שולחן ערוך חושן משפט קפב א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


שולחן ערוך חושן משפט · קפב · א · >>

מקרא לצבע סימון האותיות: סמ"ע ש"ך ט"ז באר היטב קצות החושן באר הגולה

שולחן ערוך

האומר לשלוחו צא ומכור לי קרקע או מטלטלין או קנה לי הרי זה מוכר ולוקח ועושה לו שליחותו וכל מעשיו קיימין ואין העושה שליח צריך קנין ולא עדים אלא באמירה בעלמא בינו לבין חבירו ואין צריך עדים אלא לגלות הדבר אם כפר אחד מהם:

הגה: ולכן האומר לחבירו קח סחורה זו ואשתתף עמך והלך וקנאה לא יכול לחזור בו דהוי כשלוחו (תשובת הרשב"א סי' אלף ו'):

מפרשים

סמ"ע - מאירת עיניים

בכל דבר שלוחו של אדם כמותו:    (הגה הטור כתב בר"ס זה דין איסור להשתתף עם העכו"ם ושאם נשתתף עמו מותר לקבל ממנו שבועתו משום הפסד ממנו ואח"כ כתב דאסור לעשות סחורה בנבילות וטרפו' ואם עבר כו' וכל זה שייך להל' שותפות והמחבר השמיטו כאן וסמך אמ"ש דין שותפות עם העכו"ם וקיבל שבועתו בס"ס קע"ו ובא"ח סי' קנ"ו ובי"ד סי' קמ"ז ע"ש ואיסור סחורה בנבילות אמ"ש בי"ד סי' קי"ז גם כתבו המחבר בסי' קע"ו סי"ב דאם עבר א' מהשותפין ועשה סחורתו בנבילות וטריפות דהשכר לאמצע ושאם הפסיד הפסיד לעצמו כיון דיש בו איסור מחשב שינוי ויאמר האחר לא ניחא לי בשותפות דהוי באיסור) בפרישה כתבתי דילפינן בגמרא מגירושין ומדין קרבן פסח דכתיב בהו שליחות בתורה ולא הוה שני כתובים הבאים כא' כי לא ראי זה כראי זה וצריכים לתרווייהו ע"ש ומאתם גם אתם דכתיב גבי תרומה ילפינן דשליחות דנלמד מגיטין וקרבן בעינן שיהיה להשליח דומיא להמשלח וכמ"ש הטור והמחבר דינו בסי' קפ"ח אבל אי לאו דנלמד דשלוחו של אדם כמותו מגיטין וקרבן לא הי' מוקמינ' לאתם גם אתם אדין שליחות או לא הוה אמרי' דהשליח צ"ל דומיא להמשלח משא"כ עתה דאמרי' בן מכח יתורא וכמ"ש בפרישה בסי' קפ"ח:

חוץ מלדבר עבירה:    דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ויכול המשלח לומר סברתי שלא ישמע לי לעשותו לכך אין המשלח חייב אבל אם אין השליח בר חיובא לא שייך האי טעמא:

אלא באמירה בעלמא:    ואע"ג דבקידושין ובגירושין אין מעשיו קיימין כשלא נתן כסף הקדושין או הגט בפני שנים וכמבוא' בא"ע סי' כ"ז ול"ה התם לאו מטעם שליחות הוא דהא איהו עצמו כי נתנן מידו בעי נמי שיתנם בפני שנים ומטעם דקי"ל דאין דבר שבערוה פחות משנים:

אלא לגלות הדבר כו':    ז"ל הגמרא לא איברי סהדי אלא לשקרא פירוש לענין אם יש בפירה ביניהן:

לא יכול לחזור בו:    היינו המשלח ולענין השליח נתבאר דינו לקמן בסימן קפ"ג סכ"ד:

