קצות החושן על חושן משפט קפג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף ב[עריכה]

(א) הנותן מעות לחבירו. בפ' הגוזל קמא (דף ק"ב) ת"ר הנותן מעות לשלוחו לקנות לו חטין ולקח לו שעורין שעורין ולקח חטין תנא חדא אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו ותניא חדא אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לאמצע אמר ר' יוחנן לא קשיא הא ר' מאיר הא ר' יהוד' דאמר שינוי לא קנה מתקיף לה ר' אלעזר דלמא ע"כ לא קאמר ר' מאיר אלא במידי דחזי לי' לגופיה אבל לסחורה לא אלא אמר רבי אלעזר לא קשיא כאן לאכיל' כאן לסחורה וכו' מחכו עלה במערבא לר' יוחנן אליבי' דר' יהוד' וכי מי הודיעו לבעל חטין שיקנ' חטין לבעל מעות מתקיף לה רב שמואל בר ססרטי אי הכי אפי' חטין וחטין נמי לא אמר ר' אבוהו שאני חטין וחטין דשליחותי' קא עביד וכיד בעה"ב דמי תדע דתנן אחד המעריך ואחד המקדיש אין לו בכסות אשתו ובניו ולא בצבע שצבען לשמן ולא בסנדלים שלקחן לשמן ואמאי ה"נ נימא מי הודיעו לצבע שיקנה צבע לשמן אלא לאו דאמרינן שליחותי' קא עביד וכיד אשתו דמי ה"נ שליחותיה קא עביד וכיד בעה"ב דמי אמר ר' אבא כל המקדיש אין דעתו על כסות אשתו ובניו וכו'. ובתוס' שם כתבו דאם נאמר דהיכא דהמשלח לא קנה משום דכי מי הודיעו למוכר קנה אותו השליח א"כ איכא למיפרך נמי לר' אלעזר אמאי לא אוקי נמי כר' יודא והא לאכילה והא לסחורה ולאכילה דהוי שינוי אע"פ דשינוי לא קנה מ"מ כיון דשינוי הוא א"כ מי הודיעו למוכר כיון דלאו שליחותי' הוא והא לסחורה דלאו שינוי שליחותיה קא עביד ואם נפרש מי הודיעו לבעל חטין שיקנ' חטין לבעל המעות והרי בעל המעות לא קנה וגם השליח לא קנה שלא נתכוין לקנות לעצמו וחוזר המקח כמו מקח טעות א"כ ליכא למיפרך לר"א דלא מצ' לאוקמי תרווייהו כר' יודא דכיון דשינוי לא קנה לר' יודא א"כ אמאי אם פחתו פחתו לו אפי' לאכיל' כיון דקא מקפיד ולאו שליחותי' קא עביד ואיכא למימר מי הודיע לבעל חטין שיקנ' חטין לבעל המעות א"כ חוזר המקח וא"כ אמאי אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו דמשמע שקונה אותו השליח עכ"ל ומבואר מדברי תוס' דהיכא דהמשלח לא קנה וגם השליח לא קנה וחוזר המקח נא הוי פחתו פחתו לו והא דמוקי ר"א הא לאכילה הא לסחור' ותיקשי נמי נהי דהותירו לאמצע כיון דאיכא רווחא לא הוי שינוי כלל אבל עכ"פ פחתו דאיכא שינוי ולאו שליחותי' קא עביד לא קנה המשלח ולא השליח ויחזור המקח אלא כיון דמוקי ר"א כרבי מאיר דס"ל שינוי קונה ואפילו לא נתכוין לקנות וכדס"ל לר' מאיר גבי צבעו שחור א"כ קנה השליח בשינוי אלא דתוס' כתבו דבריהם דאי נימא אידי ואידי כר' יודא א"כ אמאי פחתו לו כיון דחוזר המקח דלר' יודא שינוי לא קנה. והנה לפי מ"ש בש"ע סי' קפ"ב סעיף ב' בשינה השליח ולא הודיע למוכר שהוא שליח דצריך השליח לקנות לעצמו וא"כ מאי קושיא פחתו לו דהא כיון דלא הודיע למוכר שהוא שליח צריך לקנותו לעצמו וא"כ אכתי מצי מוקי תרווייהו כר' יודא ופחתו לו כיון דלא הודיעו שהוא שליח וכמ"ש וגם בדברי תוס' ד"ה מי הודיע לצבע תיקשי נמי כנז' דפי' קושיות הש"ס על המעות שביד האומן שיהי' הקדש דכיון דאשה לא קנה הצבע והבעל נמי לא קנה כיון שלא נתכוין לעצמו א"כ יחזור המקח כו' והצבע יחזיר ויתבע השכירות מן האשה ע"ש והא היכא שלא הודיעו שהוא שליח אינו צריך להחזיר משום מקח טעות. ותו קשיא לי בדברי תוס' במ"ש דהמעות שקיבל הצבע כיון שחוזרין לבעל יהי' הקדש והא לפי מ"ש נ"י ר"פ המוכר פירות דכל היכא דהוי מקח טעות ה"ל מעות הלואה וכן פסק הרמ"א ס"ס רל"ב דאינו אלא בעל חוב וכיון דאינו אלא חוב היכי הוי הקדש כיון דאין אדם יכול להקדיש מלוה ע"פ וכמ"ש תוס' ר"פ שור שנגח ד' וה' שם בד"ה יד עניים אנן ע"ש ואין לו' דקושיות הש"ס אינו אלא ממעריך וגבי מעריך שפיר יוכל הקדש לגבות משום שעבודא דר' נתן דהא משמע מתירוצא שם דאמרו כל המקדיש ומעריך אין דעתו כו' דקשה נמי ממקדיש ולכן נרא' דתוספות לשיטתי' בר"פ המוכר פירות שם דכל היכא דהוי מקח טעות ה"נ מעות פקדון וא"כ שפיר פריך גם ממקדיש כיון דפקדון יכול להקדיש ומיהו לפי מ"ש בסי' שנ"ד סק"ח דגם במעות פקדון כל היכא דהנפקד לא יחזירו עד שיתבע אותו בב"ד ה"ל נמי דבר שאינו ברשותו ודוקא פקדון שהנפקד אין לו שום עסק עמו דה"ל כמונח בקופס' אבל במקח טעות אע"ג דדין פקדון אית ליה אפ"ה ה"ל דבר שאינו ברשותו וע"ש וא"כ הדרא קושין לדוכתי':

