שולחן ערוך חושן משפט קכו יד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · שולחן ערוך חושן משפט · קכו · יד · >>

מקרא לצבע סימון האותיות: סמ"ע ש"ך ט"ז באר היטב קצות החושן באר הגולה

שולחן ערוך

אם הנותן מודה שטעה בחשבון והמקבל אינו יודע אם טעה אם לאו אם נתנו למקבל בשביל חוב שהיה לו עליו והמחהו אצלו ליפרע ממנו אם יש נכסים לנותן שיכול המקבל ליפרע ממנו נאמן הנותן לומר שטעה ויחזור המקבל ויגבה חובו מהנותן אבל אם אין לו נכסים או שהוא גברא אלמא והשני נוח לו ליפרע ממנו לא מהימן ואפי' יש ע"א שמעיד כדבריו (ר"ן ספ"ק דגיטין) ואם מתנה היא אינו נאמן כלל אפי' יש נכסים לנותן ואינו גברא אלמא צריך הנפקד ליתנו למקבל וחוזר וגובה אותו מהנותן:

מפרשים

סמ"ע - מאירת עיניים

ואפי' יש עד א' כו'. ז"ל ר"ן דשבועת עד אחד המעיד פרעון מדרבנן בעלמא הוא והיכא דאפשר משתבע והיכא דלא אפשר כגון האי מקבל דלא ידע ואינו יכול לישבע להכחיש העד לא מפסיד עכ"ל וס"ל למור"ם דל"ד אההיא עובדא דגינאי כ"כ ר"ן משום דחשיב כנוגע בעדות אלא אפי' דעלמא ג"כ אינו נאמן:

ואם מתנה היא כו'. הטעם דאם לא יגבה מזה יפסיד ודומה לזה כתב הטור והמחבר לעיל סימן קט"ו סי"ג: דבמקבל מתנה עשו תקנה דלא יפסיד ע"ש:

וחוזר וגובה אותו מהנותן. כיון דהנותן הודה דאין לו בידו ובגרמתו הוכרח ליתן לזה המקבל וה"ה ברישא באם נתן לו בשביל חוב והוא גברא אלמא או שאין לו דקאמר דאין הנותן מהימן וצריך המומחה ליתן להמקבל גם שם חוזר המומחה על הממחה וכ"כ הטור בהדיא והמחבר סמך שם בנתנו בחובו אמ"ש כאן בנתנו לו במתנה דנלמד מינה במכ"ש וק"ל:

ש"ך - שפתי כהן

(סב) אם הנותן מודה שטעה בחשבון. והוא בענין שאין הממחה [המומחה] נאמן לומר שטעה ע"פ מה שנתבאר בסעיף י"ג:


(סג) אם יש לו נכסים להנותן כו'. והרשב"א כתב בחדושיו דאפי' יש לו לשלם לאו כל כמיניה אלא מימר אמר ליה אי קושטא קאמר זיל הב ליה השתא להאי או להאי ול"ד לאומר שטר אמנה (דלעיל סי' מ"ז) דהתם הוא דכיון דפרע ליה ממקום אחר נאמן אבל הכא דאסתלק ליה המקבל מהנותן קם המומחה בחריקיה לאו כל כמיניה עכ"ל וטעם הרא"ש והט"ו נ"ל דכיון דיש לו לשלם והרי הוא רוצה לשלם ומודה שהיה טעות אנן סהדי דקושטא קאמר שהרי מפסיד לעצמו בהודאתו ואינו מפסיד להמקבל כלל שהרי המקבל משתלם ממנו כמו שהיה משתלם מן המומחה ואינו בדין שיאמר כבר נסתלקתי ממך כיון שאין לו להמקבל שום הפסד בזה וגם נראה לעין שהנותן אומר אמת א"כ בכגון זה כופין על מדת סדום ובפרט שלא היה המומחה חייב לו כלום מעיקרא אבל כשהוא אלם אינו נאמן שהרי הוא מפסיד להמקבל והלכך יכול המקבל לומר כבר נסתלקתי ואין לי שוב עסק עמך כיון שיש לי הפסד במה שאחזור עליך מחמת שאתה אלם. ובהכי ניחא רלא קשה מה שהקשה הב"ח אמאי לא מחלקי הט"ו לעיל סי' מ"ז בין הוא אלם או לא וכתב דאפשר שסמך אמ"ש כאן. ולפע"ד נראה דהתם אפי' הוא אלם נאמן שאפי' יהא השטר בתוקפו הרי יכול לסלקו ממקום אחר ואינו מחויב ליתן לו זה השטר מפני שהוא אלם שהרי הוא החייב כן נ"ל:


