שולחן ערוך חושן משפט קלח ז

חזר האחד ותקפה מיד זה התוקף אע"פ שצוח מתחלה ועד סוף יחלוקו כבתחלה:

הגה: וי"א דכיון שזכה הראשון משום הודאתו של זה אין האחר יכול לתקוף ממנו בלא ראיה (ראב"ד וטור ומרדכי פ"ק דמציעא):

מפרשים

סמ"ע - מאירת עיניים

יחלוקו כבתחילה הגמ"ר דב"מ כתב דאפילו לפי סברא זו אם הקדיש' הראשון ☜ קודם שתקפה ממנו הוה הקדש ותו לא פקע ממנו אף אם תקפה מידו השני ד"מ ז':

דכיון שזכה הראשון. במרדכי פ"ב דכתובות ומהרי"ק ובת"ה כתבו דאם התוקף טוען ברי מהני התפיסה אפילו לאחר שנולד הספק ומיהו הכא שאני דדנין אותו כהודה לו תחלה ועיין בנ"י רפ"ק דב"מ ובר"י נ"ג חלק ה' בחלוקי דיני תפיסה ועד"מ:

ש"ך - שפתי כהן

עריכה

(ט) יחלוקו כבתחילה. הגהות מרדכי דב"מ כתב דאפילו לפי סברא זו אם הקדישה הראשון קודם שתקפו לה ממנו הוי הקדש ותו לא פקע ממנו אף אם תקפו מידו השני ד"מ ז' עכ"ל סמ"ע וכן הוא בתוספות דב"מ דף ו' סוף ע"א ובהגהות אשר"י ואגודה שם בשם ר"י. ומ"מ אפשר לחלק דהגה' מרדכי והפוסקים הנ"ל שם אמסות' דדיינינן כל דאלים גבר ואהא כתבו דאם תקפו הא' והקדיש כשהוא בידו תו לא פקע אפי' חזר חבירו ותקפו ממני וי"ל דדוקא התם כיון דהב"ד פוסקים כן כל דאלים גבר נמצא זה שתקף בראשונה תקף ע"פ הדין משא"כ היכא שתקף שלא על פי ב"ד ודו"ק:

(י) וי"א כו'. והב"ח השיג על הר"ב וכתב דהראב"ד והטור לא קאמרי הכי אלא בשתק מתחלה ועד סוף ולפעד"נ אם נפרש דברי הראב"ד והטור כן א"כ גם דברי הר"ב יתפרשו כן שהרי גם הם כתבו דבריהם כאן כמ"ש הר"ב וכן נראה עיקר לדינא דבשתק מתחלה ועד סוף א"י לחזור ולתקוף ממנו ובשתק ולבסוף צוח יכול לחזור ולתקוף ממנו:

באר היטב

עריכה

(יד) שזכה: הש"ך כ' דנראה עיקר לדינא דבשתק מתחל' ועד סוף א"י לחזור ולתקוף ממנו ובשתק ולבסוף צווח יכול לחזור ולתקוף ממנו (היכא שיש לתלו' בשתיקה מאיזה טעם שתק לא אמרי' שתיקה כהודאה דמיא. בנימין זאב סי' ל"ז משפטי שמואל סי' ק"ב. ב' או ג' חברים שאמר אחד מהם אנו עשינו זה ושתקו האחרים שתיקה כהודאה דמיא וה"ל כאילו אמרו שהם ג"כ עשאוהו. הרדב"ז ח"ב סי' רפ"ג. כנה"ג) (ועמ"ש הט"ז בדין זה ע"ש).

קצות החושן

עריכה

(ג) יחלוקו כבתחלה ע' ש"ך שכ' בטעמא דמהני תפיסה משום דשתק ולבסוף צווח היא בעיא דלא אפשיט' אבל שתק מתחלה ועד סוף הוא בש"ס בפשיטות דאידי ליה ומש"ה חזר ותקפו מוציאין אותו מידו ע"ש:

וקשה דהא שטת הרמב"ם דהלכת' בכל מקום שאמרו את"ל והרי אמרו בש"ס את"ל אודויי אודי ליה הקדישה מהו וא"כ היכי כ' הרמב"ם יחלוקו כבתחלה. והנה הכ"מ כ' בפ"ט דטוען וז"ל באו שניהם אדוקין וכו' לא צריכא דשתק ולבסוף צווח וכו' ולא איפשט' בעי' זו ולזה פסק רבינו שאין מוציאין אותו מיד זה שתפסה כיון שהדבר ספק וכן פסקו ז"ל ועוד שאמרו שם את"ל תקפה א' בפנינו אין מוציאין אותו מידו ודרך רבינו לפסוק כאת"ל עכ"ל והיא תמיה כיון דדרכו לפסוק כאת"ל למה כ' הרמב"ם חזר השני ותקפה מראשון אע"פ שהראשון לא צווח מתחלה ועד סוף חולקין הא פשיטא דאודי ליה גם בשתק ולבסוף צווח:

עוד כ' הכ"מ שם ז"ל ואע"פ שהראשון לא צווח מתחלה ועד סוף וזה צווח מעיקרא מ"מ ע"כ לא אמרי' דאם לא חזר ותקפה השני דאין מוציאין אותו מן הראשון אלא משום ספק והממע"ה אבל עכשיו שחזר זה ותקפה ודאי חולקין ע"ש. ונראה סותר למ"ש בתחלה שדרכו של הרמב"ם לפסוק כאת"ל. ובלחם משנה שם כ' וז"ל ואע"ג דסובר רבינו דכל את"ל פשיטות' הוא מ"מ כ' למטה הרב המגיד דאין מוציאין אותו מן הראשון משום ספיקא דאע"ג דאמרו את"ל מ"מ עיקר הדבר בעיא הוא ע"ש. ולסוף דעתו הרמה לא ירדנו דהא בכל מקום עיקר הדבר בעיא הוא וכשחזרו ואמרו את"ל פשיטות' הוי לשטת הרמב"ם ולכן נראה דשטת הרמב"ם בזה כשטה שנאמרה בשטה מקובצת שם בסוגי' דבעין דשתק ולבסוף צווח מלתא דפשיטא הוא דאיכא לספוקי ביה אם שתיקתו שבתחלה הודה על הודאה או נימא כיון דצווח לבסוף איכא למימר דלאו הודאה היא וא"כ מידי ספיקא לא נפקא לעולם אלא דבעיין הוא מי נימא טלית זו מתחלה בספק היתה עומדת שלא היינו יודעין של מי הוא וכיון שכן אף ספק הודאה מהני ביה להעמידה ברשות התוקף או דלמא כיון דצווח ואיכא למימר האי דאשתק לאו משום הודאה ואין תולין לו' שלא הודה לפי שטלית זו מתחלה ג"כ לא היתה עומדת בספק אלא אנן סהדי דמאי דתפיס האי דידיה הוא וכיון שכן אין ספק הודאה מוציא מידי ודאי ואם תרצה תפרש דכי אמרי' או דלמא כיון דקא צווח הכי קאמרי' שאפי' נאמר שטלית זו בספק היתה מונחת בתחלה אין מעמידין אותו בחזקת זה שתקפה משום דליכא לאסתפוקי בהודאה כלל כיון דקא צווח אגלאי מלתא בודאי דהאי דשתק דסבר הא חזי לי רבנן וע"ש. וכיון דבעיין דשתק ולבסוף צווח אינו אלא אם הוא ספק הודאה ואין מוציאין מידו או ודאי לאו הודאה וכשאמרו את"ל אין מוציאין ופשיט ליה דהוי ספק הודאה ומשום הכי אין מוציאין מידו וא"כ כשחזר ותקפה הראשון נמי אין מוציאין מידו ויחלוקו כבתחלה כיון דאינו ודאי הודאה אלא ספק הודאה וזה ברור:

ולפי המתבאר מהשטה דהא דספק הודאה מהני להעמידה ברשות התוקף אינו אלא משום דטלית זה בתחלתו נמי בספק עומדת ואתי ספק ומוציא מידי ספק וא"כ לפ"ז היכא דאתו עדים שטלית זה שלו תו לא אתי ספק ומוציא מידי ודאי ומזה נראה עיקר כדברי הב"ח דדוקא כששתק מתחלה ועד סוף הוא דקאמר הרא"ש דל"מ עדים ע"ש ובש"ך כ' כיון דהאי דתפיס מצי למימר אודויי אודי א"כ זה שיביא עדים לא יועיל דהודאת בע"ד כמאה עדים ע"ש. ולפמ"ש דשתק ולבסוף צווח אפי' לפי מה דמבעי' ליה אינו אלא בספק הודאה ומשום דטלית נמי בתחלתו ספק משא"כ כשבאו עדים הרי טלית ודאי שלו ולא אתי ספק ומוציא מידי ודאי ודו"ק:

פירושים נוספים

הגהות רבי עקיבא איגר על הסימן

_{▲ חזור לראש}