ש"ך - שפתי כהן

(א) ודוקא שהשליח בר חיובא כו'. בש"ע ובסמ"ע נרשם הגהות מיי' פ"ה משלוחין וטעות הוא כי לא נמצא שם דבר אלא צ"ל פ"ב משלוחין וכן הוא בד"מ וכן הוא בהגהות מיימוני שם ריש הפ' ומ"מ לפע"ד דברי הר"ב צ"ע כי המעיין שם בהגהות מיימוני שם יראה דס"ל דאפשר דקי"ל כרב סמא דהכל תלוי בין אם עושה השליח מדעתו או בע"כ דהא מסיי' שם דכיון שהשליח לא ידע שהוא גנוב חשוב כמו חצר דבע"כ מותיב בה אע"ג דאי בעי עביד אי בעי לא עביד כר"י עכ"ל ומ"ש שם בריש דבריו פ"ק דב"מ היכא דהשליח בר חיובא הוא לא מחייב שולחו וכו' אינו אלא פיסק' מילתא דגמרא בלישנא דרבינא וכן לקמן ס"ס שס"ח [שמ"ח] כת' הר"ב בהג"ה דאם שליח אינו בר חיובא י"א דהמשלח חייב והיינו ע"פ מ"ש כן בד"מ וז"ל פסק המרדכי פ"ק דמציעא בשם מוהר"מ דהיכא דהשליח לאו בר חיובא מחייב שולחו ואם אמר א' לחברו קח לי שור מבית פ' שהוא שלי ונמצא אח"כ שלא היה שלו אלא לגנוב נתכוין נתחייב שולחו באחריות של שור במשיכ' השליח דהא השליח לא ידע שהוא גנוב כו' עכ"ל ולא הביא שם מי שחולק ע"ז ולפעד"נ אדרבה דעת המרדכי שפסק כרב סמא דהא מסיים שם דכיון שהשליח לא ידע שהוא גנוב חשוב כמו חצר דבע"כ מותיב בה דאע"ג דאי בעי עביד אי בעי לא עביד עכ"ל ומ"ש בריש דבריו אבל היכא דהשליח לאו בר חיובא הוא מחייב שולחו אינו אלא פיסקא מילתא דגמרא בלישנא דרבינא וכן מוכח יותר למעיין במרדכי שם שהוא מציין לישנא דש"ס ובאמת הרב הבין שהוא ל' המרדכי בשם מהר"מ ובמרדכי שם לא הזכיר בדין זה את מהר"מ כלל רק שבדין שבסמוך לפני זה כתב ומכאן דן רבינו מאיר כו' והבין הרב שכל זה היא מרבינו מאיר ובאמת ליתא אלא מן אבל היכא דהשליח לאו בר חיובא כו' הוא ל' המרדכי שמציין כן בש"ס ופשוט לפע"ד שהגהות מיימוני לקוחים מהמרדכי ושניהם לדבר א' נתכוונו וראיה לדברי ממ"ש האגודה פ"ק דב"מ וז"ל אי בעי עביד אי בעי לא עביד וא"ת כו' והא אי בעי לא עביד פירש ר"י כיון שאין השומר יודע שהוא גנוב ה"ל כחצר דבע"כ מותיב בה ומחייב שולחו וידוע שהאגודה דבריו רוב' וכמעט כולם לקוחים מהמרדכי (גם בתשובת רשב"א סוף סי' תקע"א כתב וכן לטעמיה דרב (סמא) דהיכא דאי בעי עביד אי בעי לא עביד אין שלד"ע כו' משמע דס"ל דהלכה כרב סמא) שוב ראיתי באשרי פ' קמא דמציעא כתב בשם הרמ"ה דקייל"ן כרב סמא דרבינא גופא קבלה דאין חילוק בין אם השליח בר חיובא או לא ולא משכחת שליח לד"ע אלא בחצר דבע"כ מותיב בה עכ"ל ומשמע שם להדיא שגם דעת הרא"ש כן וכ"כ מהרי"ו בתשובה סי' כ"ח בפשיטות והא פסק הר"מ הלוי באשר"י פ"ק דב"מ כרב סמא דלא אשכחן שליח לד"ע אלא בחצר כו' וכן פסק הר"ן והנ"י שם וכן נראה לפע"ד דעת הרי"ף בר"פ האיש מקדש שכתב ולדבר עברה אין אומרים שלוחו של אדם כמותו דקיימא לן אין שליח לר"ע ואם איתא שפסק כרבינא ה"ל לאתויי דהיכא דשליח לאו בר חיובא יש שליח לד"ע אלא פסק כרב סמא ולא אשכחן אלא בחצר ולא הוצרך להביא חצר דלא נ"מ אלא לענין כפל וכפל אינו נוהג ועוד דחצר פשיטא כיון דבע"כ מותיב בגוה מחייב שולחו לא הוצרך לכותבו וכן נראה דעת הטור וכן עיקר ואעפ"י שראיתי בר"י סוף נתיב כ"ח שכ' וז"ל אין שלד"ע להתחייב שולחו אלא חצר כגון לגבי גנב כי דוקא כשהשליח בר חיובא פטור שולח אבל חצר שאינו בר חיובא חייב שולחו עכ"ל נראה לי דט"ס יש בדבריו שהרי ר"י דרכו לימשך אחר דברי הרא"ש ואיך יהי' כאן נגד הרא"ש ולא יזכיר כלל דעתו אלא צ"ל ודוקא כשהשליח אי בעי עביד אי בעי לא עביד פטור אבל חצר שאינו בר הכי חייב שולחו וכן מוכח ממ"ש בריש דבריו אין שליח לד"ע אלא חצר ואם איתא שפסק כרבינא הא משכחת לה טובא דחייב וכדאיתא בש"ס מאי בינייהו א"ב כהן דא"ל לישראל קדש לי גרושה א"נ איש דאמר לאשה אקפי לי' לקטן לרבינא חייב לרב סמא פטור א"ו פסק כרב סמא והלכך לא משכחת שלד"ע אלא חצר וכמ"ש ואפילו את"ל שדברי ר"י הם כפשטן מכל מקום נראה לי לענין דינא כמו שכתבתי ואע"ג שטעם הרמ"ה והרא"ש וסייעתם שפסקו כרב סמא הוא מדאמרי' בש"ס רב סמא אמר קמיה דרבינא משמע דרבינא קבלה ובש"ס שלפנינו ליתא הכי פשוט שקצור לשון הוא בש"ס שלפנינו וכן מצאתי בש"ס של קלף ישן נושן כגיר' הרא"ש והר"ן וכן עיקר ועיין בנ"י שכתב דבקטן שאין לו יד כלל חייב לא נהירא לי כלל דנהי דאינו בר דעת מכל מקום הא קי"ל דאין שליחות לקטן ול"ד לחצר דהוא רשותו והוי שלוחו משא"כ קטן ותדע דהא פשיטא דקטן שאין לו יד כלל לא גרע משוטה ותנן בפ' הכונס השולח את הבערה ביד חש"ו פטור שלח ביד פקח הפקח חייב ומפרש בש"ס דקידושין פ"ב הטעם דהפקח חייב משום דאשל"ע וא"כ אמאי ברישא גבי שוטה פטור א"ו משום דלית ליה שליחות א"כ הוא הדין בקטן שאין לו יד כלל וכן כתבו התוס' והאגודה בפ"ק דמציעא להדיא חש"ו פטור משום דלאו בני שליחות נינהו ולא אשכחן דרב סמא פליג עליה דרבינא בהא ועוד דקטן דתני במתני' משמע כל קטן בין יש לו יד בין אין לו יד ואפי' הכי פטור וכן עיקר (הג"ה וע"ל סי' ל"ב מ"ש בס"ב אי אמרי' דחייב לצי"ש אע"ג דאין שליח לדבר עבירה או לא וע' בסי' כ"ח סעיף א' מ"ש בשם מהרש"ל דאפילו מי שחייב לצי"ש אי תפס מפקינן מיניה ועיין בהריב"ש סי' שצ"ב כתב ג"כ שאין תפיסה מועלת במה שאין לו בו זכות אלא לצי"ש) עיין בתשוב' מבי"ט ח"א סי' נ"ו ובתשובת רשד"ם סי' קמ"ו וק"ע:



באר היטב

(ג) באמירה:    ואע"ג דבקידושין וגירושין אין מעשיו קיימין כשלא נתן כסף קידושין או הגט בפני שנים וכמ"ש באבן העזר סי' כ"ז ול"ה התם לאו מטעם שליחות הוא דהא איהו עצמו כי נתנן מידו בעי נמי ליתנו בפני ב' ומטעם דקי"ל אין דבר שבערוה פחות משנים. סמ"ע.


(ד) לחזור:    היינו המשלח ולענין השליח יתבאר דינו בסי' קפ"ג ס"ד. שם.



קצות החושן

(א) בכל דבר שלוחו של אדם כמותו. כת' בתוספות רי"ד (דף פ"ב) דקידושין ז"ל יש מקשים א"כ לכל דבר מצוה יועיל השליח ויאמר אדם לחבירו שב בסוכה עבורי הנח תפילין עבורי ולאו מלתא היא שהמצוה שחייבו המקום לעשות בגופו האיך יפטור הוא ע"י שלוחו והוא לא יעשה כלום ודאי בגירושין וקידושין מהני כי הוא המגרש ולא השליח שכותב בגט אנא פ' פטרי' פ' וכן נמי האשה למי היא מקודשת כי אם לו וכן בתרומה הוא נותן והתרומ' מפירותיו וכן בפסח הוא אוכל ועל שמו ישחט ויזרק הדם אבל בסוכה ה"נ יכול לו' לשלוחו עשה לי סוכה והוא יושב בה אבל אם ישב בה חבירו לא קיים הוא כלום וכן ציצית וכל המצות עכ"ל וקשיא לי דהא בשליחות לדבר עבירה אי לאו דגלי קרא דאין שליח לדבר עבירה הוי לי' בדין שליחות ואע"ג דאין המשלח עושה כלום ולשמאי הזקן ס"ל דעושה שליח להרוג דשליח של אדם כמותו כדאי' רפ"ב דקידושין ואין המשלח עושה כלום:

והנראה לענ"ד בזה כיון דשליח של אדם כמותו לא אמרינן אלא במידי דעשי' דאז ה"ל מעשה שלוחו כמותו אבל במידי דליכא עשי' לא אמרינן שליח של אדם כמותו וכמ"ש הרא"ש בפירושו לנדרים (דף ע"ב) בהא דעושה שליח להפר נדרי אשתו דפריך בגמרא והא לא שמיע ליה. וכת' שם ז"ל משמיעת האפוטרופוס אינו כשמיע' הבעל ואע"פ שעשאו שליח להפר דמידי דממילא לא שייך מינוי שליחות עכ"ל ומש"ה בפסח וקידושין וגירושין ה"ל מעשה שליח כמותו וכאלו הוא בעצמו שחט הפסח וכן בקידושין וגירושין כאלו הבעל עצמו נתן הק' או הגירושין וכן למ"ד יש שלד"ע דהוא במידי דמעשה ושייך מינוי שליחות אבל בתפילין כשהשליח מניח התפילין הנחה זו שהוא עשי' חשוב כאלו המשלח עשה הנחה זו אבל אכתי לא הניח התפילין על ראשו אלא על ראש שלוחו דאין גוף השליח כגוף המשלח כיון דבמידי דממילא לא שייך מינוי שליחות. ומש"ה בציצית ותפילין וסוכה נהי דה"ל עשיית השליח כעשיית המשלח כיון דגוף שלוחו לא הוי כגופו לא עשה המעשה בגופו אלא בגוף שלוחו אבל בפסח וקידושין וגירושין שחיט' הפסח ומעשה קידושין וגירושין דה"ל כאלו עשה הוא הרי הוא נגמר המעשה ודו"ק ותשכח דהכי הוא ברירא דהך מלתא:


(ב) חוץ מלדבר עבירה. בשו"ת נודע ביהודא בחלק אה"ע העלה בגט שניתן ע"י שליח בעל כרחה דאינו גט כלל כיון דהיכא דאין שלד"ע המעשה בטל וכמ"ש תוס' פ"ק דמציעא (דף י"א) וכיון דאיכא חרם ר"ג הוי ליה שלד"ע:

ולענ"ד נרא' דהיכא דעושה שליח סתם לגרש ושיהי' ידו כידו ועשייתו כעשייתו והשליח נתן לה הגט בע"כ דכה"ג שפיר הוי גט כיון דיד השליח כיד המשלח בעיקר הגט ומה שנתן לה בע"כ ועבר בחרם ר"ג ה"ל כאלו עשה עבירה מדעתו וכל כה"ג עיקר השליחות לא בטל וכמ"ש כיוצא בזה במשנה למלך פ"ג מגניבה גבי טביחה דיש שלד"ע ואם עשאו שליח לשחוט בשבת דגבי שבת אשלד"ע בטל השליחות לגמרי ואם עשאו שליח בסתם לטביחה והלך השליח וטבחו בשבת דבזה כיון דלא עשאו שליח לזה גוף השליחות לא בטל וע"ש. וא"כ נרא' דה"ה אם עשאו שליח בסתם לגרש ושליח מדעתי' דנפשי' נתן לה הגט בע"כ דבזה עיקר השליחות לא בטל כיון דכבר נעש' שלוחו לגירושין וחרם ר"ג גבי קידושין אינו אלא כמו איסור אחר והגם שמדברי השו"ת הנזכר שסתם דבריו בזה אינו מחלק בכ"ז אמנם לענ"ד נרא' כמ"ש דדוקא היכא דעשאו שליח לכך לגרש בע"כ אבל בסתם לא מיבטל השליחות וניחא לי בזה מאי דקשיא לן דברי השו"ת הנז' בהא דקי"ל שליח עושה שליח אפי' עד מאה והכין הלכ' מרווח' בישראל ואלו גבי קידושין כ' באה"ע סי' ל"ו דאין שליח עושה שליח ומשום דמילי לא מימסרי לשליח והוא מדברי המרדכי פ"ב דקידושין ז"ל פסק הקדוש מרדוש דהעושה שליח לקדש כו' אפילו איתנס בדרך אינו יכול לעשות שליח אחר משום דמילי נינהו ומילי לא ממסרי לשליח ואע"ג דגבי גט קי"ל שליח עושה שליח ולא הוי מילי משום מסירת הגט וה"נ איכא מסירת הטבעת לא דמי דגבי גט אשה מתגרש' בע"כ ומיד כשהגיע הגט ליד השליח הרי היא כאלו מגורשת הלכך לא הוי מילי שהרי השליח יכול לגרש בע"כ דיד השליח כיד הבעל אבל שליח של קידושין אם לא תאבה האשה אינה מתקדשת הלכך ה"ל מילי עכ"ל וכיון דהאידנא בתר חרם ר"ג גם בגירושין אם לא תאבה האשה אינה מגודשת כיון דאשלד"ע א"כ מ"ש גירושין מקידושין. ולפי מ"ש דכל שנותן ליד השליח בסתם ועושה אותו שליח בסתם לגרש ה"ל ידו כיד הבעל ואם עובר ונותן בע"כ שפיר מתגרשת ניחא ודו"ק:

והנה ראיתי שם בשו"ת הנז' תשובת הרב הגאון מוהר"ר יצחק הלוי ז"ל. וז"ל ותימה מאד על התו' שכתבו בחד תירוצא דהיכא דא"ש לד"ע הקידושין בטל קשה הרי מתני' מפורשת האומר תן שחרור זה לעבדי לא יחזיר וקיי"ל כרב יהודה דמשחרר עבדו עובר בעשה וא"כ היכי משוחרר הא אין שלד"ע וכת' עלה הרב הגאון בעל המחבר שו"ת הנז' ז"ל ומה שהביא מתן שחרור זה לעבדי דבר זה מביא לידי גיחוך וכי שליח המשחרר הוא זה והוא אינו אלא שליח של העבד להיות זוכה לו שלא בפניו וזכי' מטעם שליחות וכו' ע"ש ובזה כת' נמי לדחות דברי תשובת הדב הנז' מהאי דחמש נשים המתקדשות בכלכלה של פירות שביעית וקבלה א' בעד כולם והתם נמי כיון דאסור לקדש בפירות שביעית ה"ל שלד"ע. ונדחה ממילא בזה דהתם נמי שלוחה של המתקדשות איהי ולא שליח של המקדש וע"ש. ולי נראין דברי הרב מוהר"ר יצחק הלוי ז"ל דכל כה"ג נמי שליח של המשלח והוא הנותן הוי לפי מה שמבואר בתוס' פרק א"נ (דף ע"א) ד"ה בשלמא סיפא לחומרא וז"ל תימה אמאי לא הוי ריבית גמור כשהעמידו אצל ישראל אפי' מקבל הנכרי ריבית שהרי נעש' הישראל שני שלוחו של ראשון לקבל חובו מיד נכרי וי"ל דאפי' שיוכל לזכות לחבירו במציא' הכא אין קבלתו מן הנכרי זוכה לישראל חבירו דנהי דאם הי' הנכרי מפקיר מעותיו הי' יכול לזכות לתבירו השתא מיה' שהנכרי אינו מפקירן אלא בא לזכות מעותיו ללוה ע"י זה אין לו כח לזכות שא"כ הי' הישראל המקבל שלוחו של נכרי לזכות במעותיו לישראל ואין שליחות לנכרי וה"ל להיות מותר אפי' העמידו אצל ישראל אי לאו דלחומרא אמרינן שליחות לנכרי עכ"ל. ומבואר דכל היכא דהנותן אינו מפקיר הדבר שנותן ה"ל שלוחו של הנותן לזכות לחבירו וכל היכא דליכא תורת שליחות וכגון לנכרי לא מהני זכייתו לחבירו וא"כ ה"ה בכה"ג כיון דמשחרר עבדו עובר בעשה וה"ל שלוחו של הרב לזכות לעבדו וא"ש לד"ע ובזה נמי ממילא קמה גם נצבה ראייתו מחמש נשים המתקדשות בפירות שביעית וע"ש בסי' קס"ג סק"א. אלא דבעיקר הדין נרא' כדברי הרב הגאון בעה"מ שו"ת נ"ב וכמ"ש תוספות פ"ק דמציעא דהיכא דאין שלד"ע מיבטל השליחות לגמרי ומה שהביא ראי' משחרור נראה כיון דעלה אמרו שם בגמרא פ"ק דגיטין (דף י"א) דתן כזכי וכתבו שם תוספות דלא אמרינן תן כזכי אלא בחוב ולא במתנה ושחרור הוי כחוב דאי לאו דעביד ליה נייח נפשי' לא שחררי' וע"ש וכיון דאינו משחררו בחנם אינו עובר בעשה וכמו שכתב הרשב"א דמשחרר עבדו אינו עובר בעשה אלא כשמשחררו בחנם ועיין בדברי הרב המגיד פ"ט מזכי' ומתנה בהא דכת' הרמב"ם אמר פ' עבדי עשו אותו בן חורין כו' כופין את היורשין ומשחררין אותו וז"ל וכבר הקשו המפרשים ז"ל כיון דקי"ל דהמשחרר עבדו עובר בעשה ונתבאר פ"ט מה' עבדים היאך שומעין לו לעבור על דברי תורה והרב' דברים נאמרו בזה וכת' הרשב"א ז"ל ושמא נאמר שכל שאמר הרב לשחררו אומדין אותו שעוש' לו טובה שהוא חייב לו כך על גמולו דאחזוקי אינשי בעוברים בעש' לא מחזקינן וכיון שכן הרי כמוכרו לו ומה שאסר' תורה לשחרר עבדים בלא גמילת טובה אלא ברצון הלב והלב יודע אם לחסד אם לגמילות כנ"ל עכ"ל. וא"כ ה"נ כיון שאמר תן שחרור זה לעבדי אחזוקי אינשי בעברי בעשה לא מחזקינן ומה"ט ניח' דאמרי בי' תן כזכי כיון דודאי לא עבר בעשה וע"כ משום איזו טובה משחררו וה"ל כחוב ומש"ה תן דידי' כזכי ומה דמייתי ראי' מחמש נשים המתקדשות בכלכלה פירות שביעית וקבל' אחת מהן בשביל כולם נרא' לפי מ"ש בסי' שמ"ח סק"ח דשלח שלוחו לגנוב אדעתי' דידי' ואדעתי' דמשלחו להיות שותפין בגניב' דאע"ג דאין שלד"ע היכא דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי' ע"ש בשם רש"י פ"ק דמציעא (דף ח') וא"כ ה"נ כיון שזכת' לנפשי' זכת' נמי לחברותיה. והנה ראיתי בשו"ת הנז' חלק אה"ע סי' ב' שכת' דלפי סברת הרא"ש בגיטין גבי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים דאפי' עשאו שליח וכת' הרא"ש הטעם אף דבכל התור' כול' שליח של אדם כמותו משום דלאו כל כמיני' לשוי' שליח במקום שחב לאחרים ובזה אמרתי דין חדש מה שלא נזכר עדיין בשום פוסק דאפי' קודם חרם ר"ג ולדינא דגמרא דמגרש אדם אשתו בע"כ מ"מ ע"י שליח אי אפשר לגרש בע"כ דאי אפשר לשוי' שליח לחוב לאשה עכ"ל ונרא' דלפי מ"ש בש"ע סי' ק"ה סעיף ג' דאם הלו' אומר לאדם זכה כו' אין אחד מבע"ח יכולין לגבות שכבר זכה בהם אחר ע"ש ושם סק"ג כתבנו הטעם דאע"ג דתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא מהני אפי' שוי' שליח וכמבואר שם בש"ע. ומשום דנכסי הלוה אינון ויכול אדם לעשות בשלו מה שירצ' וה"ה דיכול להקנותן ע"י שליח אע"ג דחב לאחרים ודוקא תופס לבע"ח הוא דלא מהני ע"י שליח דכיון דאכתי לאו דידי' נינהו אלא אחר שיתפוס וע"ש והא דאשה לאומר הלוה זכה דמי כיון דהתורה נתנה לו לבעל רשות לגרש בע"כ ויכול לחוב אות' ה"ה דיכול נמי ע"י שליח לחוב אות':





▲ חזור לראש