(סד) ואפי' יש עד א' כו'. ז"ל ר"ן דשבועת עד א' המעיד פרעון מדרבנן בעלמא הוא והיכא דאיפשר משתבע והיכא דלא אפשר כגון האי מקבל דלא ידע ואינו יכול להכחיש העד לא מפסיד עכ"ל וס"ל למור"ם דל"ד אההיא עובדא דגינאי כ"כ ר"ן משום דחשיב כנוגע בעדות אלא אפי' דעלמא ג"כ אינו נאמן עכ"ל סמ"ע ופשוט הוא דהא מדמתרץ הר"ן דשבועת ע"א המעיד פרעון בעלמא כו' משמע דס"ל דלא הוי נוגע וכן משמע להדיא בחדושי הרשב"א שכתב ג"כ כדבריהן וז"ל ולע"א מעידה שהיא פרוע נמי לא דמיא דהתם דיכולה היא לישבע נשבעת ונוטלת אבל האי מרא ארעא דאינו יכול לישבע נוטל בלא שבועה דההיא תקנתא היא והיכא דאפשר אפשר והיכא דלא אפשר נוטל בלא שבועה עכ"ל ואזדא לטעמיה דס"ל דגינאי אינו נוגע בעדות כיון דיש לו נכסים לשלם ואפ"ה אינו נאמן לומר שטעה כיון שכבר נסתלק המקבל ממנו וכמש"ל ס"ק ס"ג והר"ב שהגיה ואפי' יש ע"א קאי אאין לו נכסים א"כ הנותן נוגע בעדות דיש לחוש לקנוניא כדמשמע להדיא בחדושי הרשב"א התם דבאין לו נכסים הוי נוגע בעדות מה"ט דחיישי' לקנוניא כלומר דיש לחוש שיחלוק הנותן עם המומחה הלכך אף שיש כאן עד א' שמעיד להמומחה לא הוי אלא ע"א ואינו כלום בכה"ג ומ"מ קשה היכא דיש לו נכסים והוא גברא אלמא הא אינו נוגע בעדות שהרי יצטרך לחזור ולשלם למקבל וא"כ כשיש כאן עד אח' הרי יש כאן שני עדים ויפטר המומח' ודוחק לומר דס"ל להר"ב דמ"מ חשיב נוגע שהוא יחלוק עם המומח' ושוב יהא קשה להמקבל להוצי' ממנו דמנ"ל להרב הא והרא"ש והט"ו שכתבו דכשהוא גברא אלמא אינו נאמן אפשר דמודו דמ"מ חשיב כע"א אלא דקאמרי לאפוקי רישא דנאמן לגמרי ואפש' גם הרב לא קאי אלא אאין לו נכסים וצ"ע:


(סה) עד א' שמעיד כדבריו לא מהני. כיון דמיירי בענין שאין המומחה נאמן לומר טעיתי במגו דפרעתי ואי לאו העד הי' מחויב לשלם נמצא שאין העד יוכל לפטרו מממון אבל אם הוא בענין שבלא העד היה נאמן לומר טעיתי במגו דלהד"ם או במגו דפרעתי אלא שהיה צריך לישבע עכשיו שיש ע"א פוטרו משבוע' אע"ג שלא הי' נאמן אלא מכח מגו וכמ"ש לעיל סי' פ"ז סעיף ו' עיין שם:


(סו) ואם מתנה היא אינו נאמן כלל כו' שהרי בהודאתו הוא חב להמקבל מתנה שהרי אין הנותן צריך לשלם להמקבל מתנה שהרי יכול לומר אלו ידעתי שיש טעות לא הרשתי להמומחה ליתן ואין נאמן בהודאתו היכא דחב לאחרים לפי שיש לחוש לקנוניא שמא חזר עתה ממתנתו שנתן לזה ואומר שהמומחה אומר אמת ויחלוק עם המומחה:


(סז) וחוזר וגובה אותו מהנותן. כיון שמודה שלא הי' לו בידו כלום ובגרמתו הוא נתחייב ליתן לזה ואין חילוק בזה בין אם נתן למקבל בשביל חוב שהיה לו בידו בין אם נתן לו במתנה עד כאן לשון טור וכ"כ בע"ש ובסמ"ע. ותמיה לי למה יתחייב לשלם לנפקד הלא יוכל הנותן לומר אלו ידעתי שיש טעות לא צויתיך ליתן ומה בכך שהוכרחת ליתן על פי אין זה אלא גרמא דקי"ל לקמן סי' שפ"ו דפטור ועוד שגם אנכי לא גרמתי לך שום דבר כי טעיתי ואתה הוא שגרמת לך בעצמך שלא נזכרת וטעית ג"כ וכמו שטעית אתה טעיתי גם אני ומה עשיתי לך אתה מתחייב בעצמך שהודית לו ולא נזכרת בטעות בשלמא אם המחהו בשביל חוב צריך לחזור ולשלם מה שפרע בעדו אפי' למאי דקי"ל ר"ס קכ"ח דפורע חובו שלא מדעתו הפסיד מעותיו הכא כיון שהרשהו לשלם וגם שמוכרח לשלם על פי המחאתו ע"פ ב"ד ה"ל כפורע מדעתו אבל במתנה קשיא. וחפשתי מהיכן הוציא הטור כן ולא מצאתי לבד זה מצאתי ראיתי בבעה"ת שער כ"ח ח"ה כתב ג"כ וז"ל הנותן מתנה משלם ליה מה שהמחהו אצלו בטעות עכ"ל ומשמע התם דאגב רהיטא כתב הכי ומיירי אם הוא בענין שחייב הנותן לחזור ולשלם לו ומשכחת לה כגון שהמומחה היה מסופק בדבר ואמר להנותן בינו לבינו שיודה להמקבל בסתם בחזקת שיש לו בידו ואף אם יזכור שלא יהי' לו בידו ילוה לו משלו ויתן לו ויחזור וישלם לו ואח"כ נזכר שאין לו בידו ואינו רוצה ליתן לו באמרו כי איני מחויב להלות לו וליתן בעדו והב"ד פוסקיים שמחויב ליתן לו מחמת שהודה בסתם והנותן צריך לחזור ולשלם לו כיון שאמר לו ליתן אף אם לא יהיה בידו והוא נותן על פיו וכדלעיל ס"ב אבל מל' הטור והע"ש והסמ"ע שכתבו כיון שבגרמתו הוא נתחייב ליתן לזה כו' לא משמע הכי דא"כ מאי אריא כיון שבגרמתו נתחייב ליתן לזה אפי' לא נתחייב נמי תיפוק ליה כיון שעל פיו נתן ואפשר דמיירי שאחר שנזכר אומר הנותן שלא ישלם לו א"כ אינו חייב לו מפני שעל פיו נתן שלא הי' לו ליתן אלא שמתחייב מאחר שבגרמתו נתחייב ליתן והוא הבטיחו שאם לא יהיה בידו יחזור וישלם לו ואלולי כן לא הודה לו או אפשר דמיירי שהמומחה לא רצה להודות שמא יזכור בטעות עד שהבטיחו הנותן שאם יזכור בטעות אחר שיתן יחזור וישלם לו ואח"כ נזכר קודם שנתן לו וקאמר שלא יוכל הנותן לומר אע"פ שהבטחתיך לא היה לך ליתן לפי שיוכל המומחה לומר בגרמתך שבקשת להודות והודיתי ע"פ הבטחתך נתחייבתי ליתן לזה ואלמלא שהבטחתני לא הודיתי לפי שהייתי מסופק בעצמי ואתה גרמת לי להודות וע"י כן נתחייבתי ליתן. ואע"פ שכל זה דחוק שפשט דברי הבעל התרומות והטור והנמשכים אחריו משמע כפשוטו מ"מ יותר טוב לדחוק ולפ' דבריהם כמ"ש כי לפי פשוטו הדין תמוה ודוק:



באר היטב

(מח) כלל:    דבהודאתו חב למקבל מתנה שהרי אין הנותן צריך לשלם לו כלום די"ל אילו ידעתי שיש טעות לא הרשיתי לזה ליתן לך והיכא דחב לאחרים אינו נאמן בהודאתו דחיישינן לקנוניא שמא חוזר עתה ממתנתו ואומר שהמומחה אומר אמת ויחלוק עמו. ש"ך.


(מט) וגובה:    כיון דהנותן מודה דאין לו בידו ובגרמתו הוכרח ליתן להמקבל וה"ה ברישא אם נתן לו בשביל חוב והוא גברא אלמא או שאין לו כו' גם שם חוזר על הממחה וכ"כ הטור בהדיא עכ"ל הסמ"ע וכתב הש"ך ותמיה לי למה יתחייב לשלם הלא י"ל אילו ידעתי שיש טעות לא צויתי ליתן ומה בכך שנתן על פיו אין זה אלא גרמא דקי"ל בסי' שפ"ו דפטור ועוד שיש לו לומר אתה שגרמת לך בעצמך שלא נזכרת וטעית וכמו שטעית אתה גם אני טעיתי ומה עשיתי לך כו' ע"ש מ"ש ליישב בזה.



קצות החושן

▲ חזור לראש