(ב) קנאה סתם במעותיו. כת' רי"ו נתיב כ"ב ח"א שאם קנה במעותיו ומתכוין לקנות לחבירו לא קנה חבירו אפי' אם אמר בפני עדים לצורך חבירי אני קונה במעותי אא"כ הודיעו למוכר בפ"ט דקמא עכ"ל ובב"י הקשה עלה מדברי הרא"ש שם בב"ק ע"ש והש"ך כת' וז"ל לא ירדתי לסוף דעתו דברא"ש משמע להדיא כדברי רי"ו ע"ש גבי מ"ש דלא תיקשי מר' אבא גבי צבע שצבען לשמן וכו' גם רד"מ כת' וז"ל ומ"ש הטור כמאן דאוזפינהו הוא שלא כדברי רי"ו דאפי' אם קנה במעותיו ומחכוין לזכות לחבירו לא קנה אפי' אם אמר בפני עדים לצורך חבירי אני קונה במעותי אא"כ הודיעו למוכר וב"י כת' דגם דעת הרא"ש אינו כדברי רי"ו עכ"ל וזה אינו וכמ"ש גם ממ"ש הטור כמאן דאוזפינהו דמי אין ראיה דשאני התם דא"ל זיל זבין לי עכ"ל הש"ך ועמ"ש בס"ק ג':

סעיף ד[עריכה]

(ג) זבין לי האי מידי. והנה כבר העתקנו הסוגיא בסק"א ע"ש ומבואר מדברי הראשונים גם האחרונים דקי"ל כר' יוחנן ודלא כחוכא דבני מערבא אלא מדברי תוס' שם נראה דיש לו' דגם ר' יוחנן סבירא ליה לדינא כבני מערבא דהיכא דלא הודיעו למוכר לא קנה אלא דמוקי הברייתא בהודיעו למוכר וז"ל תוס' שאני חטין וחטין דשליחותיה קא עביד כו' דתנן א' המקדיש וא' המעריך תימא אמאי איצטריך לאתויי מהא דתנן והלא מגופה דברייתא משמע הכא דדוקא נקיט חטין ושעורין אבל חטין וחטין משמע דפשיטא אם הותירו הותירו לאמצע וכו' י"ל דברייתא מצי לאוקמי דמיירי בהודיעו שהוא קונה לבעל המעות והא דפריך מי הודיעו בעי למימר דמסתמא מיירי הברייתא בכל ענין אפי' לא הודיע ואהא פריך רב ושמואל אי הכי אפי' חטין וחטין נמי מיירי בלא הודיעו אע"כ מיירי כשהודיעו ומשני שאני חטין וחטין דשליחותי' קא עביד והשתא ודאי צריך להביא מהא דתנן דמגופה דברייתא ליכא למישמע מידי דאיכא למימר דמיירי כשהודיעו עכ"ל:

ולפ"ז ר' יוחנן לא פליג בעיקר הדין עם בני מערבא אלא בפירושא דברייחא דלרבי יוחנן מוקי לה בהודיעו למוכר שהוא קונה לבעל המעות ולבני מערבא לא משמע להו הברייתא בהודיעו כיון דסתמא קתני וקשה במ"ש תוס' דמוקי הברייתא בהודיעו למוכר שהוא שליח דאם כן פחתו לו אמאי הא בשינ' השליח והודיעו למוכר שהוא שליח המקח בטל לגמרי וכמבואר בטור וש"ע סי' קפ"ה ואפשר דמיירי דליכא בירור שאמר לו המשלח לקנות חטין ויכול המוכר לו' שלא שינה אלא דלפי מ"ש הסמ"ע סי' קפ"ה סקי"ב דהיכא שאומר המשלח התניתי בהדיא שלא יתנהו אלא בחטין דהמקח בטל ע"ש א"כ קשיא:

אמנם מדברי הפוסקים מבואר דלא קי"ל כבני מערבא אלא כר' יוחנן דפליג וס"ל דלא בעי הודעה כלל ובישוב קושיות תוס' לענ"ד לפי מ"ש הרא"ש וז"ל מי הודיעו לבעל חטין שיקנה חטין לבעל המעות וליתי' לחוכא דבני מערבא דאע"ג דשני שליח מ"מ אינו מתכוין לקנות ודעתו לזכות לצורך בעל המעות ואע"ג שבעל החטין מזכה החטין לשליח יד שליח כיד בעה"ב שהוא מתכוין לזכות ולא בעינן שידע בעל החטין שהוא זוכה לבעל המעות ואף ע"ג דרבי אבא משני הך משנה דערכין אליביה דבני מערבא דאי לאו דכל המקדיש נכסיו אין דעתו על כסות אשתו ובניו הוי אמרינן מי הודיע לצבע שאני התם כיון שהצבע מזכה לבעל האשה אפילו אם ירצה הבעל לזכות לאשתו בגד הצבוע אין אדם זוכה בשלו לאחר אם לא יזכה לו על ידי אחר הלכך צריך רבי אבא לתרץ כל המקדיש נכסיו אין דעתו על כסות אשתו ובניו אבל הכא השליח זוכה לבעל המעות עכ"ל:

ומבואר מדבריו דאפי' לדידן דליתי' דבני מערבא היינו דוקא היכא שהמשלח נותן מעותיו ויר השליח כיד בעה"ב אבל היכא דליכא מעות אלא שהשליח קנאו במעותיו ודעתו לזכות לו ודאי בעינן הודעה למוכר ומש"ה גבי צבע אין האשה קונה כיון דלא נתנ' מעות וליכא הודע' לצבע וזה הוא שטת רי"ו דאם הקנ' במעותיו ומתכוין לזכות לחבירו לא קנה חבירו אא"כ הודיעו למוכר ועיין בסק"ב ולפי"ז ניחא דבני מערבא סברי דצריך הודע' ואפילו בקנאו במעות משלחו. ולזה מתקיף לה רב שמואל אי הכי אפי' חטין וחטין נמי אע"כ כיון דאין מעות המשלח אין צריך הודעה וא"כ חטין ושעורין נמי מה"ט א"צ הודעה ור' אבהו דחי שאני חטין וחטין ודאי אין צריך הודעה דשליחותי' קא עביד וקאמר תדע דהא תנן אחד המקדיש וכו' וכי מי הודיעו לצבע דהא היכא דליכא מעות ודאי צריך הודעה וע"כ משום דשליחותי' קא עביד ומה"ט נמי חטין וחטין משום דשליחותי' קא עביד ואם כן מגוף הברייתא אינו מוכח דשליחותיה קא עביד דהא רב שמואל בר ססרטי ס"ל דטעמא דחטין וחטין נמי משום דאין צריך הודעה היכא דאיכא מעות אבל מהא דתנן אחד המקדיש כו' שפיר מוכח דע"כ אינו אלא משום טעמא דשליחותי' קא עביד דהא גבי צבע ליכא מעות ולכ"ע צריך הודעה ומה"ט דשליחותי' חטין וחטין נמי וזה נכון. וכת' בעה"ת שער א' שהשיב לו הרמב"ן והביא ראיה מפרק הגוזל קמא דלמאי דס"ד דשליחותי' קא עביד אשה זו מידו של מוכר הוא זוכה ולא היה זכות לבעל בכסות אשתו וסנדלים הללו מעולם ולמאי דמוקי ר' אבא כל המקדיש נכסיו נעשה כמי שהקנה להם כסות אשתו ובניו מעיקרא הבעל זכה בהן מיד המוכר והוא הקנה אותן לאשתו ובניו וכיון דהלכתא כר' יוחנן דאמר לא אמרינן מי הודיעו שיקנ' חטין לבעל המעות וסוגיא דשמעתין דר' אבא לתרוצי לר' יוחנן אתמר שמעינן מינה דבעל זוכה מיד המוכר והם זוכים מידו עכ"ל והובא בב"י סי' צ"ד ונראין דבריו דברי תימא דאזיל בתר איפכא דהא לפי המבואר מסוגיא שם לבני מערבא דס"ל דצריך הודע' וצריכין לתירוץ דר' אבא דנעש' כמי שהקנ' לה והאשה זוכה מיד הבעל אבל לר' יוחנן דא"צ הודעה א"כ האש' זוכה מיד מוכר כיון דא"צ הודעה ולפי מ"ש ניחא דלר' יוחנן דלא ס"ל כבני מערבא היינו דוקא היכא דאין מעות והיכא דליכא מעות ודאי צריך הודעה וא"כ ודאי צריכין אנו לדר' אבא דנעש' כמי שהקנה להם מעיקר' אבל לבני מערבא דס"ל אפי' בדאיכא מעות צריך הודעה וא"כ קשה אפי' חטין וחטין נמי וצריך לומר לדידהו דשליחותי' קא עביד וכיד בעה"ב דמי וא"כ במקדיש נכסיו נמי תו א"צ לדר' אבא אלא הטעם משום שליחותיה קא עביד כדר' אבהו דאמר משום שליחות ואמר תדע דתנן א' המקדיש וכו' וא"כ דברי ר' אבא אינו אלא לר' יוחנן דלדידיה לא אמרינן שליחותי' קא עביד וטעמא דחטין וחטין נמי הוה משום דא"צ הודעה ומשום דאין מעות אבל לבני מערבא ע"כ טעמא משום שליחותיה דא"כ תיקשי חטין וחטין נמי ודברי הרמב"ן נכונים דלדידן דלית לן לבני מערבא הוא דצריך לו' נעשה וכמ"ש. ונ"מ בין טעמא דנעש' וזוכה אשה מיד הבעל או מיד מוכר היכא דכת' לבע"ח דאקני והובא אצלינו בסי' צ"ז סקי"ג ע"ש:

(ד) אבל אם חזר בו שמעון כת' בטור בשם הרמ"ה וז"ל ראובן שאמר לשמעון זבין לי האי מידי וזבין לי' מסתמא קני' ראובן משעת משיכה דכיון דא"ל זבין לי לזבוני מעליא קא מתכוין וכמו דא"ל זכי דמי ואפי' שחזר שמעון אחר משיכה ואמר לעצמי כוונתי לקנותו אינו נאמן אע"ג דיהיב שמעון דמים שלו קני' ראובן דיהיב לשמעון זוזי דכמאן דאוזפינהו דמי ודוקא שלא חזר שמעון קודם משיכה אבל אם חזר בו קודם משיכה ואומר שקנה לעצמו אפי' חוזר בין מתן מעות למשיכ' קונה כיון שמעות אינו קונ' נמצא שעדיין לא קנה ראובן ובשעת משיכה זוכה לעצמו ואפי' מי שפרע ליכא שלא תיקנו מי שפרע אלא בין מוכר ולוקח אבל בשליחות לא ודוקא היכא דיהיב שמעון למוכר זוזי מדיליה אבל אי יהיב ראובן לשמעון זוזי למזבן לי' מידי ואזל ויהבינהו זוזי למוכר אדעתא דראובן ומקמי משיכה חזר בו שמעון וזבני' לנפשי' לא קנה שמעון עד דמודע ומכוין מוכר לאקנוי לי' לדידי' דמעיקרא לא אכוין לאקנויי אלא לבעל המעות וכי לא הדר בי' מקמי משיכ' וכו' ע"ש. והנה לפי מ"ש בסק"ג דלר' יוחנן ור' אבא דאמר נעשה לית להו הך סברא דשליחותי' קא עביד והיכא דליכ' מעות לעולם צריך הודעה למוכר ומש"ה הוצרך ר' אבא לו' נעש' ושתהי' אשה זוכה מיד הבעל ולא מיד מוכר ע"ש סק"ג ותיקשי לפי"ז במ"ש הרמ"ה דאם קנה השליח במעות עצמו קנה המשלח והא היכא דליכ' מעות אין צריך הודעה למוכר. ובש"ך כת' על דברי רי"ו דכת' דצריך מעות וז"ל גם ממ"ש הטור כמאן דאוזפינהו דמי אין ראי' דשאני התם דאמר זבין לי עכ"ל והובא בסק"ב ומשמע טעמא דש"ך כיון דאמר ליה זבין לי ה"ל שליחותי' ולפי מ"ש לית לי' לר' יוחנן ור' אבא האי טעמא דשליחותי' קא עביד וכדמוכח מאתקפתא דרב שמואל בר ססרטי דפריך אפילו חטין וחטין נמי ומוכח מזה דרב שמואל ס"ל כר' יוחנן דאין צריך הודע' ומשום דאיכא מעות המשלח אבל אי לאו מעות לא מהני שליחות:

והנרא' לי בזה דהיכא דא"ל זיל זבין והשליח קונה במעותיו ה"ל המשלח בעל המעות דה"ל כמאן דאוזפינהו כיון דעל פיו הוציא והמשלח צריך להחזיר לו המעות ואינו אלא הלואה וה"ל המשלח בעל המעות כמ"ש. אבל בדינא דרי"ו דלא א"ל זיל זבין אלא שקונה מעצמו במעותיו ולא הוי לוה כלל על המעות דאי בעי אינו רוצה במקחו א"כ לא הוי בעל המעות אלא השליח וכן בצבע ואשה דהבעל נותן מעות ואין האשה מחזרת כלום א"כ לא הוי האשה בעלת מעות ובנדון הרמ"ה דא"ל זיל זבין ה"ל המשלח בעל המעות דכמאן דאוזפינהו וכמ"ש והא דעצי הדר בי' מקמי משיכ' אע"ג דהיכא דמשלח נותן מעותיו לא מצי הדר עד דמודע למוכר וכמ"ש הרמ"ה היינו משום דלא הוי ליה כמאן דאוזפינהו אלא אחר שקנ' השליח את המקח ואינו בחזר' וה"ל המעות שהוציא על המקח ברשות המשלח כאלו הלוה אותן לו כיון דברשותו הוציא אבל כל שלא משך דאי' בחזר' והמעות אינו אלא פקדון ביד המוכר לפי מ"ש תו' בחד תי' בפ' המפקיד דף מ"ג ע"ש וא"כ עדיין לא הוציא את המעות ואין המשלח מתחייב כלל. וכעין זה כת' הריטב"א פ"ק דקידושין גבי התקדשי לי במנה תנם על הסלע וז"ל הלכך האומר לחבירו תן מנה ע"ג הסלע שהוא מקום האבוד ואתחייב אני לך ונתנו שם על פיו חייב והוא שלא חזר ונטלו משם דאם חזר ונטלו משם הא לא עבד כלום על פיו ובמה נשתעבד לו עכ"ל ע"ש. וה"נ אחר משיכ' דתו ליתי' בחזר' ה"ל כמקום האבוד אבל קודם משיכ' דאי' בחזר' ולא הוי מקום האבוד ולא נשתעבד ותו לא הוי כמאן דאוזפינהו ודו"ק. ועוד נרא' דרי"ו מיירי שנותן מעותיו דרך מתנה להקנות לפ' א"כ ודאי לא הוי כמאן דאוזיף ותדע דהא כת' הרמ"א בסי' קצ"ה במקח שלא בפניו ולא קנה דלא הוי זכות שמא לא יתרצה במקח ואפילו נתרצ' הקונה בתר דשמע אמרינן שמא מעיקרא לא ניחא לי' ולא הוי זכות ע"ש ואי מיירי רי"ו בנותן מעותיו ע"ד לחזור וליקח מעותיו מן הקונה בכה"ג לא הוי זכות כלל אלא ע"כ דרי"ו מיירי שנותן מעותיו דרך מתנה ולא שייך בזה כמאן דאוזיף לי' וכמ"ש. והרמ"ה שכת' ז"ל דמעיקרא לא אכוין לאקנויי אלא לבעל המעות ע"ש משמע דאפי' היכא דלא אמר אדעת ראובן מסתמא דעת מוכר דוקא על בעל המעות וכמ"ש בסמ"א סק"א ע"ש ובזה ממילא מרווח שמעתא דר' יוחנן ס"ל דאין צריך הודע' למוכר ומשום דדעת מוכר אינו אלא לבעל המעות ולא לשליח וגבי צבע ואשה דבעל נותן המעות ולזה צריך ר' אבא לומר נעשה כמו שהקנ' להם מעיקרא דאשה לא זכתה ע"י הבעל כיון דדעת הצבע לבעל המעות והוא הבעל ושטת הרא"ש נראה לכאור' כשטת הרמ"ה שהוא מחלק ג"כ בין נותן מעות המשלח או לא. אבל אכתי הפרש ביניהם כמו שאפרש והוא דלפי שטת הרמ"ה בטעמא דר' יוחנן דאין צריך הודע' למוכר הוא משום דכל עיקר כוונת המוכר ממילא אינו אלא לבעל המעות וכמ"ש וגבי צבע ואשה דליכא מעות מש"ה צריך ר' אבא לומר נעש' וכו' אבל מלשון הרא"ש נראה דטעמא דר' יוחנן משום דהשליח דעתו לזכות לצורך בעל המעות ע"ש באשר"י ז"ל וניתי' לבני מערבא דאע"ג דשני השליח מכל מקום אינו מתכוין לקנות ודעתו לזכות לצורך בעל המעות ואע"ג שבעל החטין מזכה לשליח החטין ידו כיד בעל המעות שהוא מתכוין לזכות וע"ש ולפ"ז נרא' לדבריו בהך דינא דהרמ"ה היכא דשליח זבין סתמא ולא פי' למוכר אדעת ראובן וקודם משיכה הדר ביה דאינו צריך הודעה למוכר כיון דלהרא"ש עיקר כוונת מוכר לשליח אלא דשליח דעתו לזכות לצורך בעל המעות וכיון דקודם משיכה דעת השליח לעצמו הרי הוא לעצמו. אמנם אם השליח אמר למוכר על דעת ראובן ורוצה לחזור קודם משיכה בזה נראה דצריך הודעה למוכר שקונה לעצמו כיון דכבר הי' כוונת מוכר לראובן ואחר כך שרוצה לחזור ולקנות לעצמו מי הודיע זה למוכר וכיון דהמשלח נתן מעות וגם אודעי' למוכר אדעת משלחו שוב אינו יכול לחזור ולקנותו לעצמו עד דמודע למוכר אלא דלשטת הרא"ש לא ירדנו דכיון דמוכר אינו מכוין אלא לשליח אמאי זוכה המשלח טפי כשנותן מעות כיון דהכל תלוי בכוונת שליח ואם כן כי ליכא מעות והשליח זוכה למשלחו נמי יזכה המשלח וביותר תמוה סוף דברי הרא"ש בזה שכת' בצבע ואשה אין אדם זוכה בשלו לאחר אם לא יזכה לו ע"י אחר ע"ש דהא כיון דבעל מעיקרא מתכוין לזכות מיד הצבע לאשה ולא לעצמו א"כ אין זה זוכה בשלו וכיון דמעולם לא הי' שלו ובשל אחר הוא דזוכ' לאשה וצ"ע. ושטת הרמ"ה מחוור ומשום דדעת מוכר מעיקרא אינו אלא לבעל המעות וכמ"ש. והשלטי גבורים פ' הגוזל הניח דברי הרמ"ה בצ"ע וז"ל עד דמודע למוכר שמכוין לאקנויי ליה הא לא מודע לא קנה וזה הוא כבני מערבא דבעי הודעה למוכר והא אנן קי"ל כר' יוחנן ולא בעי כלל הודעת מוכר ע"ש. וכן הקשה בט"ז על הש"ע שהביא דברי הרמ"ה שהם אליבא דבני מערבא ואנן קי"ל כר' יוחנן דלא בעי הודעה למוכר וע"ש שהניח ג"כ בצ"ע ולפי מ"ש מבואר דטעמא דר' יוחנן דא"צ הודעת מוכר ומשום דכל כוונת מוכר לבעל המעות והיכא דליכא מעות בעי הודעת מוכר וכמ"ש ובזה ניחא ליישב מאי דקשיא לן בפ"ק דמציעא דף ט"ו גבי חזר ולקחה מבעלים הראשונים דמה מכר ראשון כל זכות שתבא לידו ומשום דניחא לי' דליקו בהימנותא כו' מתקיף לה רמי בר חמא מכדי האי לוקח במה קני בהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא ע"ש ומאי קושיא נימא כיון דניחא ליה דליקו בהימנותא א"כ כוונת הגזלן בשעה שקונה מן הנגזל על דעת הלוקח וזכין לאדם שלא בפניו ולפי מ"ש דהיכא דליכא מעות צריך הודעת מוכר והתם ליכא מעות ודו"ק. שוב מצאתי קושיא ופירוקא בשטה מקובצת שם בשם הריצב"א ע"ש ות"ל כוונתי לזה:

ובש"ך ס"ק כ"ב ז"ל. אך קשה לי על הרא"ש דא"כ היכי קאמר בש"ס גבי לוקח שדה בשם ר"ג נימא פליגי אבני מערבא דהא אפילו מאן דפליג על בני מערבא בעינן שיהי' בעל המעות והא התם הריש גלותא לא נתן מעות וא"כ דמי לצבע שצבען לשמן דאין אדם זוכה בשלו לאחר עכ"ל וע"ש שהניח בצ"ע. והמעיין בש"ס יראה דאין זה קושיא כלל והכי אי' שם ת"ר הלוקח שדה בשם חבירו אינו כופין אותו למכור ואם אמר לו על מנת כופין אותו למכור ופריך מכלל דמקני קני' לי' נימא פליגי אבני מערבא דאמרי וכי מי הודיעו לבעל חטין שיקנה חטין לבעה"ב אי משום הא לא קשיא כגון דאודעי' לבעל שדה ואודעינהו לסהדי ונראה שהבין הש"ך דקושיות הש"ס מכלל דמקני קני' לי' היינו לר"ג ומש"ה קשיא לי' דהא ר"ג לא נתן מעות ואין זה כוונת הש"ס דא"כ מאי משני כגון דאודעי' לבעל שדה וא"כ מקני קני לר"ג ומאי האי דתני כופין אותו למכור כיון דקני לי' אלא קושיות הש"ס מכלל דמקני קני לי' היינו ללוקח דכיון דתני אין כופין ר"ג למכור דהיינו לכתוב שטר ראי' ללוקח ומשמע דקני לי' לוקח לשדה וכי מי הודיעו למוכר דהא לבני מערבא אפי' היכא דאי' מעות צריך הודעת מוכר והכא דעת מוכר הי' לר"ג דמוכר לא ידע שזה רוצה לקנותו ומשני דאודעי לבעל שדה ומה שאומר על ר"ג הוא לכוונה אחרת וקמ"ל דאע"ג דשדה דלוקח הוא אין כופין ר"ג למכור והיינו שיתן שטר ראיה וזה פשוט. ומזה נראה דאי' ברורה דלדידן דלית' לבני מערבא היכא דזבין לנפשי' במעות עצמו ואומר למוכר בשם פ' דזוכה לעצמו וכמו בהאי דר"ג דקנה לוקח. ולפי מ"ש הרמ"ה דלעולם עין המוכר לבעל המעות והכא הוא עצמו בעל המעות וכן לשעת הרא"ש דהיכא דאין השליח קונה זוכ' המשלח שהוא בעל המעות וה"נ כיון דאין הלוקח רוצה לזכות לשם אותו פ' אלא לעצמו זוכה לעצמו משום שהוא בעל המעות ומש"ה בהאי דר"ג נהי דהי' דעת המוכר על דעת ר"ג אבל כיון דהקונה לא רצה לזכות לר"ג ממילא זוכה לעצמו שהוא בעל המעות ובסמ"ע ס"ק י"א כת' דאפי' נותן מעותיו אם נתנ' למוכר בשם ראובן אפילו כוונתו לעצמו אינו זוכה ע"ש. ולענ"ד הדברים כמ"ש דכל כה"ג זוכה לעצמו וכדמוכח מהאי דר"ג וכמ"ש ואין לחלק משום דעשאו המשלח שליח אבל בהאי דר"ג לא עשאו שליח דמה בכך דעשאו שליח אם בדעתו לחזור משליחות בטלה שליחות וכיון דהמעות של עצמו זוכה לעצמו אע"ג דאמר למוכר בשם משלח פ'. וגם בט"ז חלק על הסמ"ע וע"ש אלא שדעתו דתרתי בעינן שיזכור בפירוש על דעת ראובן וגם המעות יהי' של ראובן ע"ש. ומיהו בזה נראה כדברי הסמ"ע דדעת מוכר מסתמא לבעל המעות וכן משמע מלשון הרמ"ה שכת' דעת מוכר לאקנויי לבעל המעות ע"ש וא"כ עיקר כוונת מוכר לבעל המעות וכמ"ש וכן מוכח מהא דר"ג דלמאן דפליג על בני מערבא קונה הלוקח אע"ג שאמר למוכר ע"ד ר"ג אע"כ משום דכוונתו לבעל המעות והקונה הוא בעל המעות והנה מבואר מדעת כל הפוסקים דליתי' לבני מערבא וכ"כ יש"ש פ' הגוזל מדלא הביא הרי"ף דצריך הודעא למוכר ש"מ דלא ס"ל הך דבני מערבא. ואיכא למידק בדברי הרי"ף שכת' בפרק הגוזל קמא רב כהנא יהיב זוזי אכיתנא לסוף אייקר כיתנא זבנא מרוותא דכיתנא אדעת' ליתן המעות לרב כהנא אתא לקמי' דרב א"ל אי קא מזבני לכיתנא אמרי האי כיתנא דכהנא הוא זיל שקול ואי לא לא תשקול רב לטעמי' דאמר רב עושין אמנה בפירות ואין עושין אמנה בדמים ולית הלכתא כוותי' דקי"ל כר' ינאי בפ' הריבית מה לי הן מה לי דמיהן ע"ש. ובהגוזל שם דף ק"ג בהאי עובדא דרב כהנא אמרו כמאן כבני מערבא דאמרי מי הודיע לבעל חטין שיקנה חטין לבעל המעות אטו מי יהיב רב כהנא ארבע ושקיל תמני כיתנא ממילא הוא דאייקר מגזל גזלי' ותנן כל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה אמנם התם אמנה הואי ולא משכי' רב כהנא לכיתנא ורב לטעמי' דאמר עושין אמנה בפירות ואין עושין אמנה בדמים ע"ש:

ומבואר דכל זה אינו אלא לבני מערבא דצריך הודעה למוכר אבל לדידן דל"ל הודעה למוכר א"כ כיון דזבני' מרוותא דכיתנא אדעתי' דרב כהנא ודאי שרי רב כהנא למשקל הני זוזי כיון דמיד הלוקחין זוכה ולא ממרוותא דכיתנא וא"כ למה הביא הרי"ף הך דרב לטעמי' כיון דלדידן בלא"ה זוכה רב כהנא מיד הלוקחין אפילו נימא דאין עושין אמנה בדמים ונרא' לפי מ"ש דכל שלא נתן המשלח מעות צריך הודע' למוכר והוא שטת הרמ"ה והרא"ש ורי"ו וכמ"ש ולפי מאי דס"ד בש"ס דרב כהנא משכי' לכיתנא וה"ל כיתנא דרב כהנא ואפ"ה מצריך רב הודעה ללוקחין וא"כ ע"כ אינו אלא לבני מערבא דמאן דלית ליה הודעה היכא דאיכא מעות ה"נ אין צריך הודעה דדעת הלוקחין לזכות במעות לבעל הפירות אבל למסקנא דמסקינן דמיירי באמנ' ולא משכי' רב כהנא לכיתנ' וא"כ לא הוי בעל הפירות וא"כ אפי' לדידן כה"ג צריך הודעה ואע"ג דדעתי' דמרוות' דכיתנ' לזכות במעות לרב כהנא מי הודיעו ללוקחין כיון דרב כהנא לא הי' בעל הפירות ודוק היטב:

סעיף ה[עריכה]

(ה) הפסד הוא לשליח. כת' הש"ך וז"ל דוקא פחת יוקרא וזול' אבל אם אירע לו אונס והאונס לא בא השינוי שנגנב ונאבד ואין לו שום שכר לשליח מהמשלח פטור השליח תשובת מבי"ט סי' קע"ט ופשוט הוא עכ"ל. ומה דפשיטא לי' לש"ך תמוה דהא כיון ששינ' אינו שלוחו כלל והוי מעות הלוא' אצלו וראוי להתחייב בכל אונסין וכן משמע מדברי רי"ו במשרי' נתיב מ"ו ח"א וז"ל כתבו הגאונים המפקיד אצל חבירו סחורתו להוליכה למקום פ' ושינ' והוליכה למקום אחר חייב באחריות הסחורה ונעשית מלוה וב"ד יורדין לנכסיו לפרוע לו כו' ומדכתיב ונעשית מלו' א"כ ודאי חייב בכל אונסין כדין מלוה וכן בנימוקי יוסף בשמעתין דפחתו לו ז"ל שמעינן מיני' שמותר להלו' ע"מ שלא ילוה אלא ע"ג כספים ואם שינה ומלוה ע"י אחרים אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לאמצע ואע"פ שעתה קרוב לשכר ורחוק להפסד שכל האחריות עליו לא חשוב ריבי' עכ"ל. ומדכתב כל אחריות עליו משמע אפי' אחריות אונסין. שוב מצאתי במשנה למלך פ"א משלוחין הביא תשובת מבי"ט הנז' וכת' שהב"י בתשובת כ"י חולק עליו ומביא ראיות מהרבה פוסקים דחייב באונסין כששינה ע"ש. וכן עיקר לדינא (דף צ"ח):

סעיף ו[עריכה]

(ו) היה השער קצוב וידוע והוסיפו לשליח. בפ' אלמנה ניזונית תנן אלמנה שהיתה כתובתה מאתים ומכרה שוה מנה במאתים או שוה מאתים במנה נתקבלה כתובתה. ובגמ' פריך עלה מ"ש שוה מאתים במנה דאמרי לה את אפסדתי' שוה מנה במאתים נמי תימא אנא ארווחנא אמר רב נחמן כאן שנה רבי הכל לבעל המעות כדתניא הוסיפו לו א' יתיר' הכל לשליח דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר חולקין והתניא ר' יוסי אומר הכל לבעל המעות אמר רמי ב"ח לא קשיא כאן בדבר שיש לו קצבה כאן בדבר שאין לו קצבה אמר ר"פ הלכתא דבר שיש לו קצבה חולקין דבר שאין לו קצבה הכל לבעל המעות מאי קמ"ל שינוייא דשנינן שינוייא היא ופי' רש"י כדתניא דאי' פלוגתא דתני בהאי מלתא כו' וסתם לך רבי במתני' דהכא כר' יוסי דמתני' נמי דבר שאין לו קצבה היא דכל קרקע נמכר באומד זה בפחות וזה ביוקר ע"ש:

ובתוס' שם שאל ר' יעקב ישראל את ר"ת והשיב לו ואשר שאלת על ראובן ששלח לשמעון לקבל מעותיו מן הנכרי וטעה הנכרי בחשבון נראה שחולקין בין שניהם דהוי המעות כדבר שיש לו קצבה כו' ושוב חזר בו דכל טעות בין ע"י מקח בין שהטעה במנין הכל לבעל המעות והטעם משום דהטעות הגיעו ע"י מעות המשלח וע"ש. וקשה טובא דא"כ מאי מקשי בש"ס תימא אנא ארווחנא הא שוה מנה במאתים הוי טעות וכדמוכח בירושלמי שהובא בתוס' שם דפריך ויחזור המקח ע"ש וכיון דהוי טעות א"כ אפי' בדבר שיש לו קצבה הכל למשלח וצ"ע. ועיין בתוס' שם ד"ה כאן שנה רבי הכל לבעל המעות וז"ל אין לדחות לפי הירושלמי דמוקי לה כשהוזל וכשהוקר הא לאו הכי הדר דהכ' משום דלא יצא הקרקע מרשות היתומים דא"כ גבי שוה מאתים במנה תחזור לו השד' אלא ודאי הכא והכא קנאתן כדפרישית עכ"ל. וכוונתם למ"ש תוס' ד"ה אלמנה שמכרה וז"ל וטעמא דנתקבלה כתובתה גבי מכר' שוה (מנה במאתים) [מאתים במנה] תימה קצת אע"ג דהוזל המקח מ"מ תחזור בה לגבי הלקוחות שהרי המכר לא הי' כלום ותחזור הקרקע ליתומים וי"ל הואיל דבשע' שקיבל' הקרקע הי' שוה מאתים מיד רצתה להוציא הקרקע מרשות היתומים ולהכניס לרשות הלוקח והרי הוא כמו שנתכוונ' לקנות הקרקע באות' שעה עכ"ל. ולזה כתבו דהכא והכא קנאתן האלמנה משעה שרצתה להוציא הקרקע מרשות יתומים ולהכניסה לרשות לוקח. ודבריהם צריכין ביאור דאי קנאתן א"כ הוי אלמנה בעל המעות ויהי' הריוח דיד'. והנה בחידושי מהרש"א כת' דאע"ג דקנאתן הכא גבי שוה מנה במאתים לא הוי אלא כשליח והכל לבעל הקרקע כי התם דהכל לבעל המעות אבל לחובתה כגון בשוה מאתים במנה קנאתן לגמרי שלא תוכל להחזיר להם הקרקע כמ"ש תוס' לעיל עכ"ל. ולדבריו תיקשי קושיות תוס' דהכא משום דלא יצא הקרקע מרשות יתומים כיון דלטובתה לא קנאתן ועוד דהרי כתבו תוס' להדיא דהכא והכא קנאתן ומשמע בין לזכות בין לחוב. וראיתי בבית שמואל סי' ק"ג שהרגיש ג"כ בדברי תוס' וע"ש סקי"א שכת' וז"ל כ' תוס' אע"ג דאכתי יכולה לחזור דהא בתחלת המכירה הי' מקח טעות ויכול' לחזור נגד הלקוחות ותחזור הקרקע ליתומים ותירצו כיון דבתחל' המקח הי' כוונתה ליקח בעד הכתובה אינה יכולה לחזור נגד היורשין אע"ג בדאוקיר יכולין היורשין לחזור כיון דמכרה בלא ב"ד וקיימא ברשותם מ"מ בדאוזיל קיימא ברשותה אף לדעת הפוסקים דס"ל אם מכרה בלא ב"ד המכר בטל היינו היורשין יכולין לבטל אבל בדאוזיל קיימא ברשותה עכ"ל:

ונראה מדבריו דמפרש למשנתינו שמכר' בלא ב"ד ומש"ה בדאוקיר לא קנאתן. ותיקשו נמי דא"כ מאי פריך ותימא אנא ארווחנא דהא המכר בטל כל שמכרה בלא רשות ב"ד והריוח ליתומים אלא ודאי דכל שמכרה בלא רשות גם בדאוזיל לא קנאתן ומשנתינו מיידי לדעת תוס' דבעי ב"ד מיירי שמכר' ברשות ב"ד הדיוטות ולדעת הפוסקים דא"צ ב"ד א"כ הכא והכא קנאתן בלא ב"ד ועכ"פ משנתינו ע"כ מיירי שמכרה ברשות דאל"כ גם בדאוזיל לא קנאתן כיון דהמכר לא הי' מכר כלל. ולכן נראה לענ"ד דברי תוס' דודאי כיון דמיירי משנתינו שמכרה ברשות וכמ"ש ומש"ה הכא והכא קנאתן דכיון שנתכוונה להוציא מרשות יתומים קנאתן לגמרי ובדאוזיל לא מצי הדרא ליתומים דאע"ג דלעצמה אינה יכולה למכור הא כל שמכרה לאחר ויש לה רשות בכך קנאתן והא דשוה מנה במאתים דאין הריוח דיד' ולא אמרי דקנאתן היינו משום דמוקי לה כר' יוסי דס"ל בדבר שאין לו קצבה הכל לבעל המעות ומשום דכל שאין לו קצבה הכל הוא על המכר וכמ"ד רש"י דכל קרקע נמכר באומד זה בפחות וזה ביותר וכיון דהכל דמי הקרקע הוא ה"ל כמו נתייקרה ואם נישם הקרקע במנה ונתייקרה על מאתים ודאי היוקר ליורשין וכיון דהאלמנה לא קנאתן אלא בשעה שמכר' שאז נתכוונה להוציא מרשות יתומים ולהכניס לרשות לוקח וכיון דאז בשעה זו נתייקר' דהא שוה מנה במאתים מה שנותן הלוקח בעד הקרקע מאתים על הקרקע נותן והוי רווחא ליתומים וא"כ הכא והכא קנאת' אלא דגבי שוה מנה במאתים כיון שנותנין בעד הקרקע יותר הרי הוא כמו שנתייקרה בשעת המכר דרווחא ליתומים אבל במאתים שמכרה במנה נמי קנאתו לגמרי ואע"ג דלא לקחה בעד הקרקע אלא מנה אמרינן לה את אפסד' וזה ברור. וניחא בזה ליישב מה דקשיא לן בהא דפריך ותימא אנא ארווחנא דהא שוה מנה במאתים ה"ל טעות ובטעות הכל למשלח דכיון דטעמא דגבי טעות הכל למשלח הוא משום דהגיע ע"י מעות המשלח וכיון דאלמנה הכא והכא קנאתן וא"כ הרי האלמנה בעל המעות דהא הקרקע שלה דהא לפי ס"ד לא ס"ל לחלק בין דבר שיש לו קצבה לדבר שאין לו קצבה וא"כ כיון דבדבר שיש לו קצבה דודאי יש יתרון ואעפ"כ אמרינן גבי טעות דהכל למשלח ומשום דע"י מעותיו היה הטעות וא"כ גבי אלמנה הרי היא בעל' הקרקע דהכא והכא קנאתן ולזה משני כאן שנה רבי הכל לבעל המעות וכו' וכדמסיק כאן בדבר שיש לו קצבה ומשנתינו דבר שאין לו קצבה והכל על הקרקע וא"כ ליכא יתרון כלל אלא שנמכר כך פעמים בפחות פעמים ביותר וכיון דליכא יתרון אלא שנותן על הקרקע ביותר והרי הוא כמו נתייקרה ומש"ה העודף ליתומים וכמ"ש. ועיין ל' רש"י כאן שנה רבי במשנתינו הכל לבעל המעות השולח שלוחו לשוק לסחורה כו' ולכאורה הלא במשנתינו גופה קמ"ל רבי הכל לבעל המעות אלא משום דלישנא דהכל לבעל המעות לא יתכן גבי אלמנה כיון דהכא והכא קנאתן והרי היא בעל המעות אלא דלישנא דהכל לבעל המעות יתכן לפרש גבי שלח שלוחו כו' וממילא הכא גבי אלמנה הריוח ליתומים כיון דגבי דבר שאין לו קצבה ליכא יתרון כלל לבעל המעות או לשליח אלא הכל הוא דמי המקח וכיון שעולה המקח של הקרקע הוא מאתים ה"ל כנתייקרה אז בשעת המקח וכמ"ש ומש"ה הריוח ליתומים ודו"ק:

ובזה נראה ליישב קושית תוס' שהקשו במ"ש רש"י וסתם לך רבי במתניתין דהכא כר' יוסי דמתני' נמי דבר שאין לו קצבה והקשו אמאי לא קאמר מתני' מני ר' יוסי היא ולמה קאמר כאן שנה רבי וכדתניא וכו' ע"ש ולפי מ"ש מהא דקאמר ר' יוסי הכל לבעל המעות מתני' לא מתרצה כיון דאלמנה היא בעל הקרקע דקנאתן אלא מש"ה קאמר הא מני רבי הוא וכדתניא והיינו כדמסיק כאן בדבר שיש לו קצבה כאן בדבר שאין לו קצבה וכיון דטעמא דדבר שאין לו קצבה דליכא העודף אלא על הקרקע גופה וא"כ הריוח שעל' על הקרקע דיתומים הוי וכמ"ש ודו"ק:

(ז) אמר המוכר בפירוש עיין סמ"ע שכת' בשם הר"ן דלפי טעמא דהרי"ף דחולקין משום דבאה לו הנאה על ידי בעה"ב אפילו אומר בפירוש שנותן לשליח אפ"ה חולקין ע"ש. מיהו נראה דהיינו דוקא בנותן לשליח ומשום דבאה לו הנאה ע"י בעה"ב אבל אם נותן בפירוש לבעה"ב גם לדעת הרי"ף הכל לבעה"ב דאטו מי שנותן מתנה לחבירו ע"י שליח יהי' לשליח חלק בו ועיין ש"ך שתמה על הרמ"א שפסק דלא כהרי"ף ונרא' דכיון דכת' הרמב"ן בתשובה שטע' הגאון ורש"י יפה והובא בב"י וע"ש בתשו' הרמב"ן דאפילו לטעמא שכתבו לפי שבאה הנאה על ידי בעל הבית היכא שטוען שליח שהוא ההנהו למוכר ומש"ה נתן לו ודאי הכל לשליח ע"ש:


סעיף ז[עריכה]

(ח) וטעה הגוי ונתן לו יותר. כת' הטור וז"ל והר"ר יונה כת' דגבי מקח אין חילוק בין שהוסיף מדעתו בין שטעה אלא שחילק בין טעות שבמקח ובין היכא שטעה בחשבון דגבי מקח הי' סבור שאין המקח שוה יותר מן המעות שקיבל ונתן הכל לבעל המעות ולפיכך אם אין לו קצבה הכל לבעל המעות וחולקין כשיש לו קצבה וכו' ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל וקשה לי בדבר שיש לו קצבה אמאי חולקין דהא לפי טעמא דרש"י אין לו לשליח אלא משום דאמרינן מתנה יהיב ולשליח הוא דיהיב וכאן בטעות שבמקח ליכא מתנה כלל וא"כ יהי' הכל לבעל המעות וכן לפי טעמא דרי"ף משום דבאה לו הנאה ע"י שליח נמי לא שייך אלא במתנה אבל זה שנותן בפירוש בטעות ועל המקח ודאי לבעל המעות הוא והוא בעל המקח ואפילו לפי מ"ש הר"ן דלדעת הרי"ף אפילו נותן בפי' לשליח בעה"ב חולק עמו ומשום דבאת לו הנאה על ידו כבר כתבנו דהיינו דוקא לשליח הא נותן בפירוש לבעה"ב ודאי הכל לבעה"ב וכמו שאר נותן מתנה ע"י שליח דהכל להמקבל המתנה עיין סק"ז. ולכן נרא' דהר"ר יונה ס"ל כטעמא שכת' בהגהת אשר"י דדבר שיש לו קצבה חולקין משום דלא מחמת המקח בא אלא מחמת מזל שניהם ודבר שאין לו קצבה הזלזול מחמת המקח בא בשויו ומזלו דבעל המקח גרם ע"ש ומש"ה בטעות שבא על דבר שיש לו קצבה נמי מחמת מזל שניהם בא וחולקין אבל לפי טעמא דרש"י ורי"ף כל שהיה טעות במקח בדבר שיש לו קצבה הכל לבעל המעות ומה"ט נרא' הא דהשמיט בש"ע האי דינא דר' יונה משום דלדידן דס"ל כטעמא דרש"י ורי"ף ליתיה להאי דינא ומ"ש בטור וכן הסכים א"א הרא"ש נרא' דלא קאי על טעות שבמקח בדבר שיש לו קצבה דלא הוזכר באשר"י מזה אלא קאי על מ"ש בטעות שהכל לשליח ובב"ח הגיה בטור במ"ש ור' יונה הגיה ור' יצחק והוא ר"י שבתו' ולפענ"ד תו' לא ס"ל האי דינא אלא הוא דעת ר' יונה והוא כטעמא דהגה' אשר"י:

(ט) אבל אם לא ידע בטעות. כת' בש"ך ז"ל דגם בדבר שיש לו קצבה דחולקין אם לא ידע השליח בטעות קודם שנתנו למשלח הכל למשלח דלא זכה השליח שלא מדעת ע"ש. ול"נ דלטעמא דרש"י דחולקין בדבר שיש לו קצב' ומשום דה"ל מתנה ושמא נתן הכל לשליח א"כ אפי' שלא בידיעת השליח זוכה השליח דאע"ג דעודר בנכסי הגר וקסבר שלו הן לא קנה והרי אינו קונה שלא במתכוין דבגר כ' הרשב"א פ"ב דגיטין ובנ"י פ' חזק' דהיינו דוקא בהפקר ומציאה אבל היכא דאין דעת אחרת מקנה אפי' אינו מתכוין לקנות ולא ידע כלל נמי זוכה וכמ"ש בסי' ק"מ בס"ק א' ובסי' ער"ה סק"ד ע"ש וכי היכי דחולקין אפילו הכל ביד השליח כן חולקין נמי היכא שהוא עתה ביד בעה"ב וכן לפי טעמא דרי"ף לפי שבאה הנאה לשליח ע"י בעה"ב א"כ ה"נ איכא הנא' לבעה"ב על ידי שליח וחולקין ומש"ה לא כת' הרמ"א האי דינא אלא בטעות גוי דהוי הפקר וליכא דעת אחרת מקנה ובזה ודאי כל שהשליח לא ידע אינו זוכה שלא במתכוין כמו במציאה ובנכסי הגר אבל בדבר שיש לו קצבה אין חילוק בין ידע או לא ידע ולעולם חולקין וכמ"ש. אמנם גם בטעות גוי והשליח לא ידע נמי מידי ספיקא לא נפקא והוא במחלוקת בין הפוסקים אם חצירו וידו זוכה שלא מדעת בדבר שאין רגיל לבא ועיין במרדכי פ"ב דמציעא אלא דרמ"א פסק בסי' רנ"ב סעיף י"ח ובסי' רס"ח סעיף ג' דכה"ג לא זכה ע"ש. אמנם אם תפס השליח אחר כך מיד בעה"ב לא מפקינן מיניה כיון דאין דעת כמה פוסקים דחצירו וידו זוכה לו שלא מדעת אפי' בדבר שאינו רגיל לבא וכל זה בטעות גוי אבל בדבר שיש לו קצבה דאין דעת אחרת מקנה לא בעינן דעת זוכ' כלל וכמ"ש: