שולחן ערוך חושן משפט קכו ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · שולחן ערוך חושן משפט · קכו · ו · >>

מקרא לצבע סימון האותיות: סמ"ע ש"ך ט"ז באר היטב קצות החושן באר הגולה

שולחן ערוך

המחהו אצל חבירו בענין דלא קנה אינו נאמן לומר שפרעו אח"כ:

מפרשים

סמ"ע - מאירת עיניים

אינו נאמן לומר שפרעו כו'. דכיון דהממחה סבור שפרעו בזה שהמחהו אצל המומחה חזקה דלא פרעו שנית דהלואי שיפרע אדם פעם אחת מה שחייב כ"כ הרא"ש בתשובה וכן כתב הטור בשמו בסי' זה סכ"ב ע"ש. ומיירי דלא חזר בינתים המלוה על הממחה לומר לו המומחה לא נתחייב ליתן לי פרע לי את וק"ל:

ש"ך - שפתי כהן

(כז) המחהו כו'. לפי שדברי המחבר ושאר אחרונים צל"ע בדין זה ע"כ מוכרח אני להאריך. מקור דין זה הוא מתשובת הרא"ש כלל ס"ט סימן ח' וז"ל שאלה ראובן תובע משמעון מנה והשיב מנה היה לך אצלי אך פרעתיך כי בפניך דברתי עם אמי שתתן לך בעדי זה הממון ונשארה לך חייבת בו במעמד שלשתן וגבית ממנה בפני מקצתו והביא שמעון עדים ע"ז שאמרה אמו לראובן אני אתן לך זה הממון בעד בני ושאמר לו אז שמעון מעתה אל תתבע ממנו כלום שהרי אמי חייבת לך ושתק אז ראובן וראובן אומר שלא נתרצה לגבות מאמו כלום ושתק מפני שלא חשש לדבריו ומה שגבה ממנה הוא ממה שהייתה חייבת לו אבל מזה המנה לא גבה כלום ושמעון אומר שרוצה לישבע שפרע לו זה המנה או הוא או אחר בעדו. תשו' חייב שמעון לפרוע אותו הממון לראובן ואינו נאמן בשבועתו שפרעו או שפרע אדם אחר בעבורו שהרי הוא מודה שנתחייב לו מנה אלא שהוא אומר שנפטר ממנו מאותו מנה בשביל שהעמידו אצל אמו והיא נדרה במעמד שלשתן לפרוע לו אותו המנה בשבילו ובזה הוא סבור להיות פטור כיון דבמעמד שלשתן נדר' לו וחשוב זה בעיניו כאלו פרע ונסתלק ממנו וכן טוען בודאי חייב הייתי לך ופרעתיך כי בפניך דברתי עם אמי שתתן לך המנה ונשארת לך חייבת בו אלמא שחשב זה פרעון מה שאמו נדרה ליתן לו בשבילו וכיון שחשוב זה פרעון בעיניו אנן סהדי דלא הדר תו ופרע ולואי שיפרע אדם מה שנראה לו שהוא חייב הלכך אינו יכול לישבע שפרע הוא או אדם אחר אותו הממון בשבילו כיון שהודה על הפרעון האיך היה והוא היה סובר שהיה פרעון טוב ואינה פרעון דמעמד שלשתן אינו מועיל אא"כ הי' הממון ביד מי שמעמיד אותו כגון שאמר מנה שיש לי בידך תנהו לפלוני או מנה שאתה חייב לי תנהו לפלו' במעמד שלשתן בכה"ג קנה ונפטר החייב אבל אם אמר ראובן לשמעון מנה שלוי חייב (לי) אני אפרענו לך בשבילו לא קנה ולא נפטר בכך אמנם מה שטען בטענה ראשונה וגבית ממנו מקצתו בפני זו טענת ודאי היא דאף על פי שלא נתחייבת אמו מן הדין ליתן בשבילו זה הממון מכל מקום כיון שהוא טוען טענת ברי שבפניו קבל פרעון מאמו ישבע כמה היה הפרעון שקבל מאותו מנה שהיה חייב לו ויפרע המותר והנראה בעיני כתבתי אשר בן ה"ר יחיאל ז"ל עכ"ל ומביאו הטור לקמן סעיף כ"ב:

וכתב העיר שושן לקמן סעיף י"ז וז"ל ונ"ל דמיירי שהעדים העידו שלוי (והוא במקום אמו שבתשובת הרא"ש) נתרצה ליתנו לו והעידו גם כן שראו שלוי נתן לו קצת מעות בפניהם אלא שאינם יודעים כמה וגם אינם יודעים אם נתנו לוי דוקא ע"ז החוב אלא שראו שמנה לו מעות לידו דאל"כ למה אמר שישבע שמעון כמה היה הפרעון ויפטר למה לא ישבע ראובן שמה שגבה מלוי היה ממה שלוי היה חייב לו ויהא נאמן במגו דלהד"ם דשמעון לית ליה מגו דלהד"ם שהרי עדים מעידים שהיה חייב לו ולית ליה ג"כ מגו דפרעתי שהרי פסק שאינו נאמן לומר פרעתי אח"כ נ"ל עכ"ל ואין דבריו נלפע"ד דהא משמע להדיא בתשובת הרא"ש ובטור שעדים לא העידו רק שלוי נתרצה ליתנו אלא נראה דהדברים כפשטן ולק"מ דטענת שבפני גבית קצתו בעצמה טענה מעליותא היא וכיון שאומר שהמחהו וגבה ממנו קצתו בפניו הוא נאמן דהוי כטוען בעלמא פרעתי אע"ג דלית ליה מגו כגון שהלוה בעדים נאמן לומר פרעתי דטענת פרעתי בעצמה טענה מעליות' היא רק דהכא אינה טענה מעליותא מטעמא דכיון שסבור שפרעו מסתמא תו לא הדר פרע אבל זה שאומר שבפניו פרעו היא טענה מעליותא שהרי הוא אומר שמתחלה פרע לוי עבורו ומה לי אם טוען אני פרעתיו או טוען בפני פרע לך אחר בעבורי דאטו מי שיאמר לאחד בפני פרע לך אחר בשבילו לא יהא נאמן אלא במגו:

ועוד נלפע"ד דאה"נ אלו הוה טען מתחלה פרעתיך אח"כ הכל הי' נאמן אע"ג שהיה ידוע או שהיה מודה בפני בית דין שהמחהו במעמד שלשתן יוכל אח"כ לומר אע"פ כן פרעתיך בעצמי וא"כ גם מה שאמר בפני גבית קצתו מיד נאמן במגו שהי' אומר פרעתיך רק שאחר שאמר בפני ב"ד העמדתיך אצל לוי והי' סבור לזכות באותו טענה וא"כ מיד אנן סהדי דתו לא פרע אח"כ כיון דלא אמר כן בפי' רק רצה לזכות בטענת העמדתיך אצל לוי וסבור דהוי פרעון וא"כ כיון ששוב אומר ראובן שלא נתרצה לגבות מלוי כו' ואח"כ חוזר שמעון וטוען שפרע לו הוא או אחר על זה אינו נאמן דכיון דמתחלה טען בפני ב"ד שפרעו במה שהעמידו אצל לוי והוינן אנן סהדי דלא פרעו אח"כ אינו נאמן עתה לומר שפרעו אח"כ דאינו יכול לחזור ולטעון כיון שכבר נתחייב בטענה ראשונה אע"פ שהב"ד עדיין לא חייבוהו ומ"מ כיון שהיה חייב ע"פ הדין אינו יכול לחזור ולטעון וכדלעיל סי' פ' ואינו נאמן לומר שפרעו אח"כ במגו שהיה יכול לומר מתחלה פרעתיך לפי שמגו למפרע לא אמרי' אבל מה שאמר מיד בתחלת טענתו גבית ממנו קצתו בפני הוא נאמן במגו וכה"ג ממש כתבו התוס' בפרק חזקת הבתים דף ל' ע"א והגהת מיימוני ס"פ י"ד מהלכות טוען והבאתי דבריהם לקמן סי' קמ"ו סי"ג וסי"ד ע"ש וכ"כ עוד התו' בפ' הכותב דף פ"ה ע"א בשם ר"י גבי ההיא איתתא דתפס' מלוגא דשטרי ע"ש ודו"ק:

וכן מדוקדק לשון תשו' הרא"ש שכתב שהרי הוא מודה כו' ובזה הוא סבור להיותו פטור כו' וכן טוען בודאי חייב הייתי לך ופרעתיך כי בפניך דברתי עם אמי כו' דלאיזה צורך כתב וכן טוען בודאי חייב הייתי לך ופרעתיך כי בפניך כו' והלא כבר כתב אלא שהוא אומר שנפטר ממנו מאותו מנה בשביל שהעמידו אצל אמו כו' וכן לאיזה צורך כתב אח"כ הלכך אינו יכול לישבע שפרע כו' כיון שהודה על הפרעון האיך הי' כו' והלא כבר כתב וכיון שחשוב זה פרעון בעיניו אנן סהדי דלא הדר תו ופרע כו' אלא עיקר כונ' הרא"ש לומר דכיון שהוא אומר שנפטר ממנו מאותו מנה בשביל שהעמידו אצל אמו כו' וכן טוען בודאי בפני ב"ד חייב הייתי לך ופרעתיך כי בפניך דברתי עם אמי כו' א"כ החשיב זה פרעון בפנינו ב"ד בטענתו שטען כן לפנינו והלכך אינו יכול לישבע שפרע אח"כ דכיון שהודה לפנינו ב"ד על הפרעון האיך היה שוב אינו יכול לחזור ולטעון ודו"ק:

ובהיות כן מ"ש המחבר (ונמשכו אחריו הע"ש והסמ"ע) אם המחהו במעמד שלשתן בענין דלא קנה אינו נאמן לומר שפרעו אח"כ צ"ע די"ל דנאמן לומר בפני ב"ד שפרעו אחר כך היכא שאומר כן מיד בפני ב"ד ואולי משמע ליה כן להמחבר מיתור לשון הרא"ש שכתב אנן סהדי דלא הדר תו ופרע ולואי שיפרע אדם מה שנראה לו שהוא חייב כו' משמע שזהו טענה שאין בה ממש. אבל לפי עניות דעתי אין לבנות יסוד על דקדוק יתור לשון זה. וגם לא יתכן לומר שהרא"ש יוציא ממון ע"פ סברתו לומר שזהו היא טענה שאין בה ממש בלי טעם וראיה אלא ודאי כונתו כדפי' דכיון שהודה כן בפנינו שפרעו במה שהעמידו אצלו ולא טען שום דבר הוה כאלו הודה שלא פרעו אח"כ כיון שלא טען כך בפירוש שהרי טוען לפנינו שפרעו במה שהעמידו אצלו ואיך יפרענו אח"כ שנית והלואי שיפרע אדם מה שנראה לו שהוא חייב וא"כ מה שטוען אח"כ שפרעו אח"כ הוי חוזר וטוען (ואולי גם המחבר מיירי שהכל היה כן לפני ב"ד אך פשט לשונו לא משמע כן וגם מדברי הסמ"ע שאביא לקמן בסמוך מוכח בהדיא שלא פי' כן דא"כ אפי' חזר בינתי' נמי ודו"ק) ואף לדברי המחבר נ"ל דהיינו דוקא שיש עדים שהוא חייב לו והמחהו אצל לוי הא לאו הכי כשטוען מיד בפני ב"ד פרעתיך אעפ"י שהמחיתיך אצל לוי נאמן במגו דלהד"ם דלא עדיפא הך חזקה דלא פרעו שנית מהך חזקה דאיתמר בש"ס בהדיא חזקה אין אדם פורע תוך זמנו ואפילו הכי היכא דאית ליה מגו קי"ל דנאמן וכדלעיל סי' ע"ח סעיף א' וסעיף ד' ע"ש ולא בא המחבר לומר אלא דטענ' שפרעו אח"כ היא בעצמ' טענ' גרועה אבל היכא דאית ליה מגו מודה שיכול לטעון אח"כ במגו שהיה טוען טענה טובה כן נ"ל. עוד פי' הסמ"ע ס"ק ט"ו דהמחבר מיירי דלא חזר בינתיים ראובן על שמעון לומר לו לוי לא נתחייב ליתן לי פרע לי את עכ"ל וגם זה אמת ונלפע"ד דאם טוען שמעון בתחלה בפני ב"ד שראובן חזר עליו ואמר לו לוי לא נתחייב ליתן לי פרע לי את ולכך פרעו (או שטוען לפי שידעתי שלא נתחייב לוי פרעתי לו) וראובן כופר נשבע שמעון ונפטר אלא דמיירי ששמעון מודה לו שלא חזר עליו אלא שאומר אע"פ שהמחתיך והי' זה פרעון אעפ"כ פרעתיך אינו נאמן היכא דלית ליה מגו כן נלפע"ד:

ועל מ"ש הרא"ש והטור בסוף דבריהם שנשבע שמעון ויפרע המותר. כתב הב"ח לקמן סעיף כ"ב בטור דנראה דנשבע שבועה דאורייתא שהרי הודה במותר. ולפעד"נ דאינו חייב רק היסת דהא לא רצה לפרוע כלום שאמר שאחר כך פרע הכל אם כן הרי לא הודה בכלום אלא שאנו מחייבים לשלם המותר משום דאינו נאמן וכבר נתבאר לעיל סימן ע"ה סעיף ה' בהג"ה וסימן פ' [פ"ז] ס"ה דאם נתחייב במקצת לפי שאינו נאמן בדבריו לא מיקרי מודה מקצת ועמ"ש שם:



באר היטב

(כב) שפרעו:    ע' בש"ך שהאריך בתמיה על דין זה ע"ש מה שדעתו לחלק (גם הט"ז כת' שדברי המחבר בזה תמוהים ואין בידו ליישבם ע"ש).



קצות החושן

▲ חזור לראש