פקדון ביד המוכר לפי מ"ש תו' בחד תי' בפ' המפקיד דף מ"ג ע"ש וא"כ עדיין לא הוציא את המעות ואין המשלח מתחייב כלל. וכעין זה כת' הריטב"א פ"ק דקידושין גבי התקדשי לי במנה תנם על הסלע וז"ל הלכך האומר לחבירו תן מנה ע"ג הסלע שהוא מקום האבוד ואתחייב אני לך ונתנו שם על פיו חייב והוא שלא חזר ונטלו משם דאם חזר ונטלו משם הא לא עבד כלום על פיו ובמה נשתעבד לו עכ"ל ע"ש. וה"נ אחר משיכ' דתו ליתי' בחזר' ה"ל כמקום האבוד אבל קודם משיכ' דאי' בחזר' ולא הוי מקום האבוד ולא נשתעבד ותו לא הוי כמאן דאוזפינהו ודו"ק. ועוד נרא' דרי"ו מיירי שנותן מעותיו דרך מתנה להקנות לפ' א"כ ודאי לא הוי כמאן דאוזיף ותדע דהא כת' הרמ"א בסי' קצ"ה במקח שלא בפניו ולא קנה דלא הוי זכות שמא לא יתרצה במקח ואפילו נתרצ' הקונה בתר דשמע אמרינן שמא מעיקרא לא ניחא לי' ולא הוי זכות ע"ש ואי מיירי רי"ו בנותן מעותיו ע"ד לחזור וליקח מעותיו מן הקונה בכה"ג לא הוי זכות כלל אלא ע"כ דרי"ו מיירי שנותן מעותיו דרך מתנה ולא שייך בזה כמאן דאוזיף לי' וכמ"ש. והרמ"ה שכת' ז"ל דמעיקרא לא אכוין לאקנויי אלא לבעל המעות ע"ש משמע דאפי' היכא דלא אמר אדעת ראובן מסתמא דעת מוכר דוקא על בעל המעות וכמ"ש בסמ"א סק"א ע"ש ובזה ממילא מרווח שמעתא דר' יוחנן ס"ל דאין צריך הודע' למוכר ומשום דדעת מוכר אינו אלא לבעל המעות ולא לשליח וגבי צבע ואשה דבעל נותן המעות ולזה צריך ר' אבא לומר נעשה כמו שהקנ' להם מעיקרא דאשה לא זכתה ע"י הבעל כיון דדעת הצבע לבעל המעות והוא הבעל ושטת הרא"ש נראה לכאור' כשטת הרמ"ה שהוא מחלק ג"כ בין נותן מעות המשלח או לא. אבל אכתי הפרש ביניהם כמו שאפרש והוא דלפי שטת הרמ"ה בטעמא דר' יוחנן דאין צריך הודע' למוכר הוא משום דכל עיקר כוונת המוכר ממילא אינו אלא לבעל המעות וכמ"ש וגבי צבע ואשה דליכא מעות מש"ה צריך ר' אבא לומר נעש' וכו' אבל מלשון הרא"ש נראה דטעמא דר' יוחנן משום דהשליח דעתו לזכות לצורך בעל המעות ע"ש באשר"י ז"ל וניתי' לבני מערבא דאע"ג דשני השליח מכל מקום אינו מתכוין לקנות ודעתו לזכות לצורך בעל המעות ואע"ג שבעל החטין מזכה לשליח החטין ידו כיד בעל המעות שהוא מתכוין לזכות וע"ש ולפ"ז נרא' לדבריו בהך דינא דהרמ"ה היכא דשליח זבין סתמא ולא פי' למוכר אדעת ראובן וקודם משיכה הדר ביה דאינו צריך הודעה למוכר כיון דלהרא"ש עיקר כוונת מוכר לשליח אלא דשליח דעתו לזכות לצורך בעל המעות וכיון דקודם משיכה דעת השליח לעצמו הרי הוא לעצמו. אמנם אם השליח אמר למוכר על דעת ראובן ורוצה לחזור קודם משיכה בזה נראה דצריך הודעה למוכר שקונה לעצמו כיון דכבר הי' כוונת מוכר לראובן ואחר כך שרוצה לחזור ולקנות לעצמו מי הודיע זה למוכר וכיון דהמשלח נתן מעות וגם אודעי' למוכר אדעת משלחו שוב אינו יכול לחזור ולקנותו לעצמו עד דמודע למוכר אלא דלשטת הרא"ש לא ירדנו דכיון דמוכר אינו מכוין אלא לשליח אמאי זוכה המשלח טפי כשנותן מעות כיון דהכל תלוי בכוונת שליח ואם כן כי ליכא מעות והשליח זוכה למשלחו נמי יזכה המשלח וביותר תמוה סוף דברי הרא"ש בזה שכת' בצבע ואשה אין אדם זוכה בשלו לאחר אם לא יזכה לו ע"י אחר ע"ש דהא כיון דבעל מעיקרא מתכוין לזכות מיד הצבע לאשה ולא לעצמו א"כ אין זה זוכה בשלו וכיון דמעולם לא הי' שלו ובשל אחר הוא דזוכ' לאשה וצ"ע. ושטת הרמ"ה מחוור ומשום דדעת מוכר מעיקרא אינו אלא לבעל המעות וכמ"ש. והשלטי גבורים פ' הגוזל הניח דברי הרמ"ה בצ"ע וז"ל עד דמודע למוכר שמכוין לאקנויי ליה הא לא מודע לא קנה וזה הוא כבני מערבא דבעי הודעה למוכר והא אנן קי"ל כר' יוחנן ולא בעי כלל הודעת מוכר ע"ש. וכן הקשה בט"ז על הש"ע שהביא דברי הרמ"ה שהם אליבא דבני מערבא ואנן קי"ל כר' יוחנן דלא בעי הודעה למוכר וע"ש שהניח ג"כ בצ"ע ולפי מ"ש מבואר דטעמא דר' יוחנן דא"צ הודעת מוכר ומשום דכל כוונת מוכר לבעל המעות והיכא דליכא מעות בעי הודעת מוכר וכמ"ש ובזה ניחא ליישב מאי דקשיא לן בפ"ק דמציעא דף ט"ו גבי חזר ולקחה מבעלים הראשונים דמה מכר ראשון כל זכות שתבא לידו ומשום דניחא לי' דליקו בהימנותא כו' מתקיף לה רמי בר חמא מכדי האי לוקח במה קני בהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא ע"ש ומאי קושיא נימא כיון דניחא ליה דליקו בהימנותא א"כ כוונת הגזלן בשעה שקונה מן הנגזל על דעת הלוקח וזכין לאדם שלא בפניו ולפי מ"ש דהיכא דליכא מעות צריך הודעת מוכר והתם ליכא מעות ודו"ק. שוב מצאתי קושיא ופירוקא בשטה מקובצת שם בשם הריצב"א ע"ש ות"ל כוונתי לזה:
ובש"ך ס"ק כ"ב ז"ל. אך קשה לי על הרא"ש דא"כ היכי קאמר בש"ס גבי לוקח שדה בשם ר"ג נימא פליגי אבני מערבא דהא אפילו מאן דפליג על בני מערבא בעינן שיהי' בעל המעות והא התם הריש גלותא לא נתן מעות וא"כ דמי לצבע שצבען לשמן דאין אדם זוכה בשלו לאחר עכ"ל וע"ש שהניח בצ"ע. והמעיין בש"ס יראה דאין זה קושיא כלל והכי אי' שם ת"ר הלוקח שדה בשם חבירו אינו כופין אותו למכור ואם אמר לו על מנת כופין אותו למכור ופריך מכלל דמקני קני' לי' נימא פליגי אבני מערבא דאמרי וכי מי הודיעו לבעל חטין שיקנה חטין לבעה"ב אי משום הא לא קשיא כגון דאודעי' לבעל שדה ואודעינהו לסהדי ונראה שהבין הש"ך דקושיות הש"ס מכלל דמקני קני' לי' היינו לר"ג ומש"ה קשיא לי' דהא ר"ג לא נתן מעות ואין זה כוונת הש"ס דא"כ מאי משני כגון דאודעי' לבעל שדה וא"כ מקני קני לר"ג ומאי האי דתני כופין אותו למכור כיון דקני לי' אלא קושיות הש"ס מכלל דמקני קני לי' היינו ללוקח דכיון דתני אין כופין ר"ג למכור דהיינו לכתוב שטר ראי' ללוקח ומשמע דקני לי' לוקח לשדה וכי מי הודיעו למוכר דהא לבני מערבא אפי' היכא דאי' מעות צריך הודעת מוכר והכא דעת מוכר הי' לר"ג דמוכר לא ידע שזה רוצה לקנותו ומשני דאודעי לבעל שדה ומה שאומר על ר"ג הוא לכוונה אחרת וקמ"ל דאע"ג דשדה דלוקח הוא אין כופין ר"ג למכור והיינו שיתן שטר ראיה וזה פשוט. ומזה נראה דאי' ברורה דלדידן דלית' לבני מערבא היכא דזבין לנפשי' במעות עצמו ואומר למוכר בשם פ' דזוכה לעצמו וכמו בהאי דר"ג דקנה לוקח. ולפי מ"ש הרמ"ה דלעולם עין המוכר לבעל המעות והכא הוא עצמו בעל המעות וכן לשעת הרא"ש דהיכא דאין השליח קונה זוכ' המשלח שהוא בעל המעות וה"נ כיון דאין הלוקח רוצה לזכות לשם אותו פ' אלא לעצמו זוכה לעצמו משום שהוא בעל המעות ומש"ה בהאי דר"ג נהי דהי' דעת המוכר על דעת ר"ג אבל כיון דהקונה לא רצה לזכות לר"ג ממילא זוכה לעצמו שהוא בעל המעות ובסמ"ע ס"ק י"א כת' דאפי' נותן מעותיו אם נתנ' למוכר בשם ראובן אפילו כוונתו לעצמו אינו זוכה ע"ש. ולענ"ד הדברים כמ"ש דכל כה"ג זוכה לעצמו וכדמוכח מהאי דר"ג וכמ"ש ואין לחלק משום דעשאו המשלח שליח אבל בהאי דר"ג לא עשאו שליח דמה בכך דעשאו שליח אם בדעתו לחזור משליחות בטלה שליחות וכיון דהמעות של עצמו זוכה לעצמו אע"ג דאמר למוכר בשם משלח פ'. וגם בט"ז חלק על הסמ"ע וע"ש אלא שדעתו דתרתי בעינן שיזכור בפירוש על דעת ראובן וגם המעות יהי' של ראובן ע"ש. ומיהו בזה נראה כדברי הסמ"ע דדעת מוכר מסתמא לבעל המעות וכן משמע מלשון הרמ"ה שכת' דעת מוכר לאקנויי לבעל המעות ע"ש וא"כ עיקר כוונת מוכר לבעל המעות וכמ"ש וכן מוכח מהא דר"ג דלמאן דפליג על בני מערבא קונה הלוקח אע"ג שאמר למוכר ע"ד ר"ג אע"כ משום דכוונתו לבעל המעות והקונה הוא בעל המעות והנה מבואר מדעת כל הפוסקים דליתי' לבני מערבא וכ"כ יש"ש פ' הגוזל מדלא הביא הרי"ף דצריך הודעא למוכר ש"מ דלא ס"ל הך דבני מערבא. ואיכא למידק בדברי הרי"ף שכת' בפרק הגוזל קמא רב כהנא יהיב זוזי אכיתנא לסוף אייקר כיתנא זבנא מרוותא דכיתנא אדעת' ליתן המעות לרב כהנא אתא לקמי' דרב א"ל אי קא מזבני לכיתנא אמרי האי כיתנא דכהנא הוא זיל שקול ואי לא לא תשקול רב לטעמי' דאמר רב עושין אמנה בפירות ואין עושין אמנה בדמים ולית הלכתא כוותי' דקי"ל כר' ינאי בפ' הריבית מה לי הן מה לי דמיהן ע"ש. ובהגוזל שם דף ק"ג בהאי עובדא דרב כהנא אמרו כמאן כבני מערבא דאמרי מי הודיע לבעל חטין שיקנה חטין לבעל המעות אטו מי יהיב רב כהנא ארבע ושקיל תמני כיתנא ממילא הוא דאייקר מגזל גזלי' ותנן כל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה אמנם התם אמנה הואי ולא משכי' רב כהנא לכיתנא ורב לטעמי' דאמר עושין אמנה בפירות ואין עושין אמנה בדמים ע"ש:
ומבואר דכל זה אינו אלא לבני מערבא דצריך הודעה למוכר אבל לדידן דל"ל הודעה למוכר א"כ כיון דזבני' מרוותא דכיתנא אדעתי' דרב כהנא ודאי שרי רב כהנא למשקל הני זוזי כיון דמיד הלוקחין זוכה ולא ממרוותא דכיתנא וא"כ למה הביא הרי"ף הך דרב לטעמי' כיון דלדידן בלא"ה זוכה רב כהנא מיד הלוקחין אפילו נימא דאין עושין אמנה בדמים ונרא' לפי מ"ש דכל שלא נתן המשלח מעות צריך הודע' למוכר והוא שטת הרמ"ה והרא"ש ורי"ו וכמ"ש ולפי מאי דס"ד בש"ס דרב כהנא משכי' לכיתנא וה"ל כיתנא דרב כהנא ואפ"ה מצריך רב הודעה ללוקחין וא"כ ע"כ אינו אלא לבני מערבא דמאן דלית ליה הודעה היכא דאיכא מעות ה"נ אין צריך הודעה דדעת הלוקחין לזכות במעות לבעל הפירות אבל למסקנא דמסקינן דמיירי באמנ' ולא משכי' רב כהנא לכיתנ' וא"כ לא הוי בעל הפירות וא"כ אפי' לדידן כה"ג צריך הודעה ואע"ג דדעתי' דמרוות' דכיתנ' לזכות במעות לרב כהנא מי הודיעו ללוקחין כיון דרב כהנא לא הי' בעל הפירות ודוק היטב: